בערך זה נעשה שימוש בסימנים מוסכמים מתחום המתמטיקה. להבהרת הסימנים ראו סימון מתמטי.
משוואת איינשטיין או משוואת השדה של איינשטיין היא המשוואה המרכזית של תורת היחסות הכללית, הקרויה על שם הפיזיקאי אלברט איינשטיין. היא מקשרת בין הגאומטריה של המרחב-זמן, המגולמת בטנזור איינשטיין, לבין החומר במרחב, המבוטא באמצעות טנזור מאמץ-אנרגיה, תוך שימוש בקבוע הכבידה האוניברסלי של ניוטון ובקבוע של מהירות האור. מציאת המשוואה הייתה פסגת עבודתו של איינשטיין מפרסום תורת היחסות הפרטית ב-1905 עד להצלחה בנובמבר 1915. משוואה זו מתארת קשר בין שדות טנזוריים והיא דיפרנציאלית ולא-ליניארית.
איינשטיין רצה לתאר את הכבידה כתורת-שדה עם משוואות שדה, בדומה לתורה שפותחה כדי לתאר את הכוח האלקטרומגנטי וההישגים שהיו לה. הרעיון שלו היה להכליל את משוואת פואסון הקלאסית של פוטנציאל כבידה (ניוטוני)
לצורה קו-וריאנטית יחסותית, כלומר צורה שאינה תלויה במערכת ייחוס ספציפית (מסקנה של תורת היחסות הפרטית). לאחר שנכשל מתודית בגיבוש תורה סקלרית (בה ישנו רכיב שדה יחיד) ובגיבוש תורה וקטורית (בה ישנם ארבעה רכיבי שדה, בדומה לתורה האלקטרומגנטית), פנה לחפש תורה טנזורית, בה לשדה יש 16 רכיבים (בפועל, תחת הדרישה שהטנזור יהיה סימטרי, ישנם 10 רכיבים בלתי-תלויים לכל היותר).
איינשטיין תיאר את שדה הגרביטציה כשדה מטריקה, כלומר טנזור סימטרי בארבעה ממדי מרחב-זמן, . מטריקה זו מגדירה את העקמומיות של המרחב-זמן.
באמצעות אותה המטריקה ניתן להגדיר את טנזור ריצ'י וסקלר ריצ'י ומהם מרכיבים את טנזור איינשטיין:
החומר (כל חומר) נכנס למשוואה איינשטיין דרך טנזור המאמץ-אנרגיה, גם הוא טנזור סימטרי בארבעה ממדי מרחב-זמן, המסומן . רכיביו מתארים את צפיפות האנרגיה (כלומר מסה), צפיפות התנע, לחץ ומאמץ בכל נקודה במרחב. לחומרים שונים תרומות שונות לטנזור זה; המודלים הפשוטים ביותר מתארים ואקום, מסה נקודתית, גז, אבק, קרינה ועוד.
כאשר בצד השמאלי יש רק גדלים שקשורים לגאומטריה של המרחב ובצד הימני של המשוואה יש טנזור (טנזור צפיפות האנרגיה) שמכיל מידע על החומר, משוואת איינשטיין מאפיינת את הקשר ביניהם:
זו היא משוואה טנזורית, המורכבת למעשה ממשוואה עבור כל רכיב. לטנזורים במרחב-זמן יש 4x4=16 רכיבים, אך מאחר שהם סימטריים יש בפועל רק 10 רכיבים, ובהם 4 הניתנים לשינוי חופשי באמצעות בחירת מערכת קואורדינטות. זוהי משוואה דיפרנציאלית לא ליניארית אך מוצגת היטב וניתנת לפתרון.
זו משוואת-שדה, עבורה ידועים מספר פתרונות. המפורסמים שבהם כוללים פתרון של ואקום, פתרונות של חור שחור, ופתרונות של גלי כבידה.
מאוחר יותר גילה איינשטיין שיש משוואה כללית יותר המקיימת את הדרישות התאוריות שהעלה. משוואה זו היא המשוואה הקודמת בתוספת תיקון שרירותי הידוע בשם "הקבוע הקוסמולוגי". המשוואה המלאה, הכוללת את הקבוע הקוסמולוגי , היא
איינשטיין הוסיף את הקבוע הקוסמולוגי למשוואת השדה כיוון שבתקופתו הייתה נטייה להאמין שהיקום סטטי במהותו, ואינו מתפשט או מצטמצם בגודלו. אולם, מרגע שהאסטרונום אדווין האבל גילה שהיקום מתפשט, ב-1929, הבין איינשטיין שהקבוע הקוסמולוגי היה סתם תיקון אד הוק, וכינה אותו "השטות הגדולה ביותר בחיי" ("biggest blunder of my life").
את משוואות השדה אפשר גם להסיק באופן ריגורוזי באמצעות עקרון הפעולה, לשם כך צריך לחשב את הפעולה של מרחב שיכול להתעקם ולעשות וריאציה על
כאשר SM היא הפעולה של החומר (מוואריאציה מקבלים את טנזור צפיפות האנרגיה), הוא פעולת האנרגיה האפלה (מוואריאציה עליה מקבלים את הקבוע הקוסמולוגי) ואילו SH היא הפעולה של מרחב עקום. המתמטיקאידויד הילברט חישב את הפעולה של מרחב עקום ומצא שהיא שווה ל
כאשר R הוא סקלר ריצ'י המבטא את עקמומיות המרחב. מוואריאציה על פעולה זו (שנקראת "פעולת הילברט") מקבלים את אגף שמאל של משוואת השדה של איינשטיין.
כעת נחפש את הערך הקבוע קבוע הכבידה של איינשטיין. משוואת השדה צריכה לשמר את צורת תאורית הכבידה הניוטונית בקרובים של כבידה חלשה, למעשה לפתוח של משוואת השדה נעשה שימוש בתאורית הכבידה הניוטונית בכבידה חלשה.