כבשת הרש
נתן הנביא נושא את משל כבשת הרש. ציור מעשה ידי ג'יימס טיסווַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ
כִּבְשַׂת הָרָשׁ הוא משל תנ"כי מספר שמואל ב', פרק י"ב אותו מציג נתן הנביא לדוד המלך על מנת להוכיח אותו על מעשיו. המשל מספר על איש עשיר בעל צאן ובקר, שבא אליו אורח. העשיר החמדן לוקח את הכבשה היחידה של שכנו העני בשביל לשחוטה כמאכל עבור האורח. בתגובה אומר דוד כי העשיר הוא בן מוות וכי עליו לפצות את הרש, ונתן הנביא משיב כי מדובר במשל לפשעו של דוד עם בת שבע, כאשר דוד משול לאותו עשיר.
בעברית הושאל מהמשל המונח 'כבשת הרש' המתאר מצב שבו לוקחים לאדם עני את הדבר היחיד שנשאר לו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דוד ובת שבע
דוד חומד את בת שבע, אשת אוריה החיתי, כשזה נמצא במלחמה. דוד שולח שליחים שמביאים את בת שבע אל ביתו, שם הוא שוכב עמה והיא נכנסת להריון. לאחר מכן פוקד דוד על יואב בן צרויה לשלוח את אוריה החיתי להילחם בבני עמון ולוודא שיהרג בקרב, דבר שאכן קורה. לאחר תקופת האבל על אוריה, לוקח דוד את בת שבע לאשה והיא יולדת לו בן. אלהים אינו רואה את המעשה בעין יפה, ושולח את נתן הנביא להוכיח את דוד.
המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָשׁ. לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו. מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת. וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ. וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.
דוד אומר לנתן שהאיש העשיר בן מוות והוא צריך לשלם לעני פי ארבעה משווי הכבשה. פסיקתו של דוד תואמת את דין הקנס המקראי המופיע בפרשת משפטים - "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמִשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה"[1], למעט קביעתו שהאיש "בן מוות".
נתן משיב לדוד תחילה בשתי מילים: ״אתה האיש״ ומוכיח אותו על מעשיו: וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָ לְמֶ֨לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: ח וָֽאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֨יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָֽאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה: ט מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂ֣וֹת הָרַע֘ בעינו֒ [בְּעֵינַי֒] אֵ֣ת אֽוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: י וְעַתָּ֗ה לֹֽא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּֽיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֨שֶׁת֙ אֽוּרִיָּ֣ה הַֽחִתִּ֔י לִֽהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: יא כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֨יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָֽתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת: יב כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַֽאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ: יג וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽיהֹוָ֑ה (שם, 7 - 11)
דוד מודה בחטאיו ומתחיל לצום. אחרי שהילד נפטר בת שבע יולדת לו את שלמה.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר הפרשנים הקדומים שמו לב כי המשל אינו דומה כלל לנמשל: המשל מדבר על גנבה (מצוות "לא תגנוב"), ובהתאם לכך גם פסק הדין של דוד, בעוד שדוד ביצע שני פשעים חמורים בהרבה - רצח ("לא תרצח") וניאוף ("לא תנאף"). לאור זאת נוצרו פרשנויות רבות לפתרון חוסר ההתאמה הזו.
אחד הפירושים המנסה ליישב סתירה זו, רואה בכבשה לא כמשל לבת שבע, אלא כמשל לאוריה עצמו. על-פי ההסבר הזה, ההלך הוא בת שבע. כך, העשיר במשל רצה לסייע להלך כשם שדוד רצה לסייע בעד בת שבע, ובתוך כך לקח את כבשת הרש, הלא הוא אוריה. כמו ההלך, גם לבת שבע לקיחת אוריה מצילה אותה מגילוי הניאוף. לתמיכה בפירוש זה, הלשון "האיש הבא אליו", הדומה לתיאור דברי בת שבע "ותבוא אליו". הכבשה, כמו אוריה, אכלה שתתה ושכבה, כמו הפעולות שביצע אוריה.
רש"י, הבולט שבפרשני המקרא בימי הביניים מפרש את המשל כמקביל בכל פרטיו לנמשל, בעקבות מאמרי הגמרא. כך, שינוי הכינויים של האורח נדרש כהתבססות יצר הרע בלב האדם - "דימה את יצר הרע תחילה להלך שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח שנעשה אכסנאי ואחר כך לאיש שהוא בעל הבית"[2]. גם העונש שמטיל דוד על עצמו מתקיים כמעט במלואו[3] - דוד קרא "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" וחז"ל דרשו שאלו ארבעת בני דוד שמתים עד לסוף מרד אבשלום. ביניהם, הבן שנולד לדוד ובת-שבע, אמנון, כלאב ואבשלום. בתרגום השבעים נכתב כי דוד ייענש 'שבעתיים', כלומר פי שבעה. על פי חז"ל, ארבעה מבניו של דוד מתו בגורן ארוונה (תנא דבי אליהו, אליהו רבה, איש שלום, פרשה ח), כנראה אחד מהם כלאב, ועוד שלושה בנים שנמנו לעיל.
לעומתו, פירוש "מצודת דוד" מאת המצודות מסביר את המשל על דרך הפשט; לפי הפירוש, ריבוי הפרטים בא רק לטשטש את הדמיון למעשה דוד ולא לחדד אותו.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שולה אברמסקי. 2019. " תוכחת נתן את דוד", נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים – רטוריקה ומנהיגות במקרא. ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 208–333.
- אוריאל סימון, משל כבשת הרש בחינת "משל שיפוטי", בר-אילן; ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן. רמת-גן ז- ח, תש"ל, עמ' 37-9
- אוריאל סימון, "אתה האיש": מלך בחטאו, איש בתשובתו ואב בעונשו, קריאה ספרותית במקרא; סיפורי נביאים, [מאת] אוריאל סימון. ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז. (נוסח מורחב של המאמר הנ"ל)
- משל כבשת הרש באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מתיה קם, פיליפ טריה, כבשת הרש, באתר "תרבות•il"
- כבשת הרש וההופעה של נביא המחאה הסוציאלית, מאת שמואל אברמסקי, באתר מקראנט
- כבשת הרש – קריאה רב ממדית, מאת אריה בר-טוב, בעלון ישיבת הר-עציון