משפחת הענוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפחת הענוים (או מן הענוים, Anav, Dellmansi Piatell, degli umani, De Mansi) היא משפחה מיוחסת שחיה ופעלה ברומא החל משנת 71 - ג'תתל"א, לאחר שהוגלו על ידי טיטוס מירושלים בזמן חורבן בית המקדש השני. בני משפחה זו נודעו כרבנים ראשי ישיבות ופוסקי הלכה, ועוד. כמו כן חיברו בני משפחה זו ספרים שונים בעיקר בתחום ההלכה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדת ארבע המשפחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת הענוים היא אחת מארבע משפחות ידועות ברומא שבאיטליה בימי הביניים, שלפי מסורת שנשתמרה בקרב בני המשפחות, משפחותיהם היו משפחות נכבדות מאצילי יהודה וירושלים, והוגלו על ידי טיטוס בראש הגולים בזמן חורבן בית המקדש השני; הם הובאו לרומא והובלו בחוצות העיר בראש השבויים, בשנת 71. מאז התיישבו בעיר ובניהם היו למשפיעים ביותר בקרב יהדות איטליה.

ארבע המשפחות אלו היו בעלי סמכות וחשיבות ברומא ונטלו חלק בתפקידים חשובים בעיר, ומבניהן של משפחות אלו נתפרסמו חכמים רבים כרבנים, ראשי ישיבות, פוסקי הלכה, חכמים, משוררים ופייטנים, סופרים ועוד.

ארבע המשפחות הן משפחת האדומים (Dei Rossi), משפחת התפוחים (de'Pomis באיטלקית, ובלטינית: De Pomi), משפחת הענוים (degli umani, De Mansi, Piatelli), משפחת הנערים הקרויה גם הבחורים (degli Adolescenteli), ויש הכוללים בתוכם אף את משפחת הזקנים (dello Vecchio באיטלקית, ובלטינית: De'Vechhi). במקורות אחרים מופיעה גם משפחות אחרות כמו משפחת הלטיפים[1], הדיינים, הרופאים, ומשפחת גליקו. עקבות משפחת "מן הזקנים" כנראה נעלמו.

בתחילת כתב-יד מחזור כמנהג בני רומא משנת ה'רע"ד (1514) נכתב[2]:

"מפי האלוף מהר"ר מרדכי דאטו יצ"ו שמעתי שכך קיבל מפי ראשונים, שארבעה בתי אבות יצאו מירושלים ובאו ברומי עם טיטוס, ואלו הם: משפחת הענוים, משפחת הנערים, ומשפחת האדומים ומשפחת הלטיפים, וסימניך ענא"ל. והם יסדו בית הכנסת ברומי הנקרא 'בית הכנסת מהארבעה ראשים', ששם מתפלל רבינו הקדוש זצ"ל".

חכמים ואישים בולטים בני ארבע המשפחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת הענוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני משפחת הענוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מבני משפחת הענוים התפרסמו רבים כרבנים ומחברי ספרים, מהם יודעים כיום:

  • רבי יואב עניו.

עוד מבני המשפחה הידועים לנו: רבינו שבתי ב"ר שלמה מן הענוים (סביב ה' אלפים-ה'ק'), מחבר פירוש על שאילתות דרב אחאי שנדפס על ידי שמואל קלמן מירסקי; ר' מנחם צמח עניו (סביב ה'ק'-ה'ר'); ר' פנחס חי עניו מפרארה (ה'תנ"ג-ה'תקכ"ח), תלמיד רבי יצחק למפרונטי ומחבר הספרים 'גבעת פנחס' ו'תוספת ביכורי קציר'.

שריפת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריפת התלמוד

בימיהם של בני משפחת הענוים אירעה שריפת התלמוד הגדולה הראשונה שנערכה בפריז בט' בתמוז שנת ה'ד'[3] ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת25 ביוני 1244.

הייתה זאת תוצאה של משפט פריז, בו נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל Place de Grève (כיום כיכר העירייה של פריז)[4] בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם.

בפירוש ה"מגן אברהם", על הלכות תענית בשולחן ערוך (אורח חיים סוף סימן תק"פ), מובאים דברי הספר תניא ליחיאל בן יקותיאל בן בנימין הרופא[5], ולפיהם:

ביום השישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה. זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אוריתא.

וכך כתב רבי צדקיה בן רבי אברהם ממשפחת הענוים בספרו "שיבולי הלקט"[6]:

ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שריפת התורה כתבנו זה, לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בהקדמה ל"שיבולי הלקט" חלק ב', הוצאת "מכון ירושלים"
  2. ^ הובא במבוא לספר תניא רבתי, מהדורת מוסד הרב קוק, תשע"א, עמ' 6 הע' 36.
  3. ^ שיבולי הלקט סימן רסג
  4. ^ Andrei Oișteanu, Inventing the Jew, 2009
    Simon Schwarzfuchs, Les Juifs de France, 1975
  5. ^ כאן.
  6. ^ סדר תענית סימן רסג