משל גרגר החרדל
משל גרגר החרדל הוא אחד המשלים הקצרים של ישו. הוא מופיע בנוסחים דומים בספרי הבשורה מתי, מרקוס ולוקאס.
סיפור המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשל אומר כי אף על פי שגרגר "חרדל" (הכוונה כנראה לצמח הנקרא בימינו כרוב שחור) הוא זרע בעל ממדים קטנים מאוד, לאחר שהוא נובט הוא גדל לממדי עץ גדול. כך גם קהילת המאמינים המכונה מלכות אלוהים, או מלכות שמים שהיא הקטנה מבין הקהילות הדתיות בארץ ישראל תגדל להיות הקהילה הגדולה
וישם לפניהם משל אחר ויאמר "מלכות השמים דומה לגרגר של-חרדל אשר לקחו איש ויזרע בשדהו: והוא קטן מכל-הזרועים וכאשר צמח גדול הוא מן-הירקות והיה לעץ עד-אשר יבאו עוף השמים וקננו בענפיו
— הבשורה הקדושה על-פי מתי פרק יג, פסוקים 31–32
ויאמר למה דומה מלכות האלהים ואל-מה אמשילנה: דומה היא לגרגר של-חרדל אשר לקחו איש וישימהו בגנו ויצמח ויהי לעץ גדול ועוף השמים יקנן בענפיו
— הבשורה הקדושה על-פי לוקס פרק יג פסוקים 18–19
ויאמר אל-מה נדמה את-מלכות האלהים ובאי-זה משל נמשילנה: כגרגר של-חרדל אשר יזרע באדמה והוא קטן מכל-הזרעים אשר על-הארץ: ואחרי הזרעו יעלה ויגדל על-כל-הירקות ועשה ענפים גדולים עד-אשר יקננו עוף השמים בצלו.
— הבשורה הקדושה על-פי מרקוס פרק ד פסוקים 30–32
ופעם נוספת בבשורה על פי תומא ”יאמרו התלמידים אל ישוע: הגד לנו, למי דומה מלכות השמיים. ויאמר אליהם: כגרגר החרדל היא, קטן מכל זרע אך אם יפול על אדמה חרושה יעשה ענפים גדולים ויהיה מחסה לעוף השמים.”.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצמח הנזכר כאן נחשב בדרך כלל לחרדל שחור (Brassica nigra), צמח שנתי בצומח עד לגובה של 2.7 מטרים[1], אך הזרע עצמו זעיר באופן מובהק[1] (הזעירות הזאת משמשת גם להתייחסות לאמונה במתי י"ז 20 ולוקאס י"ז 6). על פי מקורות רבניים, היהודים לא נהגו לגדל את הצמח בגנים[1], וזה עולה בקנה אחד עם התיאור של מתי על גידולו בשדה. במשל של לוקאס הצמח גדל בגן, נראה שהבדל זה משרת את הסיפור עבור קהל השומעים שמחוץ למזרח התיכון[1].
אי. הווארד מרשל מפרש את המשל כעל " צמיחת מלכות האלוהים מההתחלה קטנה מאוד לממדים עולמיים"[1]. במשותף למשל השאור (אשר מופיע בבשורות מתי והבשורה על פי לוקאס מיד לאחר משל זה) שם גם מסופר על גדילה התחלות קטנות. כמו במשל הזורע, אשר מופיע בבשורות מתי ובמרקוס מוקדם יותר באותו פרק, האדם הזורע את הזרע מייצג את ישו[2], והצמח מייצג את מלכות האלוהים.
הציפורים המקננות עשויות להתייחס לטקסטים בתנ"ך, המדגישים את ההתרחבות האוניברסלית של מלכות אלוהים[3], כמו בדניאל ד' 12. עם זאת, צמח חרדל אמיתי לא סביר שימשוך עופות לקינון[2], "נראה כך, שישו מפריז בכוונה ברעיון האנלוגיה שלו[3]." פרשנים אחרים הציעו כי הציפורים מייצגות גויים המבקשים מקלט משותף עם עם ישראל[4][5] או "החוטאים" וגובי המיסים שבגללם הועברה על ישו כביקורת כיוון שהתרועע עמם[6]. פרשנים אחרים רואים את העופות בצורה שלילית, כמייצים מורי שקר שפלשו לקהילת המאמינים[7].
היו שזיהו אלמנט זה כ"חתרני ושערורייתי"[5], בכך טבעו של צמח החרדל הגדל במהירות הופך אותו ל"עשב ממאיר"[5] עם "מאפייני השתלטות מסוכנים"[5]. פליניוס הזקן, כותב ב"תולדות הטבע" שלו ("Natural History" שפורסם בסביבות 78 לספירה) ש"חרדל ... מועיל מאוד לבריאות, הוא נעשה פראי לגמרי, אך הוא משתפר על ידי נטיעתו מחדש: אבל מצד שני כאשר הוא נזרע פעם אחת, זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו באותו מקום, כמו הזרע כאשר נופל ונובט בבת אחת"[8].
בן וותרינגטון מציין כי ישו יכול היה לבחור עץ אמיתי לתיאור המשל, וכי צמח החרדל מוכיח כי "למרות שמלכות במהלך חייו של ישו נראתה קטנה כמו זרע חרדל, היא תהפוך עם הזמן למשהו גדול ומושרש היטב, אשר יהיו כאלה שימצאו בה מקלט, בעוד אחרים ינסו להשמיד ולשרש אותה החוצה[6]."
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 I. Howard Marshall, The Gospel of Luke: A commentary on the Greek text, Eerdmans, 1978, ISBN 0-8028-3512-0, pp. 561.
- ^ 1 2 John Nolland, The Gospel of Matthew: A commentary on the Greek text, Eerdmans, 2005, ISBN 0-8028-2389-0, p. 551.
- ^ 1 2 Joel B. Green, The Gospel of Luke, Eerdmans, 1997, ISBN 0-8028-2315-7, p. 526.
- ^ Richard N. Longenecker, The Challenge of Jesus' Parables, Eerdmans, 2000, ISBN 0-8028-4638-6, p. 141.
- ^ 1 2 3 4 Richard N. Longenecker, The Challenge of Jesus' Parables, Eerdmans, 2000, ISBN 0-8028-4638-6, p. 141.
- ^ 1 2 Ben Witherington, The Gospel of Mark: A socio-rhetorical commentary, Eerdmans, 2001, ISBN 0-8028-4503-7, pp. 171–172.
- ^ Herbert Lockyer, All the Parables of the Bible, Zondervan, 1988, ISBN 0-310-28111-3, p. 188.
- ^ Pliny the Elder, Natural History, translated by Harris Rackham, Loeb, 1950, Book XIX, Chapter LIV.
