משל הכרם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משל הכרם הוא משל שנושא הנביא ישעיה לעם ישראל בספר ישעיה פרק ה' פסוקים א'-ו'. הנמשל מפורש בפסוק ז'.

א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה--שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי: הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.

תוכן המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא ממשיל את אלוהים ליוגב (איכר) המטפל במסירות בכרמו, ואת עם ישראל לכרם, שלמרות הטיפול המסור מניב פירות באושים.

ניתן לחלק את המשל לשלושה חלקים:

הטיפול בכרם והאכזבה מהתוצאות (פסוקים א'-ב'):

אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בתוכו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים".

כאן ניכרת הבנה עמוקה של הנביא בחיי האיכרים ובעבודה החקלאית, והוא מתאר אותה בדייקנות: לפני נטיעת הכרם יש לחפור באדמה כדי להוציא את האבנים הקשות ("ויעזקהו") ולפנות אותן החוצה ("ויסקלהו"). לאחר ההכנות נטע בכרם "שורק" - גפן מזן משובח, ולהשלמת המלאכה בנה בכרם מגדל לשומריו וחצב בו יקב לעשיית יין.

למרות ההשקעה הגדולה הצמיח הכרם באושים במקום להצמיח ענבים. באושים אינם ענבים רקובים, אלא ענבים שהבשילו בשיעור המאפשר להביא מהם מעשרות. ("מאימתי הפירות חייבים מעשרות... הענבים משהבאישו", מסכת מעשרות א, ב), שהרי מצבם של הענבים הוא מטאפורה למצבו של עם ישראל, ואם הרקיבו משמע שאין תקווה לישראל ואין מקום לתוכחתו של הנביא.

בקשה למשפט בין האיכר ובין כרמו (פסוקים ג'-ד'):

"ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, מדוע קיויתי לעשות ענבים ויעש באושים".

גזר הדין (פסוקים ה'-ו'):

"ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי, הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. ואשיתהו בתה ולא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר ושית ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר".

כגודל ההשקעה בטיפוח הכרם, כך גודל ההשקעה בהריסתו. האיכר מסיר את גדר הקוצים ("הסר משוכתו") ואת חומת האבן ("פרץ גדרו") ומפקיר את הכרם למרמס ולמרעה בהמות. לצד הפעולות האקטיביות נוקט בעל הכרם דרכי מניעה, כדי לא לאפשר שיקום בעתיד, הוא לא מניח לאנשים אחרים לזמור ולעדור בכרם ומקלל אותו כעין קללת דוד על הרי הגלבוע: "ואצוה מהמטיר עליו מטר".

בפסוק ז' החותם את הנבואה חושף הנביא את הנמשל:

"כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו, ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה".

במקום משפט וצדקה, מצטיינים ישראל בעיוות הדין ובאטימות חברתית.

הרטוריקה של המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא בכדי בוחר ישעיהו דווקא בדימוי החקלאי של כרם, היחס בין האל לעמו משול במקומות רבים ליחס הנוטע וכרמו: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ), "ואנכי נטעתיך שורק" (ירמיה ב, כא ), "גפן בוקק ישראל" (יחזקאל טו, יז). על יסוד ההשוואה הזו כתב הפייטן בתפילת יום הכיפורים: "אנו כרמך ואתה נוטרנו".

זאת ועוד, בני ישראל הם עובדי אדמה ברובם, ותוכחה בה משוקעים מונחים רבים מחיי היום יום שלהם ודאי תובן ותחדור ללבם בקלות. כדי להוסיף עניין למשל משתמש הנביא בלשון נופל על לשון: "ויקו למשפט והנה משפח. לצדקה והנה צעקה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]