משרד נציגות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משרד הנציגות של צפון קפריסין בלונדון

משרד נציגות הוא משרד או ארגון המשמשים כנציגות דיפלומטית ללא הגשת כתב האמנה למדינה בה הם מוצבים. משרד נציגות מוקם בהיעדר יחסים דיפלומטיים רשמיים בין מדינות, בדרך כלל על ידי מדינות שאין להן הכרה דיפלומטית מלאה, אזורים אוטונומיים או שטחים שהריבונות עליהם שנויה במחלוקת. במקרים מסוימים, ניתנת חסינות דיפלומטית למשרד נציגות.[1]

צורה נוספת של ייצוג ללא כתב האמנה היא הקמת מדור אינטרסים בשגרירות של מדינה שלישית המשמשת כמעצמה מעניקת חסות, כשהנציגים נהנים מחסינות דיפלומטית הנתונה לשגרירות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התגבשות כללי הפרוטקול הדיפלומטי במאה ה-18 (קונגרס וינה) והכללים להכרה דיפלומטית, נוצר גם מעמד הנציגים הלא מאושרים שהמדינה אליה נשלחו סירבה לקבלם. כך לדוגמא, ב-1780 במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית שיגרה ארצות הברית את פרנסיס דיינה כשגריר לאימפריה הרוסית, שסירבה לקבלו.

ממשלות של מדינות שאינן מוכרות על ידי המדינה המקבלת ושל טריטוריות שאינן טוענות להיות מדינות ריבוניות רשאיות להקים משרדים שאין להם מעמד דיפלומטי רשמי כפי שהוגדר באמנת וינה. דוגמאות כוללות את משרדי הנציגות הכלכלית והתרבותית של טאיפיי; משרדי הנציגות של סומלילנד בלונדון, אדיס אבבה, רומא, וושינגטון די. סי.; משרדי הכלכלה והמסחר של הונג קונג המייצגים את ממשלת האזור המיוחד של הונג קונג; ובית גיברלטר, בית ברמודה ובית פוקלנד בלונדון, המייצגים את שלושת הטריטוריות בארץ האם. משרדים כאלה נוטלים חלק מהפונקציות הלא-דיפלומטיות של נציגויות דיפלומטיות, כגון קידום אינטרסים מסחריים ומתן סיוע לאזרחיה ולתושביה. למרות זאת, הם אינם נציגויות דיפלומטיות, אנשי הצוות שלהם אינם דיפלומטים ואין להם דרכונות דיפלומטיים, אם כי עשויה להיות חקיקה מקומית המספקת להם חסינות אישיות והטבות מס.

חלק ממשרדי הנציגויות מוסמכות להעניק אשרות באופן עצמי, וחלקן מעבירות בקשות ויזה לשגרירות או לקונסוליה הקרובה אליהן.[2]

צורות של משרדי נציגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד קישור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורה המקובלת ביותר של משרד נציגות הוא משרד קישור, המאויש על ידי דיפלומטים. בראש משרד קישור יעמוד קצין קישור.

משרד סחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד סחר, או משרד כלכלי הוא נציגות העוסקת בנושאים כלכליים ומנוהלת על ידי נספח כלכלי. לפעמים משמש ככיסוי למשרד קישור. משרד סחר יכול להיות גם נציגות לא-דיפלומטית של מדינה, הפועלת לחיזוק קשרים כלכלים בין מדינות המקיימות קשרים מלאים. כך ברזיל מחזיקה במשרד סחר בירושלים, בנוסף לשגרירותה בתל אביב.[3]

מדור אינטרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדור אינטרסים הוא מחלקה בשגרירות של מדינה המתפקדת כמעצמה מעניקת חסות עבור מדינה אחרת עמה ניתקה המדינה המארחת את היחסים הדיפלומטיים, אשר אחראית לאזרחי המדינה ולנכסיה. המעצמה המגנה אחראית לכל התקשורת הדיפלומטית מטעם המעצמה מקבלת חסות. כשהמצב ישתפר, ייתכן שהמדינות יהיו מוכנות לקבל דיפלומטים מהמדינה האחרת על בסיס לא רשמי, והשגרירות המקורית תתפקד כמדור אינטרסים בשגרירות המעצמה המגנה.

כאשר היחסים מתוחים במיוחד, כמו בזמן מלחמה, מדור האינטרסים מאויש על ידי דיפלומטים מהמעצמה מעניקת החסות. לדוגמה, כאשר עיראק וארצות הברית ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עקב מלחמת המפרץ, פולין הפכה למעצמה מעניקת החסות של ארצות הברית, ובראש מדור האינטרסים של ארצות הברית בשגרירות פולין בעיראק עמד דיפלומט פולני.[4] עם זאת, לפרקים מדור אינטרסים מאויש על ידי דיפלומטים מהמדינה השולחת. כך בין ניתוק היחסים בין ישראל ברית המועצות ב-1967 עד לחידוש היחסים ב-1992, שימשה שגרירות הולנד במוקסב כמעצמה מעניקת חסות לנציגות ישראל.

משרדי נציגות של מדינות בעלות הכרה מוגבלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסים דיפלומטיים בין מדינות העולם והרפובליקה הסינית כיום
  הרפובליקה הסינית (טאיוואן)
  הרפובליקה העממית של סין
  מדינות המקיימות יחסים עם הרפובליקה העממית של סין בלבד
  מדינות המכירות ברפובליקה העממית של סין, אך מקיימות יחסים מסויימים עם הרפובליקה הסינית או טאיוואן
  מדינות המכירות ברפובליקה הסינית בלבד

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביקורו של ריצ'רד ניקסון בסין, הסכימו ארצות הברית והרפובליקה העממית של סין לפתוח משרדי קישור בוושינגטון ובבייג'ינג ב-1973, שתוארו על ידי מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר כ"שגרירויות לכל דבר מלבד השם".[5] עם יצירת יחסים דיפלומטיים מלאים בין ארצות הברית לסין בינואר 1979 הפך המשרד לשגרירות רשמית.

טייוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חשיבותה הכלכלית ובשל היותה מוכרת בעבר כמדינה ריבונית, טאיוואן מחזיקה בכמות הרבה ביותר של נציגויות דיפלומטיות ללא מעמד רשמי, עקב התנגדות הרפובליקה העממית של סין להכרה בטאיוואן.

כאשר ארצות הברית הכירה ברפובליקה העממית של סין כישות הלגיטימית היחידה של סין ב-1979, היא הקימה גוף לא ממשלתי בשם המכון האמריקאי בטייוואן, כדי לייצג את האינטרסים שלה באי. מדינות אחרות היו מיוצגות על ידי גופים המופעלים פרטיים; הממלכה המאוחדת הייתה מיוצגת באופן לא רשמי על ידי ועדת הסחר האנגלית-טייוואנית, בעוד שצרפת יוצגה על ידי משרד הסחר.[6] מאוחר יותר שונה שמם של אלה ל"משרד המסחר והתרבות הבריטי" ו"המכון הצרפתי" בהתאמה, ובראשם הועמדו דיפלומטים.[6] בהמשך שונו למשרד הבריטי והמשרד הצרפתי.

גם מדינות אחרות שניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם טאייוואן הקימו נציגויות דומות. בשנת 1972 הקימה יפן את איגוד הסחר היפני בראשות נציגים בחופשה ממשרד החוץ היפני.[7] הצורה נודעה כ"הנוסחה היפנית", והיא אומצה על ידי מדינות אחרות כמו הפיליפינים ב-1975, שהקימה את מרכז הסחר האסייתי, שהחליף את שגרירותה.[8]

טייוואן מחזיקה בנציגויות במדינות שאינן מכירות בה באופן רשמי, המטפלות בבקשות ויזה וכן בקשרים עם הרשויות המקומיות. נציגויות אלה קרואות הנציגות הכלכלית והתרבותית של טאיפיי. השימוש בטאיפיי במקום טאיוואן או הרפובליקה הסינית, נועד שלא לרמז כי טאיוואן היא מדינה נפרדת מסין, על מנת למנוע קשיים למדינות המארחות.

היחסים בין טייוואן וסין מתנהלים באמצעות שני ארגונים סמי-רשמיים, הקרן לסחר מיצרים (אנ') של טאיוואן בבייג'ינג, והאגודה ליחסים מעבר למיצרי טייוואן (אנ') (ARATS) של הרפובליקה העממית של סין בטאיפיי.[9]

צפון קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, שהכריזה עצמאות ב-1983, מוכרת כמדינה עצמאית רק על ידי טורקיה, הנציגויות בדיפלומטיות שלה (למעט טורקיה) הן משרדי נציגות.[10]

גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באוקטובר 1990, ראש הנציגות הקבועה של מערב גרמניה במזרח גרמניה, פרנץ ברטלה, הסיר את החותם מבניין המשרדים לאחר איחוד גרמניה.

גרמניה המערבית סירבה להכיר בגרמנית המזרחית, ובהתאם לדוקטרינת הלשטיין אף קבעה כי גרמניה המערבית לא תקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינה שתכיר בגרמניה המזרחית.[11]

לעומת זאת, גרמניה המזרחית הכירה בגרמניה המערבית כמדינה נפרדת. שתי המדינות הקימו נציגויות הקבועות בהתאם לאמנה (אנ') שנחתמה ביניהם בשנת 1972,[12] אך בעוד שהנציגות המזרח-גרמנית בבון הייתה מואמנת לקנצלר של מערב גרמניה, מקבילתה המערב-גרמנית בברלין המזרחית הואמנה למשרד החוץ של מזרח גרמניה.[13]

גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית היו מיוצגות כל אחת על ידי שליחות קבועה ("Ständige Vertretung"), בברלין המזרחית ובבון.[14] בראש אלה עמד נציג קבוע, ששימש כשגריר בפועל.[15]

גרמניה המזרחית הפעילה משלחות לא רשמיות במדינות מערביות, כמו בריטניה, שם הוקמה KfA בע"מ, סוכנות של Kammer für Außenhandel (המחלקה לסחר חוץ של משרד החוץ המזרח גרמני), בשנת 1959.[16] בתחילת שנות ה-70, החלה לתפקד כשגרירות מזרח גרמניה בפועל בלונדון, כולל דיפלומטים בצוות שלה.[17]

בופוטצואנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית בופוטאצוואנה בתל אביב היה המקום היחיד מחוץ ללדרום אפריקה שהניף את דגל של ארצות המולדת.[18]

בופוטאצוואנה, הגדולה בארצות מולדת העצמאיות שנוצרו על ידי דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, לא הוכרה על ידי אף מדינה פרט לדרום אפריקה.[19] בהתאם לכך, היו לה יחסים דיפלומטיים מלאים רק עם דרום אפריקה, שהחזיקה שגרירות בממבאטו, בירתה.[20] עם זאת, היא הקימה משרדי נציגויות בלונדון[21] ובתל אביב.[18]

בשנת 1985 נפתח בתל אביב בית בופוטצואנה, בבניין ברחוב הירקון ליד שגרירות בריטניה.[22] למרות התנגדות משרד החוץ הישראלי, הונף דגל בופוטאצוואנה על הבניין.[23]

מדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית טוענת לריבונות על סהרה המערבית, אשר נמצאת ברובה בשליטת מרוקו. חלק ממדינות העולם מכירות בה ומקיימות יחסים דיפלומטיים עמה, בעוד חלקן מקיים רק יחסים על ידי משרד נציגות. סומלילנד, אשר אינה מוכרת על ידי אף מדינה בעולם, מחזיקה משרדי נציגות במספר מדינות, בהם אתיופיה וארצות הברית.

משרדי נציגות של אזורים אוטונומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונג קונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי כלכלה ומסחר בהונג קונג מאושרים על ידי הממשל המקומי
  מדינות המארחות משרד אחד או יותר
█ █ משרד בנגקוק ומדינות מכוסות
█ █ משרד ברלין ומדינות מכוסות
█ █ משרד בריסל ומדינות מכוסות
█ █ משרד ג'קרטה ומדינות מכוסות
█ █ משרד בלונדון ומדינות מכוסות
█ █ משרד בסינגפור ומדינות מכוסות
█ █ משרד סידני ומדינות מכוסות

בשל מעמדה של הונג קונג כאזור מנהלי מיוחד, ממשלת הונג קונג מחזיקה במשרדי כלכלה וסחר. בעקבות חשיבותה הכלכלית, נהנות נציגויות אלו מכמה הרשאות וחסינות שוות לאלו של נציגות דיפלומטית בכמה מדינות בהם בריטניה,[24] קנדה[25] ואוסטרליה.[26] משרדים אלו הופעלו לראשונה תחת הממשל הבריטי, אז היו ידועים כמשרדי ממשלת הונג קונג, ובראשם עמד נציב.[27][28]

מקאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקאו, גם היא אזור מינהלי מיוחד, גם מחזיקה בזכות להקים משרדי כלכלה וסחר של מקאו ברחבי העולם, הנהנים מכמה הרשאות וחסינות השקולות לאלו של נציגות דיפלומטית במספר מדינות, בהם פורטוגל ובלגיה.

קוויבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי ממשלת קוויבק הם הנציגויות הרשמיות של ממשלת קוויבק בעולם.

הרשת כוללת 33 משרדים ב-18 מדינות, בהם שמונה משלחות כלליות, חמש משלחות, שלוש עשרה לשכות ממשלתיות, חמישה משרדי סחר ושני תחומי ייצוג בעניינים רב-צדדיים.

כורדיסטן העיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה האזורית של כורדיסטן העיראקית מחזיקה נציגויות ב-13 מדינות ובאיחוד האירופי.

סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הממשלים האוטונומיים בבריטניה מקיימים כל אחד רשת משלהם של נציגויות סחר ותרבות. ממשלת סקוטלנד מחזיקה בשמונה נציגויות בעולם,[29] ממשלת ויילס מחזיקה ב-21 נציגויות ב-12 מדינות.[30] וצפון אירלנד מחזיקה משרדים בבריסל, בייג'ינג ובוושינגטון די.סי.[31]

קטלוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הרחבת הסמכויות של הקהילה האוטונומית של קטלוניה ב-2006, הוכרה זכותה של ממשלת קטלוניה להקים משלחות בחו"ל על מנת לבצע פעולת חוץ לא-דיפלומטית משלה, בעוד שענייני החוץ נותרו באופן בלעדי באחריות ממשלת ספרד. נכון לעכשיו, משרד החוץ ואירופה של קטלוניה מחזיק 17 משלחות בעולם, כולל אחת לאיחוד האירופי.[32]

מונטנגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 2000 עד 2006, מונטנגרו, שהייתה חלק מרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ולאחר מכן של סרביה ומונטנגרו, קיימה מדיניות חוץ עצמאית, עם משרד חוץ בפודגוריצה ונציגויות סחר בחו"ל שפעלו למעשה כשגרירויות.[33]

מדינות המחזיקות במשרד נציגות עקב מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון והרפובליקה של מקדוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המחלוקת בין יוון למקדוניה על השימוש בשם מקדוניה, יוון והרפובליקה של מקדוניה החזיקו רק משרדי קישור זו בזו, כאשר יוון מיוצגת בסקופיה על ידי משרד הקישור של הרפובליקה ההלנית,[34] ומקדוניה על ידי משרד הקישור של מקדוניה באתונה.[35] עם השגת הסכם בין המדינות ושינוי שמה של מקדוניה למקדוניה הצפונית ב-2019, הוקמו שגרירויות רשמיות בשתי המדינות.[36]

צפון קוריאה ודרום קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד התיאום הבין-קוריאני הוקם כחלק מהצהרת פנמונג'ום שנחתמה על ידי מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג-און ונשיא דרום קוריאה מון ג'יאה-אין ב-27 באפריל 2018. משרד הקישור המשותף סיפק ערוץ תקשורת ישיר בין שתי הקוריאות.[37] המשרד פוצץ על ידי הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית ב-16 ביוני 2020.[38]

צפון קוריאה ויפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין יחסים דיפלומטיים בין צפון קוריאה ליפן, אך הארגון צ'ונגריון (אנ') מתפקד כשגרירות קוריאה הצפונית ביפן.[39][40]

קוסובו וסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תנאי הסכם בריסל שנחתם ב-2013, ממשלות סרביה וקוסובו הסכימו להציב קציני קישור זו בזו.[41][42][43][44] על פי תנאי ההסכם שהתקבל על ידי שני הצדדים במרץ 2023, יש לשדרג את משרדי הקישור לנציגויות קבועות.[45][46]

ישראל ומדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל פתחה משרד קישור במרוקו ומרוקו פתחה משרד קישור בישראל לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב-1994, אך שני המשרדים נסגרו ב-2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.

ישראל ותוניסיה פתחו משרדי קישור הדדים ב-1996, אך שני המשרדים נסגרו ב-2000 בעקבות האינתיפאדה השנייה.

בקטר החזיקה ישראל במשרד סחר שנפתח ב-1996, ונסגר בתחילת שנת 2009 בעקבות מבצע עופרת יצוקה.[47]

בדצמבר 2020 חתמו ישראל ומרוקו על הסכם לפתיחה הדדית של משרדי קישור. ישראל פתחה משרד הקישור ברבאט ובראשות דוד גוברין,[48] ומרוקו פתחה משרד קישור בתל אביב בראשותו של עבד אלרחים ביוד.[49]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ New Taiwan-U.S. diplomatic immunity pact a positive move: scholar - Focus Taiwan, Focus Taiwan - CNA English News (באנגלית)
  2. ^ Asia Times Online :: De facto embassies in Taipei folding the flag, web.archive.org, ‏16 ביוני 2011
  3. ^ ברזיל וישראל חתמו היום על שורה של הסכמי שיתוף פעולה, באתר גלובס, 31 במרץ 2019
  4. ^ Former Polish Director of U.S. Interests Section in Baghdad Krzysztof Bernacki Receives the Secretary's Award for Distinguished Service, Department of State, 28 February 2003
  5. ^ A Tangled Web: The Making of Foreign Policy in the Nixon Presidency, William P. Bundy, I.B.Tauris, 1998, page 402
  6. ^ 1 2 Privatising the State, Béatrice Hibou, C. Hurst & Co. Publishers, 2004, pages 157–158
  7. ^ The International Energy Relations of China, Kim Woodard Stanford University Press, 1980, page 125
  8. ^ International Law of Recognition and the Status of the Republic of China, Hungdah Chiu, in The United States and the Republic of China: Democratic Friends, Strategic Allies, and Economic Partners, Steven W. Mosher Transaction Publishers, 1992, page 24
  9. ^ Human rights as identities: difference and discrimination in Taiwan's China policy, Shih Chih-Yu in Debating Human Rights: Critical Essays from the United States and Asia, Peter Van Ness (ed.), Routledge, 2003, page 153
  10. ^ The Making of Informal States: Statebuilding in Northern Cyprus and Transdniestria, Daria Isachenko, Palgrave Macmillan, page 163
  11. ^ The Two Germanies: Rivals struggle for Germany's soul – As worries surface in Bonn about the influx from the East, there are anxieties across Europe about the likely economic and international effects, The Guardian, 15 September 1989
  12. ^ Uniting Germany: Documents and Debates, 1944–1993, Volker Gransow, Konrad Hugo Jarausch, Berghahn Books, page 23
  13. ^ Germany Divided: From the Wall to Reunification, A. James McAdams Princeton University Press, 1994, page 107
  14. ^ History of the Berlin Wall
  15. ^ East-West German trade up 8 percent The Christian Science Monitor, 8 September 1982
  16. ^ Uneasy Allies : British–German Relations and European Integration Since 1945, Klaus Larres, Elizabeth Meehan, OUP Oxford, 2000, page 76–77
  17. ^ Friendly Enemies: Britain and the GDR, 1949–1990, Stefan Berger, Norman LaPorte, Berghahn Books, 2010, page 13
  18. ^ 1 2 Apartheid's "Little Israel", Arianna Lissoni, in Apartheid Israel: The Politics of an Analogy, Sean Jacobs, Jon Soske, Haymarket Books, 2015
  19. ^ Bophuthatswana, HC Deb, Hansard, 19 October 1988 vol 138 cc872-3
  20. ^ South Africa Suppresses Coup In Homeland, Chicago Tribune, 11 February 1988
  21. ^ Toytown image hid apartheid tyranny: As white right-wingers die at the hands of Bophuthatswana forces, Richard Dowden examines the racial purpose of the 'homeland', The Independent, 12 March 1994
  22. ^ Foreign Ministry opposed to Bophuthatswana office in Israel, Associated Press, 5 June 1985
  23. ^ The Unspoken Alliance: Israel's Secret Relationship with Apartheid South Africa, Sasha Polakow-Suransky, Pantheon Books, New York, 2010, page 157.
  24. ^ The Hong Kong Economic and Trade Office Act 1996
  25. ^ Hong Kong Economic and Trade Office Privileges and Immunities Order
  26. ^ Federal Register of Legislation - Australian Government, www.legislation.gov.au
  27. ^ Hong Kong Economic and Trade Office Bill, Hansard, 25 November 1996
  28. ^ LETTER: Hong Kong's road to democracy, The Independent, ‏23 באוגוסט 1995 (באנגלית)
  29. ^ "International relations".
  30. ^ "International offices".
  31. ^ "Promoting Northern Ireland". 29 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Delegations of the Generalitat abroad". exteriors.gencat.cat. נבדק ב-17 בדצמבר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ Montenegro and Serbia: disassociation, negotiation, resolution?, Philip Lyon in De Facto States: The Quest for Sovereignty Tozun Bahcheli, Barry Bartmann, Henry Srebrnik, Routledge, 2004, page 60
  34. ^ F.Y.R.O.M. – Greece's Bilateral Relations, Ministry of Foreign Affairs, Greece
  35. ^ Interview for IBNA of Darko Angelov, Head of the liaison office of Republic of Macedonia in Athens, Ministry of Foreign Affairs, Republic of Macedonia, 29 October 2015
  36. ^ Greece, North Macedonia open embassies after name deal, AP, May 31, 2019
  37. ^ North and South Korea Open Full-Time Liaison Office at Border, The New York Times, September 14, 2018
  38. ^ "Alert: South Korea says North Korea blew up an inter-Korean liaison office amid rising tensions between the rivals". SFChronicle.com (באנגלית). 2020-06-16. אורכב מ-המקור ב-17 ביוני 2020. נבדק ב-2020-06-16. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ John Pike. "Chosen Soren". Globalsecurity.org. נבדק ב-2010-10-01.
  40. ^ "Stage set for Japan to seize North Korea's 'embassy' (אורכב 02.10.2008 בארכיון Wayback Machine)." Agence France-Presse. June 18, 2007. Retrieved on January 15, 2009.
  41. ^ https://normalizacija.rs/wp-content/uploads/2021/03/Споразум-о-размени-официра-за-везу-EN.pdf
  42. ^ "Serbia and Kosovo Begin Direct Liaisons". 17 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Beograd - Ambasadat e Republikës së Kosovës". 25 בינואר 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ https://www.kosovo-online.com/en/news/society/belgrades-liaison-officer-sent-request-pristina-visit-dejan-pantic-12-12-2022
  45. ^ "Belgrade-Pristina Dialogue: EU Proposal - Agreement on the path to normalisation between Kosovo and Serbia | EEAS Website". www.eeas.europa.eu. נבדק ב-21 במרץ 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Belgrade-Pristina Dialogue: Implementation Annex to the Agreement on the Path to Normalisation of Relations between Kosovo and Serbia | EEAS Website". www.eeas.europa.eu. נבדק ב-21 במרץ 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ ברק רביד, קטאר ניתקה יחסים, ישראל בתגובה מקשה על אל-ג'זירה, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008
  48. ^ ברק רביד‏, 20 שנים לאחר סגירתה: ישראל פתחה מחדש את הנציגות הדיפלומטית במרוקו, באתר וואלה!‏, 26 בינואר 2021
  49. ^ דני זקן, ‏ישראל ומרוקו פתחו את משרדי הקישור הדיפלומטיים ביניהן, באתר גלובס, 9 בפברואר 2021
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משרד_נציגות&oldid=37641769"