משלי ישו
את משלי ישו ניתן למצוא בכל הבשורות, מלבד בבשורת יוחנן ובחלק מהבשורות הלא-קנוניות, אך הם מופיעים בעיקר במסגרת שלוש הבשורות הסינופטיות. המשלים מייצגים חלק נכבד מהבשורה והלימוד שישו לימד: יחד הם יוצרים כשליש מתורתו הכתובה. בנצרות מושם דגש ניכר על משלים אלה, מאחר שהם מיוחסים לישו, באמונה שהם מייצגים את דבר אלוהים, כפי שהודגש בבשורת יוחנן ח' 28, ובפרק י"ד, 10[1][2].
רבים ממשלי ישו כתובים בפשטות. המשלים הם סיפורים שלא בנקל ניתן לשכוח אותם, לעיתים קרובות הם מכילים דימויים, שכולם מאופיינים בהעברת מסרים משמעותיים. מלומדים שונים ציינו שעל אף שמשלים אלה נראים כפשוטים, המסרים שהם מעבירים, הם בעלי משמעות עמוקה, ותופסים מקום נכבד בתורתו ובשורתו של ישו. פרשנים נוצריים שונים טוענים שהם לא רק משרתים את הנמשל, אלא גם את עצם הבנת המסרים שבבשורתו של ישו, בכך הם הופכים לעדות רוחנית[3][4].
רבים ממשלי ישו מתייחסים לענייני יומיום פשוטים, כגון משל האישה האופה לחם (משל השאור), במתי י"ג 33 ובלוקס י"ג 20–21 האיש הדופק על דלת שכנו בלילה (משל החבר בלילה), או משל השוד בדרך (משל השומרוני הטוב), כמו כן, הם עוסקים בנושאים של אמונה, כגון התפתחות וגדילה של מלכות האלוהים, חשיבותה של התפילה, ומשמעותה של אהבה רוחנית.
בתרבות המערבית, יצרו משלים אלה את האב טיפוס למונח "המשל", ובעידן המודרני, אפילו בקרב הללו שכמעט ואינם מכירים את כתבי הקודש (תנ"ך וברית חדשה), משלי ישו נחשבים למשלים ולסיפורים הטובים והידועים ביותר בעולם[5].
שורשים ומקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה העברית מָשָׁל יכולה להתייחס גם למושג חידה. במהלך ההיסטוריה היהודית, החינוך וההוראה באמצעות משלים וסיפור משלים היו שיטה מוכרת, והיא קיימת גם בתנ"ך[6]. כמו למשל "משל יותם". כל ספר משלי מבוסס על אמרות, פתגמים ומשלים. השימוש שעשה ישו במשלים היה לפיכך טבעי בשיטת ההוראה המותאמת למסורת של זמנו[7]. משלי ישו צוטטו, נלמדו ונדונו בהרחבה כבר מאז ראשיתה של הנצרות.
טבעם של משלי ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]
משלים היו ונשארו אחד ממיני הצורות הספרותית הרבות בכתבי הקודש, אך נפוצות במיוחד בבשורות הברית החדשה. משלים נחשבים בדרך כלל כסיפורים קצרים כגון "משל השומרוני הטוב", אשר נבדלים מהצהרות מטפוריות כגון, "אתם מלח הארץ" (מתי ה' 13). משל אמיתי עשוי להיחשב כדימוי מורחב (סי. אל. בלומברג בפרשנותו למשלים). יש המציעים כי משלים הם למעשה הרחבה אלגורית. אחרים לעומתם טוענים את ההפך[8].
ד"ר קנת בואה קובע כי "משלים הם הרחבה של דמויות להשוואה, המשתמשים בסיפורים קצרים כדי ללמד אמת כלשהי או כדי להשיב על קושיה מסוימת. בעוד שסיפור המשל אינו חייב להיות אמת היסטורית, הוא נחשב כנכון לחיים ואין להחשיב אותו כמעשיה. כסוג של סיפורת בעל פה. המשל מנצל מצבים מציאותיים, ובו זמנית עושה שימוש יעיל בדמיון....חלק מהמשלים [של ישו] נועדו לחשוף נסתרות עבור המאמינים הכנים שבמסגרת האמונה תוך הסתרתם מהלא מאמינים, מחוץ למסגרת האמונה, הללו שלא היו מוכנים לשמוע ולהקשיב ולקבל את הבשורה"[9].
הבשורות הקנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש הבשורות הסינופטיות (בשורות מתי, מרקוס ולוקס) מכילות את משליו של ישו. מספר גדל והולך של חוקרים מוצאים משלים גם בבשורת יוחנן, כגון הסיפורים הקצרים על "הרועה הטוב" (יוחנן י', 1-5) או האישה היולדת (יוחנן ט"ז, 21)[10]. מלבד זאת כוללת בשורת יוחנן בעיקר אלגוריות אך לא משלים. מספר פרשנים כגון ברברה ריד, אלרנד הולטגרן או דונלד גריגס מציינים במפורש ש"ניכר מאוד שמשלים נעדרים מבשורת יוחנן"[11][12][13][14].
האנציקלופדיה הקתולית קובעת: "בבשורת יוחנן אין משלים. בבשורות הסינופטיות (בשורות מתי, מרקוס ולוקס) אנו מזהים שלושים ושלושה משלים בסך הכל; ברם, היו כאלה שאף העלו את מספרם לשישים, בכך שכללו ביניהם אמרות או פתגמים"[15]. הבשורה על פי לוקס מכילה גם את המספר הגדול הכולל של 24 משלים, ומתוכם 18 משלים ייחודיים; הבשורה על פי מתי מכילה 23 משלים מתוכם כ-10 ייחודיים; והבשורה על פי מרקוס מכילה 8 משלים אשר 2 מהם ייחודיים.
בספר "Harmony of the Gospels" (הרמוניה של הבשורות), מספקים קוקס ואיסלי התאמה (תאם - הרמוניה) בין המשלים בהתבסס על מניה כלהלן: בבשורת מתי: 11 בלבד, בבשורת מרקוס: 1 בלבד, בבשורת לוקס: 18בלבד, בבשורות מתי ולוקס יחד: 4, בבשורות מתי, מרקוס ולוקס: 6. הם אינם כוללים ברשימותיהם משלים מבשורת יוחנן[16].
מסמכים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משלים שיוחסו לישו נמצאו גם במסמכים אחרים מלבד כתבי הקודש. חלקם חופפים לאלה המצויים בבשורות הקנוניות וחלקם לא מופיעים בכתבי הקודש (בברית החדשה). בבשורה על פי תומא (שמו המקורי העברי-ארמי של השליח תומאס) הלא-קנוניות נמצאים עד כ 15 משלים, 11 מתוכם מקבילים למשלים בארבעת הבשורות הקנוניות. המחבר הלא ידוע של הבשורה על פי תומא לא השתמש במילה "משל", מה שהופך את העניין למסובך יותר: לנסות להבין מה נחשב בעיניו כמשל[17]. המשלים הייחודיים לתומא כוללים את "משל הרוצח" ואת "משל הקערה הריקה".
הספר יעקב החיצוני מכיל גם הוא שלושה משלים ייחודיים המיוחסים לישו[18]. הם ידועים בתור "משל גרעין החיטה", "משל אוזן הגרעין", ו "משל נצר דקל התמר"[19].
המסמך Q ההיפותטי (מסמך משוער - היפטותטי - שיש המשערים שהיה קים ושימש כמקור לתורת ישו או לבשורות מתי, מרקוס ולוקס. מסמך שנרשם על פי חומר בעל פה מפי אבות הכנסייה הקדומים) נחשב כמקור לחלק ממשלי ישו בבשורות מתי, לוקס ותומא[20].
מטרה ומניע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבשורה על פי מתי (י"ג:17-10) מספק ישו תשובה לתלמידיו על השאלה מדוע הוא עושה שימוש במשלים, שלא תמיד הם עצמם הבינו[21]. התלמידים שאלו את ישו מדוע הוא מדבר במשלים להמוני העם:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו הַתַּלְמִידִים וַיֹּאמְרוּ לָמָּה זֶּה בִּמְשָׁלִים תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם׃
וישו השיב להם:
11 וַיַּעַן וַיּאֹמֶר כִּי לָכֶם נִתַּן לָדַעַת אֶת־סוֹדוֹת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם וְלָהֶם לֹא נִתָּן׃ 12 כִּי מִי שֶׁיֶשׁ־לוֹ נָתֹן יִנָּתֵן לוֹ וְיַעֲדִיף וּמִי שֶׁאֵין לוֹ גַם מָה־שֶׁיֵּשׁ־לוֹ יִנָּטֵל מִמֶּנּוּ׃ 13 עַל־כֵּן בִּמְשָׁלִים אֲדַבֵּר אֲלֵיהֶם כִּי בִרְאֹתָם לֹא יִרְאוּ וּבְשָׁמְעָם לֹא יִשְׁמְעוּ אַף־לֹא יָבִינוּ׃ 14 וּתְקֻיַּם בָּהֶם נְבוּאַת יְשַׁעְיָהוּ הָאֹמֶרֶת שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל־תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל־תֵּדָעוּ׃ 15 כִּי הַשְׁמֵן לֵב־הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן־יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמַע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ׃ 16 וְאַתֶּם אַשְׁרֵי עֵינֵיכֶם כִּי תִרְאֶינָה וְאָזְנֵיכֶם כִּי תִשְׁמַעְנָה׃ 17 כִּי־אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם נְבִיאִים וְצַדִּיקִים רַבִּים נִכְסְפוּ לִרְאֹת אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וְלֹא רָאוּ וְלִשְׁמֹעַ אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם שֹׁמְעִים וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
במילים אחרות: לכם התלמידים יש רשות להכיר סודות שקשורים במלכות שמים, אך להם - לאחרים - שאינם תלמידים - אינם מאמינים - לא. כל מי שיש לו (אמונה) יקבל, ועוד יוסיף לקבל, אך מי שאין לו (חסר אמונה) גם מה שכבר היה לו יילקח ממנו. בכך מתמלאת נבואת ישעיהו שאומרת: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ. הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע: פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב--וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו':10-9) שגם אם ישמעו - לא יבינו, גם אם יראו לא ידעו ולא יוכלו לשוב בתשובה.
בעוד שלפי מרקוס ד' 33–34 ומתי י"ג 34–35 עשוי להתפרש כי ישו היה מדבר רק ל"המונים" במשלים, בעוד שבאופן פרטי הוא נהג לפרש הכל לתלמידיו, החוקרים המודרניים אינם תומכים בכך והם אוחזים בטיעון שישו השתמש במשלים כבשיטת הוראה[22]. דווייט פנטקוסט מרמז כי בהינתן שישו הטיף לעיתים קרובות לקהל שומעים מעורב של מאמינים ולא-מאמינים, הוא השתמש במשלים כדי לחשוף את האמת למקצתם, ולהסתירה מאחרים[1].
הסופר הנוצרי אשטון אקסנדן מציע כי ישו בנה את משליו בהתבסס על ידע שקיבל מאביו שבשמים של האופן הנאות כיצד ללמד בני אדם[23], וכך הציע:
"זה היה סוג של הוראה, אשר אדוננו המבורך כנראה נהנה להשתמש בו. אנו יכולים להיות בטוחים למדי, שכשם שידע "מה יש בלב האדם" טוב מאתנו, הוא לא היה מלמד במשלים אלמלא ידע שזה בדיוק סוג הלימוד המתאים לנו."
במאה ה-19, קבעו ליסקו ופאיבאירן לגבי משלי ישו, "הדימויים השאולים מן העולם הגלוי לעין מלווים באמת הסמויה מן העין (מהעולם הרוחני)" ושמשליו של ישו הם לא "סתם קווי הדמיון המשרתים את מטרת הנמשל, אלא מהווים אנלוגיות פנימיות שבהן הטבע הופך להיות כעדות לעולם הרוחני"[3].
באופן דומה, במאה ה-20, קורא ויליאם ברקלי למשל "סיפור ארצי בעל משמעות שמיימית"[24] הוא מציין שמשלי ישו משתמשים בדוגמאות מוכרות כדי להוביל את התפיסה האנושית לעבר המושגים השמימיים. הוא מצביע על כך שישו לא יצר את משליו רק בתור אנלוגיות אלא ביסס אותם על "זיקה פנימית בין הסדר הטבעי לסדר הרוחני"[24].
נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר משלים הסמוכים האחד לשני באחת או יותר מהבשורות הם בעלי נושאים דומים. את משל השאור מלווה את משל גרגר החרדל בבשורות מתי ולוקס, והמשותף להם הוא הנושא של מלכות השמים הגדלה מהתחלה קטנה[25]. משל המטמון בשדה (מתי י"ג 44) ומשל המרגלית (מתי י"ג 45–46) יוצרים צמד משלים הממחיש את הערך הגדול של מלכות שמים, ואת הצורך לפעול להשגתה[26].
המשלים משל הכבש האובד (מתי י"ח 12–14, לוקס ט"ו 3–7) ומשל המטבע שאבד (לוקס ט"ו 8–10), ומשל הבן האובד (לוקס ט"ו 11–32) יוצרים שלישייה של משלים בבשורת לוקס המתמודדת עם נושאי האובדן והגאולה[27].
למשל העבד הנאמן (מתי כ"ד 42–51, מרקוס י"ג 34–37, לוקס י"ב 35–48), והמשל הסמוך במתי, משל עשר העלמות, המצפות לחתן (מתי כ"ה 1–13), יש משמעות לנושא אחרית הימים: להיות מוכנים ליום הדין[28]. למשל החטים והזונין[29] (מתי י"ג 24–30), משל השוטה העשיר (לוקס י"ב 16-20)[30], משל התאנה בקיץ (מתי כ"ד 32–35, מרקוס י"ג 28–31, לוקס כ"א 29–33)[31] וגם משל התאנה ללא פרי (לוקס י"ג 6–9)[32] עוסקים בנושא אחרית הימים.
משלים אחרים עומדים בפני עצמם, כגון משל העבד שלא מחל (מתי י"ח 21–35), עוסק בנושא המחילה;[33] משל השומרוני הטוב (לוקס י' 25–37), עוסק באהבה מעשית;[34] ומשל החבר בלילה (לוקס י"א 5–8), עוסק בשקידה בתפילה[35].
משלים על מלכות השמים: לשמוע, לבקש ולגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
_-_James_Tissot_-_overall.jpg) |
 |
 |
 |
 |
| משל הזורע | משל המטמון בשדה | משל המרגלית | משל הזרע הגדל | משל גרגר החרדל | משל השאור |
משלים על אובדן וגאולה.[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
_-_James_Tissot_-_overall.jpg) |
|
| משל הכבש האובד | משל המטבע שאבד | משל הבן האובד |
משלים על אהבה ומחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg) |
 |
 |
| משל השומרוני הטוב | משל שני בעלי החוב | משל העבד שלא מחל |
משלים על תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
 |
 |
| משל החבר בלילה | משל שופט העוולה | משל הפרוש והמוכס |
משלים על אחרית הימים (אסכטולוגיה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
 |
 |
 |
 |
 |
| משל העבד הנאמן | משל עשר העלמות | משל הסעודה הגדולה | משל השוטה העשיר | משל בעל הכרם | משל החיטים והזונין |
 |
 |
 |
|||
| משל המכמורת | משל לבלוב התאנה בקיץ | משל התאנה ללא פרי |
משלים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
 |
 |
 |
 |
 |
||
| משל הבנאי החכם והבנאי הבער | משל המנורה מתחת האיפה | משל סוכן העוולה | האיש העשיר ואלעזר | משל ככרי הכסף | משל בעל הכרם | משל היין החדש בנאדות ישנים | משל האיש החזק |
המשלים באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך כשלושים משלים בבשורות הקנוניות, ארבעה הוצגו באמנות ימי הביניים, כמעט עד כדי התעלמות מכל שאר המשלים, מבלי שנגעו בסיפור חייו של ישו. אלה הם: משל עשר העלמות, משל האיש העשיר ואלעזר, משל הבן האובד ומשל השומרוני הטוב[36]. אמנים מפורסמים שיצירותיהם תיארו משלים כוללים את מרטין שונגאואר, פיטר ברויגל האב ואלברכט דירר. משל הפועלים בכרם מופיע גם הוא ביצירות מימי הביניים המוקדמים. בתקופת הרנסאנס עלה מעט מספר היצירות, וסצינות שונות של משל הבן האובד הפכו למועדפות. גם משל השומרוני הטוב הפך למאוד פופולרי. אלברכט דירר יצר חריטה מפורסמת של הבן האובד בין החזירים (1496), נושא פופולרי ל הרנסאנס הצפוני, רמברנדט תיאר בציוריו את הסיפור מספר פעמים, כאשר לפחות אחת מעבודותיו של הבן האובד בפונדק, הוא דיוקן עצמי כבן האובד, עם אשתו, כמו אמנים רבים אחרים. ציורו המאוחר שובו של הבן האובד (ארמיטאז', סנקט פטרבורג) הוא אחד מיצירותיו הפופולריות ביותר.
שירים, מזמורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שהמשלים נדונו באמנות הפלסטית הם גם נדונו בפרוזה ובשירה, חלקם שמשו השראה לשירים ומזמורים דתיים ופולחניים בנצרות. לדוגמה, מזמור "The Ninety and Nine", (התשעים ותשעה) מאת אליזבת סי כלפנה (1868) נכתב בהשראת משל הכבש האובד וגם המזמור "My Hope Is Built" (תקוותי בנויה) של אדווארד מוטה (1834), וכן "How Kind the Good Samaritan" (כמה טוב השומרוני הטוב) של ג'והן ניוטון (1779).
רשימת המשלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
להלן טבלה המייצגת משלים בבשורות הקנוניות. בדרך כלל, אין התייחסות למשלים בבשורת יוחנן, מלבד לאלגוריות[16].
| מספר | שם המשל | מתי | מרקוס | לוקס | יוחנן |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | משל הזרע הגדל | מרקוס ד' 26–29 | |||
| 2 | משל שני בעלי החוב | לוקס ז' 41–43 | |||
| 3 | משל המנורה תחת האיפה | מתי ה' 14–15 | מרקוס ד' 21–25 | לוקס ח' 16–18 | |
| 4 | משל השומרוני הטוב | לוקס י' 25–37 | |||
| 5 | משל החבר בלילה | לוקס י"א 5–8 | |||
| 6 | משל השוטה העשיר | לוקס י"א 16–21 | |||
| 7 | משל הבנאי החכם והבנאי הבער | מתי ז' 24–27 | לוקס ו' 46–49 | ||
| 8 | משל היין החדש בנאדות ישנים | מתי ט' 16–17 | מרקוס ב' 21–22 | לוקס ה' 37–39 | |
| 9 | משל האיש החזק | מתי י"ב 29 | מרקוס ג' 27 | לוקס י"א 21–22 | |
| 10 | משל הזורע | מתי י"ג 3–9 | מרקוס ד' 3–9 | לוקס ח' 5–8 | |
| 11 | משל החיטים והזונין | מתי י"ג 24–30 | |||
| 12 | משל התאנה ללא פרי | לוקס י"ג 6–9 | |||
| 13 | משל גרגר החרדל | מתי י"ג 31–32 | מרקוס ד' 30–32 | לוקס י"ג 18–19 | |
| 14 | משל השאור | מתי י"ג 33 | לוקס י"ג 20–21 | ||
| 15 | משל המרגלית | מתי י"ג 45–46 | |||
| 16 | משל המכמורת | מתי י"ג 45–46 | |||
| 17 | משל המטמון בשדה | מתי י"ג 44 | |||
| 18 | משל חישוב העלויות | לוקס י"ד 28–33 | |||
| 19 | משל הכבש האובד | מתי י"ח 10–14 | לוקס ט"ו 4–6 | ||
| 20 | משל העבד שלא מחל | מתי י"ח 23–35 | |||
| 21 | משל המטבע שאבד | לוקס ט"ו 8–9 | |||
| 22 | משל הבן האובד | לוקס ט"ו 11–32 | |||
| 23 | משל סוכן העוולה | לוקס ט"ז 1–13 | |||
| 24 | משל האיש העשיר ואלעזר | לוקס ט"ז 19–31 | |||
| 25 | משל האדון והעבד | לוקס י"ז 7–10 | |||
| 26 | משל שופט העוולה | לוקס י"ח 1–8 | |||
| 27 | משל הפרוש והמוכס | לוקס י"ח 9–14 | |||
| 28 | משל הפועלים בכרם | מתי כ' 1–16 | |||
| 29 | משל שני הבנים | מתי כ"א 28–32 | |||
| 30 | משל בעל הכרם | מתי כ"א 33–41 | מרקוס י"ב 1–9 | לוקס כ' 9–16 | |
| 31 | משל הסעודה הגדולה | מתי כ"א 1–14 | לוקס י"ד 15–24 | ||
| 32 | משל לבלוב התאנה בקיץ | מתי כ"ד 32–35 | מרקוס י"ג 28–31 | לוקס כ"א 29–33 | |
| 33 | משל העבד הנאמן | מתי כ"ד 42–51 | מרקוס י"ג 34–37 | לוקס כ"א 29–33 | |
| 34 | משל עשר העלמות | מתי כ"ה 1–13 | |||
| 35 | משל ככרי הכסף | מתי כ"ה 14–30 | לוקס י"ט 12–27 | ||
| 36 | משל הכבשים והעתודים | מתי כ"ה 31–46 | |||
| 37 | משל משתה החתונה | לוקס י"ד 7–14 | |||
| 38 | משל הרועה הטוב | יוחנן י' 18-11 | |||
| 39 | משל הגפן והשריגים | יוחנן ט"ו 5-1 | |||
| 40 | משל היולדת | יוחנן ט"ז 24-17 |
מקבילות מחוץ לבשורות הקנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למספר משלים יש הקבלות בבשורות הלא-קנוניות. ה Didache (תורת שנים עשר השליחים, מסמך אנונימי מתוארך למאה הראשונה, נחשב כהנחיות שנים עשר השליחים לגויים), והאגרות אבות הכנסייה. עם זאת, בהתחשב בכך שאינם מסונכרנים עם הבשורות הקנוניות, בדרך כלל אין להם רצף זמן, הטבלה להלן אינה הרמונית עם הבשורה.
| מספר | שם המשל | מתי | מרקוס | לוקס | מקבילות אחרות[37][38][39] |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | משל הזורע | מתי י"ג 1–23 | מרקוס ד' 1–25 | לוקס ח' 4–18 | תומא 9 1 קלמנט 24:5 |
| 2 | משל החיטים והזונין | מתי י"ג 24–53 | תומא 57 | ||
| 3 | משל הזרע הגדל | מרקוס ד' 26–34 | תומא 21 | ||
| 4 | משל המטמון בשדה | מתי י"ג 44 | תומא 149 | ||
| 5 | משל המרגלית | מתי י"ג 45 | תומא 76 | ||
| 6 | משל המכמורת | מתי י"ג 47–53 | תומא 8 | ||
| 7 | משל השוטה העשיר | לוקס י"א 16–21 | תומא 63 | ||
| 8 | משל העבד הנאמן | מתי כ"ד 42–51 | מרקוס י"ג 33–37 | לוקס י"ב 35–48 | תומא 103 Didache 16:1a |
| 9 | משל גרגיר החרדל | מתי י"ג 31–32 | מרקוס ד' 30–32 | לוקס י"ג 18–19 | תומא 20 |
| 10 | משל השאור | מתי י"ג 33 | לוקס י"ג 20–21 | תומא 96 | |
| 11 | משל הכבש האובד | מתי י"ח 12–14 | לוקס ט"ו 1–7 | תומא 107
בשורת האמת 31–32 | |
| 12 | משל בעל הכרם | מתי כ"א 33–46 | מרקוס י"ב 1–12 | לוקס כ' 9–19 | תומא 65 |
| 13 | משל כיכרי הכסף | מתי כ"ה 14–30 | לוקס י"ט 13–24 | נצרנים 18 | |
| 14 | משל הסעודה הגדולה | מתי כ"ב 1–14 | לוקס י"ד 15–24 | תומא 64 | |
| 15 | משל האיש החזק | מתי י"ב 29 | מרקוס ג' 27 | לוקס י"א 21–22 | תומא 35 |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- C. H. Dodd, The Parables of the Kingdom ISBN 002330460X.
- Barclay, William, 1999. The Parables of Jesus ISBN 0-664-25828-X
- Gowler, David B., 2000. What Are They Saying About the Parables?Mahweh, NJ: Paulist Press. ISBN 978-0809139620
- Joachim Jeremias, The Parables of Jesus ISBN 0334029171.
- Lisco, Friedrich Gustav and Fairbairn, Patrick, 1850. The Parables of Jesus Daniels and Smith Publishers, Philadelphia
- Pentecost, J. Dwight, 1998. The parables of Jesus: lessons in life from the Master Teacher ISBN 0-8254-3458-0
- Oxenden, Ashton, 1864. The parables of our Lord William Macintosh Publishers, London.
- Schottroff, Luise, 2006. The parables of Jesus ISBN 0-8006-3699-6
- Snodgrass, Klyne, 2008. Stories with Intent: A Comprehensive Guide to the Parables of Jesus William B. Eerdmans Publishing Co.
- Sumner, John Bird, 1850. The parables of our lord and saviour Jesus Christ C. Cox Publishers, London.
- Theissen, Gerd and Merz, Annette, 1996. The Historical Jesus: A Comprehensive Guide Fortress Press, Minneapolis ISBN 0-8006-3122-6
- Trinder, William Martin, 1816. Sermons on the parables of Jesus Christ" Baldwin, Cradock and Joy Publishers, London.
- 2015. Puzzling the Parables of Jesus. Methods and Interpretation Zimmermann, Ruben Fortress Press, Minneapolis ISBN 978-0-8006-9975-8
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימה של משלים מקראיים
- רשימה נוספת, שונה במקצת ורק של הבשורות הסינופטיות
- אנציקלופדיה יהודית: משל
- האנציקלופדיה הקתולית: משל
- פי. בי. אס: פרונטליין: מישו למשיח: משלים
ישו הנוצרי משלים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 J. Dwight Pentecost, 1998 The parables of Jesus: lessons in life from the Master Teacher ISBN 0-8254-3458-0 page 10
- ^ Eric Francis Osborn, 1993 The emergence of Christian theology ISBN 0-521-43078-X page 98
- ^ 1 2 Friedrich Gustave Lisco 1850 The Parables of Jesus Daniels and Smith Publishers, Philadelphia pages 9–11
- ^ Ashton Oxenden, 1864 The parables of our Lord William Macintosh Publishers, London, page 6
- ^ William Barclay, 1999 The Parables of Jesus ISBN 0-664-25828-X page 9
- ^ Bacher, William. "PARABLE". JewishEncyclopedia.com. www.kopelman.org. נבדק ב-4 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pheme Perkins, 2007 Introduction to the synoptic gospels ISBN 0-8028-1770-X page 105
- ^ Kulikovsky, Andrew S. "The Interpretation of Parables, Allegories and Types". Biblical Hermeneutics. Retrieved 25 September2015.
- ^ Boa, Kenneth. "Literary Forms in the Bible". Bible.org. Bible.org. נבדק ב-25 בספטמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ See, for instance, Ruben Zimmermann, Puzzling the Parables of Jesus, Methods and Interpretation, Fortress, Minneapolis, 2015, 333-360; see the German-For-Neutestamentler-BLOG The Vine and the Branches by David Tryon, as others have throughout history including John Calvin in John Calvin's Commentary on John Volume 2
- ^ Barbara Reid, 2001 Parables for Preachers ISBN 0-8146-2550-9 page 3
- ^ Arland J. Hultgren, 2002 The Parables of Jesus ISBN 0-8028-6077-X page 2
- ^ Donald L. Griggs, 2003 The Bible from scratch ISBN 0-664-22577-2 page 52
- ^ לפי ערך Catholic Encyclopedia ב: Parables: "There are no parables in St. John's Gospel" ולפי Encyclopædia Britannica בעך על הבשורה על פי יוחנן:(אורכב 23.01.2013 בארכיון Wayback Machine): "Here Jesus' teaching contains no parables and but three allegories, the Synoptists present it as parabolic through and through."
- ^ "Catholic Encyclopedia: Parables". נבדק ב-2008-02-16.
- ^ 1 2 Steven L. Cox, Kendell H Easley, 2007 Harmony of the Gospels ISBN 0-8054-9444-8 page 348
- ^ Scott, Bernard Brandon (1989). Hear Then the Parable: A Commentary on the Parables of Jesus. Minneapolis: Fortress Press, 33–34. The actual number of parables in Thomas is fluid. John Dominic Crossan counts 15, Ron Cameron 14, and Bernard Brandon Scott 13. See also Crossan, John Dominic (1992). In Parables: The Challenge of the Historical Jesus. Sonoma, CA: Polebridge Press and Cameron, Ron (1986). Parable and Interpretation in the Gospel of Thomas. Forum 2/2.
- ^ Koester, Helmut (1990). Ancient Christian Gospels: Their History And Development. Philadelphia, USA: Trinity Press International. pp. 196–200.
- ^ Cameron, Ron (2004). Sayings Traditions in the Apocryphon Of James. Cambridge, MA: Harvard Divinity School, 8–30.
- ^ Theissen and Merz 1996, p.339
- ^ מתי, י"ג, 10–17, מרקוס, ד', 10–12 ולוקאס, ח', 9–10
- ^ Harris, Stephen L., Understanding the Bible. Palo Alto: Mayfield. 1985.
- ^ Ashton Oxenden, 1864 The parables of our Lord William Macintosh Publishers, London page 1
- ^ 1 2 William Barclay, 1999 The Parables of Jesus ISBN 0-664-25828-X pages 12.
- ^ Ben Witherington, Women in the Ministry of Jesus: A study of Jesus' attitudes to women and their roles as reflected in his earthly life, Cambridge University Press, 1987, ISBN 0-521-34781-5, p. 40–41.
- ^ John Nolland, The Gospel of Matthew: A commentary on the Greek text, Eerdmans, 2005, ISBN 0-8028-2389-0, pp. 565–566.
- ^ Richard N. Longenecker, The Challenge of Jesus' Parables, Eerdmans, 2000, ISBN 0-8028-4638-6, pp. 201–204.
- ^ R. T. France, The Gospel According to Matthew: An introduction and commentary, Eerdmans, 1985, ISBN 0-8028-0063-7, pp. 348–352.
- ^ R. T. France, The Gospel According to Matthew: An introduction and commentary, Eerdmans, 1985, ISBN 0-8028-0063-7, p. 225.
- ^ John Clifford Purdy, Parables at Work, Westminster John Knox Press, 1986, ISBN 0-664-24640-0, pp. 41–43.
- ^ Bernard Brandon Scott, Hear Then the Parable: A commentary on the parables of Jesus, Fortress Press, 1989, ISBN 0-8006-2481-5, pp. 338–340.
- ^ Peter Rhea Jones, Studying the Parables of Jesus, Smyth & Helwys, 1999, ISBN 1-57312-167-3, pp. 123–133.
- ^ Craig S. Keener, A Commentary on the Gospel of Matthew, Eerdmans, 1999, ISBN 0-8028-3821-9, pp. 456–461.
- ^ Joel B. Green, The Gospel of Luke, Eerdmans, 1997, ISBN 0-8028-2315-7, p. 432.
- ^ I. Howard Marshall, The Gospel of Luke: A commentary on the Greek text, Eerdmans, 1978, ISBN 0-8028-3512-0, pp. 462–465.
- ^ Emile Mâle, The Gothic Image: Religious Art in France of the Thirteenth Century, p 195, English trans of 3rd ed, 1913, Collins, London (and many other editions), ISBN 978-0064300322
- ^ Butts, James R.; Funk, Robert Walter; Scott, Bernard Brandon (1988). The parables of Jesus: red letter edition: a report of the Jesus Seminar. Sonoma, Calif: Polebridge Press. pp. 74–75. ISBN 0-944344-07-0.
- ^ Throckmorton, Burton Hamilton (1992). Gospel parallels: a comparison of the synoptic gospels: with alternative readings from the manuscripts and noncanonical parallels. Nashville: T. Nelson. pp. xxx–xxxi. ISBN 0-8407-7484-2.
- ^ Hultgren, Arland J. (2000). The parables of Jesus: a commentary. Grand Rapids, Mich: Eerdmans. ISBN 0-8028-6077-X.
בקרת זהויות  |
|
|---|