משפט חברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט חברים היה מוסד משפטי אוטונומי של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שהוקם בשנת 1921. מוסד זה שימש הזירה העיקרית שבה השתקף מוסר הפועלים ועיקר עיסוקו היה דיני ממון, בעיות משמעת, פגיעה לרעה בהסתדרות ומוסדותיה, וענייני עלבון וכבוד. המוסד הוקם בתחילה ללא תקנון, וקיבל צביון מקומי בכל מועצת פועלים. בשנת 1932 נקבע לראשונה תקנון משפט.[1] בשנת 1957 חדל משפט החברים מלהתקיים.

הרקע לצמיחת המוסד משפט החברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת העבודה צמחה בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. ההסתדרות, כזרוע הארגונית והביצועית של התנועה, מילאה תפקיד בתחייה הלאומית והרצון של העם העברי לעמוד ברשות עצמו. מוסדותיה של ההסתדרות נועדו ליצור בסיס להכוונתן ולהקמתן של המסגרות המדיניות לכשתקום מדינת ישראל, כך גם משפט החברים נתפס כחלוץ בהתהוותן של משפט ארץ-ישראלי, כמייסד וכגורם חשוב שיכוון את החקיקה לכשתקום מדינה.[2]

בתקופת העלייה השנייה, בניגוד להתפתחות ההיסטורית באירופה, לא היה עדיין בארץ ישראל משק קפיטליסטי, הזקוק לפועלים יהודים. המשק היהודי הצעיר, שהיה בארץ ושרובו היה מבוסס על חקלאות מטעים, לא יכול היה לתת לפועלים יהודים שכר שיספק את מינימום הצרכים.[3]

תקופה זו התאפיינה בגלי עלייה ובצורך לקלוט את העולים ולשלבם בשוק העבודה. המגזר הממשלתי קלט חלק מהם ברכבת, בדואר ובטלגרף, בעבודות הכבישים ובפקידות. המגזר הפרטי התפתח אך מעט בתקופת העלייה השלישית (1923-1919). גם ההאצה בפיתוח המגזר הפרטי שהביאה אתה העלייה הרביעית (1926-1924) נקטעה בשנות המשבר הכלכלי והחברתי בשנים 1926-1927. כך ששני המגזרים הללו, הממשלתי הפרטי, לא יכלו לתת פתרונות לתעסוקה של כלל העולים.[1]

בימי המשבר הכלכלי והחברתי הזה של תחילת שנות ה-20, הורגש החוסר בחקיקה שתגן על העובד בשוק העבודה שהיה קטן והתחרות עם הפועלים הערביים שעבדו בשכר נמוך הייתה גדולה. במצב זה החלו הפועלים להפר את חוקי ההסתדרות, להתחמק מתשלום מסי חבר, וקראו תיגר על האופן שבו מועצת הפועלים שלטה בחלוקת המשרות. מערכות המשפט שפעלו בארץ, קרי: מערכת המשפט הבריטית ומשפט השלום העברי, כמו גם מערכות משפט קהילתיות כמעט ולא דנו בענייני עבודה. בתנועת העבודה התגבשה הדעה שהמשפט הבריטי מכיל עקרונות בורגניים ושיש צורך במערכת משפטית עצמאית של התנועה שתשפוט לפי עקרונותיה.[4] על רקע זה צמח המוסד של "משפט החברים", אשר כאמור נתפס כחלוץ בהתהוותו של משפט ארץ-ישראלי.

אופן הפעולה של משפט חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל מועצת פועלים פעל חבר שופטים שנבחר מקרב קהילת הפועלים. הנהלת המוסד בחרה שופטים לכל תביעה ותביעה, ולבעלי הדין לא הייתה השפעה על תהליך הבחירה. התובע והנתבע לא נזקקו לעורכי דין ולהוצאות כספיות וחתמו מראש על הסכמה למלא את פסק הבוררות. סמכותם של השופטים לא נבעה מידענותם המשפטית ולא ממעמדם הציבורי אלא מעובדת היותם מקרב הפועלים עצמם, או מקרב המנהיגים והמזכירים של התארגנויות הפועלים השונות. השופט נתפס כחבר, איש השורה. הבוררות נועדה ליצור אווירה הסתדרותית אינטימית שבה תתבררנה התביעות בין אדם לאדם, אדם למוסד או לארגון ובין ארגון לארגון.[5] חובת חברי ההסתדרות להיענות לזימונים של המוסד סימנה את הקשר המחייב בין חברות בהסתדרות לבין ההזדקקות לשירותיו של משפט החברים ושימש כבסיס לפועלו במשך השנים שלאחר היווסדו.
לכל משפט קדמה אזהרה לסילוק מההסתדרות, מהפסקת זכאות לשירותים השונים (כגון קופת חולים), או מסילוק מהקצאה לעבודות חדשות. מי שביקש את התערבותו של משפט החברים בעניין מסוים, נתבקש להגיש תלונה בכתב או בעל פה, דבר שיצר תחושה של רשמיות ורצינות בהתייחסות לעניינו.[6]

מבנה מוסד משפט החברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוצדורת פעולתו של משפט החברים הוסדרה באופן רשמי עם התקנת תקנון משפט החברים ב-1932. המוסד היה בנוי ממדרגות, כאשר ההנחה המקובלת הייתה: לתת לכל אחד מהצדדים את האפשרות לברר את משפטו פעמיים בשתי מדרגות שונות. המדרגה הראשונה נקראה משפט חברים מצומצם. בדרך כלל אל מדרגה זו הגיעו כלל המשפטים לבירור ראשון. המדרגה הורכבה משלושה שופטים. המדרגה השנייה נקראה משפט חברים רחב, היא הורכבה מחמישה שופטים ושימשה כדרגת הערעור של משפט החברים המצומצם. כמו כן, משפטים בהם התביעה היא להוצאת חבר מתוך ההסתדרות, או שאחד הצדדים הוא מוסד הסתדרותי, הגיעו לבירור ראשון במדרגה זו.[7] בית הדין העליון - הוקם בשנת 1921, ושימש כערכאה הגבוהה ביותר במשפט החברים. בפניו הובאו ערעורים על פסקי דין של משפט החברים הרחב, או כאשר הוועד הפועל של ההסתדרות החליט שנושא המשפט הוא מיוחד וחשוב ויש צורך לדון בו מלכתחילה בבית הדין העליון.[8]

חולשות וחסרונות מוסד משפט החברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימיה של ההסתדרות, שימש הוועד הפועל כבורר עליון לכל סוגיה, מה שיצר עירוב בין העניינים הפוליטיים והמשפטיים. גם לאחר שהוכפף משפט החברים תחת בית הדין העליון, נשאר הוועד הפועל בעל סמכויות רחבות גם בתחום המשפטי, מה שלא אפשר את הפרדת הרשויות המלאה בין הפוליטיקה והמשפט בהסתדרות.[9]
ביקורת הוטחה על האופי העממי והחובבני של אופן התנהלות המשפטים. לא היה תקנון ופרוצדורה מוגדרים עד 1932, ולכן התנהלות המשפט הייתה נתונה להבנה של השופטים שנבחרו. בכל פעם נבחרו שופטים אחרים ולכן, האופי הדמוקרטי של התנהלות המשפט פגע באיכות ההחלטות, שהיו שונות במהותן במשפטים השונים.[10] מצד שני, משקם התקנון, הוא גרם לירידת ערכו בעיני החברים מן השורה, שכן הפך למשפטי ובירוקרטי מדי לטעמם.[11]
ביקורת נוספת הייתה על עניין מינוי השופטים והצורך בהפרדה ביניהם לבין מוסדות ההסתדרות. נוצרה בעייתיות כאשר מזכירות ההסתדרות הייתה התובעת, ובד בבד אחראית על הנהלת המשפט.[12]
נוסף על כך, לא ניתנה הכוונה כיצד לתפעל את המערכות השונות, כיצד לשפוט וכיצד לאכוף פסקי דין. לא היה קודקס חוקים פורמלי ולא פסיקות או תקדימים לפיהם שפטו. הפסיקות התבססו על מעט הנחיות פרוצדורליות בסיסיות וניתנו ברוח הערכים של תנועת העבודה.[13]

דוגמה למשפט חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמך הקבלנה במשפט החברים של ההסתדרות כנגד החבר ישראל ליטבק

בבית הדפוס של האחים רונזפלד פוטר עובד יהודי ובמקומו הוכנס פועל ארמני. בעקבות כך, פתחו מספר פועלים בשביתה, בגיבוי של חברי המועצה בחיפה, השובתים התנהגו באלימות וגרמו נזק למכונות הדפוס. מעורבות המשטרה בפיזור השובתים, מאסרם של חברי המועצה שהתגייסו לעזור לשובתים, והתעקשותם של המעסיקים, העניקו לשביתה דימוי של מאבק מעמדי חסר תקדים. ישראל ליטבק, אחד הפועלים, הפר את השביתה עליה הכריזה ההסתדרות, והגיע להסכמה עם מעסיקו שיחזור לעבודה לפני שהסתיים המשפט נגד ההסתדרות והפועלים. ליטבק נתבע על ידי מועצת פועלי חיפה בעוון הפרת שביתה, ובגידה בהסתדרות. השופטים פסקו להוציא את ליטבק מההסתדרות.

זה היה פסק הדין:
"חבר השופטים (ש)שמעו את טענות התובע והנתבע מוצא להוציא את הפסק דין על יסוד הנמוקים דלקמן:
הנימוקים:
1. הנתבע הח' ליטבק קבל התראות מצד מועצת פועלי חיפה לא להִכנס לעבודה לפני גמר המשפט.
2. בהתחשבות עם מצבו החמרי הציעה לפניו המועצה עזרה חומרית המבטיחה את הקיום.
השביתה עמדה בתקפה ונותני העבודה האחים רוזנפלד עמדו בהתקפה חזקה נגד כל צבור הפועלים בהשתמשם בכל האמצעים. השובתים עמדו על משמרתם בהגנת השביתה והאינטרסים המיוחדים של ההסתדרות. המשפט נגד ההסתדרות והפועלים טרם נגמר. על יסוד כל זה חבר השופטים מכיר שהח' ליטבק ישראל הפיר את השביתה, פגע בסולידריות יתר השובתים ובכבודה של ההסתדרות.

החלטות:
1. חבר השופטים מחליט להוציא את הח' ליטבק ישראל מההסתדרות
2. החלטה זו צריכה להתאשר על ידי ישיבת מועצת פועלי חיפה
3. זכות הערעור נתונה לחבר ליטבק משך שבעה ימים מיום המסר פסק הדין לידיו".

כ"ג אדר ב' פ"ד. (29.3.1924) [14].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'במשפט החברים של הסתדרות העובדים בא"י', המשפט (ירחון למשפט העיוני והשמושי) א (1927), 125–127.
  • ישראל בר-שירה, 'לחקר מהותו של משפט החברים', המשפט ד,ג (1930), 103–113.
  • דוד דה פריס, 'צמיחתו של מוסר פועלים ביישוב היהודי: משפט חברים של ההסתדרות במיגזר העירוני בשנות העשרים', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11,ב, כרך 2 (תשנ"ג), 227–234.
  • שני בר-און ודוד דה-פריס, '"במיטת סדום של פרופסיונליזם": עורכי דין ועיצובו של משפט-החברים של ההסתדרות בשנות העשרים והשלושים', עבודה חברה ומשפט ח (תשס"א), 15–42.
  • בת-חן קסלר-ברנדוין, "דינאמיקת המעבר מ"יישוב" למדינה: משפט-חברים בתנועת העבודה", עבודת מוסמך בהדרכת דוד דה פריס, אוניברסיטת תל אביב – הפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון – החוג ללימודי עבודה, 2007. (גישה מקוונת)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דוד דה פריס, 'צמיחתו של מוסר פועלים ביישוב היהודי: משפט חברים של ההסתדרות במיגזר העירוני בשנות העשרים', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 11,ב, כרך 2 (תשנ"ג), 229.
  2. ^ ישראל בר-שירה, 'לחקר מהותו של משפט החברים', המשפט ד,ג (1930), 103.
  3. ^ אניטה שפירא, ההליכה על קו האופק, תל אביב: עם עובד ('ספרית אפקים'), תשמ"ח, עמ' 362–363.
  4. ^ בת-חן קסלר-ברנדוין, "דינאמיקת המעבר מ"יישוב" למדינה: משפט-חברים בתנועת העבודה", עבודת מוסמך בהדרכת דוד דה פריס, אוניברסיטת תל אביב – הפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון – החוג ללימודי עבודה, 2007, עמ' 28–29.
  5. ^ דה פריס, 'צמיחתו של מוסר פועלים' (תשנ"ג), 230.
  6. ^ קסלר-ברנדוין, "דינאמיקת המעבר מ"יישוב" למדינה" (2007), עמ' 30.
  7. ^ בית הדין העליון ירושלים, 'במשפט החברים של הסתדרות העובדים בא"י', המשפט (ירחון למשפט העיוני והשמושי) א (1927), 125–127.
  8. ^ דב בן-מאיר, לקסיקון ההסתדרות, תל אביב: עם עובדתרבות וחינוך, תש"ם 1980, עמ' 64.
  9. ^ שני בר-און ודוד דה-פריס, '"במיטת סדום של פרופסיונליזם": עורכי דין ועיצובו של משפט-החברים של ההסתדרות בשנות העשרים והשלושים', עבודה חברה ומשפט ח (תשס"א), 28.
  10. ^ ז. פלד, על משפט החברים, דבר, 16 בנובמבר 1926.
  11. ^ בר-און ודה-פריס, '"במיטת סדום של פרופסיונליזם" (תשס"א), 35.
  12. ^ חיים שרייברמן, מכתבי חברים | עוד לשאלת "משפט-החברים", דבר, 18 ביוני 1926.
  13. ^ דוד דה פריס, אידאליזם וביורוקרטיה: שורשיה של חיפה האדומה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 149.
  14. ^ ארכיון העבודה, המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון IV250-27-1-1891