משיכת יתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מְשִׁיכַת יֶתֶר (או אוֹבֶרְדְּרַפְט) היא זכות שנותן הבנק ללקוח למשוך כספים מחשבונו גם כשהיתרה בחשבון איננה מאפשרת זאת, כלומר להיכנס ליתרה שלילית. משיכת יתר היא סוג של הלוואה או אשראי, והבנק גובה בעבורה ריבית. מתן הזכות למשיכת יתר משתנה על פי מדיניות הבנק והתנאים הרגולטוריים שחלים עליו. למשל, הבנק עשוי לדרוש בטוחות נאותות כגון תוכנית חיסכון, חשבון ניירות ערך, צ'קים דחויים או שעבוד של רכוש כתנאי למתן מסגרת האשראי.

כמו כן, מסגרת האשראי מושפעת מאופי הפעילות המתקיימת בחשבון הבנק ומההתנהלות הפיננסית ארוכת הטווח של בעל החשבון. היא ניתנת לרוב ללקוחות המקבלים את משכורתם לחשבון הבנק ("חשבון משכורת") ולחשבונות בנק השייכים לתאגידים שונים.

מסגרת אשראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשיכת יתר קבועה תקרה, המשתנה בין לקוח ולקוח. מסגרת זו נקראת לעיתים מסגרת אשראי (או: תקרת אשראי), אם כי מונח זה משמש גם בהקשרים אחרים. המסגרת נקבעת לפי גובה הביטחונות או גובה המשכורת של הלקוח. הבנקים גובים לעיתים עמלה בגין הקצאת מסגרת האשראי, אפילו אם לא נעשה בה שימוש.

חריגה ממסגרת האשראי עלולה לגרום לסירוב הבנק לכבד את בקשת המשיכה, או לגביית ריבית חריגה, גבוהה יותר. בישראל, הנחיה של בנק ישראל, שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2006, אוסרת על הבנקים לאשר חריגה מעבר לתקרה למשיכת היתר.

משיכת יתר וסוגי אשראי אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין העיקרי של משיכת יתר, לעומת סוגי הלוואות אחרים, הוא הגמישות. מרגע שנקבעה מסגרת האשראי של הלקוח, אין צורך לבקש אישור לכל הלוואה בנפרד. הריבית משולמת רק בגין הימים שבהם החשבון נמצא בפועל במשיכת יתר. לכן, משיכת יתר היא פתרון נוח יותר מנטילת הלוואה כאשר יש צורך בהלוואה לתקופה קצרה (לדוגמה, כאשר יש צורך בהוצאה גדולה כמה ימים לפני קבלת תשלום או משכורת).

עם זאת, הריבית על משיכת יתר גבוהה ביחס לריבית על הלוואות אחרות. לכן לטווח ארוך, משיכת יתר היא פתרון נחות ביחס לסוגי הלוואות אחרים.

חלופת אשראי אחרת המתאפיינת בגמישות היא כרטיס אשראי. ברוב המיקרים, החיוב בגין הוצאות בכרטיס אשראי נעשה באופן תקופתי, כגון אחת לחודש; מה שמאפשר לתזמן את החיוב לתקופה שבה נמצא חשבון הבנק ביתרה חיובית. כרטיסי אשראי מאפשרים גם לדחות את החיובים לתקופה ארוכה יותר, תוך תשלום ריבית מתאימה. ברוב מדינות המערב, כמו ארצות הברית, אשראי באמצעות כרטיס אשראי נפוץ יותר מאשר משיכת יתר בנקאית.

משיכת יתר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים איפשרו הבנקים בישראל משיכת יתר ללקוחות פרטיים בהיקפים גדולים מאוד. בפרט, הבנקים הקצו מסגרות אשראי ללקוחותיהם באופן חד-צדדי, שלא על פי בקשת הלקוח, וכן נטו לאשר משיכה מעבר למסגרת האשראי המאושרת, וזאת בשיעורי ריבית גבוהים.

מדיניות זו של הבנקים, בצירוף עם מודעות כלכלית נמוכה של הלקוחות, יצרה תרבות שבה חשבונות פרטיים רבים נמצאים במשיכת יתר תקופות זמן ארוכות או באופן קבוע, תוך תשלום ריביות גבוהות.

החל משנת 2003 נעשה מאמץ להקטין את הסתמכותם של משקי הבית על משיכת היתר כאמצעי מימון, תוך מעבר לשליטה מוגברת בהוצאות ולאפיקי הלוואה אחרים. במסגרת זו, הורה בנק ישראל לבנקים להפסיק להקצות מסגרות אשראי באופן חד-צדדי ולהפסיק לאשר חריגות ממסגרת האשראי.

על פי סקרים שנערכו ב־2013-2014, כ־54% ממשקי הבית בישראל היו במשיכת יתר בלפחות חודש אחד בשנה האחרונה (כאשר אחוז הזוגות עם ילדים במשיכת יתר לפחות בחודש אחד גבוה משמעותית מאשר זוגות ללא ילדים), כ־41% נמצאים במרבית הזמן במשיכת יתר, ו־28% נמצאים במשיכת יתר במשך תקופה הארוכה משנה.[1][2]

בשנת 2016, הריבית הממוצעת בבנקים בישראל על אוברדרפט עמדה על 6.96%.[3]

משיכת יתר בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבים מפוסקי ההלכה האחרונים, ניתן ללוות בריבית על ידי היתר עיסקא רק אם מדובר בצורך עסקי. אך לטובת מימון שוטף של צורכי הבית אסור להיות במשיכת יתר. זאת, למרות שיש לבנק היתר עסקה, מפני שההיתר מכוון לשותפות הבנק עם הלווה בעסקאות למטרת רווח, אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים - הרי שמדובר בהלוואה רגילה שלא נועדה להשקעות, והאחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה.[4] יש מתירים למי שנמצא בדוחק רב משיכת יתר, כאשר שווה לו יותר לשלם רבית מאשר לחיות כעני.[5] פוסקים רבים סוברים שכיוון שמדובר בספק איסור תורה יש להחמיר.

לעומת זאת, מי שיש לו עסקאות מניבות דוגמת תוכנית חיסכון או דירה ולמשך תקופה נקלע למצוקה כספית, ולטובת צרכיו השוטפים הוא נאלץ לבחור בין שבירת תוכנית חיסכון או מכירת דירתו, לבין משיכת יתר הכוללת תשלום רבית - מותר לו בשעת הדחק להיכנס למינוס, מפני שאפשר להחשיב את המשיכה הזו כצורך עסקי. אמנם, ניתן להשתמש בהיתר זה לזמן קצוב בלבד.[6]

לדעת הרב מלמד, בחגים מותר להיכנס למשיכת יתר על מנת לקנות מצרכים לשמחת החג, הוא מסתמך על דברי התלמוד במסכת ביצה: ”בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע” (דף ט"ו עמוד ב). עם זאת הוא מסייג שהדבר נכון רק בתנאי שברור לו שיוכל להחזיר את החוב, כגון שיש לו עסק מסודר, משכורת קבועה או חסכון שעליו הוא יכול לסמוך.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]