משכית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמלת שחור-לבן של משכית
רות דיין (מימין) ומלכת היופי שרה טל, אוחזות בחולצה בחנות "משכית", 1956
יוסף יוסף, צורף עולה מתימן שעבד עבור "משכית", 1960

משכית הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, הצורפות ועבודות עץ זית שפעלה בישראל בין 1954 ו-1994. מוצרי החברה יוצרו על ידי אומנים מבני העלייה ההמונית מתוך שלוש מטרות: לספק לעולים תעסוקה ופרנסה, לשמר את המסורת החומרית והתרבותית של העולים ולקרב את החברה הישראלית לעלייה מתוך ערכי תרבות ואסתטיקה ולא רק מתוך תדמית של מצוקה ומחסור. בראש "משכית" ניצבה מייסדת החברה והרוח החיה בה, רות דיין. עבודות משכית, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח הפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית מקורית, בפרט בתחומי צורפות התכשיטים וכלי היודאיקה, האריגה, הרקמה, הסריגה ועיצוב האופנה ששילבו פולקלור עם עיצוב מודרני. לדברי אוצרת האתנוגרפיה במוזיאון ארץ ישראל, בתיה דונר: "בתקופה שבה נדרשו כל העולים לשכוח את עברם ולהשתלב במדינה הצעירה, ניסחה עבורם משכית את עברם כמקור לתחושת ערך"[1]. מוצרי משכית שימשו כמתנות רשמיות של מדינת ישראל לדיפלומטים ולראשי מדינות.

תולדות משכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 עבדה רות דיין כמדריכת עולים במושבי העולים בפרוזדור ירושלים. היא וחוקרת הפולקלור זהרה וילבוש הבחינו במיומנות הנשים בתחומי מלאכת היד וביצירותיהן. דיין החליטה לנסות ולהפוך את העיסוק למקור פרנסה ושימור תרבותי, וביצעה בכך תפנית מההכוונה הרשמית שניסתה לחנך את העולים לעיסוק בחקלאות. פרויקט איתור הנשים (והגברים, רובם צורפים ממוצא תימני), הדרכתן ושיווק ראשוני של יצירותיהן נקרא פרויקט "אשת חיל". כעבור כחמש שנים, בעידוד ובתמיכה של גולדה מאיר וטדי קולק (היו"ר הראשון של "משכית") הפך הפרויקט לחברה ממשלתית. ההזמנה הראשונה מ"משכית" הייתה של בית החרושת "אתא".

פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנה ילידת הונגריה, נשכרה על ידי דיין לשמש כמעצבת האופנה הראשית של "משכית". גם בן זוגה, הצייר יוחנן סימון, תרם הדפסים לבדי החברה. היא רקחה מהתרומות האותנטיות של היוצרים ומחינוכה הקלאסי-קוסמופוליטי עיצוב מקורי, ייחודי, ששילב את התנ"ך, קיבוץ הגלויות, נופי ארץ ישראל ואורהּ עם קו נקי ומודרני שהגדיר "ישראליות". בין עיצוביה הבולטים היו מעיל "מדבר" ושמלת "עין גדי". מעצבת הטקסטיל הראשית של החברה הייתה נאורה ורשבסקי.

ההשראה לסגנון הישראלי שגובש ב"משכית" נשאבה גם מהאור הישראלי המיוחד, מנופי הארץ וצבעיה; מגוני ההדרים, הדיונות והכינרת; מהוורוד הענוג של אבני ירושלים, מהסגול של הרי אילת, מהחומים של אזורי הפרא בהרי יהודה, מהירוק של היערות ומהאדומים החלודים של גבעות הנגב. ולא פחות מכך – מהחומריות והמרקמים של חלוקי הנחל, הצדפים ועצי הזית שהטביעו חותמם על כפתורים ואביזרים... שולבו גם רכיבים מתוך ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בתלים המקראיים מגידו, חצור ובאר שבע... שברי זכוכית רומית עתיקה שגילה משה דיין בחפירותיו הארכיאולוגיות מצאו דרכם, באמצעות רעייתו רות, לשיבוץ בעדיי הכסף של "משכית".

מתוך נורית בת יער, שיכרון עיצובים – אמנות האופנה בישראל 1948 - 2008, הוצאת רסלינג, 2010

מוצרי "משכית", כולם על טהרת עבודת היד, תוצרת הארץ וחומרים משובחים, פנו אל קהל אמיד, ברובו תיירים יהודים ונוצרים מארצות הברית. חנויות "משכית", שהראשונה בהן נפתחה ב-1954 ברחוב הירקון מול מלון דן תל אביב, עוצבו בקו קלאסי יוקרתי כמוזיאון או גלריה והמחירים היו גבוהים.

בשנת 1962 עזבה משכית את החנות ברחוב פרישמן ועברה למרתף של בית אל על[2].

ב-1964 נקלעה "משכית" לקשיים עקב ניהול כושל וכמעט עמדה להימכר לידיים פרטיות[3], אלא שוועדת שרים לענייני כלכלה החליטה לשמר אותה כחברה ממשלתית[4]. אחרי מלחמת ששת הימים הועשרו דוגמאות הרקמה של משכית באמנות רקמת-שמלות פלסטינית ובדואית, ולמצאי שלה התווספו מוצרי מקלעת-קש כחלק מחזון כור-ההיתוך שכלל ערבים ויהודים כאחד.

בין 1971 ל-1977 הפכה "משכית" לחברה פרטית (בתחילה הותירה הממשלה בידיה חלק ממניות החברה). ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה. לאחר מכן פרשה לייטרסדורף ולא נמצאו לה מחליפים הולמים שיקדמו את העיצוב לפי מגמות חדישות. מוצריה הפכו מיושנים והחברה נקלעה להפסדים, עד שנסגרה סופית ב-1994.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2013 הושק המותג מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל אשר הצליחה לגייס את רות דיין לטובת המאמץ. עם המשקיעים במיזם נמנה סטף ורטהיימר. הדוגמנית שהובילה את הקולקציה הראשונה ששמה ״הומאז׳ 2014״ הייתה נועם פרוסט. בסתיו- חורף 2015 הושקה קולקציה בהשראת קרמיקות מקוריות של האמנית בתיה סרנגה אשר עבדה עם בית האופנה משכית בשנות ה-70. כיום יושב בית האופנה משכית ברחוב הצורפים 14, יפו.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתיה דונר, משכית - מארג מקומי, מוזיאון ארץ ישראל, תשס"ג - 2003, עמ' 63
  2. ^ גיל קיסרי, משכית תופעל על בסיס כספי חדש, מעריב, 27 באוגוסט 1964
  3. ^ גיל קיסרי, שרשרת הכשלונות של משכית, מעריב, 26 באוגוסט 1964
    גיל קיסרי, משכית תופעל על בסיס כספי חדש, מעריב, 27 באוגוסט 1964
  4. ^ ועדה ממליצה להמשיך בפעולות חברת משכית, דבר, 29 ביוני 1965