משפט סירקין-רייכלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט סירקין-רייכלין היה אחד ממשפטי הנשק הבולטים של שלטון המנדט הבריטי נגד ארגון "ההגנה".

פעילות הברחת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות של הצבא הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה פתחה בפני "ההגנה" אפשרויות להשגת נשק. בראש פעולות רכש הנשק מהצבא הבריטי עמד יהודה ארזי. אחד הפעילים היה אברהם רייכלין, שכסיפור כיסוי עבד כנהג מונית ובפועל עסק בהברחת נשק עבור "ההגנה". ב-1943 תפסו הבריטים שני עריקים בריטיים שהבריחו נשק ל"הגנה" והעבירו אותו לידי רייכלין. ב-11 באוגוסט 1943 נידונו השניים ל-15 שנות מאסר[1]. הנידונים מסרו את שמו של רייכלין, כאיש הקשר שהוביל את הנשק במכוניתו. הבריטים הוסיפו למשפט גם את אריה (לייב) סירקין (סריג) שלא היה לו קשר לפעולת הרכש. העריקים טענו כי נפגשו איתו ו"זיהו" אותו במסדר זיהוי. סירקין היה איש ההגנה ומזכיר ועד הימאים בחיפה מטעם ההסתדרות[2].

יהודה ארזי הצליח להימלט. בעיתונות הערבית הופיעו מאמרים הדורשים מהממשלה להעמיד לדין את ראשי הסוכנות היהודית, לערוך חיפושי נשק ביישובים היהודיים, לפטר את הנוטרים היהודים ולהחרים את הנשק הליגלי.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירקין ורייכלין הואשמו בהעברת 105.000 כדורים ו-300 רובים ממחסני הצבא הבריטי ממצרים לחיפה. על סירקין הגן עורך הדין ד"ר פיליפ יוסף ועל רייכלין - עורך הדין אשר לויצקי[3]. המשפט נמשך למעלה משישים ישיבות. עד 28 באוגוסט נשמעו 36 עדי קטגוריה ולאחריהם קבע בית הדין שעל הנאשמים להשיב לאשמה[4][5].

הבריטים דאגו שהמשפט יהיה משפט ראווה. עיתונאים אמריקאים מקהיר הוזמנו לסקר אותו.

התובע הצבאי הכללי מייג'ור באקסטר טען שהנאשמים משתייכים ל"ארגון שטני רב כח ... אשר מטרתו העקרית והיחידה היא להשיג נשק בכמויות בלתי מוגבלות." הוא המשיך ושאל: "החשב בית הדין שישתמשו בנשק זה נגד כוחות הציר? ברור הדבר כי פעולתם ומטרתם ... עומדת בניגוד גמור לאלו של בנות הברית. הארגון מבוסס על בגידה"[6].

היישוב היהודי ראה בדברים אלו, ובמשפט כולו, האשמה בבגידה כנגד היישוב היהודי המאורגן ומוסדותיו: ההסתדרות, הפלמ"ח ההגנה והסוכנות היהודית, והתקומם כנגד האשמות אלה, שעמדו בניגוד מוחלט להתגייסות של היישוב לסייע לצבא הבריטי במאמץ המלחמתי נגד הנאצים.

רושם רב עוררה עדותה של גולדה מאירסון (מאיר) שנקראה על ידי הסנגוריה להעיד עבור סירקין ב-7 בספטמבר 1943. מאירסון העידה שסירקין היה חבר ההסתדרות והפועל, גופים אזרחיים שאינם עוסקים באימוני נשק וכי מעברו לחיפה נבע מטעמים אזרחיים כדי לארגן את פעילות צופי הים בעיר, פעילות שסייעה לצבא הבריטי.

כאשר התובע ציטט ממאמר שלה בזכות ההגנה העצמית של היהודים, היא אמרה: "אם יהודי או יהודיה המגינים על עצמם בנשק הם פושעים הרי תצטרכו להקים בארץ הזאת הרבה בתי סוהר חדשים". היא הדגישה ש"ההגנה" הוקמה כדי להגן על היהודים וכי במקום שלא הייתה "ההגנה", נערך טבח ביהודים כמו בחברון וצפת ב-1929 ובטבריה ב-1936. על הפלמ"ח היא אמרה שהוא נוסד כאשר הגרמנים התקרבו לגבולות הארץ, כדי לסייע לצבא הבריטי בשעותיו הקשות. היא הזכירה גם את מרד גטו ורשה ואמרה כי: "אנו גאים ביהודים של גטו ורשה שקמו נגד רודפיהם בלי נשק למעשה, ואנו בטוחים שלקחו להם לדוגמה את ההגנה העצמית בארץ ישראל"[7]. גולדה כתבה בספרה "חיי" כי למחרת עדותה ביקרה אצל הוריה בהרצליה. אמה פתחה לה את הדלת ואמרה "אביך מסתובב כל הבוקר בחוץ, מראה את העתונים לשכנים ואומר לכולם - 'אתם רואים, גולדה שלי!'".

גזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזר הדין ניתן ב-27 בספטמבר 1943. סירקין נידון ל-10 שנות מאסר, ורייכלין ל-7 שנות מאסר[8]. הם ריצו את ענשם בבית הסוהר המרכזי בירושלים.

גזר הדין עורר זעם בארץ. ב"מעונות העובדים" ברחוב פרישמן ב-תל אביב הייתה במשך שנים רבות כתובת גדולה "שחררו את רייכלין וסירקין". ברחבי הארץ התכנסו ארגונים שונים כדי לגנות את ההאשמות נגד היישוב היהודי במשפט[9].

דוד בן-גוריון הוקיע את עיוות הדין במשפט ובהמשך לעדותה של גולדה מאיר הכריז במושב אספת הנבחרים ב-4 באוקטובר 1943 כי יש הגנה בישראל. לא הגנה כפויה כפי שהבריטים טענו במשפט, אלא הגנה עצמית מתנדבת של בני ובנות ישראל לשמור על שלום היישוב.

יצחק טבנקין הזהיר כי במשפט זה הוכרזה על ידי ממשלת המנדט, מלחמה על ארגון "ההגנה" למען יוכל השלטון להגשים את הספר הלבן ולחסל את הציונות.

לאחר שלוש שנים וחצי המתיק הנציב העליון את עונשם של סירקין ורייכלין. סירקין שוחרר ב-11 ביולי 1946 ורייכלין שוחרר בסוף אוקטובר 1946[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]