משפט טנצפלאץ אדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל של הנס ליטן, התובע בפרשה
תמונתו של אדולף היטלר, המואשם בפרשה

משפט טנצפלאץ אדן הוא משפט שנערך בגרמניה בשנת 1931 שבו תבע עורך הדין הנס ליטן את יושב ראש המפלגה הנאצית דאז, אדולף היטלר. ליטן ניסה לתבוע את היטלר על כך שהמפלגה הנאצית מימנה ואף תכננה את התקיפה של ארגון רולקומנדו, ארגון צבאי למחצה שמאוחר יותר התברר כי אכן הופעל על ידי אנשי האס אה, על המועדון הקומוניסטי "טנצפלאץ אדן" שבברלין. בתקיפה זו נהרגו שלושה עוברי אורח תמימים וחפים מפשע ועוד כעשרים נפצעו. המשפט הסתיים לטובתו של היטלר בזכות כך שהשופט, שבבירור מאוחר יותר התגלה כנאצי מושבע, סיים את המשפט ללא שום נימוק ודחה את כל ניסיונות הערעור שהגישה התביעה. פחות משנתיים לאחר המשפט נבחר היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1931 תקפה יחידת הרולקומנדו, יחידה שיצאה מתוך ארגון האס אה הנאצית, את מועדון ה"טנצפלאץ אדן", מועדון שאורחיו הקבועים היו תומכי האידאולוגיה הקומוניסטית. היחידה פרצה למועדון בשעת לילה ובאין מפריעה טבחה בכל היושבים במועדון. שלושה בני אדם נהרגו, כולם קומוניסטים אך חוקית חפים מפשע, ועוד כעשרים בני אדם נפצעו קשה, ביניהם ילדים, נשים וגברים. חקירת המשטרה שלאחר האירוע הייתה כושלת ביותר והתנהלה באיטיות ובחוסר יעילות[1]. הנס ליטן, עורך דין יהודי-גרמני מיומן שהיה נוהג לתמוך בבית המשפט כמעט תמיד בצד החלש והיה מתנגד נלהב של התנועה הנאצית, זעם על כך שהמשטרה לא משקיעה מאמץ לפתרון התיק כאשר הוא הבין כי הטבח בוצע על ידי האס אה, ובראשה היטלר, וידע כי זו ההזדמנות שלו לנצח את מנהיג התנועה הנאצית בבית ומשפט ולמנוע את עלייתו לשלטון.

ההליך המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטן הגיש תביעה בגין תמיכה באלימות והפרת חוקים לבית המשפט העליון של גרמניה, ומועד המשפט נקבע למאי 1931, שישה חודשים לאחר פרשת טנצפלאץ אדן. בזמן זה אסף ליטן חומרים ומסמכים רבים המעידים על מזימתו של היטלר כנגד הפעילים הקומוניסטים וכך להפיל את המפלגה הנאצית. לפני המשפט, בסמפטמבר, היטלר עמד מול בית המשפט על נושא שונה אך קשור. באותה העת היה איסור למפלגות להכניס אל תוכן אנשי צבא, ולמפלגתו של היטלר היו שני קצינים בכירים במפלגה. לבסוף הצליח היטלר להחלץ מהמשפט כשידו על העליונה, כשהבטיח לשופטים שארגונו הצבאי, רולקומנדו, הוא רק ארגון "נאורות אינטלקטואלית". במשפט טנצפלאץ אדן ידע היטלר כי עליו להיות זהיר יותר. הוא כבר הכיר את ליטן, וידע את רמתו השכלית, שהייתה חדה ביותר, ואת כישרונותיו בבית המשפט.

בבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 במאי 1931 נערך המשפט. בתחילה הציב ליטן בפני היטלר שאלה משמעותית שתלווה את המשפט לכל אורך הדרך: "האם אתה מחויב לחוקיות?". היטלר מצידו מיד הכריז כי הוא לעולם לא יחרוג ממגבלות החוק. לאחר הצהרה זו הביא ליטן כמה וכמה טיעונים הקשורים בשר התעמולה של גרמניה הנאצית, יוזף גבלס. הוא האשים אותו בתעמולה זדונית ותומכת באלימות, והציג בפני השופט כמה ציטוטים אלימים של גבלס.

לאחר מכן זימן ליטן את היטלר לשולחן העדים ופתח ב"חקירה" מקיפה של הנושא. הוא פתח בנושא התקיפה של הארגון הצבאי למחצה ששייך למפלגה הנאצית וציין כי האירוע קיבל את תמיכתו המלאה של היטלר. ליטן חזר במהלך המשפט שוב ושוב על השאלה מה תפקידו של הרולקומנדו והיטלר חזר ואמר כי הוא אינו יודע דבר על התנועה. אחר כך נשאל היטלר מדוע, אם הוא מטיף לאי-אלימות, הוא הרשה לגבלס להשתמש בסיסמה "את האויב יש לכתוש לעיסה". היטלר השיב כי הסיסמה היא מטאפורה בלבד, ואין להתייחס אליה במובן המילולי. ליטן המשיך להוציא עדויות של קמפיינים אנטישמיים שניהל גבלס בחסות המפלגה, ואף הביא עמו עותק של עיתון המפלגה הנאצית "המחויבות לאי-חוקיות" כדוגמה לפרסום אלים שיוצא באישור המפלגה. לקראת סופו של המשפט, בו ליטן תקף את היטלר שוב ושוב בעזרת מסמכים ועדויות, התרגז היטלר כל כך שקפץ על רגליו וצעק "איך אתה מעז, אדוני התובע, לומר שזו הזמנה לאי-חוקיות? זאת קביעה שאין לה על מה להסתמך!". בנקודה זו היה יכול להגמר המשפט כשידו של ליטן על העליונה, אלא שאז התפתחות מפתיעה קרתה. השופט, שמאוחר יותר התגלה כנאצי מושבע, עצר את המשפט בלי שום הסבר הגיוני או חוקי מדוע, ודחה כל אפשרות לערעור. היטלר זוכה מכל ההאשמות על אף ניסיונות הערעור של ליטן.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנתיים לאחר המשפט נבחר היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה (1933). הוא לא שכח את ההשפלה שחש בעקבות אותו משפט, ומכרים רבים להיטלר העידו כי בכל פעם שהוזכר דבר בהקשר של הפרשה היה היטלר מסמיק ונרגז. בפגישה בינו לבין יורש העצר של פרוסיה, וילהלם, הוזכר שמו של ליטן והיטלר קם רגליו וצעק "כל מי שידבר טובות על ליטן יושלך מיד למחנה ריכוז, אפילו אתה!"[2]. ב-1932 ניסה ליטן לתבוע את הנאצים פעם שנייה, אך הפעם הכישלון היה מועד מראש. בליל שריפת הספרים נעצר ליטן יחד עם יהודים רבים אחרים, אלא שבניגוד אליהם הוא נשלח לכלא הצבאי "שפנדאו". במשך כחמש שנים הוא עונה ונחקר באותו כלא, עד שבקיץ 1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נשלח למחנה הריכוז דכאו. ב-5 בפברואר 1938, באמצע הלילה, שלח יד בנפשו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kelly, Jon (19 באוגוסט 2011). "The man who annoyed Adolf Hitler". BBC News (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2020. 
  2. ^ Jochen Hung, Crossing Hitler: The Man Who Put the Nazis on the Witness Stand, German History 28, 2010-12-01, עמ' 590–592 doi: 10.1093/gerhis/ghq055