משה שניאורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משה שניאורי (בערך 1784 - לפני 1853), היה בנו הצעיר של מייסד שושלת חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי. הוא סבל ממחלת נפש ולפי כמה גרסאות, התנצר. חסידי חב"ד מיעטו לעסוק בו עד שדמותו התפרסמה במאה ה-21.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת לידתו אינה ברורה. ידוע כי התחתן בשנת 1797, ומאחר שרוב בני משפחתו נישאו בהיותם בני 14, יש המשערים שנולד בשנת 1784. רבי יוסף יצחק שניאורסוןאדמו"ר השישי של חסידות חב"ד) כותב במקום אחד[דרושה הבהרה] שנולד בעיר ליאזנא בשנת תקמ"ד (1784), אך במקום אחר הוא כותב[דרושה הבהרה] שנולד בשנת תקל"ט (1779).

בהיותו בן שמונה התגלו בו סימנים של אי שפיות. אביו דאג שיטופל בידי רופאים ומחלתו רוסנה ופרצה חליפות. בשנת 1801 לקחו אביו לריפוי בויטבסק, סנקט פטרבורג וסמולנסק. בהיותו בגיל נישואיו אוזנה מחלתו, ובחנוכה שנת תקנ"ח (1797) נשא לאשה את שפרה, בתו של רבי צבי הירש מאולה (Ula), הקרובה לליאדי. משה עבר להתגורר בבית חותנו, וככל הנראה התמנה לאחר מכן לרב באולה.

החל משנת תקס"ב, בהגיעו לגיל 18, רשם בקביעות את הדרושים שאמר אביו בשבתות[1]. מספר כרכים מכתבי ידו אלה נמצאים בספריית חב"ד[1].

בתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), נסוגו אביו ובני ביתו עם צבא רוסיה לרוסיה הפנימית, מסע שבמהלכו נפטר רבי שניאור זלמן. משה ובני משפחתו לא הצטרפו למסע. כאשר ניסה משה להגיע לשקלוב נפל בשבי הצבא הצרפתי. הוא הואשם בריגול ונידון למוות אך שוחרר. משערים כי שהותו בשבי הביאה להתפרצות מחודשת של אי השפיות שממנה סבל בצעירותו. ממכתב שכתבה אמו בשנת 1817 עולה לכאורה כי בשנה זו כבר היה מצבו הנפשי מעורער.

באייר תקע"ד חתם עם אחיו דובער וחיים אברהם על הסכמה להדפסת הראשונה של 'אגרת הקודש' החלק הרביעי של ספר התניא שכתב אביהם[2]

אשתו, שני בנותיו, בעליהם ונכדיו עלו לארץ ישראל והתיישבו בקהילת חב"ד בחברון בסביבות השנים תר"ג-תר"ד[3], לאחר כמה שנים, בשנת תרי"ב, הם עברו לירושלים[4]

חסיד חב"ד שנפטר בסוף המאה ה-20 סיפר כי בתקופת כהונתו כאדמו"ר של נכד אחיו, רבי שמואל שניאורסון, הופיע בעיר לובביץ' לכמה ימים, וביקר את הרבי ובני משפחתו. זהותו נודעה לאנשי העיירה רק לאחר שעזב את העיר. באותה תקופה הוא נראה כחסיד חב"ד זקן וותיק[5].

עץ משפחתו


 
 
 
 
 
 
רבי שניאור
זלמן מלאדי
[א]
 
(עץ משפחת ריבלין)
צבי הירש ריבלין[ה]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ר' משה שניאורי
 
שפרה שניאורי[ו]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נחום יוסף שניאורסון[ז]
 
שרה רבקה שניאורסון[ח]
 
 
 
רחל פונדמינסקי
 
משה צבי פונדמינסקי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שניאור זלמן שניאורסון[ט]
 
חיים צבי שניאורסון
 
פנחס אליהו שניאורסון[י]
 
שניאור זלמן פונדמינסקי[י"א]
 
מרים סגל[י"ב]
 
דבורה שמרלינג[י"ג]
 
רבקה הנדה ריבלין[י"ד]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד צבי אריה שניאורסון[ט"ו]
 
משה שניאורסון[ט"ז]
 
 
 
 
 
גיטל חשין[י"ז]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שניאור זלמן שניאורסון[י"ח]
 
אסתר פלר[י"ט]
 
 
 
 
 
שניאור זלמן חשין [כ]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טוביה שניאורסון[כ"א]
 
שניאור זלמן פלר
 
 
 
 
 
מישאל חשין [כ"ב]
 
רות חשין
 
 
 
 
 
 
אסתר שניאורסון גרי
 

- עץ זה מרכז את צאצאיה המפורסמים של משפחת שניאורסון ענף שניאורי או חוליה המקשרת בין דורות ודור ראשון של כל נכדי ר' משה שניאורי
- מקורות בהערות[כ"ג]

  1. ^ אבי משפחת שניאורסון ומייסד חסידות חב"ד
  2. ^ תולדות רבי משה, עמוד 52 | מספר 88 בספר היחס של משפחת ריבלין
  3. ^ 1 2 תולדות רבי משה, עמוד 53, "אגרות בעל התניא ובני דורו" עמוד קי"ג
  4. ^ ספר היחס למשפחת ריבלין, עמוד 12 מספר 51
  5. ^ מתלמידיו הגדולים של אדמו"ר הזקן [ב] | אביו: אליהו פלאטקעס-ריבלין[ג][ד] | סבו: שלמה זלמן ריבלין [ג]
  6. ^ כרטיס הקבר שלה | מספר 157 בספר היחס של משפחת ריבלין (ללא אזכור שמה הפרטי)
  7. ^ שינה את שם משפחתו לשניאורסון, לא היה נכד בעצמו של בעל התניא (תולדות רבי משה, עמוד 157 ובהערה 248)
  8. ^ פריט Q94720172 בוויקינתונים |‏ ספר הצאצאים מספר 27 | ובתולדות רבי משה, עמוד 157 ובהערות: שהיא הייתה בתו של משה, ובעלה שינה את שם משפחתו לשניאורסון. ועוד אודותם בעמוד 156 וברחבי הפרק
  9. ^ פריט Q94721205 בוויקינתונים | (ספר הצאצאים מספר 72) אשתו הראשונה פייגא טויבאה (ספר הצאצאים מספר 72) אביה אברהם וולפנזון היה להם ילדים אך אשתו לא העריכה חיים | אשתו השניה חנה (ספר הצאצאים מספר 72). | בנו דוד צבי אריה שניאורסון המוזכר כאן בעץ הוא מאשתו השניה (ספר צאצאים עמוד 208 בהתחלה. וכן אצל: יוסקה רום, אל מול פני המדרגות, עמוד 16)
  10. ^ הוא הנכד היחידי של ר' משה שנולד אחרי עליית המשפחה לארץ ישראל | ספר הצאצאים מספר 74 | תולדות רבי משה עמוד 164. וכן בעמוד 158 בהערה 250 מציין למסמך עם קצת פרטים עליו. המסמך מופיע במכירה פומבית, 2015. עמוד 64 שם אליהו פנחס שניאורסון עצמו מעיד שנולד בחברון בשנת תר"ו ובתרי"ב הם עברו לירושלים (בעמוד 164 מוטוסוב כותב שפנחס אליהו נולד בערך בשנת תר"ג לפי חשבון של שני מפקדים אך בהערה 250 הנ"ל הוא מביא עדות של אליהו פנחס עצמו שנולד בשנת תר"ו.)
  11. ^ ספר הצאצאים מספר 75
  12. ^ ספר הצאצאים מספר 76
  13. ^ ספר הצאצאים מספר 77
  14. ^ ספר הצאצאים מספר 79
  15. ^ פריט Q94722099 בוויקינתונים |‏ ספר הצאצאים מספר 182, עמוד 207 | ספר אודותיו - "אל מול פני המדרגות" | כרטיס קברו
  16. ^ ספר הצאצאים מספר 182ב, עמוד 208
  17. ^ ספר הצאצאים מספר 188
  18. ^ ספר הצאצאים מספר 454
  19. ^ ספר הצאצאים מספר 460יא, עמוד 415 ומספר 460 יא, עמוד 270
  20. ^ ספר הצאצאים מספר 475
  21. ^ ספר הצאצאים מספר 992, עמוד 318 | צילום קברו
  22. ^ ספר הצאצאים מספר 1063
  23. ^ מלבד אם כתוב אחרת - העץ מבוסס על ספר הצאצאים, וכן על 'תולדות רבי משה בן אדמו"ר הזקן' (אליהו מוטוסוב, ניו יורק תשע"ד, ISBN 9781495195174, פרק 15 "משפחתו וצאצאיו", עמודים 155-166)

פרשת ההתנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשכילים שלחמו בחסידות, טענו כי בעקבות מאבק ירושה בין משה לבין אחיו האדמו"ר האמצעי, שהסתיים בכישלונו של משה, החליט משה להמיר את דתו. לדבריהם, החסידים שלא ידעו כיצד להתמודד עם הפרשה, סיפרו שהוא מעורער בנפשו.

החסידים שנאלצו להתמודד עם השמועות הללו, טענו כי רובן של השמועות אינן אלא בדיות. הספר "בית רבי", שנכתב בידי חסיד חב"ד, נמנע מלעסוק במחלתו ובשאלת ההתנצרות, באמרו שהנעשה עמו ידוע, והתמקד בסיפור נדודיו שלאחר המעשה.

גרסת הריי"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסת הריי"ץ היא כי בשנת 1815 התלווה משה אל אחיו, האדמו"ר האמצעי, לראיון עם קיסר רוסיה בנושא יישוב היהודים במושבות. סגנון דיבורו הפתוח של משה עורר עניין אצל הקיסר והוא ביקשו להתווכח עם הכומר הראשי. משה נענה להצעה וניצח בוויכוח. הנוצרים, שהתקשו לשאת את העלבון, אסרו את משה בכפייה, הביאוהו למנזר והחתימוהו על כורחו על מסמך שבו הוא מבקש להמיר את דתו. לאחר שסירב לשתף עימם פעולה הם הכניסו אותו למאסר. בי"ט בכסלו תקע"ו[6] מת אחד האסירים ובחסות המהומה שנוצרה הצליח משה לברוח מהמאסר (במקום אחר כתב הריי"ץ כי במהלך הובלתו למאסר לפתע "נפלה תרדמה על כולם" וכך הוא הצליח לברוח)[7]. לאחר ריצה של כמעט 24 שעות בשלג הוא הגיע למקום יישוב יהודי, אך כיוון שחשש שיתפסוהו שוב, המשיך לנדוד במשך 62 שנה בזהות מוסתרת, עד שנפטר בשנת תרל"ח 1878.

גרסת דוד אסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ס פרסם דוד אסף מאמר בנושא בכתב העת ציון, שהורחב במידה רבה בפרק הראשון של ספרו נאחז בסבך (תשס"ו). אסף מסתמך על מסמכים שנחשפו לאחרונה, סוקר את ההמרה מכל היבטיה ומצביע על השכתובים ההיסטוריים שנעשו בפרשה זו. הספר זכה לפרסום נרחב בעיתונות. בפורום עצור כאן חושבים התפתח דיון ער בנושא, בהשתתפותם של דוד אסף וחוקרים חב"דיים ואחרים, ובו תיעוד רב והפניות למאמרים אחרים בפרשה.

לדברי אסף, בעקבות סכסוך ממוני בין משה לבין מיכאיול אלכסייביץ פוזנוב, קצין ארטילריה שהתגורר באולה, החליט מיכאיול לנקום במשה ולהעבירו על דתו. הוא הזמינו למסיבת תה ובה השקה אותו לשכרה בפונץ', החתים אותו על מסמך שבו הביע את רצונו להתנצר ולהפוך לקתולי, גזז את פאותיו וזקנו ושלח אותו אל הכומר המקומי בליווי חיילים. הכומר הטבילו לנצרות כמה ימים לאחר מכן.

אחיו של משה פנו במכתב אל סטניסלב סיסטרצנייביץ בוהוש, המטרופוליט של כלל הכנסיות הקתוליות ברוסיה, ובו גוללו בפניו את פרשת מחלת נפשו של משה, שבעקבותיה הם טענו לחוסר תקפות חתימתו על מסמך המרת הדת. בוהוש סירב להיענות לפנייתם.

במהלך חודש אוקטובר ביקש משה לשנות את דתו שנית, ולהיות פרובסלבי. בעקבות הודעתו זו פנתה המועצה של הכנסייה הפרובוסלבית במוהילב למקבילתה הקתולית בדרישה לקבל את תעודת ההטבלה הרשמית. בחקירה שנערכה בעניין התברר שלא הוטבל כדין; אולם פוזנוב והכומר של אולה עמדו על כך שההטבלה נעשתה כדין, ובעקבות כך הודיע המינהל הקתולי במסמך רשמי שמשה הוטבל כדין ושמו החדש הוא ליאון יולייביץ.

בעקבות דרישתו של שר החינוך והדתות הרוסי הועבר משה לעיר הבירה סנקט פטרבורג והתארח בביתו של בוהוש. שם עבר בדיקות רפואיות מקיפות ונקבע שהוא חולה נפש. הוא נשאר בביתו של בוהוש ושם למד נצרות.

באוגוסט 1821 חלה החמרה במצבו של משה, ובספטמבר של אותה שנה הועבר לבית חולים שהתמחה ברפואת עצבים. מאז והלאה אין מסמכים אודותיו וסביר להניח שנפטר תקופה קצרה לאחר מכן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בועז אפלבאום, גוי של חב"ד, 2005. בספר מובאת תעודת ההטבלה של משה ועוד פרטים על הפרשה.
  • דוד אסף, נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2006, פרק ראשון: מומר או קדוש? בעקבות משה בנו של ר' שניאור זלמן מליאדי, עמ' 50–136.
  • אליהו מטוסוב, תולדות רבי משה בן אדמו"ר הזקן[8], ניו יורק, תשע"ד, ISBN 9781495195174

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ספר 'רבי משה - בן אדמו"ר הזקן'
  2. ^ נדפס בכל דפוסי התניא מאז ועד היום. וכן באגרות קודש אדמו"ר האמצעי, עמודים צ"ב-צ"ג. ניו יורק תשע"ג ISBN 9780826655318
  3. ^ אליהו מוטוסוב, תולדות רבי משה, עמוד 157 ובהערה. ניו יורק, תשע"ד, ISBN 9781495195174 |‏ לכרטיס הקבר של שפרה
  4. ^ תולדות רבי משה, עמוד 158 ובהערה 250 | מקור שנת המעבר לירושלים מופיע גם בהערה 250. והמקור שלו שהוא מציין: מכירה פומבית, 2015. עמוד 64 (נכדו מעיד שבשנת תרי"ב הם עברו לירושלים)
  5. ^ קובץ סיפורים של דובער חסקינד עמ' 79. הוצאת משפחות סברדלוב - חסקינד. ניו יורק 2007
  6. ^ י"ט בכסלו הוא תאריך סמלי בחסידות חב"ד, משום שבתאריך זה בשנת תקנ"ט השתחרר אביו של משה, רבי שניאור זלמן מלאדי- ממאסר.
  7. ^ לפי מכתב ששלח הריי"ץ לאחד מבני משפחת שניאורסון במונטריאול, ומופיע באגרות קודש, מוהריי"צ, כרך ז (שנת תש"ג), איגרת א'תתפא עמודים טו וטז.
  8. ^ על הספר: שניאור ברגר, בן הרבי הקדוש שחייו היו לחידה