משפט הקופים (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפט הקופים (השם המקורי באנגלית הוא Inherit the Wind – "ינחל רוח", מפסוק מספר משלי) הוא מחזה פרי עטם של ג'רום לורנס ורוברט אדווין לי. המחזה, שהצגת הבכורה שלו התקיימה ב-1955, מגולל את סיפורו של משפט הקופים משנת 1925 כאמצעי לדון במקארתיזם של אותה עת.[1] אולם כיום הוא אקטואלי מסיבות אחרות. עם עליית הפונדמנטליזם הנוצרי והשפעתו הפוליטית בשנות השמונים והאתגר שהוא הציב בפני רעיון הפרדת הדת מהמדינה, בכלל זה לימוד תורת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים (כמו במשפט הפנדה של דובר), המחזה מתייחס לקונפליקט בין האמונה הדתית לבין חירות המחשבה והוא רלוונטי לזמננו וזוכה לתהודה רחבה. זאת ניתן לראות בהפקות הרבות והמחודשות בעיבודים למסך עשורים לאחר שהוא הוצג לראשונה.[2]

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"משפט הקופים" הוא תיאור בדוי של "משפט סקופס" משנת 1925, שהסתיים בהרשעתו של ג'ון סקופס, משום שלימד את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין בשיעור מדע בבית ספר תיכון, בניגוד לחוק של מדינת טנסי, שאסר על לימודי האבולוציה. דמויותיהם של מתיו האריסון בריידי, הנרי דראמונד, ברטראם קייטס ואד הורנבק, תואמות לדמויותיהם ההיסטוריות של ויליאם ג'נינגס ברייאן, קלרנס דרו, סקופס והנרי לואיס מנקן, בהתאמה. אולם, המחזאים מציינים בהערה בפתיחת המחזה שהם אינם מתיימרים לדיוק היסטורי.[3] וישנם מקרים רבים בהם האירועים שונו או הומצאו. לדוגמה דמויותיהם של המטיף ושל בתו הן בדויות, אנשי העיר לא היו עוינים כלפי אלו שהגיע למשפט בדייטון (העיר במדינת טנסי בה התקיים המשפט האמיתי), ובריאן הציע לשלם את הקנס של סקופס אם הוא יורשע. בריאן אכן נפטר זמן קצר מתום המשפט, אולם זה קרה חמישה ימים מאוחר יותר בשנתו, כתוצאה ממחלת הסוכרת ממנה סבל.[4][5]

הפרשן הפוליטי סטיב בנן אמר על אי-הדיוקים של המחזה: "סקופס לא ביקש שום אמפתיה, לא הייתה לו ארוסה וסקופס האמיתי מעולם לא נעצר. למעשה, הסרט הפופולרי שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ועזר לעצב את הבנתה של אמריקה של "משפט הקופים של סקופס" במשך עשורים, היה שיקוף לא נכון של ההיסטוריה."[6]

לורנס הסביר בראיון שנתן ב-1996 שמטרתו של המחזה הייתה לבקר את המקארתיזם שמשל במדינה באותה עת, שבו נערכו חקירות אנטי-קומוניסטיות בידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, בהנהגתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי. המחזה גם מתכוון להגן על חירות המחשבה. לורנס אמר ש"אנחנו השתמשנו בהוראות האבולוציה כאלגוריה, מטפורה לכל סוג של שליטה שכלית... הוא לא דן במדע מול הדת. הוא עוסק בזכות לחשוב."[1]

הכותרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת המחזה באנגלית inherit the wind (ינחל רוח) לקוחה מהפסוק "עֹכֵר בֵּיתוֹ, יִנְחַל-רוּחַ;" (משלי יא כט). במערכה הראשונה, תמונה ג' בריידי נוזף בכומר בראון בציטטה מהתנ"ך מכיוון שהוא מתנכר לבתו כשהוא נושא דרשה נלהבת נגד קייטס.[7]

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתיו האריסון בריידי, היה מועמד שלוש פעמים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, פרקליט ומטיף דת ידוע. פופוליסט ונואם כריזמטי, אף על פי שהוא כבר בשנות השישים המאוחרות או בשנות השבעים המוקדמות לחייו.
  • הנרי דראמונד, עורך דין בעל שם שהיה בעבר חברו הקרוב של בריידי. הוא בערך בן גילו.
  • ברטראם "ברט" קייטס, מורה בבית הספר התיכון בהילסבורו בשנות העשרים שלו שלימד את תורת האבולוציה תוך הפרת חוק המדינה האוסר על כך.
  • אד הורנבק, כתב העיתון הבדוי בולטימור הראלד. הוא צעיר, סרקסטי, ציני, ומתנגד חריף לאמונה דתית.
  • הכומר ג'רמיה בראון, מטיף פרוטסטנטי פונדמנטליסטי של פלג נוצרי לא ברור שמאמין בפירוש המילולי של התנ"ך. הוא אלמן ולו בת.
  • רייצ'ל בראון, בתו של הכומר בראון. בת 22, עמיתתו להוראה בבית הספר של ברטראם קייטס ואהובתו.
  • השופט, שופט מחוז מקומי שמעט אוהד את דעותיו של הכומר בראון.
  • הווארד בלייר, תלמיד תיכון בן 13 שלמד בכיתתו של ברטראם קייטס.
  • מלינדה לומיס, נערה בת 12 בעלת אמונה חזקה בתנ"ך (מופיעה במחזה המקורי באנגלית, אך אינה מופיעה בעיבוד העברי של אברהם עוז).
  • טום דאוונפורט, תובע מחוזי מקומי שמעמיד לדין את ברטראם קייטס.
  • ראש העיר, בעל המשרה הרשמית הבכיר ביותר בהילסבורו, תומך נלהב בכומר בראון, דואג לעתידה הכלכלי של העיר.

ישנן עוד מספר דמויות בעלות משקל מועט יותר. הן כוללות את מיקר, שמש בית הדין בבית המשפט של הילסבורו; גברת שרה בריידי, אשתו של מתיו האריסון בריידי; מר קרבס, תומך נלהב בכומר בראון ונשי אגודת הצדקה; מר באניסטר, אזרח מקומי; אליה, תמהוני שמוכר תנ"ך לקהל; הארי י. אסתרברוק, שדרן רדיו משיקגו; ג'סי דאנלופ, חקלאי מקומי; וג'ורג' סילרס, בעל מכולת מקומי. הושמטו - ג'סי דאנלופ מר קרבס.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתרחש בעיר הקטנה הילסבורו, במדינה שאין נוקבים בשמה בעיירה הממוקמת בטבורה של מרכז בארצות הברית. (מניחים שהיא נמצאת במדינת קנטקי או טנסי). הסצינות מתרחשות באולם בית המשפט ובכיכר העיירה.

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח עם הווארד בלייר, תלמיד תיכון מקומי, שמחפש תולעים מול בית המשפט של הילסבורו. מלינדה מופיעה, והם משוחחים על האבולוציה. השיחה עוזרת להסביר לקהל את טענות האבולוציה.

כשהם יוצאים נכנסת רייצ'ל. היא מבקשת ממיקר, שמש בית הדין להוציא את ברטראם קייטס מתא כלאו כדי שהוא ורייצ'ל יוכלו לשוחח. מיקר עושה כן. שיחתם של ברט ורייצ'ל מספרת לקהל למה ברט לימד את תלמידיו אבולוציה. רייצ'ל וברט מאוהבים ומתחבקים. מיקר מגיע בזמן שהם מתחבקים באומרו שהוא מוכרח לטאטא. רייצ'ל עוזבת. מיקר מספר לברט שמתיו האריסון בריידי מגיע לעיירה כדי לעזור לתביעה. מיקר מספר על תקופת היותו איש צעיר, כשראה את מתיו האריסון בריידי במהלך אחד מניסיונות הנפל שלו במירוץ לנשיאות ארצות הברית. עורך דינו של ברט לא נחשף, אולם ברט אומר שהעיתון "בולטימור הראלד" דאג לו לעורך דין. ברט ומיקר יוצאים.

הכומר ג'רמיה בראון נכנס ונואם בפני אנשי העיירה, הווארד ומלינדה. כולם נרגשים משום שמתיו האריסון בריידי מגיע להילסבורו. כשהווארד רואה את העשן מהרכבת שמגיעה, כולם יוצאים. אד הורנבק, כתב העיתון "בולטימור הראלד" נכנס ופותח במונולוג בו הוא מלגלג בסרקסטיות על אנשי הילסבורו. הורנבק מוצא קוף שמישהו הביא לעיר ומעמיד פנים שהוא משוחח איתו. הקהל נכנס ביחד עם מתיו האריסון בריידי, גברת בריידי, הכומר בראון וראש העיר. בריידי נושא נאום קצר, שאותו מקבל הקהל בתשואות סוערות. ראש העיר גם נושא נאום קצר, ומעניק לבריידי מינוי של "קולונל כבוד במשמר האזרחי." ראש העיר מציג את בריידי לכומר בראון. נשי אגודת הצדקה פתחו שולחן והכינו מזנון על מדשאת בית המשפט בזמן שבריידי מדבר על איך להיאבק במשפט. בדיוק אז הורנבק מכריז שהסניגור יהיה הנרי דראמונד, אחד מחבריו הוותיקים של בריידי ועורך דין ידוע. הסצנה מסתיימת כשכולם בעיר מלווים את הזוג בריידי למלון סמוך ומציגים את דראמונד כבן דמותו של השטן.

תמונה ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה ב' מתרחשת באולם בית המשפט. הנוכחים הם מתיו האריסון בריידי, הנרי דראמונד, טום דאוונפורט, ראש העיר, השופט ורבים מאנשי העיירה (יושבים מאחורי צוותי ההגנה והתביעה וצופים במתרחש). הזמן הוא יום או יומיים מאוחר יותר ובוחרים חבר מושבעים. דאוונפורט, התובע המחוזי המקומי, חוקר את מר באניסטר כדי לראות אם הוא מושבע מתאים בשביל התביעה. באניסטר אומר שהוא הולך לכנסייה בימי ראשון, והתביעה מקבלת אותו. דראמונד חוקר את באניסטר, ומתגלה שבאניסטר אינו יודע קרוא וכתוב. דראמונד מקבל את באניסטר לחבר המושבעים. ג'סי דאנלאפ (בעיבוד העברי של אברהם עוז הוא נקרא בשם קורקין) נקרא לעלות לדוכן. בריידי שואל את דאנלאפ אם הוא מאמין בתנ"ך, דאנלאפ עונה במרץ: "אני מאמין בתורת אלוהים הקדושה. ואני מאמין במתיו האריסון בריידי !"[8] בריידי חושב שדאנלאפ מתאים. דראמונד מסרב לתשאל את דאנלאפ, ואומר שדאנלאפ אינו מקובל עליו כמושבע. בריידי דורש מדראמונד שיספק סיבה לסירובו לקבל את דאנלאפ, או לפחות ישאל אותו משהו. דראמונד שואל את דאנלאפ "מה שלומך?" ואז אומר שדאנלאפ אינו מתאים.

דראמונד מוחה על השימוש במילה "קולונל" כלפי בריידי, בטענה שלא ידוע לו על הישגיו של בריידי בשדה הקרב, שהדבר יוצר הטיה כלפי הנאשם בכך שהוא מעלה את דמות התובע כרוכב על סוס שכל כוחות הצדק מאחוריו. ראש העיר מתייעץ עם השופט והוא מסכים לתת לבריידי מינוי של "קולונל כבוד זמני".

ג'ורג' סילרס נקרא לדוכן כמושבע פוטנציאלי. בריידי מתשאל אותו בקצרה ואז מקבל אותו. דראמונד שואל את סילרס מספר שאלות אודות הדת ואחר-כך על האבולוציה, ואז מקבל גם הוא את סילרס. לפתע בריידי נזעק ואומר ש"אם אורח מחשבתם של המושבעים אינו עולה בקנה אחד עם חוקי החברה ודפוסי ההתנהגות שלה." הם אינם מתאימים.[9] דראמונד מתנגד לכך שבריידי משתמש במילה "בקנה אחד" בריידי מספר לשופט על משפט אנדיקוט בו לדבריו דראמונד בלבל את המושבעים עד כדי כך שהם נתנו פסק דין מוטעה. דראמונד מצהיר ש"כל מה שאני רוצה זה למנוע מאלה שעוצרים את מחוגי הזמן לשפוך את כל הזבל של ימי הביניים לתוך החוקה שלנו."[9] השופט קובע שבחירת המושבעים הושלמה ונועל את הישיבה.

אחרי שהישיבה מסתיימת השופט מכריז שהכומר בראון יערוך בלילה עצרת תפילה מול בית המשפט דראמונד אומר "אני מתנגד לתשדיר הפרסומת הזה",[10] אולם השופט קובע כי הישיבה ננעלה.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה השלישית מתרחשת בכיכר בית המשפט באותו לילה. שני פועלים (בולינגר וקורקין) מדיינים ביניהם מה לעשות עם השלט "'קרא את התנ"ך" שתלוי על הבמה וקורקין אומר: "השטן ההוא עוד לא מנהל את העיר. תשאיר אותו." בריידי נכנס עם חבורת עיתונאים ומספר על יחסיו על דראמונד. לפתע הוא מבחין בהורנבק ואומר לו: "עצוב לקרוא דיווח כל כך – חד-צדדי." הורנבק עונה לו: "אני לא מדווח, קולונל. אני מבקר."[11]

הכומר וקהל המאמינים עולה לבמה. בהוראת הבמה המחזאים כותבים:

עצרת התפילה משמשת בעבור אנשי הקהילה קולנוע, רדיו וקירקס גם יחד. לדידם הכומר בראון הוא כוכב עליון.

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 53.

בראון אומר משפטים ברוח התנ"ך והקהל עונה לו במשפטים דומים המחזקים את דבריו. הוא מספר על כך שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים. בראון מדבר על קייטס ומבקש מאלוהים: "תן לו ויחוש את אימת חרבך! תהיה נפשו הארורה מתהפכת ביסורים ועינויים לנצח נצחים -" ורייצ'ל רצה לעבר הבמה אומרת שלא יתפלל שקייטס ימות. בראון אומר שאלוהים יקלל את מי שמבקש רחמים על קייט. בריידי שאינו חש בנוח עם דבריו של בראון אומר:

"זכור את חכמת שלמה בספר משלי (ברוך) "עוכר ביתו ינחל רוח! ... התנ"ך גם אומר לנו שאלוהים סולח לילדיו. ואנחנו, ילדיו של אלוהים, מצווים לסלוח זה לזה.

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 8–57.

בתום התפילה, בריידי ניגש לדראמונד (שנמצא בקהל) ואומר לו: "פעם היינו חברים טובים... איך זה קרה... שכל כך התרחקת ממני." דראמונד עונה לו: "אולי זה אתה שהתרחקת – כי נשארת עומד במקום."[12] מילים שמשפיעות מאוד על בריידי.

תמונה ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שנייה מתרחשת יומיים אחר-כך באולם בית המשפט. אחר-הצהרים וחם מאוד. הסצנה נפתחת כשהמשפט בעיצומו. בריידי חוקר את העד הווארד בלייר. אחרי-כן בריידי ודראמונד נקלעים לוויכוח סוער בדבר סוג השאלות. דראמונד עורך להווארד חקירה נגדית, אולם בריידי מתנגד לשאלותיו של דראמונד (והשופט מסכים עם בריידי). דראמונד נושא מונולוג בו הוא אומר:

"למושג טוב אין משמעות בשבילי! לאמת יש משמעות – בתור עיקרון מכוון. אבל אחד מגילויי הטמטום של זמננו הוא התשבץ המוסרי שבתוכו כלאנו את ההתנהגות האנושית: כך שכל פעולה של מישהו נמדדת באופן שרירותי לפי קוי רוחב של "טוב" וקוי אורך של "רע" – והכל בדייקנות של דקות, ושניות ומעלות!

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 66-65.

השופט משחרר את הווארד.

דאוונפורט קורא לרייצ'ל להעיד. בריידי חוקר אותה והיא מגלה שקייטס הפסיק ללכת לכנסייתו של הכומר בראון אחרי שבראון הטיף שילד מקומו שטבע לא היה טהור במותו מכיוון שהוא לא נטבל לנצרות. קייטס צועק בזעם שמה שבראון באמת אמר הוא שהנשמה של הילד מקוללת ומתהפכת באש הגיהנום. בקהל נשמעות קריאות לעבר קייטס שהוא מלשין וכופר. בריידי ממשיך ומתשאל את רייצ'ל, דורש לדעת אם קייטס מכחיש את מציאות האל ומשווה את מוסד הנישואים הנישואים לרביית בעלי החיים. רייצ'ל מתפרצת ואומרת שקייטס אמר את הדברים בצורה אחרת ושהוא התלוצץ. דראמונד מתנגד לשאלות. רייצ'ל כמעט מתמוטטת ודראמונד משחרר אותה בלי חקירה נגדית. דראמונד מנסה לקרוא לשלושה מדענים להעיד מטעם הסנגוריה, אבל השופט פוטר את שאלותיו. דראמונד שואל אם השופט יתיר עדויות על התנ"ך והשופט נאות לכך. דראמונד קורא לבריידי לעלות לדוכן העדים בתור מומחה לתנ"ך.

דראמונד מנסה לשאול את בריידי מה הוא יודע על כתביו של צ'ארלס דרווין, אבל השופט קובע שהשאלות אינן מתאימות. לכן דראמונד שאול את בריידי אודות אמיתותם של סיפור התנ"ך כמו סיפור הלוייתן שבולע את יונה, הסיפור על יהושע שציווה על השמש לעמוד דום ועוד. בריידי אומר שכולם נכונים ושואל את דראמונד אם יש משהו קדוש בעיניו. דראמונד עונה שרוח האדם וש"דרווין העלה אותנו אל פיסגה של הר, מעליה אנחנו יכולים להשקיף אחורה ולראות את הדרך שממנה באנו. אבל בשביל הראות הזאת, החזון הזה, הידיעה הזאת, אנחנו חייבים לנטוש את האמונה בפיוט החביב של ספר בראשית."[13]

דראמונד משנה את סגנון שאלותיו. הוא שואל מראה לבריידי אבן ואומר שהמדען שהוא זימן אומר שהיא בת 10 מיליון שנה. בריידי אומר שהפרופסור שלו בלבל את הזמנים והעולם הוא בן 6,000 שנה. דראמונד אומר שבתנ"ך כתוב שאלוהים ברא את השמש רק ביום הרביעי ולכן ייתכן היום הראשון שנרשם בתנ"ך "היה יכול להיות בן שלושים שעות! או חודש! או שנה! או מאה שנה! או עשרה מיליון שנה!"[14] הוא מערער את ביטחונו של בריידי שמסכים איתו. בכך דראמונד מראה שהתנ"ך יכול להתיישב עם המדע.

בריידי מאשים את דראמונד בכך שהוא מנסה להרוס את האמונה של האנשים בתנ"ך, ושאלוהים דיבר אל האנשים שכתבו את התנ"ך. דראמונד שואל אותו איך הוא יודע שאלוהים לא דיבר אל צ'ארלס דרווין. בריידי עונה שאלוהים מצווה עליו להתנגד לתורות הרשע של דרווין. דראמונד שואל אותו אם אלוהים מדבר אליו ובריידי עונה שכן. דראמונד אומר:

"אז אתה, מתיו האריסון בריידי, דרך הנאומים שלך, דרך החוקה או כל דרך שהיא, אתה מעביר את מצוותיו של האלוהים אל כל באי עולם! (צחוק מתחיל בעולם) רבותי, תכירו בבקשה את 'הנביא מנברסקה'!"

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 88-9.

יהירותו של בריידי מתערערת, הוא נבוך ואומר ש"כל אדם אחראי למעשיו". דראמונד נאחז בדבריו ושואל אותו למה החוק מונע מברטראם קייטס להפעיל את הרצון החופשי שלו. בריידי מתחיל לצטט את התנ"ך באריכות, דראמונד אומר שהוא משוחרר והקהל צוחק ממנו. בריידי ממשיך לצטט את התנ"ך, השופט נועל את הישיבה לאותו יום ובריידי צונח על הספסל כשהוא מותש. אשתו נחפזת לצידו ומנחמת אותו.

תמונה ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט למחרת. המערכה שלישית מורכבת מסצנה אחת בה נוכחות כל הדמויות הראשיות. יש מתח בקהל, כולל מספר שדרי רדיו וציודם המגושם. קייטס שואל את דראמונד אם הוא יימצא אשם. דראמונד בתשובה מספר שכשהוא היה בן שבע, הוריו עבדו קשה וחסכו וקנו לו במתנה סוס נדנדה בשם "רקדנית הזהב". הגוף שלה היה כולו זהב, אבל כשהוא התיישב עליה היא נשברה. דראמונד אומר:

"ברט, כל פעם שתראה משהו נוצץ, מבריק, מושלם – הכול זהב, עם נקודות ארגמן – תבדוק מתחת לצבע! ואם זה שקר – תוקיע אותו ותראה מה הוא באמת!"

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 10.

לפני שהמשפט מתחיל, ראש העיר משוחחת בפרטיות עם השופט. התקשורת ההמונית גרמה לעיירה להיראות רע מאוד, וראש העיר מבקש מהשופט להקל בעונשו של קייטס, אם הוא יימצא אשם.

השופט פותח את הדיון, והמושבעים נכנסים לאולם. קייטס נמצא אשם. לפני שהעונש נפסק, קייטס מקבל הזדמנות לאמר את דברו והוא אומר שהוא הורשע בעבירה על חוק לא צודק והוא ימשיך להתנגד לחוק הזה. השופט נותן את העונש וקובע שקייטס ייקנס במאה דולר. חלק מהקהל זועם על פסק הדין, אבל רבים מרוצים ממנו. בריידי אומר שהעונש מקל מדי. דראמונד אומר שהוא מתכוון לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון של המדינה. הדיון תם.

בהמולה שמשתררת בתום המשפט, בריידי מתחיל לנאום בפני הקהל והוא נאבק לדבר כדי שישמעו אותו. הקהל מתחיל לצאת מהאולם, ואנשי הרדיו מכבים את המיקרופונים. בריידי צועק חזק יותר, מנסה ללכוד את תשומת לבו של הקהל. לפתע הוא מתמוטט, כמה אנשים מרימים אותו מתוך כוונה להביא אותו לרופא והוא ממשיך לנאום כאחוז תזזית. הורנבק מלגלג עליו וקורא לו מפסידן פוליטי, מכיוון שהפסיד בשלוש מערכות בחירות לנשיאות ארצות הברית. קייטס שואל את דראמונד אם הוא ניצח או הפסיד במשפט, ודראמונד עונה שהוא זכה בכך שהביא לתשומת לב לאומית את החוק הרע ואם מחר מישהו אחר יעמוד במקומו, קייטס נותן לו כוח לעשות זאת. הורנבק מודיע שהעיתון ישלם את הכסף כדי לשחרר את קייטס בערבות.

רייצ'ל נכנסת ואומרת לקייטס שהיא עזבה את בית אביה. היא מספרת לקייטס שהיא ניסתה לקרוא את ספרו של דרווין, אותו היא מראה לו, אולם היא לא הבינה אותו. היא מתנצלת בפני דראמונד ואומרת שהיא פחדה לחשוב, מכיוון שמחשבה יכולה להוליד מחשבות רעות.

השופט נכנס ואומר בשקט שבריידי מת. הורנבק מותח ביקורת סרקסטית ארוכה על בריידי, אולם דראמונד עונה לו:

"למתיו בריידי היה חזון. הייתה לו אמת, והוא נלחם עליה. נכון, הוא טעה בדרך... על מה אתה נלחם, הד הורנבק? על בונוס מהעורך הראשי? על הכותרת של מחר בבוקר? כן, מתיו בריידי מת כי הלב שלו נשבר. תירק על בריידי ותקבל אנשים בלי לב בכלל!"

משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 107.

קייטס ורייצ'ל יוצאים מאולם בית המשפט כדי לתפוש את הרכבת היוצאת; הם עוזבים כדי להתחתן במקום אחר. רייצ'ל משאירה מאחוריה את ספרו של דרווין "מוצא האדם". דראמונד מרים הן את ספרו של דרווין והן את התנ"ך ועוזב את אולם בית המשפט כששני הספרים בתיקו.

העיבוד של אברהם עוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפקה הרפרטוארית השנייה בישראל של "משפט הקופים" הייתה בתיאטרון חיפה ב-1989. לדעת היוצרים הישראלים, המחזה היה שבוי בשתי תפישות שרידדו אותו: האחת, האידאולוגיה הליברלית האמריקאית והשנייה היא מוסכמות הבימה האמריקאית של המאה העשרים, שלפיה מחזה פוליטי נוטה להיסחף לעבר מלודרמה פסיכולוגית. זו מיוצגת על ידי העיתונאי הורנבק. בסיום המחזה הם מציגים את דמותו של דראמונד כמורכבת יותר בעימות המלאכותי שהם יוצרים בינו לבין הורנבק שלפיה סובלנותו של בריידי כלפי אמונתו המוטעית של בריידי, היא "הדת האמיתית". האופטימיות המאפיינת את המחזה מתבטאת גם בסיום המחזה באיחודם של זוג האוהבים, קייטס ורייצ'ל ויציאתם ברכבת מחוץ להילסבורו לעתיד טוב יותר.

לדעת היוצרים, שהעלו את המחזה ב-1989, תקופה שהתבטאה בעליית הפונדמנטליזם בעולם, הסיום האופטימי אינו במקומו. היוצרים שינו את הסיום האופטימי - כשרייצ'ל וקייטס פונים לצאת מבית המשפט וכמה אנשי עיירה קנאים חוסמים את דרכם החוצה. קורקין לוקח את ספרו של דרווין ושורף ממנו עמוד. המחזה מסתיים כשברקע נשמעים קולות אנשי העיירה בראשות הכומר בראון והם שרים בעוצמה הולכת וגוברת ובדבקות כמו בתפילה.

היוצרים גם שינו את עיצוב הדמויות והשמיטו קטעי הבהרה פסיכולוגית, בהם הסיפור על "רקדנית הזהב", המתנה שקיבל דראמונד מהוריו בילדותו, עליה הוא מספר לקייטס. היוצרים השמיטו את השיחה בין הווארד למלינדה, בה נפתח המחזה ודמותה של מלינדה כלל אינה מופיעה בו. הקטע על הקוף שהורנבק מוצא בראשית המחזה הושמט בעיבוד של עוז.

במחזה המקורי יש כמה שדרני רדיו, בעוד בעיבוד של אברהם עוז יש שדרן אחד. דמותו של מר קרבס הושמטה בעיבודו של עוז. ג'סי דאנלאפ במחזה המקורי נקרא בעיבוד של עוז בשם קורקין.

יש שינוי במספר התמונות. במחזה המקורי יש שתי תמונות למערכה ראשונה ושלוש למערכה השנייה ואילו בעיבודו של אברהם עוז יש שלוש תמונות למערכה הראשונה ורק שתי תמונות למערכה השנייה.

ההפקה המקורית וההפקות החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"משפט הקופים" הועלה לראשונה בכיכובם של פול מוני, אד בגלי וטוני רנדל, בבימויה של מרגו ג'ונס. ב-10 בינואר 1955. הצגת הבכורה של בתיאטרון הלאומי של ברודוויי ב-21 באפריל 1955.[15][16]

הוא הציג בברודוויי עד 22 ביוני 1957. המחזה הועלה מחדש בברודוויי פעמיים: 4 באפריל 199612 במאי 1996 ומ-12 באפריל 2007 עד ל-8 ביולי 2007.[17]

בהפקה המחודשת של 1996 כיכב ג'ורג' סי. סקוט (שגילם את דמותו של בריידי בסרט משנת 1998) בתפקיד דראמונד וצ'ארלס דרנינג בתפקיד בריידי. באפריל, סקוט נאלץ לעזוב את ההפקה באמצע בשל בריאותו הלקויה והחליף אותו המפיק, טוני רנדל באותו יום. רנדל גילם את התפקיד מאותו יום ואילך.[18] בריאותו הרופפת הביאה לבסוף לירידתה של ההפקה המחודשת. כריסטופר פלאמר ובריאן דנהי כיכבו בהפקה המחודשת של 2007.[19] קווין ספייסי (הנרי דראמונד) ו-David Troughton (מאתיו האריסון בריידי) כיכבו בהפקה המחודשת של 2009 בתיאטרון אולד ויק בלונדון.[20]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'רום לורנס ורוברט אדווין לי, משפט הקופים, תרגום ועיבוד: אברהם עוז, הוצאת "אור עם", תשמ"ט 1989.

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון הבימה - הצגת בכורה: 3 במרץ 1962

2. תיאטרון חיפה - הצגת בכורה: 14 במרץ 1989

  • יוצרים: מתרגם – אברהם עוז, במאי – עמית גזית, מעצבת תפאורה ותלבושות – טל יצחקי, מלחין מוזיקה – רפי קדישזון, מעצב תאורה – יחיאל אורגל.
  • שחקנים: אליה – שמעון ישראלי, רייצ'ל בראון – ענת הרפזי, מיקר – אלכס מונטה, ברטראם קייטס – מודי בר-און, סילרס – חיים זהבי, גב' קורקין – רינה רוזנבאום, הכומר ג'רמיה בראון – מיכאל כפיר, קורקין – שמואל וולף, באניסטר – יוסף באשי, אד הורנבק – מנחם עיני, הווארד – אדם שטרום/יניב סורני/נעם סלע, ראש העיר – מרדכי בן-זאב, מתיו האריסון בריידי – אמנון מסקין, גב' בריידי – סאלווה נקארה-חדד, נגן העיירה – נוריאל טוביאס, טום דאוונפורט – גורי סגל, הנרי דראמונד – יוסף אבו ורדה, השופט – קונסטנטין אנאטול, הארי י. אסתרברוק (שדר הרדיו) – נוריאל טוביאס. אנשי העיר, רוכלים, כתבים, עדים, צופים – נעם שמאי, זהבה הלוי, ג'קי מלול, דורון הלוי, גורדון ויינכהאן, אודליה צדקה, אפרת רם, גליל חי, אורנה סיאני.

תזמורת הנוער העירונית חיפה בהדרכתו של אליעזר החיתי והתזמורת העירונית של קריית מוצקין בניצוח דלית וינברג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ביל בלנקנשיפ, משפט הקופים במחלוקת, The Capital-Journal, 2 במרץ 2001
  2. ^ לינדזי מק'קייב, הקדמת העורך ל"משפט הקופים", התוכנית ללימודים אמריקאיים, אוניברסיטת וירג'יניה, אפריל 1996
  3. ^ הערת המחזאים בפתיחה למחזה "משפט הקופים"
  4. ^ "משפט הקופים", מחזאות לסטודנטים, באתר highbeam.com‏ 1 בינואר 1998
  5. ^ קארן ריילי, ג'ניפר בראון, ריי בראסוול, האמת ההיסטורית בסרט: "משפט הקופים" כהערכה למורה האמריקאי, American Educational History Journal, ‏1 בינואר 2007
  6. ^ סטיב בנן, מיתוס המשפט, Church & State, ‏1 ביולי 2000
  7. ^ ג'רום לורנס ורוברט אדווין לי, משפט הקופים, תרגום ועיבוד: אברהם עוז, הוצאת "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 8–57.
  8. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 40.
  9. ^ 9.0 9.1 משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 44.
  10. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 45.
  11. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 52.
  12. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 58.
  13. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 83.
  14. ^ משפט הקופים, "אור עם", תשמ"ט 1989, עמ' 87.
  15. ^ הצגת הבכורה של משפט הקופים בברודוויי - 1955
  16. ^ הארכיבים של PLAYBILL: משפט הקופים
  17. ^ משפט הקופים במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
  18. ^ סקוט עוזב את ההפקה במהלך "משפט הקופים"; רנדל תופש את מקומו, הניו יורק טיימס, 17 באפריל 1996
  19. ^ מארק לואוסון, עימות מכריע בטנסי, הגארדיאן, 12 באפריל 2007
  20. ^ מייקל בילינגטון, משפט הקופים, הגארדיאן, 2 באוקטובר 2009