משלחת ההצלה של אמין פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלחת ההצלה של אמין פשה (אנגלית: Emin Pasha Relief Expedition) משנת 1886 עד 1889 הייתה אחת המשלחות האירופיות הגדולות האחרונות אל פנים יבשת אפריקה במאה התשע עשרה. היא יצאה לכאורה להציל את אמין פאשה, מושל קולוניאלי נצור על ידי כוחות המהדיסטים. המשלחת הובלה על ידי הנרי מורטון סטנלי ונודעה בשאיפתה לחצות את "אפריקה האפלה ביותר", שהצטמצמה בעקבות מותם של רבים מחבריה.

חרדה באקווטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציני משלחת ההצלה, קהיר 1890: (משמאל לימין) עומדים:רוברט נלסון, וילאם סטארס. יושבים:ד"ר פארק, הנרי סטנלי, ארתור ג'פסון

המהדיסטים כבשו את חרטום בשנת 1885 והממשל המצרי של סודאן התמוטט. המחוז הדרומי הקיצוני אקווטוריה כמעט היה מנותק מהעולם החיצון. אמין פאשה היה רופא עות'מאני שמונה למושל אקווטוריה. הוא הצליח לשלוח ולקבל מכתבים דרך בוגנדה וזנזיבר והודיעו לו בפברואר 1886 כי ממשלת מצרים תפקיר את המחוז שלו. ביולי עודד אותו המיסיונר אלכסנדר מקאי להזמין את ממשלת בריטניה לספח את אקווטוריה עצמה. הממשלה הבריטית לא הייתה מעוניינת במיזם כה מפוקפק, אך הציבור הבריטי ראה את אמין פאשה כמו גנרל צארלס גורדון השני שנמצא בסכנת חיים מהמהדיסטים.

איש העסקים והפילנתרופ הסקוטי ויליאם מקינון שהיה מעורב במיזמים קולוניאליים שונים, פנה לסטנלי בהצעה להוביל משלחת סיוע. סטנלי הצהיר על עצמו שהוא מוכן "בהתראה של רגע" לצאת לדרך. לאחר מכן פנה מקינון לג'ייף האטון, מכר עסקי שגם היה מעורב בפעילות קולוניאלית, ויחד הם ארגנו את "ועדת הסיוע של אמין פאשה", שהייתה ברובה מורכבת מחבריו של מקינון, שהפגישה הראשונה שלהם הייתה ב־19 בדצמבר 1886. הוועדה גייסה בסך הכל כ £ 32,000.

סטנלי עדיין היה באופן רשמי קשור לעבודתו אצל ליאופולד השני מלך בלגיה. סטנלי הועסק בעיצוב מדינת קונגו החופשית של לאופולד. כתנאי לשחרור של סטנלי, הוסכם בישיבה בבריסל בין סטנלי למלך, כי המשלחת תתכנן מסלול ארוך יותר במעלה נהר קונגו. זאת בניגוד לתוכניות של שימוש בדרך הקצרה ביותר מהיבשת בחוף המזרחי של אפריקה. בתמורה, לאופולד יתן את ספינות הקיטור שלו להובלת המשלחת במעלה הנהר, מבריכת סטנלי (כיום בריכה מלבו) עד לפיו של נהר ארווימי.

ב 1 בינואר 1887, סטנלי חזר ללונדון והכין את המשלחת, וזכה להוקרת הציבור. סטנלי עצמו התכוון שהמשלחת תהיה של עזרה הומניטרית ולא משלחת של כיבוש צבאי. הוא הכריז: המשלחת אינה צבאית - כלומר, מטרתה לא להילחם, להשמיד או לבזוז. מטרתה להציל, להקל על מצוקה, לשאת נוחות. אמין פאשה הוא אדם טוב, קצין אמיץ, איש נועז הראוי למאמצי הצלה, אבל אני מסרב להאמין ולא הצלחתי לקבל מאף אחד באנגליה את הרושם, שחייו או חייהם של מאות האנשים שאיתו, הם לא על כף המאזניים, מול חייהם של אלפי ילידים או הרס הארץ. אלה יכולים להיות תוצאות שמשלחת צבאית תגרום להן באופן טבעי. המשלחת היא שיירה עוצמתית בלבד, חמושה ברובים לצורך הבטחת התנהלותה הבטוחה ומביאה תחמושת לאמין פאשה, להגנה וודאית יותר של אנשיו. יש לנו גם אמצעים לרכוש אמונם של שבטים וראשיהם, לקנות אוכל ולשלם את דרכה בצורה חופשית. [1]

המטרה הכפולה של המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסירה המתפרקת "אדוואנס" שהמשלחת לקחה איתה

במספר פרסומים שיצאו לאחר המשלחת, סטנלי טען כי מטרת המאמץ הייתה יחידה -להציל את אמין פאשה. לדוגמה, הוא כתב את הדברים הבאים תוך הסבר על החלטה על המסלול הסופי - המסלול דרך הקונגו היה קצר יותר, והוא גם השקיט את הפחדים של הצרפתים והגרמנים שחששו שמאחורי המסע ההומניטרי, עומדים מניעים של סיפוח. [2]

עם זאת, כתביו האחרים של סטנלי מצביעים כי המטרה המשנית הייתה סיפוח טריטוריאלי. הוא כתב בספרו על המשלחת ופגישתו עם הסולטאן מזנזיבר שבהם ניסה להגיע להסכמים פוליטיים איתו. [3] כמה עמודים בהמשך אותו הספר, סטנלי מבהיר שאכן, הפגישה הייתה קשורה לסיפוח:

השלמתי כמה משימות קטנות בזנזיבר באופן משביע רצון. אחת מהן הייתה לגרום לסולטאן לחתום על הוויתורים אותם ניסה מקינון להשיג לפני זמן רב. מכיוון שלגרמנים יש טריטוריה מפוארת ממזרח לזנזיבר, היה זה אך הוגן כי לאנגליה יהיה חלק מההגנה שהיא העניקה לזנזיבר מאז 1841 ... הוויתור שאותו רצינו להשיג הקיף חלק מחוף המזרח אפריקני, מתוכו מומבסה ומלינדי היו הערים העיקריות. במשך שמונה שנים, למיטב ידיעתי, העניין הוצב לפני הוד מעלתו, אך את חתימתו של הסולטאן הייתה קשה להשיג. [4]

הרישומים בארכיון הלאומי בקיו, לונדון, מציעים תובנה עמוקה עוד יותר ומראים כי סיפוח הייתה המטרה שסטנלי היה מודע לה במהלך המשלחת. הסיבה לכך היא שיש כמה אמנות שנחתמו שם באוגנדה במהלך משלחת אמין פאשה. האמנות נתנו הגנה בריטית למספר ראשי שבטים באפריקה. בין אלה היו מספר אמנות שכבר מזמן זוהו כהונאות אפשריות. [5]דוגמה טובה לכך היא אמנה מספר 56, שכביכול סוכמה בין סטנלי לאנשי "מזמבוני, קאטו וקלנגה". [6]

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המשלחת הייתה לנסוע לקהיר, אחר כך לזנזיבר כדי לשכור סבלים, ואז דרומה סביב אפריקה לשפך הקונגו. לעלות במעלה הקונגו עם ספינות הקיטור של ליאופולד, עד הנהר ארווימי. סטנלי התכוון להקים מחנה בארווימי, ואז לצאת מזרחה דרך שטח לא ידוע, כדי להגיע לאגם אלברט ולאקווטוריה. לאחר מכן הוא ציפה כי אמין ישלח את משפחות עובדיו המצריים חזרה במסלול ידוע, ואתם יחד כמות גדולה של שנהב שהצטברה באקווטוריה, ואילו סטנלי, אמין וחייליו של אמין ימשיכו מזרחה לזנזיבר. היו ספקות בציבור לגבי התוכנית, שהתרכזו בשאלה האם ניתן לממש אותה. נראה כי לא נשקלה האפשרות שאמין לא ירצה לעזוב.

המשלחת הייתה הגדולה והמצוידת ביותר שיצאה לאפריקה. סירת פלדה בשם ה- Advance תוכננה להיות מפורקת ל -12 חלקים להעברה ביבשה. היא צוידה באחד מהתותחים החדשים שהמציאו לאחרונה, והיה הראשון שהובא לאפריקה. לדעתם רק 'להציג' לראווה את התותח כבר יצר הרתעה, שתחסוך בעיות למשלחת במפגש עם ילידים בעייתיים.

הגישו מועמדות למשלחת יותר מ 400 איש מלאי תקווה. מבין אלה בחר סטנלי את הקצינים שהיו אמורים ללוות אותו לאפריקה. כולם היו בעלי ניסיון באפריקה, הן כציידים והן כעובדים. חלקם היו אנשי צבא ששירתו ברחבי האימפריה הבריטית בעיקר בהודו. קצינים אחדים צורפו, כי תרמו כסף רב למשלחת. רופא המשלחת תומאס האזל פרקה שנשכר באלכסנדריה, שם עשה שירות צבאי. ויליאם הופמן היה משרתו האישי של סטנלי.

סטנלי עזב את לונדון ב־21 בינואר 1887 והגיע לקהיר ב־27 בינואר. ההתנגדויות מצריות לתוואי קונגו הוסרו בעזרת מברק של לורד סליסבורי, והמשלחת הורשתה לצעוד תחת דגל מצרים. סטנלי נפגש גם עם אנשים שהיה להם יותר מידע מעודכן על הנעשה באקווטוריה.

סטנלי עזב את קהיר ב־3 בפברואר, הצטרף לחברי משלחת במהלך עצירות בסואץ ועדן והגיע לזנזיבר ב־22 בפברואר. שלושת הימים הבאים בילו באריזה לקראת יציאת המשלחת, העמסת הציוד וניהול משא ומתן. סטנלי פעל כנציג של מקינון לשכנע את הסולטאן מזנזיבר להעניק ויתור על מה שלימים הפך ל"חברת המזרח אפריקה הבריטית המלכותית" (IBEAC), וערך שני הסכמים עם טיפו טיב. הראשון כלל מינויו לשליט של אזור סטנלי פולס. על הסכם זה נמתחה ביקורת רבה באירופה כעסקה עם סוחר עבדים, וההסכם השני התייחס לסבלים למשלחת. בנוסף למטען של המשלחת, הייתה השערה כי הסבלים צפויים להביא חזרה כ 75 טון שנהב המאוחסנים באקווטוריה. סטנלי כתב מכתבים לאמין וחזה את הגעתו לאגם אלברט בסביבות אוגוסט.

במעלה הקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול משלחת ההצלה של אמין פאשה

המשלחת עזבה את זנזיבר ב־25 בפברואר והגיעה לפתח הקונגו ב־18 במרץ. הגעתם הייתה בלתי צפויה, מכיוון שכבל הטלגרף נקרע ואנשי המנהל המקומי לא קיבלו הוראות. ספינות הקיטור ששכרו הביאו את המשלחת למטאדי, שם השתלבו המובילים והביאו כ־800 מטענים ציוד ותחמושת לליאופולדוויל שליד בריכת סטנלי. ההתקדמות הייתה איטית, מכיוון שתקופת הגשמים הייתה בשיאה, והאוכל היה בקיצוב - בעיה שהייתה אמורה להתמיד לאורך כל תוואי המשלחת. לאורך התוואי היה לעיתים רחוקות אוכל רזרבי לקיום אלף איש נוספים, מכיוון שמדובר באזור בו ישנה כלכלת קיום.

ב־21 באפריל הגיעה המשלחת לליאופולדוויל. המלך לאופולד הבטיח ספינות קיטור לשייט, אך רק אחת הייתה במצב תקין. סטנלי ביקש עוד שתיים ממיסיונרים של המשלחת הבפטיסטית. כמו גם את הספינה "פלורידה", שעדיין הייתה בבנייה ושימשה כדוברה. אפילו אלה לא הספיקו, כך שרבות מחבילות הציוד נותרו בלאופולדוויל. בשלב זה, הודיע ​​סטנלי גם על חלוקת המשלחת - חלק ישאר במאסף, וחלק קטן יותר יצא והתקדם במהירות לאקווטוריה.

ההפלגה במעלה קונגו החלה ב־1 במאי. בתחנת בנגאלה המשיכו הקצין ברטלוט וטיפו טיב עד מפלי סטנלי שבנרי ריד, בעוד סטנלי לקח את נתיב נהר הארווימי ליאמבויה. תושבי ימבויה סירבו להרשות להם להתגורר בכפרם, ולכן סטנלי תקף והרחיק את תושבי הכפר והפך את הכפר הנטוש למחנה מבוצר. בינתיים, במפלי סטנלי, טיפו טיב ניסה לרכוש סבלים, אך הוא חשב שסטנלי הפר את חלקו בהסכם שלהם, ולמעשה לא היה ברור עם יגיעו סבלים נוספים, אולי בעוד מספר שבועות.

אפריקה האפלה ביותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת סבלים של המשלחת סוחבים ציוד ואספקה בגשם

עם זאת, סטנלי התעקש על מהירות, ויצא לאגם אלברט ב -28 ביוני, ובמקור ציפה שהמסע ייקח חודשיים. אולם המשלחת לא הייתה מוכנה לקשיים הקיצוניים של מסע ביער איתורי המשווני והם לא הגיעו לאגם עד דצמבר. רק 169 מתוך 389 שיצאו לדרך ממבויה היו עדיין בחיים. עצי היער היו כה גבוהים וצפופים עד כי מעט אור הגיע לרצפה (ומכאן הביטוי "אפריקה האפלה ביותר"), בקושי ניתן היה למצוא אוכל, ופיגמאי מקומי חשב שהמשלחת היא פשיטה של סוחרי עבדים, וירה לעברם חיצים מורעלים. המשלחת נעצרה בשתי התנחלויות ערביות, ובכל מקרה הם הותירו אחריהם ציוד רב בתמורה לאוכל שקיבלו שם.

בסופו של דבר היער פינה את מקומו לסוואנה, וב־13 בדצמבר ראתה המשלחת את אגם אלברט. אמין פאשה לא היה שם והמקומיים לא ראו אירופאי מזה שנים רבות. סטנלי החליט לחזור לכפר איבווירי על הרמה שמעל האגם, שם בנו את פורט בודו. הקצין ויליהם סטארס הלך לכפר לאסוף אנשים וציוד וחזרו ב־12 בפברואר. בינתיים, ב -2 באפריל חזר סטנלי לאגם אלברט, הפעם עם הספנה "אדוונס". ב־18 באפריל הם קיבלו מכתב מאמין ששמע על המשלחת שנה קודם לכן, וירד לאגם בחודש מרץ לאחר ששמע שמועות על בואו של סטנלי.

עם אמין פאשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה של המשלחת לחופי אגם ויקטוריה

ג'פסון נשלח קדימה לאגם עם הספינה, העלה את הסירה לחוף ופגש את אמין ב־27 באפריל 1888. אמין השיט את ספינת הקיטור שלו לקצה הדרומי של האגם, ושם פגש את סטנלי המופתע ב -.29. סטנלי מצא את אמין במצב מצוין, "ללא זכר לחוסר בריאות או חרדה", וחגג עם שלושה בקבוקי שמפניה שהם נשאו לאורך כל קונגו. אמין סיפק לסטנלי אוכל ואספקה ​​אחרת ובכך הציל את המצילים.

בשלב זה הדברים נהיו קשים. אמין התעניין בעיקר בתחמושת ואספקה ​​אחרת, ובנתיב תקשורת, אשר כל אלה יסייעו לו להישאר ב אקווטוריה, ואילו המטרה העיקרית של סטנלי הייתה להוציא את אמין החוצה. חודש של דיונים לא הובילו להסכמה, וב -24 במאי חזר סטנלי לפורט בודו, והגיע לשם ב -8 ביוני ופגש בקבוצה של הקצין סטארס, שחזר רק עם ארבעה עשר אנשים ששרדו. בדרך ראה סטנלי את הרי הרוונזורי לראשונה.

גורל הטור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי המשלחת עם אנשי שבטים שונים, ופיגמיים - השוואה של גובה וחזות

ב־16 ביוני עזב סטנלי את המצודה בחיפוש אחר הטור השני. זמן רב לא היה קשר איתם. לבסוף, ב -17 באוגוסט בבנליה, 90 קילומטרים במעלה הזרם מימבויה, מצא סטנלי את בוני האירופי היחיד שנשאר האחראי על הקבוצה, יחד עם קומץ סבלים מורעבים. שאר הקצינים מתו - ברטלוט נורה, ג'יימסון נפטר מחום, טרופ הפך לבעל מום, והרברט וורד חזר לקונגו בפעם השנייה לטלגרף ללונדון לקבל הוראות נוספות, זאת אחרי שלא היה להם קשר עם סטנלי למעלה משנה.

המטרה המקורית של הטור השני הייתה להמתין לסבלים נוספים מטיפו טיב - והיא לא הושגה, מכיוון שללא התחמושת שסופקה על ידי המשלחת, טיפו טיב לא היה יכול לגייס אותם. ברטלטוט החליט לשלוח את טרופ והחולים האחרים במורד קונגו, ב -11 ביוני 1888, לאחר שהגיעה אליהם קבוצת תגבורת והם מנו סך הכל 560 איש ויצאו לחפש את סטנלי.

הטור של הקבוצה השנייה התפרק עד מהרה לכאוס, עקב עריקות רחבות היקף ואז ב -19 ביולי נורה ברטלוט בעת שניסה להפריע לטקסים בעיר Manyema. ג'יימסון החליט לרדת לבנגאלה כדי להביא מטענים נוספים ויצא ב 9 באוגוסט, זמן קצר לפני בואו של סטנלי.

סטנלי נבהל מהמצב של הטור השני והאשים אותם בחוסר תנועה למרות פקודותיו הקודמות להמתין לו בימבויה. מהקצינים ששרדו שמע סטנלי גם סיפורים על אכזריותו של ברטלוט ושל קצין אחר, ג'יימסון, שעל פי החשד רכש שפחה צעירה ונתן אותה לקניבלים כדי שיוכל לרשום אותה שנהרגה ונאכלה. [7] לאחר שיגור מספר מכתבים למטה בקונגו, המשלחת חזרה לפורט בודו, ניסתה מסלול אחר שלא הוכיח את עצמו טוב יותר באספקת המזון, והיא הגיעה למבצר ב־20 בדצמבר. מספר אנשיה היה כעת -412 איש, מהם 124 היו חולים מכדי לסחוב משא.

ב־16 בינואר 1889, בסמוך לאגם אלברט, קיבל סטנלי מכתבים מאמין וג'פסון, שנאסרו על ידי קציני אמין במשך מספר חודשים, ובמקביל תפסו המהדיסטים מקומות נוספים באקווטוריה. מאז בואו של סטנלי נפוצו שמועות רבות על כוונותיו של אמין ועל גורל החיילים. מספר קצינים התקוממו, הדיחו את אמין כמושל והחזיקו אותו ואת ג'פסון במעצר בית בדופיל עד נובמבר. אף על פי כן אמין עדיין לא רצה לנטוש את המחוז.

לחוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי המשלחת של סטנלי מותקפים על ידי ילידים

כל חברי המשלחת ששרדו הגיעו עד 17 בפברואר למחנה של סטנלי מעל אגם אלברט, עם אמין וקבוצה של כ -65 חיילים נאמנים. בשבועות שלאחר מכן הצטרפו אליהם כמה מאות מחסידי אמין, רבים מהם בני משפחות החיילים. אמין עדיין לא הביע כוונה נחרצת לעזוב את האזור, ו -5 באפריל, לאחר ויכוח סוער, סטנלי קבע כיעד עזיבה והמשלחת יצאה את קוואלי לכיוון החוף ב־10 באפריל.

המסע לחוף פנה תחילה דרומה לאורך האגף המערבי של הר הרוונזורי, וקפטן סטארס ניסה לעלות לפסגה, והגיעה לגובה 10,677 רגל לפני שנאלץ לחזור. לאחר מכן הם עברו ליד אגם אדוארד ואגם ג'ורג', ואז לנקודה הדרומית ביותר באגם ויקטוריה ועברו דרך ממלכות אנקול וקראגווה. סטנלי ערך "חוזים" עם השליטים השונים. אף על פי שסביר להניח כי המקומיים לא הבינו את משמעות החוזים האלה, אך לאחר מכן הם שימשו בסיס לתביעות של חברת הסחר המזרח אפריקאית שפעלה באזור.

את אגם ויקטוריה הם ראו ב -15 באוגוסט והמשלחת הגיעה לתחנת המיסיונר של מקאי באוסאמבירו ב־28 באוגוסט. בשלב זה הם החלו ללמוד על המצב הפוליטי המשתנה והמורכב במזרח אפריקה, כאשר האינטרסים הבריטי והגרמני מתערבבים יחדיו. סטנלי עזב ב -17 בספטמבר, עם משלחת שמספר אנשיה פחת כעת לכ -700 תוצאה משילוב מוות ועריקות.

עם התקרבות המשלחת לחוף הם נתקלו במשלחות של גרמנים ועדויות נוספות לפעילות גרמנית בפנים הארץ. הם נפגשו עם החוקר הגרמני ויסמן ב -4 בדצמבר וליוו אותו לבגמויו. באותו ערב נערכה מסיבה, שבמהלכה נפל אמין מחלון הקומה השנייה שחשב שזאת מרפסת. מהנפילה הוא התאושש רק בסוף ינואר 1890. בינתיים, שאר המשלחת התפזרה. סטנלי נסע לזנזיבר ומשם לקהיר, בה כתב את 900 העמודים של In Darkest Africa תוך 50 יום בלבד.

הסודנים והמצרים הועברו חזרה למצרים, חלקם חזרו אחר כך לעבודה עבור "החברה למזרח אפריקה" אמין התקשר לגרמנים בפברואר, ושאר האירופאים חזרו לאנגליה.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטנלי חזר לאירופה במאי 1890 וזכה להד ציבורי גדול. גם הוא וגם הקצינים שלו קיבלו פרסים רבים ותוארי כבוד. ביוני פורסם ספרו שמכר 150,000 עותקים. אבל ההערכה החיובית של פועלו הייתה קצרת מועד. בסתיו, עם היוודע העלות האמיתית של המשלחת, וכשמשפחות הקצינים ברטלוט וג'יימסון הגיבו להאשמותיו של סטנלי לגבי מה שקרה בטור השני, התגברה הביקורת והגינוי של סטנלי. בסופו של דבר זו הייתה המשלחת האחרונה מסוגה. משלחות עתידיות באפריקה ינוהלו על ידי הממשלה למימוש יעדים צבאיים או פוליטיים, או יתקיימו אך ורק לצרכים מדעיים.

בשנים 1898 - 1900 התפשטה מגפת מחלת שינה הרסנית לשטחים שהם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מערב אוגנדה ודרום סודן. ייתכן וראשי בקר מקומיים שהיו עם המשלחת הם אלה שהכניסו את הטפיל לאזורים שלא הושפעו ממנו בעבר.[8] עם זאת, לא כל המחברים מסכימים לעובדה זו. [9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Headley, Joel (1890). Stanley's Adventures in the Wilds of Africa. Edgewood
  2. ^ Stanley, Henry (1909). The Autobiography of Sir Henry Morton Stanley. Boston: Houghton Mifflin Company. p. 355.
  3. ^ Stanley, Henry (1891). In Darkest Africa. New York: Charles Scribner's Sons. p. 62.
  4. ^ Stanley, Henry (1891). In Darkest Africa. New York: Charles Scribner's Sons. p. 69.
  5. ^ J. M. Gray, "Early Treaties in Uganda, 1888-1891", The Uganda Journal, The Journal of the Uganda Society, 2:1 (1948), 30
  6. ^ British National Archives, Kew (BNA) FO 2/139 (Treaty number 56, undated).
  7. ^ Jeal, T, Stanley: The Impossible Life of Africa's Greatest Explorer, Yale University Press, 2007, pp. 357-358.
  8. ^ Parry, Eldryd H. O. (2008-04-15). "Book Review". Brain. 131 (5): awn069.
  9. ^ Lyons, Maryinez (2002-06-30). The Colonial Disease. Cambridge University Press. pp. 70–73.