משה שמואל גלזנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב משה שמואל גלזנר
הרב משה שמואל גלזנר
הרב משה שמואל גלזנר
לידה 27 בפברואר 1856
ה'תרט"ז
ברטיסלאבה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באוקטובר 1924 (בגיל 68)
ה'תרפ"ה
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 19 באוקטובר 1924 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות רבני הונגריה, רבני רומניה
תחומי עיסוק תורה, אגדה, הלכה, תלמוד
רבותיו הכתב סופר
חיבוריו שו"ת "דור רביעי", "דור רביעי" על מסכת חולין, "שביבי אש" (על התורה והתלמוד)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב משה שמואל גלזנר (כ"א באדר א' תרט"ז, 27 בפברואר 1856 - כ"ב בתשרי תרפ"ה, 19 באוקטובר 1924) היה מרבני טרנסילבניה, שימש כרב הקהילה האורתודוקסית של קלויזנבורג. היה מהרבנים הציוניים המעטים בהונגריה ומראשי תנועת המזרחי.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפרשבורג לרב אברהם גלזנר, רבה של קלויזנבורג, וחתנו של הרב דוד צבי ארנפלד - חתנו של החת"ם סופר. היה בן יחיד לאביו, אחותו היחידה נקראה גיטל.[1] בגיל צעיר החל אביו ללמדו תורה. את רוב תורתו ינק מאביו, ורק כמה חדשים למד בישיבת דודו זקנו - הכתב סופר. הרב אברהם גלזנר שימש כרב הקהילה האורתודוקסית בקלוז' (קלויזנבורג). בגיל שמונה עשרה נשא לאישה את צביה. לאחר פטירת אביו, בשנת תרל"ח ירש אותו בנו משה שמואל והוא בן 22. הוא כיהן בתפקיד זה 44 שנים, בין השנים תרל"ח-תרפ"ג.

היה ידוע בלמדנותו הרבה, וספרו "דור רביעי" (על שם ייחוסו לחת"ם סופר וספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ט"ז) על מסכת חולין הוא מהספרים החשובים על המסכת [דרוש מקור]. היה מעורב במספר מחלוקות שנגעו להלכות שחיטה ומקוואות ופרסם מספר קונטרסים בנושאים אלו.

פעמים רבות היה משתמש בלשון חריפה ותקיפה בתוך המשא ומתן ההלכתי. היה נוהג במנהגי חסידות, ולפי בנו הוא מעולם לא התפלל שחרית בלי לטבול במקווה לפני כן.[1]

בשנת תרפ"א השתתף כציר המזרחי בקונגרס הציוני השנים עשר בקרלסבאד, וערך מסעות מטעם המזרחי בגרמניה.

בשנת תרפ"ב (1922) [2] התפטר מרבנותו בקלויזנבורג, ובניסן תרפ"ג עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. על אף זקנותו, פעל גם בארץ בשביל המזרחי ועקב מקרוב אחר בניין הארץ. בחיבה ובהערצה התייחס להתיישבות הדתית, שהייתה אז בראשיתה. הרב גלזנר לקח חלק פעיל בעבודת החינוך של המזרחי, וקבע שיעור בתלמוד לתלמידי הכיתה העליונה של בית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים. בירושלים חיזק גם את קשריו עם הרב קוק, ועמד איתו בקשר רציף ובידידות עמוקה.

הרב גלזנר ייחס חשיבות רבה לכל מקצועות החיים הפרודוקטיביים, המסייעים להפרחת הארץ ולבניינה. דעתו הייתה, שהעבודה הגופנית בארץ ישראל מעדנת את היהודי, ונחשבת לעבודת קודש.

נפטר בירושלים כשנתיים לאחר עלייתו לארץ ישראל, בכ"ב בתשרי תרפ"ה, והובא למנוחות בהר הזיתים. אחריו שימש במשרה בנו, הרב עקיבא גלזנר. לאחר מותו שלח הרב אברהם יצחק הכהן קוק איגרת תנחומים לבנו הרב עקיבא גלזנר ובה הספידו במילות הערצה.[3]

תמיכתו בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרובם של רבני הונגריה, תמך הרב גלזנר בתנועה הציונית, ואף הצטרף למפלגת המזרחי. היה עובר מעיר לעיר וקורא ליהודים לעלות לארץ ישראל. מאותו זמן, סר חינו בעיני חלק גדול מהרבנים, והוא סבל מרדיפות רבות. בעקבות דרשתו השבועית בשבת, שבה אמר: "יהי רצון שאזכה בעולם הבא למרגלותיו של ד"ר בנימין תיאודור הרצל", דרשו ממנו גבאי הקהילה את התפטרותו המיידית.[4] לעזרתו נחלץ הרב אברהם יצחק הכהן קוק אשר היה עמו בקשרים קרובים ואף פרסם מאמר בשם "פרק בהלכות ציבור" אשר מופיע כיום בספר "מאמרי הראי"ה"[5] ובו הוא מביע את תמיכתו בו ומוקיע את מתנגדיו. מאותו זמן קמה בעירו קהילה אורתודוקסית נוספת בשם "הקהילה הספרדית" בראשות הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (לימים האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג). בסופו של דבר הרב גלזנר עזב את הונגריה, עלה לארץ ישראל והתגורר בביתו של הרב מיימון מראשי 'המזרחי'. היה מבאי ביתו של הרב קוק.[6]

שיטתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת לימודו הוא ביקש לחזור אל דרך לימודם של הראשונים, שדרכם "לברר וללבן ולחקור ולדרוש אחר האמת בלי שום משוא פנים".[7] הוא התנגד לשיטת הפלפול "הרחוקה מדרך החכמה כרחוק מזרח ממערב",[7] והלך בכך בדרכו של החת"ם סופר, שביקר קשות את אלה שעקמו לטענתו את פירושי הראשונים כדי לקיים את דברי האחרונים. נטייה זו מדרך ההגיון הישר, רואה הרב גלזנר כמורשת הגלות: "אחרי שעברו עלינו אלפי שנות גלות ונדודים, המית בתוכנו את ההגיון הישר וכח הביקור".[7]

הוא סבר כי דבר שהאנושות מתעבת אותו, הרי שיש לה מעמד של איסור מהתורה. עבירה על איסור כזה הרי הוא, בעיניו, כפשיטת צלם אלוהים והיא חמורה מעבירה על איסור תורה מפורש. לדבריו, לא ייתכן שיהיו דברים שאומות העולם יחזיקו אותם כאסורים, והיהודים ינהגו כאילו שהם מותרים. זאת משום שהעם היהודי צריך להיות "עם חכם ונבון" בעיני אומות העולם ולא "עם סכל ונבל". כדוגמאות לדבריו הוא מביא שאם איש צריך להכריע בין יציאה לרחוב ערום או בלבישת שמלת אשה, שזהו איסור תורה של לא ילבש, הרי שברור שעליו להעדיף יציאה לרחוב בשמלת אשה. וכך גם, אם אדם נמצא במצב שעליו לבחור בין אכילת בשר לא-כשר, שאיסורו מפורש בתורה, לבין אכילת בשר אדם שאיסורו אינו מפורש בתורה, הרי שעליו לבחור באכילת בשר לא-כשר, הגם שאיסורו מפורש בתורה.[8]

סבר שיש לגייר נכרים שנשואים ליהודים בנישואים אזרחיים, מפני שמאחר שהם כבר חיים יחד הגיור שלהם לא נחשב 'לשם אישות', ועוד שיש מצווה גדולה להציל מהתבוללות שהיא עבירה יוצאת דופן בחומרתה.[9] במקום אחר הסביר שעקרונית די בזה שהגר זונח את העבודה זרה שלו כדי לקבלו לעם ישראל, מפני שהכופר בעבודה זרה כמודה בתורה כולה.[10]

בתחילת מלחמת העולם הראשונה פרסם הודעה לציבור שהוא נוכח לראות שיש יהודים שמנסים להשתמט מהשירות בצבא שהוטל כחובה, ולדעתו הדבר אסור מהתורה משום שדינא דמלכותא מחייב גם במקום סכנת נפשות.[11]

כחלק מתמיכתו בציונות ובאהבת ארץ ישראל הוא פרסם קול קורא להעדפת אתרוגים שגדלו בא"י על פני אתרוגי יוון, וטען שעדיף ליטול אתרוג שכשר בדעת הדחק וגדל בארץ ישראל מאשר אתרוג מהודר שגדל ביוון.[12]

מחשבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה לספרו "דור רביעי" על מסכת חולין הוא האריך להסביר את תפקידה של התורה שבעל פה לעומת התורה שבכתב. לדעתו, התורה שבעל פה שניתנה למשה בסיני כללה עקרונות בלבד, ואלו ניתנו במכוון בעל פה ולא בכתב כדי שבכל דור יוכלו לפרש ולהחיל את העקרונות באופן שמתאים לדור, על פי חכמי כל דור ודור. ולכן, לחכמי הדור ניתנה האפשרות לפרש את התורה כפי ראות עיניהם, בלא שהם מחויבים לפרשנות שניתנה על ידי חכמי דורות עבר. לדבריו, התורה שבכתב היא בגדר "תורת אמת", ספר חתום שאינו משתנה, והתורה שבעל פה היא בגדר "חיי עולם", מנגנון שמתחדש ובכך שומר על נצחיות התורה. רבי יהודה הנשיא קיבל החלטה לכתוב את התורה שבעל פה מכיוון שחשש שכשיהיו עם ישראל בין האומות אזי האומות ישפיעו על האופן בו חכמי הדורות מפרשים את התורה ולמעשה יגרמו לעיקור המצוות מתוכנן. בעקבות כתיבת התורה שבעל פה, היא קובעה והאפשרות לחזור ולפרש בכל דור את התורה אבדה.

כחלק מהאפשרות שניתנה לחכמי כל דור לפרש את התורה, התורה הציגה את המצווה לשמוע דברי חכמים, על מנת למנוע מצב בו הציבור נמנע מלקבל את הפרשנות החדשה של חכמי דורו. כחלק מקבעון התורה שבעל פה על ידי כתיבתה, נקבעה גם המצווה לשמוע דברי חכמים וכבר אין אפשרות לחלוק על דורות קודמים ויש לקבל את מה שכתוב בתורה שבעל פה. בדבריו אלו הוא כולל גם דברים הנראים כטעות וכלא מתאימים לידע המדעי המצוי בידינו.[13] מכיוון שדברים כגון אלו נכתבו בתורה שבעל פה, ומכיוון שבכתיבתה התקבעה התורה שבעל פה וניטלה האפשרות לחלוק על דורות קודמים, ההלכה בעינה עומדת, הגם שהיא אינה מתאימה למה שידוע כיום.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנו הרב עקיבא גלזנר, רבה של קלויזנבורג.
  • בנו ר' בנימין, סוחר ספרים ומו"ל סדרת הספרים 'אהל שם'. פעיל ציוני חשוב. נרצח בשואה.[14]
  • חתנו הרב חיים צבי רייך, רבה של פעסט, ולאחר מכן נאוואק.
  • חתנו הרב עקיבא קליין רבה של טשאבא.[15]
  • נכדו הרב חיים יהודה הלוי, ראש ישיבה בסגנון ליטאי בגרוסוורדיין.[16]

ומצאצאיו:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 הקדמת שו"ת דור רביעי חלק א, עמ' 5
  2. ^ ראה: 'מכתבים מטרנסלבניה', דאר היום, ג' בתמוז תרפ"ב, 29 ביוני 1922, עמ' 2.
  3. ^ תנחומיך ישעשעו נפשי, סימן ל
  4. ^ על השואה, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, עמ' 96, בתוך הספר: כלביא שכן : אסופת מאמרים לימי זיכרון וגאולה : לזכרו של גד יצחק (גדי) עזרא, מרכז שפירא : המכון התורני אור עציון, תשס"ג.
  5. ^ מאמרי הראי"ה ח"א, עמ' 55-61.
  6. ^ להרחבת העניין ראו באתר אור האורות.
  7. ^ 1 2 3 הקדמה לספרו "דור רביעי"
  8. ^ פתיחה ל"דור רביעי" על חולין, פרק ב
  9. ^ חקור דבר, עמודים י-יב, תרס"א
  10. ^ הרב משה שמואל גלאזנער, מקים דבר על משיב דבר, תל תלפיות, עמוד 251
  11. ^ הרב גלזנר, תל תלפיות כרך כד, עמוד 247
  12. ^ וילקט יוסף, כרך י' גיליון, עמוד 139
  13. ^ לדוגמה, במסכת שבת (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ב) נאמר שכינה נוצרת מזיעה ולא בוקעת מביצה, ולכן מותר להורגה בשבת.
  14. ^ אנציקלופדיה של הציונות הדתית, חלק א, עמוד 522
  15. ^ שם הגדולים מארץ הגר - א, עמודים 72, 185, 199
  16. ^ אישים וניחוחים, עמוד 141