משפחת הטווני-דויטש

משפחת הטווני-דויטש הייתה משפחה הונגרית-יהודית, שזכתה בתואר אצולה עד לתואר ברון^[1]. משפחת הטווני-דויטש הייתה במאות ה 19/20 אחת המשפחות העשירות ביותר בהונגריה ונודעה במיוחד לדורות המאוחרים יותר כמשפחה של אמנים ופטרוני אומנויות.

התפתחות שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1879, לאחר קבלת תואר האצולה הבסיסי ותוספת קידומת האצולה לשם, הוא הפך ל: דויטש מִהטוון

משנת 1897, לאחר שהותר למשפחה השימוש בשם הכפול הפך ל: הטווני-דויטש מִהטוון (הטוון זו עיר בצפון הונגריה, מקום עסקי ואחוזת המשפחה)

משנת 1910, לאחר קבלת תואר הברון, השם הפך ל: ברון הטווני-דויטש מהטוון

בשנת 1911, לאחר שהותר למשפחה לשנות את שמה ולהוריד את השם "דויטש" הפך השם ל : הברון הטווני מהטוון

מוצא ועליית המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן המשפחה הראשון הידוע היה אברהם דויטש שעבר מהעיר קֶסֶג בהונגריה לעיר אַרַד, שהיה אז מרכז אזור הדגנים המפורסם בדרום-מזרח הונגריה. שם פתח אברהם חנות מכולת וסחר גם בבדים, בכותנה, בתבואה ושאר גידולים. המלחמות הנפוליאוניות יצרו פריצה לביקוש לדגנים ואברהם דויטש הפנה את תשומת ליבו לסחר התבואה; עיסוק זה הניח את הבסיס לעושרה העתידי הגדול של המשפחה. בנו היחיד, איגנץ דויטש, נולד בארד.

איגנץ דויטש (1803-1873) נכנס תחילה כשותף בחנות של אביו. הוא לא היה אפילו בן עשרים כשהקים חברת סחר בתבואה בעיר הולדתו בשנת 1822. בנוסף, הוא שימש בתפקיד סוחר וגם נותן אשראי במשפחות אריסטוקרטיות שונות (כמו הרוזן זלנסקי), מה שכונה אז "יהודי הבית". בסוף שנות ה -30 של המאה ה -19 הוא היה כבר סוחר מקומי מכובד וכך קיבל את הנציגות היוקרתית של חברת הביטוח אסיקורציוני ג'נרלי מהעיר טריאסטה, והפך בכך למוביל של הכנסת עסקי הביטוח להונגריה. בשנת 1844 למנהל האשראי ומבקר הממסרים (שטרי חוב וכדומה) של "בנק החיסכון הראשון בארד". בשנים 49–1848 השתתף במהפכת 1848 בהונגריה כחבר במשמר הלאומי. אשתו של איגנאץ דויטש, טרז אבלסברג (1802–1863), נולדה גם היא במשפחת סוחרי תבואה עשירה. בנם הבכור של איגנץ דויטש וטרז אבלסברג היה יוז'ף דויטש (1824–1903), השני היה ברנאט דויטש (1826–1893). שתי בנותיהם היו, רוזה דויטש (1829–1915), אשתו של אדולף קופיי, וארנסטין דויטש, שנישאה לסמואל בריל (1825–1874). שני הבנים הצטרפו לעסק המשפחתי כבר בגיל צעיר.

בשנות ה-50 של המאה ה-19, כתוצאה מפיתוח רכבות הקיטור ואוניות הקיטור, השתנה באופן משמעותי מבנה הסחר ההונגרי: הובלת דגנים עלתה מדרגה והוזלה מאוד. המשפחה עברה אם כן לפשט, שם בשנת 1856 השיג איגנץ דויטש זכויות סיטונאיות מרשויות העיר. הוא הפך אז את בנו ברנאט דויטש לשותף גלוי שלו.

"אגודת טחנת הקיטור הראשונה של בודה" הוקמה בשנת 1864, בראשות חברת "דויטש איגנץ ובנו" שהייתה מיוצגת על ידי בנו יוז'ף של איגנץ דויטש. איגנץ דויטש השקיע את הונו בעיקר ברכישת קרקעות. לדוגמה, בשנת 1867 בעת בניית קו הרכבת בודפשט-הטוואן הוא קנה מבנק בבריסל את אחוזת משפחת הרוזן גרסלקוביץ' עם ארמון מוזנח ומט ליפול, ארמון ששיחק תפקיד חשוב בהמשך בחיי המשפחה עד מלחמת העולם השנייה. בתחילה שימשו הקרקעות באחוזה בעיקר לגידול תבואה לטחנות הקמח של המשפחה, אך מסוף שנות ה-80 של המאה ה -19 הוסבו לגידולי סלק סוכר.

במותו של איגנץ דויטש הרכוש שהוריש הסתכם ב:

כל העיזבון הסתכם ב־2,371,570 פורינט הונגרי
העיזבון הנקי 1,936,703 פורינט
נכסי כל העסקים היו 1,301,092 פורינט שהם היו 54.86% מהעיזבון
מיטלטלין היוו 57.83% מכלל העיזבון
מקרקעין היוו 42.17% מכלל העיזבון.

אלה היו סכומים גדולים מאוד ורכוש עצום באותם הימים.

הדור השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים:יוז'ף דויטש מהטוון וברנאט דויטש מהטאוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של איגנץ דויטש, קיבלו עליהם שני בניו, יוז'ף דויטש (1824-1903) וברנאט דויטש (1826-1893) את ניהול האימפריה העסקית המשפחתית. יוז'ף דויטש ייצג את המשפחה בהנהלת "חברת הקיטור הראשונה של בודה" (שנוסדה כאמור בשנת 1864) בשותפות עם משפחות וייס ובריל, ואילו ברנאט קיבל על עצמו את ניהול חברת "דויטש איגנץ ובנו".

יוז'ף דויטש נשא לאישה את פאולה קרישהאבר (1833–1899) ונולדו להם שלושה ילדים: שאנדור, לסלו והרמינה.

ב־15 בינואר 1879 העניק מלך הונגריה פרנץ יוזף תואר אצולה למשפחה, את האצולה "הטווני" (מהטוואן) ואת סמל המשפחתי הן ליוז'ף דויטש והן לאחיו ברנאט^[2]. ייתכן שקיבלו את האצולה כיוון שסיפקו תמיכה משמעותית לצבא הקיסרי בעת הסיפוח של בוסניה והרצגובינה (1878), אבל ייתכן שהם פשוט קנו אותו.

בשנת 1882 ברנאט דויטש נשא בתפקידים כלהלן:

סגן נשיא טחנת הקיטור של קונקורדיה,
ראש מחלקת האשראי בסניף פשט של הבנק הלאומי של אוסטריה
ראש מחלקת האשראי של הבנק המסחר ההונגרי של פשט,
חבר דירקטוריון בנק המשכנתאות ההונגרי,
חבר דירקטוריון של בנק החיסכון המאוחד של בודפשט,
חבר דירקטוריון של חברת המכרות: Salgótarján Coal Mining Co.

הדור הרביעי כבר השתלב בהנהלת החברות.

משנת 1880 ואילך השקיעה המשפחה בסלק סוכר. בשנת 1881 רכשה חברת "דויטש, קוהנר & בריל" את מפעל הסוכר בשוראני שפשט את הרגל (Nagy-Surányi Factory and Refinery Co) . המפעל החל לייצר בשנת 1882 עם הון מניות של 4.5 מיליון פורינט הונגרי, הניהול היה בראשות ברנאט. בעת מותו של ברנאט הסתכם עיזבונו שהוריש לאשתו לאורה וייס ולשבעת ילדיו שהבכור ביניהם היה שאנדור ב 4,391,653 פורינט הונגרי שנחלקו:

נכסי הניידא היו 95.80% מכלל העיזבון
נכסי הדלא ניידא היו 4.20% מכלל העיזבון.

הדור הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברון שאנדור הטווני-דויטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה בנם של יוז'ף דויטש (1824–1903) ופולה קרישהאבר (1833–1899), שכבר היה להם תואר אצולה הונגרי. שאנדור דויטש (1852–1913) מהטוון, ובהמשך שאנדור הטווני-דויטש בגיל צעיר היה מתלמד בבנק בברלין. משנת 1873 היה מעורב בעסק המשפחתי. הוא התמנה למנהל הכללי בשנת 1877 ובעלים משותף ב־1879. עם אביו ודודו הקים כמה חברות דגן וגם חברות לזיקוק סוכר. בשנת 1894 התמנה לנשיא האיגוד הלאומי למפיקי סוכר.

הברון יוז'ף הטווני-דויטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד מנשואי ברנאט דויטש (1826–1893) ולאורה וייס (1837–1904). יוז'ף למד בצעירותו בבית הספר הגבוה בווינה Hochschule für Bodenkultur והיה בן דודו הראשון של הברון שאנדור הטווני-דויטש. בשנת 1884 הפך לבעלים המשותף של החברה "דויטש איגנץ ובנו", ומשנת 1888 היה מנהל מפעל הסוכר בהטוון.

הברון קארוי הטווני-דויטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארוי היה בנם של ברנאט דויטש ולאורה וייס. קארוי הטווני-דויטש (1863–1944) נכנס לעסק המשפחתי של "איגנץ דויטש ובנו" (DIF) בשנת 1890. הוא היה חבר בדירקטוריון של מספר חברות גדולות בבעלות המשפחה. ב־23 באוקטובר 1908 הוא ואֶחיו קיבלו את התואר ברון מהמלך. הוא קיבל 16.38% מהכנסות חברת "דויטש איגנץ ובנו" בשנת 1921 וכבר 20% בשנת 1933. הברון קארוי הטוואני-דויטש התחתן עם רנה צ'אני ונולדו להם שני ילדים: מריאן הטווני ויאנוש הטווני.

בלה הטווני-דויטש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלה הטווני-דויטש (1866–1933) היה חבר בשותפות הכללית של "דויטש איגנץ ובנו" משנת 1897. בשנת 1913 הוא הפך לחבר מועצת המנהלים של מפעל הסוכר בבעלות המשפחתית בהטוון, ושירת גם בדירקטוריונים של שלושה מפעלי סוכר אוסטריים ובבנק האוסטרו-הונגרי. בשנת 1921 היה ברשותו 20.97% מהעסק המשפחתי. אשתו, קלרה טאוסיג, הייתה בתו של מנכ"ל הרכבות הממלכתיות האוסטריות. הם גרו בווינה ונולדו להם שני ילדים: פאל הטווני (1900–?) ), פטר הטווני (1936-1903).

הדור החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברון לאיוש הטווני מהטאוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של לאיוש היה הברון שאנדור הטווני-דויטש ואמו אמה (1858–1901). הברון לאיוש הטווני (בודפשט, 28 באוקטובר 1880 - בודפשט, 12 בינואר 1961) היה סופר, מבקר, היסטוריון ספרות, זוכה פרס קושוט (1959), חבר האקדמיה ההונגרית למדעים. כונה "הפטרון האחרון". רשמית היה חבר בעסק המשפחתי משנת 1916, אך בשנת 1918, בשל תפקידיו במהפכת 19–1918 המשפחה חששה לעסק שלה ולכן נתנה לו פיצויי פיטורים (אשר בשנת 1921 היו 9% משווי החברה).

הברון פרנץ הטווני מהטוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו היה הברון שאנדור הטווני-דויטש, ואמו אמה. הברון פרנץ הטווני מהטאוון (בודפשט, 29 באוקטובר 1881 - לוזאן, 7 בפברואר 1958) היה צייר, למד אצל אדולף פניאש ושאנדור ביהארי בבודפשט, ואז המשיך את לימודיו בבאיה מארה ובפריז. הוא בילה שנים באיטליה, בגרמניה ובספרד. באופן רשמי היה חבר בעסק המשפחתי משנת 1916; חלקו בשנת 1921 היה 11%.

הברונית אירן הטווני מהטאוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביה היה הברון שאנדור הטווני-דויטש, ואמה אֶמָה. אירן (1885–1944) נישאה לאלברט הירש. בעלה הפך בשנת 1910 לחבר בשותפות הכללית ובשנת 1913 היה כבר חבר בדירקטוריון של כמה חברות שלחברה המשפחתית היה בהן עניין. חלקם בהכנסות העסק המשפחתי היה בשנת 1921: אלברט הירש 5%, אירן הטווני 9%. בשנת 1933: אלברט הירש 6.3%, אירן הטווני 10.8%.

אנדרה הטווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו היה הברון יוז'ף הטווני-דויטש (1858–1913), ואמו הייתה פאני לאצקו (1888–1964). אנדרה הטווני (1892–1961) הפך לשותף בחברה "דויטש איגנץ ובנו" בשנת 1916. בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת יזם את הקמת "מפעל המזון של שימורי עגבניות של הטוון". הוא היה חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי.

ברנאט הטווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו היה הברון יוז'ף הטווני-דויטש, ואמו פאני לאצקו. ברנאט הטווני (בודפשט, 1900 - פריז, 1980), בשמות אחרים נקרא גם ברטלן הטווני, היה מזרחן. הוא למד כימיה ואז מסחר, אך עזב את שניהם. הוא עבד בטחנות הקמח קונקורדיה זמן מה, ואז היגר מהונגריה בשנת 1939. לאחר מסעותיו באסיה כתב ספר בשם "ההיסטוריה של השאלה הסינית". הוא תרגם ופרסם במינכן עם הסברים את קובץ השירים הפילוסופי דאו דה ג'ינג.

פעולות היורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה התפזר רכוש המשפחה ובמיוחד דברי האומנות שחלקם הגיעו למוזיאונים. היורשים האמריקנים של המשפחה הגישו תביעות נגד כמה מדינות להשבת או לפיצוי בגין יצירות האמנות הנ"ל. תוצאת התביעות עדיין לא ידועות.