משתמשת:ענוה בן-זאב/איידיל

אָיְידִיל (בלטינית: Aedilis, מהמילה Aedes "מקדש") היה מגיסטראט ברפובליקה הרומית ובאימפריה הרומית, שהיה אחראי על ענייניה המוניציפליים של העיר רומא.

המשׂרה נוצרה בשנת 494 לפנה"ס כתוצאה מפרישת הפלבס מן העיר, והאיידילים הפלבאים נבחרו באספת הפלבס. החל משנת 366 לפנה"ס כיהנו עוד שני איידילים ממעמד הפטריקים, שנבחרו באספת השבטים ובכך עלה מספר האיידילים לארבעה; האיידילים הפטריקיים כונו איידילים קורוליים, ואף על פי שסמכויותיהם היו זהות לעמיתיהם הפלבאים, יוקרתם הייתה גדולה יותר. הסיבה לכך כי נהנו מסמלי שלטון שהאיידילים הפלבאים לא זכו להם: טוגה עם שולי ארגמן וכיסא קורולי. שנה אחר כך נפתחה המשרה לפלבאים, ובשנת 364 הוחלט כי מדי שנה ייבחרו האיידילים הקורוליים לסירוגין מבין הפלבאים והפטריקים.

תחילה שימשו האיידילים הפלבאיים כעוזרי הטריבונים של הפלבס, אולם עד מהרה הורחבו סמכויותיהם במידה ניכרת. הסמכות החוקית של האיידילים הייתה "הדאגה לעיר" (cura urbis), שכללה אחריות לניקיון העיר, פיקוח על הסדר והחוק בעיר, תחזוקת המוסדות הציבוריים והרחובות, אחריות על הארכיונים, אירכוב החוקים ודאגה לאספקת מים ותבואה. נוסף לכך היו האיידילים אחראים לסדר בשווקים ולפיקוח על המידות והמשקלות. האיידילים נהנו מסמכות אכיפה וענישה (coercitio), שכללה הטלת קנסות, מאסר עבריינים ודרישת ערבות כספית.

עוד תפקיד בעל חשיבות של האיידילים היה עריכת חגיגות דתיות ומשחקים. המשחקים נערכו על חשבונם בצירוף כספי הקנסות שהטילו, ובימי הרפובליקה הייתה לכך חשיבות פוליטית גדולה: ככל שהמשחקים והחגיגות שערך האיידיל היו גדולות וראוותניות יותר, כך עלתה יוקרתו הפוליטית וגברו סיכוייו להיבחר למשרות הבכירות בהן משרת הפרטור.

יוליוס קיסר הוסיף עוד שני איידילים שכונו קראלס (Cereales), שתחום אחריותם היה הדאגה לאספקת מזון לרומא. בימיו של אוגוסטוס רוקנה סמכותם של האיידילים מתוכן בעקבות יצירת משרות שמטרתן הייתה לקחת אחריות על תפקידי האיידילים.

עם התפשטותה הטריטוריאלית של רומא נוצרו משרות איידילים גם במוניקיפיות ובקולוניות, שהיו זהות פחות או יותר למשרה המקורית.

היסטוריית המשרה

האיידילים הפלבאים

האיידילים הפלבאים החלו לתפקד במשרה זו בשנת 494 לפנה"ס, בדומה למשרות הטריבונים למיניהם. במקור, האיידילים נועדו להיות עוזרי הטריבונים, הם שמרו על מעמדו וזכיותיו של מוסד הפלבס אל מול מוסדות המדינה הרומית והעם הרומי, וכן היו אחראיים על העניינים האדמיניסטרטיביים של מקדש קרס, הוא המקדש הפלבאי. לאחר מכן, נטלו על עצמם את האחריות לאחזקת כלל בנייני העיר רומא. בתחילה, תפקידם הסתכם בהיותם שרים. הם היו כאמור עוזרי הטריבונים השונים ולקחו על עצמם כל תפקיד שהטריבונים הפקידו בידיהם, אף על פי שרוב העניינים עליהם הופקדו היו בעלי חשיבות משנית. בשנת 446 לפנה"ס לערך, ניתנה להם הסמכות לדאוג לצווי הסנאט. כאשר הוציא הסנאט צווים, האיידילים היו אחראיים לכונן מסמכים שיעגנו בתוכם את הצווים הללו ולהפקידם בקופת האוצר הציבורי (aurarium). הם קיבלו את תפקיד רגיש זה, שטמן בחובו כוח אדיר, משום שהקונסולים הרומיים, שהחזיקו את השלטון בעבר, שינו את המסמכים באופן שרירותי. בנוסף, הם פיקחו על פעולות המועצה הפלבאית (האסיפה העממית). ככל שכוחם גדל עם הזמן, קשה היה להבדיל בין כוחם של האיידילים לבין כוחו של מוסד הצנזורה הרומית, כאחראים על רגולציית מוסדות המדינה הרומית. ביטוי לכך היה שכאשר נבצר מצנזור למלא את תפקידו במלואו, נקרא איידיל להחליפו.

האיידילים הקורוליים

על פי ליוויוס, לאחר שעברו חוקי ליקיניוס-סקסטוס בשנת 367 לפנה"ס, נוסף יום למשחקים הרומיים כמחווה על הרפורמות החוקתיות של שני הטריבונים הנ"ל. האיידילים סירבו למהלך זה בטענה כי אינם רוצים לשאת בהוצאה נוספת מעיין זו ולקחת עליה אחראיות. לכן, הציעו להם נציגי מעמד האצולה הפטריקי, שחפצו במהלך זה, לשאת בעצמם באחראיות זו, דהיינו לגלות אדישות ולא אחריות הנדרשה מהם בביצוע תפקידם כהלכה. האיידילים קיבלו את הצעת הפטריקים, וכדי להוציאה לפועל נתמנו שני איידילים, שכונו 'איידילים קורוליים', לביצוע המהלך. תחילה היו שני האיידילים הקורוליים בני מעמד האצולה, אך עם הזמן אוייש התפקיד גם על ידי בני מעמד הפלבס, כל זאת בכפוף לאישור אספה מיוחדת בראשות הקונסול של רומא, שהוקמה לצורך בחירת האיידילים הקורוליים ובקרה על תפקודם. האיידילים הקורוליים, שזכו למעמד של שופטים רשמיים, קבלו נוכח זאת בכבוד שלא ניתן לאיידילים הפלבאיים, כיוון שלא היו שופטים מבחינה טכנית ועל כן מעמדם היה נחות משל עמיתיהם הקורוליים. האיידילים הקורוליים החזיקו בזכות הבלעדית לשבת בכס השיפוט הקורולי וללבוש מדי שיפוט ייחודיים להם בלבד - הטוגה- פראטקסטה. בנוסף החזיקו האיידילים הקורוליים בזכות ובכוח להוציא צווים מטעמם. צווים אלו נגעו, לעתים קרובות, לעניינים כגון הסדרת השווקים הציבוריים, דהיינו רגולציה כלכלית. ליוויוס מציע, אולי באופן המחייב הסתייגות, כי האיידילים הפלבאיים והקורוליים היו קדושים רומיים באותה המידה. על אף שמעמדם של האיידילים הקורוליים היה גבוה מזה של עמיתיהם הפלבאיים, תפקידיהם חפפו אלה את אלה בהדרגה ונעשו כמעט זהים. תוך חמישה ימים מרגע כינון שתי משרות האיידילים הקורוליים, שנוספו לשתי משרות האיידילים הפלבאיים, נדרשו ארבעת אלו לקבוע, על פי רוב בהסכמה בינם לבין עצמם, אילו חלקים של העיר יהיו תחת סמכות כל אחד מהם.

ההבדל בין המשרות

ההבחנה בין שתי קבוצות האיידילים המתוארים לעיל הוא בכל הקשור לפסטיבלים הציבוריים הנהוגים ברומא. מספר פסטיבלים היו בעלי אוריינטציה פלבאית מטבעם, ועל כן היו תחת פיקוח האיידילים הפלבאיים, בעוד פסטיבלים אחרים היו תחת פיקוח האיידילים הקורוליים מתוקף היותם של פסטיבלים אלו בעלי אוריינטציה קורולית- אריסטוקרטית. ביטוי לכך היה בכך שהפסטיבלים שהיו תחת פיקוח הקורוליים היו מלאי הדר ופאר, בניגוד לפסטיבלים הפלבאיים הצנועים יותר, כיאה למעמד האריסטוקרטי ברומא. פסטיבלים אלו היו אמצעי של שתי קבוצות האיידילים להבטיח את התמיכה העתידית של הבוחרים בבחירות, מתוקף החשיבות שרכשו אזרחי רומא לקיומם של הפסטיבלים בעיר. מכיוון שמשרות האיידיל לא היו זכאיות להוצאות ציבוריות, על כן רוב האנשים שייאשו משרות אלו או התמודדו עליהן היו אנשים עשירים באופן פרטי. משרות אלו היוו אבן דרך למשרה גבוהה בסנאט, דבר שעזר להבטיח שרק העשירים (בעיקר בעלי קרקעות, ובייחוד בתקופה הטרום-מוֹנֵטָרית) יוכלו לנצח בבחירות למשרה הגבוהה.

הוצאות מופרזות אלו החלו זמן קצר לאחר תום המלחמה הפונית השנייה, והתגברו ככל שהשלל שהושג בכיבושים המזרחיים החדשים של רומא גדל. הדבר יצר שחיתות עמוקה במוסדות הרומיים כאשר גם שחיתותם של הקיסרים, כפי שבאה לידי ביטוי בתקופת המשטר של יוליוס קיסר, לא עלתה בהרבה על זו של האיידילים בתקופת הרפובליקה.

הבחירות למשרה

האיידילים הפלבאיים נבחרו על ידי אספת הפלבס, תמיד תחת פיקוחו של טריבון פלבאי. לעומתם, האיידילים הקורוליים נבחרו על ידי אספת השבטים, לרוב בסמכות קונסולארית. מאחר שהאיידילים הפלבאיים נבחרו על ידי הפלבאים ולא על ידי כלל אזרחי רומא, בדומה לקורוליים, הם לא היוו שופטים, על כל המשתמע מכך. לפני כינון ה"אנליס לקס" (מסמך שהסדיר את הליך הבחירה למשרות ברומא), אנשים יכלו לרוץ למשרות האיידילים מגיל 27 ומעלה. לאחר ביטול חוק זה, בשנת 180 לפנה"ס, נקבע גיל מאוחר יותר, כנראה 35. במאה הראשונה לפנה"ס, האיידילים נבחרו בחודש יולי ונכנסו לתפקידם ביום הראשון של חודש ינואר.

סמכויות המשרה

קיקרו חילק את סמכויות המשׂרה לשלושה תחומים. אחד, הטיפול בעיר, דהיינו תיקון ושימור של מקדשים, ביוב ומאגרי מי השתייה, ניקיון הרחובות, קביעת תקנות הנוגעות לתעבורה, לבעלי חיים מסוכנים ולבניינים רעועים, אספקת אמצעי זהירות נגד אש, פיקוח על המרחצאות והטברנות, אכיפת חוקי הצוואה, ענישת אנשים המתעסקים בתחום ההימורים, טיפול במוסר הציבורי (מניעת אמונות טפלות זרות) וקביעת קריטריונים לכך שיעוגנו בחוק. בנוסף לכל אלו, הייתה שמורה להם הסמכות להעניש את אלו שחרגו מהכמות המותרת לבעלות על שטחים ציבוריים, וכן להעניש את אלו שהחזיקו במרעה של המדינה בכמות הגבוהה מהמותר בחוק.

השני, הטיפול בהוראות, כלומר, בחינה וניתוח של כלל המסמכים החוקתיים המכוננים של המדינה ובדיקת נכונותם, משמעותם, חשיבותם והאמצעים הנדרשים ליישומם. בנוסף, רכישה של תבואה שתימכר במחיר נמוך לאזרחים בעת הצורך.

השלישי היה, הטיפול במשחקים הרומיים, משמע, פיקוח וארגון המשחקים הציבוריים, כמו גם המשחקים הפרטיים הממומנים באופן פרטי, בניגוד למשחקים הציבוריים הממומנים מכספי משלמי המסים ברומא. המשחקים הפרטיים רווחו, למשל, בטקסי הלוויות. המשחקים הפרטיים, בדומה לפסטיבלים הציבוריים, היוו אמצעי של בעלי ההון לזכות בתמיכה ציבורית ובכך להתקדם למשרות בכירות בעיר.

האיידילים תחת האימפריה

בשנת 44 לפנה"ס, הוסיף יוליוס קיסר עוד שתי משרות לאיידילים, ה'קיריאליים'. תפקידם היה, בעיקר, טיפול באספקת הדגנים לרומא. תחת שלטון אוגוסטוס, איבדו משרות האיידילים את חשיבותם; סמכויות השיפוט והאחראיות על המשחקים הועברו לתחום אחריותם של ה-Praetor, בעוד שהאחריות העירונית הוגבלה גם היא על ידי נושא משרה נוסף (Praefectus Urbi). אוגוסטוס העניק לעצמו זכויות וסמכויות דתיות רבות ומגוונות, על ידי לקיחת הסמכויות של נושאי המשרות במקדשים (ביניהם גם של האיידילים) ואת מעמד המקדשים עצמם. בכך ייתר אוגוסטוס את משרות האיידילים, בשל לקיחת מהות תפקידי האיידילים לעצמו. מצב זה הביא לחוסר רצון להתמודד על האיידילאט ולזכות במינוי, ואילץ את אוגוסטוס לכפות על אנשים לאייש את המשרות. אוגוסטוס הנהיג שיטה על פיה הוא בחר באופן אקראי איידילים מתוך קבוצת האנשים שכיהנו בעבר כטריבונים וקואיסטוֹרים, ובכך גבר לזמן מה על חוסר הרצון הציבורי להתמודד על משרות האיידילים. קיסרי רומא העתידיים המשיכו במגמה שהתחיל אוגוסטוס ודיללו את סמכויות האיידיל שהועברו למשרות חדשות שהומצאו לצורך כך. עם זאת, משרת האיידיל שמרה על כוחה בכל הקשור לסמכות לפקח ולהעניש על פריצות, הפרעות לסדר הציבורי - במיוחד בתחומי המרחצאות ובתי הבושת, וכן רישום הזונות ברומא. במאה השלישית לספירה נכחד התפקיד לחלוטין.

איידילים מחוץ לרומא

תחת האימפריה, במושבות הרומיות ובערים הכבושות היו, לעתים קרובות, פקידים בעלי סמכויות דומות לאלו של האיידילים ברומא הרפובליקנית, אם כי סמכויותיהם היו רחבות ומגוונות יותר משל מקביליהם ברומא. ככל הנראה, נושאי משרות אלו נבחרו מדי שנה, בדומה לנושאי המשרות ברומא. עדויות לקיומן של משרות אלו ניתן למצוא ברחבי האימפריה הרומית לשעבר, לדוגמה בפורטוגל, שם ראש העיר יכול להיקרא גם "edil". כמו גם בספרד ובמדינות אמריקה הלטינית, שם חברי המועצות העירוניות נקראים בין היתר "ediles".

שייקספיר והאיידילים

המחזאי הנודע, ויליאם שייקספיר, הציג במחזה "קוריולנוס" את דמותם של האיידילים. עם זאת, התפקיד שהם לוקחים בו חלק במחזה קטן למדי, ומטרתם לשמש כשוטרים.

ראו גם

• אגרונומוס

לקריאה נוספת

• רחל פייג וישניא. בחירות, בוחרים ונבחרים ברפובליקה הרומית. תל אביב, אוניברסיטת תל אביב - ההוצאה לאור, תשס"ח-2008.

קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה