משפט רפי נלסון אילון

משפטו של רפי נלסון אילון היה משפט שנערך בשנים 1957–1960 שבו הועמד לדין רפי נלסון, עיתונאי ואיש בוהמה ישראלי, על מסירת סודות צבאיים לשלטונות מצרים.

המעצר

באביב 1957, עם השלמת נסיגת צה"ל מסיני ומעזה, רצתה ממשלת ישראל לבדוק אם יישמר חופש השיט במצרי טיראן. ישראל החליטה להעביר במְצרים מטענים על גבי ספינות זרות שאינן נושאות דגל ישראל. בריגיטה טופט, אוניית משא דנית, נחכרה על ידי חברת צים, ועברה לראשונה, לאחר הנסיגה, את מצרי טיראן בדרכה לאילת, בחודש מרץ 1957. ביולי אותה שנה נעשה ניסיון להעביר את הבריגיטה טופט בתעלת סואץ בדרכה מבורמה לחיפה.

שלטונות מצרים לא עיכבו את הספינה בעברה בתעלה ב-22 ביולי 1957 ואנשי רשות התעלה אף אמרו לקברניט כי לא ימנעו את מעברן בתעלה של ספינות זרות שנחכרו על ידי ישראל להעברת סחורות פרטיות אליה. אנשי משטרה ומכס מצרים עלו על הספינה בנמל העיר סואץ וערכו בה חיפוש מדוקדק לראות אם אין כלי נשק וציוד צבאי. משהללו לא נמצאו קראו המצרים לנלסון שהפליג בספינה כעיתונאי כדי לסקר את מסעה עבור השבועון "העולם הזה", בכיסוי של איש צוות, אל חדר האוכל של הספינה, שם נחקר על ידי הקצינים המצרים. השיחה הייתה ידידותית, אך כעבור שעתיים קיבלו הקצינים הוראה להורידו מן הספינה. הקברניט מחה על כך אך המצרים הודיעו לו כי אינם מוכנים להרשות לישראלי לעבור בתעלה, וכי הוא יוחזר לספינה ביציאתה מן התעלה בפורט סעיד. למרות זאת עצרו המצרים את נלסון והחזיקו אותו במעצר כעשרים יום, שלאחריהם הוא עתיד להשתחרר ולהגיע לישראל.

עם שובו לישראל גולל נלסון בפני עיתונאים שנקבצו סביבו בקפה "כסית" בבאר שבע את סיפור מעצרו ותלאותיו במצרים. לדבריו הוא הועבר, אחרי הורדתו מן הספינה, לכלא בעיר סואץ ולמחרת הועבר במכונית לאסמאעיליה. כבר בעת הנסיעה החלו שומריו להכות אותו מכות נמרצות וכשהגיעו לעיר הוא הוכנס לכלא. הוא נצטווה לעמוד על רגליו שעות רבות וכאשר ניסה לשבת הוא הוכה על ידי חיילים בקתות רובים ובמקלות גומי עם קצוות פלדה. כשנתברר לחוקריו כי אינו שולט בערבית החלו לחקור אותו באנגלית. חוקריו הטיחו בפניו כי הוא קצין צה"ל והוא השיב כי הוא ימאי ומשירותו בצה"ל שוחרר כנכה. ב-3 באוגוסט הועבר לכלא בקהיר וגם שם הוכה קשות על ידי חוקריו, הוטל על הרצפה, ידיו נקשרו בחוטי ברזל ויומיים לא באו אוכל ומים לפיו. לאחר מכן ניתנו לו אוכל ומים אך לא מיטה לשכב בה. רק ביום הרביעי קיבל שמיכה. בתום ארבעת הימים הוכנס לתא כלא וחדלו מלהכותו. כשנמסר לו כי עומדים להשיבו לישראל, ביקש כי יתנו לו לראיין כעיתונאי את נשיא מצרים. ב-3 באוגוסט הופיע אצלו קצין צבא בדרגת סרן ואמר לו כי עומדים לקחתו לנשיא. הוא גולח והולבש בבגדים ראויים והוכנס למכונית. בהכנסו למכונית נתקבל בברכת שלום בעברית ונתברר לו כי המלווה שלו הוא קריין "קול הרע"ם מקהיר", תחנת הרדיו ששידרה דברי תעמולה מקהיר בשפה העברית לתושבי ישראל. הקריין אחמד טחב שמו, לקח את נלסון לסיור בעיר קהיר, במוזיאונים, בארמון המלך פארוק ולגדת הנילוס. לאחר מכן הביא אותו לתחנת השידור של "קול קהיר", שם הוקלט כשהוא משוחח עם הכתב ודבריו שודרו לאחר מכן כתעמולה מצרית לישראל.

השיבה לישראל

לאחר הביקור בקהיר הוחזר נלסון לכלא, שם הוחזק עד שבהתערבות האו"ם הגיע מועד שחרורו והוא הוסע ברכבת נוסעים לעזה כשקהל הנוסעים מגדף אותו. בהגיע הרכבת לתחנת עזה ניסה הקהל לעשות בו לינץ' ועד שהגיעו אנשי המשטרה הצבאית המצרית לחלצו ספג כבר מכות נמרצות. ב-14 באוגוסט 1957 נמסר נלסון לידי נציגי ישראל במעבר הגבול לרצועת עזה.

על פי נוהל המקובל בכל שירות מודיעין עומד כל מי שחוזר ממדינת אויב או מטריטוריה עוינת ("עובר גבול" במינוח הצה"לי) לחקירה. נלסון נחקר על ידי קצין מודיעין ובחקירתו התעורר חשד כי נלסון מסר ידיעות צבאיות למצרים והוחלט להביאו בפני שופט חוקר, הליך שהיה קיים על פי כללי הפרוצדורה הפלילית שהיו בתוקף באותה עת.

בפני השופט החוקר

בספטמבר 1957 החלה חקירתו של נלסון בפני שופט חוקר בירושלים. בפני השופט הוצגו דו"ח החקירה של חוקר המודיעין הצבאי שחקר את נלסון עם שובו לישראל וכן עדותו של אילון במשטרת ישראל שנמסרה עם שובו. ממסמכים אלו עלה כי נלסון הצביע בפני קצין מצרי בדרגת סגן-אלוף, שחקר אותו בקהיר, על מיקומם בתצלומי אוויר, של מתקנים צבאיים וביטחוניים באילת, לרבות מגדל הפיקוח ומסלול הנחיתה של נמל התעופה אילת, בסיס צה"ל באילת, נמל אילת וכן על מיקומם של אתרים אזרחיים בעיר. מדו"חות החקירה נתברר כי נלסון סיפר לחוקריו כי מסר את המידע לקצין המצרי, לאחר שהלה הבטיח לו כי אם ישתף פעולה יינתן לו לראיין את נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, הבטחה שלא קוימה. סנגורו של נלסון עורך הדין יעקב הגלר, מבכירי עורכי הדין בישראל באותה עת, טען נגד ראיות אלה כי אילון לא מסר את הידיעות למצרים מתוך כוונה פלילית לפגוע בביטחון המדינה ואף לא מרצונו הטוב, אלא מחמת לחץ פיזי שהפעילו עליו המצרים שהיכוהו ומנעו ממנו מזון.

ב-7 באוקטובר 1957 פסק השופט החוקר כי נלסון יועמד לדין בבית המשפט המחוזי.

המשפט

ב-27 ביולי 1958 החל משפטו של נלסון להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בהרכב של שלושה שופטים. קצין המשטרה שחקר את נלסון שבועיים לאחר שובו לישראל, מסר לבית המשפט את תוכן הודאתו של הנאשם. הסנגור התנגד להגשת ההודאה בטענה שהיא הוצאה מן הנאשם שלא מרצונו החופשי, אלא בלחץ קציני המשטרה. עקב טענה זו התנהל בבית המשפט הליך של משפט זוטא, שנועד להכריע אם ההודאה נמסרה מרצון חופשי. המשך המשפט התעכב בגלל מחלה של נלסון. ב-10 במאי 1959 נשמעה, במסגרת הליך זה, עדותו של קצין המודיעין.

בהמשך המשפט, שדיוניו גלשו כבר לשנת 1960, חזר בו נלסון מן הכפירה באשמה. לאחר ההודאה נשמעו עדי אופי מטעם ההגנה, האלוף במילואים שלמה שמיר ויושב ראש ארגון נכי צה"ל.

פרקליט המחוז טען בטיעוניו לעונש כי לנאשם "הייתה אמביציה מהולה בחוש הרפתקני" וכי את הידיעות למצרים מסר מתוך תקווה לזכות בריאיון עם נאצר. הוא הוסיף כי אין התביעה רואה את נלסון כבוגד בעמו, אולם כמי שמסר מידע כדי להשיג תועלת לעצמו, אף שידע כי בכך פוגע הוא בביטחון המדינה.

ב-11 בפברואר 1960 חרץ בית המשפט את הדין. השופטים נעתרו לבקשתו של הסנגור שלא להטיל עונש מאסר בפועל על הנאשם. בית המשפט פסק כי "אם נקלע, אפילו באשמתו, למצב ביש שבו מצא את עצמו נאלץ למסור לאויב ידיעות שתועלתן אינה גדולה, קיימת הצדקה להתחשב בהקרבתו ונאמנותו למדינה בעבר, ולפי עדויות מכריו, גם בהווה".

בנימוקיהם ציינו השופטים כי נלסון הושפע משני גורמים, מחד חשש מפני עינויים נוספים ומאידך הושפע על ידי האפשרות להשיג ריאיון עם נשיא מצרים. הנאשם נדחף מתוך "יצר הרפתקנות" להיות העיתונאי הישראלי הראשון שיראיין את עבד אל נאצר. עם זאת, אין הוא טיפוס של מרגל, שהגיע למצרים כשהוא מתכוון מראש למסור ידיעות שיהיו לתועלת האויב או לפגוע בביטחון המדינה. בית המשפט ציין כי מן הידיעות שמסר נלסון למצרים לא יכולה הייתה לצמוח למצרים תועלת רבה. רוב הידיעות הללו נתפרסמו בעיתונות הישראלית, בחלקן הניכר גם על ידי שבועון צה"ל "במחנה". רבות מהן גלויות לכל תייר או מלח זר המגיע לאילת. השופטים ציינו גם את שיתוף הפעולה של נלסון עם חוקרי הצבא והמשטרה עם שובו לישראל.

יחד עם זאת לא התעלם בית המשפט מהאופי החמור של הרפתקה מעין זו, שיש בה כדי לגרום לתוצאות חמורות יותר מאלו שנגרמו הפעם.

בגזר דינו הטיל בית המשפט על נלסון קנס בסך 1,000 לירות ומאסר על תנאי של שנתיים אם יעבור במשך שלוש שנים על עבירה מסוג פשע או עבירה כלשהי נגד ביטחון המדינה.