משתמשת:PR2023/אלנה פוניאטובסקה
 | |
| פוניאטובסקה חותמת על ספר על מריאנה ימפולסקי, במוזיאון לאמנות פולקלור במקסיקו סיטי ב-2012 | |
| לידה |
19 במאי 1932 (גיל: 91) פריז, צרפת  |
|---|---|
| שם לידה |
Elena Poniatowska Amor |
| מדינה |
מקסיקו, צרפת |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו |
| שפות היצירה |
ספרדית |
| סוגה |
שירה |
| תקופת הפעילות |
מ-1954 |
| בן או בת זוג |
Guillermo Haro |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
הלנה אליזבת לואיז אמלי פאולה דולורס פוניאטובסקה אמור (נולדה ב-19 במאי 1932), הידועה באופן מקצועי בשם אלנה פוניאטובסקה היא עיתונאית וסופרת מקסיקנית ילידת צרפת, המתמחה ביצירות בנושאים חברתיים ופוליטיים המתמקדים באלו הנחשבים לחסרי זכויות, במיוחד נשים ועניים. היא נולדה בפריז להורים מהמעמד הגבוה, כולל אמה שמשפחתה ברחה ממקסיקו במהלך המהפכה המקסיקנית. היא עזבה את צרפת למקסיקו כשהייתה בת עשר כדי לברוח ממלחמת העולם השנייה. כשהייתה בת שמונה עשרה וללא השכלה אוניברסיטאית, היא החלה לכתוב בעיתון אקסלסיור, ערכה ראיונות וכתבה מדורים בנושאי חברה. למרות מיעוט ההזדמנויות לנשים בתקופה שבין שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה הקודמת, היא כתבה על נושאים חברתיים ופוליטיים הן בעיתונות, והן בסיפורת ובספרות עיונית. עבודתה הידועה ביותר היא "ליל טלטלולקו" La noche de Tlatelolco (התרגום לאנגלית נקרא "טבח במקסיקו") העוסקת בדיכוי מחאת הסטודנטים ב-1968 במקסיקו סיטי. בשל דעותיה השמאלניות, היא זכתה לכינוי "הנסיכה האדומה". היא נחשבת ל"גברת הראשונה של המילים" של מקסיקו" והיא עדיין סופרת פעילה.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוניאטובסקה נולדה בשם הלנה אליזבת לואיז אמלי פאולה דולורס פוניאטובסקה אמור בפריז, צרפת, בשנת 1932.[1][2] אביה היה פולני-צרפתי, ז'אן ז'וזף אברמונד ספרי פוניאטובסקי, שנולד למשפחה בעלת קירבה רחוקה למלך האחרון של חבר העמים הפולני-ליטאי, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי.[3] אמה, מריה דולורס פולט אמור דה איטורבה, נולדה בצרפת, והייתה בת למשפחה מקסיקנית עשירה שאיבדה את אדמותיה ונמלטה ממקסיקו לאחר הדחתו של פורפיריו דיאז במהלך המהפכה המקסיקנית.[2][3][4][5] משפחתה המורחבת של פוניאטובסקה כוללת ארכיבישוף, הפרימאט של פולין, מוזיקאי, מספר סופרים ומדינאים ובהם גם בנג'מין פרנקלין.[4] דודתה הייתה המשוררת פיטה אמור.[6] היא גודלה בצרפת על ידי סבה שהיה סופר וסבתה שהציגו בפניה תמונה שלילית על מקסיקו, כולל תצלומים מה- נשיונאל ג'יאוגרפיק המתארים אפריקאים, אך הוצגו כילידים מקסיקניים, והם הפחידו אותה ואת אחיה בסיפורים על קניבליזם המתרחש שם.[3][4] על אף ששמרה על מערכת יחסים קרובה עם אמה עד מותה, האם לא הייתה מרוצה מכך שבתה סומנה כ"קומוניסטית" וסירבה לקרוא את הרומן של פונייטובסקה על הפעילה הפוליטית טינה מדוטי.[5]
מלחמת העולם השנייה פרצה באירופה כשפוניאטובסקה הייתה ילדה. המשפחה עזבה את פריז לדרום המדינה, כשהייתה בת תשע. כשנה מאוחר יותר, כשהמחסור עקב המלחמה החמיר והפך לבלתי נסבל וכשצבאות גרמניה ואיטליה פלשו לאזור דרום צרפת (האזור החפשי - zone libre) ב־1942, המשפחה כולה עזבה למקסיקו, למעט אביה שנותר בצרפת כדי להילחם, והשתתף מאוחר יותר בפלישה לנורמנדי.[1][2][7]
פוניאטובסקה החלה את לימודיה בצרפת בוובריי (Vovray) על הלואר. לאחר שהגיעה למקסיקו, היא למדה בתיכון פרנקו-מקסיקני - (Liceo Franco-Mexicano), לאחר מכן בעדן הול- (Eden Hall) ובהמשך - בתיכון מנזר הלב הקדוש (Sacred Heart Covent) בסוף שנות ה-40.[4][6] ב-1953 היא חזרה למקסיקו, שם למדה להקליד, אך מעולם לא למדה באוניברסיטה. תחת זאת, היא החלה לעבוד בעיתון "אקסלסיור".[1][4]
פוניאטובסקה היא תלת-לשונית, דוברת ספרדית, אנגלית וצרפתית. כשגדלה, צרפתית הייתה לשפתה העיקרית שכן היא דוברה בביתה הכי הרבה. את הספרדית למדה מאנשים ברחוב בזמן שגרה במקסיקו כילדה צעירה.[6]
פוניאטובסקה פגשה את האסטרונום גיירמו הארו (Guillermo Haro) ב-1959, כשראיינה אותו, ונישאה לו תשע שנים מאוחר יותר ב-1968.[1] היא הפכה אם לשלושה ילדים, עמנואל, פליפה ופולה, וסבתא לחמישה. בני הזוג התגרשו ב-1981, ובעלה לשעבר נפטר ב-26 באפריל 1988.[4]
פוניאטובסקה מתגוררת בבית ליד כיכר פדריקו גמבואה (Plaza Federico Gamboa) בשכונת צ'ימליסטק (Chimalistac) ברובע אלווארו אוברגון (Álvaro Obregón) במקסיקו סיטי. הבית מלא בספרים רבים, תמונות של המשפחה וציורים של הצייר המקסיקני פרנסיסקו טולדו (Francisco Toledo).[4] היא עובדת מהבית, ומטפלת בעצמה בכל מטלות הבית.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוניאטובסקה פרסמה רומנים, ספרי עיון, מאמרים עיתונאיים, דברי מבוא ופרולוגים רבים לספרים שעסקו באמנים מקסיקנים.[2][8] חלק ניכר מכתיבתה התמקד בנושאים חברתיים וזכויות אדם, במיוחד אלו הקשורים לנשים ולעניים.[8]
פוניאטובסקה החלה את קריירת הכתיבה שלה ב-1953 בגיל 21 בעיתון "אקסלסיור" (Excélsior) ובשנה שלאחר מכן במסגרת פרסום בשם "חדשות ממקסיקו" (Novedades de México), עבור שניהם היא עדיין כותבת מדי פעם.[4][6] משימות הכתיבה הראשונות שלה כללו ראיונות עם אנשים מפורסמים ומדורי חברה הקשורים למעמד הגבוה של מקסיקו.[4][5] הראיון הראשון שלה שפורסם היה עם שגריר ארצות הברית.[3] היא ציינה שהיא התחילה "כמו חמור" בלי לדעת כלום ולמדה תוך כדי עבודה.[2] היא התפרסמה בתחילה בשמה הצרפתי הלנה, אך מאוחר יותר שינתה אותו לאלנה, או לפעמים כינתה עצמה אנל.[6] פוניאטובסקה פרסמה את ספרה הראשון, "לילוס קיקוס" (Lilus Kikus) ב-1954 ומאז הקריירה שלה הייתה שילוב של עיתונאות וכתיבה יצירתית.[1][8] למרות שהתקופה שבין שנות ה-50 וה-70 של המאה הקודמת הציעה הזדמנויות מוגבלות לנשים, היא עברה בסופו של דבר מראיונות וסיפורי חברה לפרופילים ספרותיים וסיפורים על נושאים חברתיים.[5][6] היא הגיחה למודעות הציבורית כקול נשי נוכח ועדין בחברה פטריארכלית למרות שכונתה "אלניטה" (אלנה הקטנה) ועבודתה נדחתה לעיתים קרובות כלאחר יד כמי שמביאה ראיונות נאיביים וספרות "ילדים". היא התקדמה באמצעות התמדה וללא עימות ישיר.[5]
היצירה המשפיעה ביותר של פוניאטובסקה הייתה "סיפורי עדות", כתבים המבוססים הן על עובדות היסטוריות והן על דיווחים של אנשים שבדרך כלל אינם מתועדים בתקשורת.[7] היא החלה לכתוב על נושאים חברתיים לאחר ביקור בכלא לקומברי, (Lecumberri) - בית סוהר מקסיקני מפורסם לשעבר, שם ראיינה כמה עובדי רכבת כלואים שפתחו בשביתה. היא מצאה אסירים להוטים לדבר ולחלוק את סיפורי חייהם.[4] ב־1944 היא ראיינה את תת-המפקד מרקוס (מנהיג הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי).[6] חלק גדול מיצירה זו לוקט בשבעה כרכים כולל "כל מקסיקו" Todo México (1991–1999), "יום ראשון, שבע" Domingo siete (1982) ו"תשבץ" (1961) Palabras cruzadas.[1] ספרה הידוע ביותר מסוג זה הוא "ליל טלטלולקו" La noche de Tlatelolco המכיל את עדויותיהם של קורבנות טבח הסטודנטים ב-1968 במקסיקו סיטי.[4]
פוניאטובסקה היא אחת המייסדות של העיתון "היום" (La Jornada), "פם" (Fem), מגזין פמיניסטי, "המאה ה-21" (Siglo XXI) בית הוצאה לאור, הסינמטק הלאומי ומכון הקולנוע הלאומי.[2][4]
יצירותיה של פוניאטובסקה תורגמו לאנגלית, פולנית, צרפתית, דנית וגרמנית, החל משנות ה-90.[4][5] היא תרגמה לספרדית את "הבית ברחוב מנגו" של סנדרה סיסנרוס.[2] היא כתבה מחזה אחד בשם "מלס וטלאו: הערות לקומדיה, שנה לאחר לידתו של בנה עמנואל Meles y Teleo: apuntes para una comedia. הנובלה "בלילה אתה בא" (De noche vienes) עובדה לסרט עלילתי בשנת 1997 בבימויו של ארתורו ריפשטיין (Arturo Ripstein) בכיכובם של מריה רוחו וטיטו ואסקונסלוס.[4]
פוניאטובסקה מרבה להופיע בבית ובחו"ל בשלוש שפות האם שלה והיא מבוקשת במיוחד לשיחות וסמינרים בארצות הברית.[5][6] היא גם פרסמה ביוגרפיות של חתן פרס נובל אוקטביו פז והאמן חואן סוריאנו.[5]
כיום, נחשבת פוניטובסקה ל"גרנד-דאם" - "הגברת הראשונה של המילים" של מקסיקו.[5][8] עם זאת, היא לא זכתה להכרה ברחבי העולם כמו סופרים פוריים אחרים באמריקה הלטינית בני דורה.[5] היא גם לא השתלבה במלואה בקרב האליטה של מקסיקו, מעולם לא קיבלה מינויים דיפלומטיים, כמו קרלוס פואנטס,[5] ואף דחתה הזדמנויות פוליטיות שנקרו בדרכה ולא בילתה זמן רב מדי בחוגים הספרותיים המובחרים של מקסיקו. פואנטס העיר על כך פעם שהיא עסוקה מדי בשכונות העוני של העיר או בקניות במכולת מכדי שיהיה לה זמן בשבילו ובשביל אחרים. למרות שהיא מודה שהערות כאלה נאמרות בצחוק, היא טוענת שזה מראה שהם מחשיבים אותה יותר כעוזרת בית, טבחית או אפילו שוערת ב"בית הגדול של הספרות המקסיקנית".[3][4]
במשך למעלה משלושים שנה היא מנחה סדנת כתיבה שבועית. באמצעות מאמצים אלו ונוספים שלה, היא השפיעה על דור של סופרים מקסיקניים כולל סילביה מולינה (Silvia Molina) ורוזה ניסן (Rosa Nissan).[5]
הסברה וסגנון כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתה היא הכלאה בין סיפורת לבנייה היסטורית.[9] היא החלה להפיק יצירות מרכזיות בשנות ה-60 ויצירתה הבשילה בשנות ה-70, כאשר פנתה להפקת יצירות כדי למצב את עצמה בסולידריות עם מי שמדוכאים פוליטית וכלכלית אל מול הנמצאים בשלטון. ניתן להשוות את עבודתה לזו של אנטוניו סקארמטה הצ'ילני (Antonio Skármeta), לואיס רפאל סנצ'ז מפוארטו ריקו (Luis Rafael Sánchez), מרתה טראבה הארגנטינאית (Marta Traba), סרג'יו רמירז מפוארטו ריקו (Sergio Ramírez), רוסאריו פרה מפוארטו ריקו (Rosario Ferré), מנואל פויג ופרננדו דל פאסו המקסיקני (Fernando del Paso).[9] למרות שעיקר תהילתה היא כעיתונאית, היא מעדיפה כתיבה יצירתית. כתביה היצירתיים הם מדיטציות והערכות פילוסופיות של החברה ושל חסרי הזכויות בתוכה.[5] סגנון הכתיבה שלה חופשי, חסר חגיגיות וקרוב.[6] רבות מיצירותיה מפרקות מיתוסים חברתיים ופוליטיים, אך הן פועלות גם ליצירת מיתוסים חדשים. לדוגמה, בעוד היא מבקרת קשות את המוסדות הלאומיים שהתפתחו לאחר המהפכה המקסיקנית, היא מקדמת סוג של "גבורה עממית" של האדם הפשוט חסר השם. עבודותיה ספוגות גם בתחושת פטליזם.[9]
כמו אינטלקטואלים רבים במקסיקו, ההתמקדות שלה היא בנושאי זכויות אדם והגנה על קבוצות חברתיות שונות, במיוחד אלו שלדעתה מדוכאות על ידי בעלי הכוח, הכוללות נשים, עניים ואחרים. היא מדברת וכותבת עליהם למרות שהיא עצמה בת האליטה של מקסיקו, הנעזרת באנשי הקשר שלה למען אחרים.[6][8] היא אינה סופרת חסרת פניות מכיוון שהיא פועלת כסנגורית עבור אלה שלדעתה אין להם קול. היא מרגישה שהקשר אישי שלה עם בעלי העניין הוא חיוני. היא הצהירה בפני "לה ג'ורנדה" (La Jornada) היומון הנפוץ במקסיקו, שתנועת הסטודנטים של 1968 הותירה חותם עמוק על חייה וגרמה לשינוי בתודעתה כאשר סטודנטים נרצחו על ידי המשטרה שלהם. לאחר מכן היה ברור לה שמטרת כתיבתה היא לשנות את מקסיקו.[3] היא ביקרה אסירים פוליטיים ואחרים בכלא, במיוחד שובתים ומפגינים מקרב הסטודנטים של שנת 1968.[2] על פי ביוגרפיה אחת, ביתה נמצא תחת תצפית מסביב לשעון. היא נעצרה פעמיים (פעם אחת הוכנסה לכלא למשך שתים עשרה שעות ופעם אחת נעצרה לשעתיים) בעת שצפתה בהפגנות. עם זאת, היא מעולם לא כתבה על כך.[5]
פוניאטובסקה עירבה עצמה במטרותיהם של גיבוריה שהם בדרך כלל נשים, עובדי חווה ופועלים, וכוללים גם את הילידים, כמו הזאפטיסטים בצ'יאפס בשנות ה-90. היא מחברת רבים עם אלה הנמצאים בצד השמאלי של הקשת הפוליטית של מקסיקו ושל העולם, למרות שהיא לא קשורה רשמית לאף אחד מהם. היא מחשיבה את עצמה פמיניסטית עד לשד עצמותיה ומתבוננת על תנועות אזרחיות באהדה ובהתלהבות.[3] עם זאת, היא התנגדה להצעות לקבל על עצמה באופן רשמי עמדות פוליטיות.[3] היא השתלבה בקמפיין הנשיאותי של אנדרס מנואל לופס אוברדור ב-2005. היא כתבה על הכיבוש בן שבעת השבועות של ה-Zocalo - הכיכר המרכזית של מקסיקו סיטי, שהתרחש בעקבות הפסדו של לופזס אוברדור בבחירות 2006. היא מאשימה את אנשי העסקים של מקסיקו ושל ארצות הברית באובדנו, כמו גם את הנאיביות של לופס אוברדור עצמו.[2]
עבודות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודות התחקיר העיקריות שלה כוללות את "ליל טלטלולקו" La noche de Tlatelolco (טבח במקסיקו) (1971), "חזקה היא השתיקה" Fuerte es el silencio (1975), "כלום, אף אחד: קולות רעידת האדמה" (1988) (Nada, nadie: Las voces del temblor).[9] הידוע שבהם הוא "ליל טלטלולקו" La noche de Tlatelolco העוסק בדיכוי הפגנות הסטודנטים במקסיקו סיטי ב-1968.[2][7] היא התוודעה לטבח בערב של 2 באוקטובר 1968, כשבנה היה רק בן ארבעה חודשים.[5] לאחר מכן יצאה פוניאטובסקה לרחובות בשכונה והחלה לראיין אנשים כשעדיין היה דם ברחובות ונעליים פזורות ונשים המחפשות את ילדיהן שלא הגיעו הביתה. הספר מכיל ראיונות עם מלשינים, עדי ראייה, אסירים לשעבר המשובצים בשירים של אוקטביו פז ורוסאריו קסטיאנוס, קטעים מטקסטים פרה-היספנים (טרום הכיבוש הספרדי) עיתונים, וכן סיסמאות פוליטיות.[2][5][7] "טבח במקסיקו" היה הספר היחיד שפורסם בנושא במשך עשרים שנה, ושסתר את הדיווח של הממשלה על האירועים ועל מספר ההרוגים. הממשלה הציעה להעניק לה את פרס הספרות ע"ש חווייר וילאאורוטיה (Xavier Villaurrutia Award) בשנת 1970 עבור עבודתה אך היא סירבה לכך.[2][5]
היא עשתה את אותו הדבר לאחר רעידת האדמה במקסיקו סיטי ב-1985. הספר שפרסמה אודות מאורע זה "כלום, אף אחד: קולות רעידת האדמה" (Nada, nadie, las voces del (temblor כלל אוסף של עדי ראייה לא רק על ההרס שגרמה רעידת האדמה, אלא גם על אזלת היד והשחיתות של הממשלה לאחר מכן.[2][5]
ספרה "חזקה היא השתיקה" (Fuerte es el silencio) עוסק בכמה נושאים, במיוחד במשפחות האסירים הפוליטיים שנעלמו, מנהיגי תנועות הפועלים, מבט נוסף על הטבח בטלטולקו" ובאחרים שהתריסו נגד הממשלה.[5][9]
הרומן הראשון שלה היה "לילוס קיקוס" מ-1954. זהו סיפור התבגרות על נשים מקסיקניות לפני עידן הפמיניזם. הוא מתרכז בנערה סקרנית שעוצבה בקפידה על ידי החברה להפוך לכלה צייתנית.[5][9] "טיניסימה" (Tinísima) היא ביוגרפיה בדיונית של הצלמת והפעילה הפוליטית האיטלקית טינה מודוטי.[2] ספר זה היה תוצאה של עשר שנים של חקר חייה של הצלמת והפעילה הפוליטיה.[5] הנובלה "דייגו היקר" (Querido Diego, te abraza Quiela) שאף תורגמה לעברית, היא רומן מכתבים המשחזר את מערכת היחסים של דייגו ריברה עם רעייתו הראשונה, האמנית הרוסיה-מקסיקנית אנג'לינה בלאוף במטרה להפחית מגדולתו.[4][5]
הספר "עד שלא אראה אותך, ג'סוסה שלי" (Hasta no verte Jesús mío), משנת 1969 מספר את סיפורה של ג'סוסה פלנקארס, אישה ענייה שנלחמה במהפכה המקסיקנית ולימים הפכה לכובסת במקסיקו סיטי.[2] בהתבסס על ראיונות שנערכו עם האישה שהייתה המודל לדמות הראשית במשך כעשור,[5] הספר נחשב לפריצת דרך בסוגת ספרות העדויות.
ספרה "החיילות: הנשים של המהפכה המקסיקנית" (Las Soldaderas: Women of the Mexican Revolution) עוסק בנשים שלחמו בליווי תצלומים מהתקופה.[2] "שבע עיזים קטנות" (Siete cabritas) עוסק בשבע נשים בחברה המקסיקנית במאה ה-20, שרק אחת מהן, פרידה קאלו, מוכרת היטב. האחרות הן פיטה אמור, נהוי אולין, מריה איזקיירדו, אלנה גארו, רוסריו קסטיאנוס ונלי קמפובלו.[8]
ספרה "עור השמיים" (La piel del cielo) מספק תיאורים מרגשים של אזורים שונים במקסיקו, כמו גם את פעולתם הפנימית של הפוליטיקה והממשל.[5]
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1971 - פרס מזטלאן לספרות (Premio Mazatlán de Literatura) על הרומן "עד שלא אראה אותך, ג'סוסה שלי".
- פרס זה הוענק לה בשנית בשנת 1992 על הרומן "טיניסימה" (Tinísima)
- בשנות ה-70 הייתה מועמדת לפרס "וילרוטיה" (Villarrutia), אך סירבה לקבלו באומרה לנשיא מקסיקו, "מי הולך להעניק פרס למי שנפלו בטלטולקו ב-1968?"[4]
- 1979 הוענק לה "פרס העיתונות הלאומי של מקסיקו"(Premio Nacional de Periodismo)[10] על תרומתה להפצת הביטוי התרבותי והפוליטי המקסיקני.[1][4] היא הייתה האישה הראשונה לזכות בפרס זה.
- 2000 - הן ממשלת קולומביה, ובנפרד ובנוסף ממשלת ונצואלה בשנת 2000, העניקו לה את פרסי הכתיבה הגבוהים ביותר שלהן.[5]
- 2001 - הוענקו לה "הפרס הלאומי ע"ש חוסה פואנטס מארס" (José Fuentes Mares National Prize for Literature)[5] וכן "הפרס השנתי לרומן הטוב ביותר מטעם הוצאת הספרים הספרדית אלפאגוארה" (Alfaguara), על הרומן שלה "עור השמים" (La piel del cielo).[8]
- 2006 - הוענק לה פרס מפעל חיים מטעם "הקרן הבינלאומית לתקשורת נשים".[2]
- 2007 - הוענק לה "פרס רומולו גאייגוס" (Rómulo Gallegos Prize) על ספרה "הרכבת נוסעת ראשונה" (El Tren pasa primero).[6] באותה שנה היא קיבלה גם את הפרס האיברו-אמריקאי מטעם מועצת עיריית מקסיקו סיטי.[1]
- תוארי דוקטור לשם כבוד הוענקו לה מטעם האוניברסיטה הלאומית של מקסיקו (2001), אוניברסיטה של מדינת סינלואה (1979), בית הספר החדש למחקר חברתי של ניו יורק (1994), האוניברסיטה האוטונומית המטרופוליטנית של מקסיקו (2000) אוניברסיטת פוארטו ריקו (2010).[1][5]
- היא נבחרה לקבל את הפרס הספרותי הלאומי של מקסיקו, אך דחתה אותו, והתעקשה שהוא יוענק תחת זאת לסופרת וליוצרת אלנה גארו (Elena Garro) בסופו של דבר, אף אחת מהן לא קיבלה את הפרס.[4]
- בשנת 2013, זכתה פוניאטובסקה בפרס פרס מיגל דה סרוונטס, פרס מפעל החיים הספרותי היוקרתי ביותר הקיים בשפה הספרדית, והפכה לאישה הרביעית שזוכה להכרה כזו. הפרס הוענק לה בשל "מסלולה הספרותי המבריק במגוון סוגות, סגנונה המיוחד בנרטיב ומסירותה המופתית לעיתונאות, עבודתה יוצאת הדופן ומחויבותה האיתנה להיסטוריה עכשווית".[11]
רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1954 - לילוס קיקוס Lilus Kikus (אוסף סיפורים קצרים)
- 1956 - מלס וטלאו Melés y Teleo (סיפור קצר, במגזין Panoramas)
- 1961 - תשבץ Palabras Cruzadas (אוסף ראיונות)
- 1963 - הכל החל ביום א' Todo empezó el Domingo (אוסף כרוניקה שבועית שפרסמה במוספי יום א' בעיתון "חדשות" Novedades)
- 1969 - עד שלא אראה אותך, ג'סוסה שלי Hasta no verte, Jesus mío (רומן)
- 1971 - ליל טלטלולוקו La noche de Tlatelolco, על הטבח בטלטלולקו -1968 (כרוניקה היסטורית)
- 1978 - דייגו היקר Querido Diego, te abraza Quiela (אוסף מכתבים בדיוניים מאנג'לינה בלאוף לדייגו ריברה)
- הספר יצא לאור בשנת 2016, בהוצאת תשע נשמות. תורגם לעברית על ידי מיכל שליו.
- 1979 - גבי ברימר Gaby Brimmer, אוטוביוגרפיה שנכתבה במשותף אודות ועם הסופרת ילידת מקסיקו ופעילת זכויות הנכים, גבריאלה ברימר
- 1979 - באת בלילה De noche vienes (אוסף סיפורים קצרים)
- 1980 - חזקה הוא השתיקה Fuerte es el silencio (כרוניקה היסטורית)
- 1982 - יום ראשון, שבע Domingo Siete (כרוניקה)
- 1982 - תרנגול ההודו האחרון El último Guajolote (כרוניקה)
- 1985 - אוי חיים, אינכם ראויים לי! ¡Ay vida, no me justes! אוסף מאמרים על קרלוס פואנטס, רוסריו קסטלנוס, חואן רולפו
- 1988 - פְלֵר דֶה לִיס La flor de lis (רומן)
- 1988 - כלום, אף אחד: קולות רעידת האדמה.Nada, nadie. Las voces del temblor, על רעידת האדמה במקסיקו סיטי ב-1985 (כרוניקה היסטורית)
- 1991 - טיניסימה Tinísima (רומן)
- 1992 - פרידה קאלו: המצלמה המפתה Frida Kahlo:la cámara seducida (נכתב בשיתוף עם קרלה סטלווג גם
- 1994 - אור וירח, הירחים הקטנים Luz y luna, las lunitas (מסה)
- 1997 - גררו וייחו (תמונות ועדויות היסטוריות מהעיירה Guerrero Viejo שהוצפה על ידי הסכר של ריו גראנדה) מסת"ב 978-0-9655268-0-7
- 1997 - נתיב הרפורמה Paseo de la Reforma (רומן)
- 1998 - אוקטביו פס, מילות העץ las palabras del árbol (מאמר דיוקן של הסופר אוקטביו פס)
- 1999 – החיילות Las soldaderas (ארכיון צילומים)
- 2000 - האלף ואחת - הפצע של פאולינה Las mil y una... La herida de Paulina (כְּרוֹנִיקה)
- 2000 - חואן סוריאנו, ילד בן אלף שנים Juan Soriano, niño de mil años (מסה)
- 2000 - שבע העיזים Las siete cabritas (מסה)
- 2001 – מריאנה ימפולסקי והבוגונביליה Mariana Yampolsky y la buganvillia
- 2001 - עור השמיים La piel del cielo (רומן)
- 2003 - בית המלאכה Tlapalería (אוסף סיפורים קצרים)
- 2005 - אסופת יצירות Obras reunidas
- 2006 - הרכבת נוסעת ראשונה (El tren pasa pimero) (רומן, זוכה פרס רומולו גאלגוס )
- 2006 – אדליטה (La Adelita) (ספר ילדים)
- 2007 – זריחה בזוקאלו - 50 הימים עמם התמודדה מקסיקו Amanecer en el Zócalo. 50 días que) (confrontaron a México (כרוניקה היסטורית)
- 2008 - החמור שכשל (El burro que metió la pata) (ספר ילדים)
- 2008 - הסיבובים של הילדה הרעה (Rondas de la niña mala) (שירה, שירים)
- 2008 - גן צרפת (Jardín de Francia) (ראיונות)
- 2008 – חתונה בצ'ימליסטק (Boda en Chimalistac) (ספר ילדים)
- 2009 - אל תאמר תודה. (No den las gracias) (כרוניקה)
- 2009 – מוכרת העננים (La vendedora de nubes) (ספר ילדים)
- 2011 - ליאונורה (Leonora) (רומן היסטורי על הציירת הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון)
- 2012 - לב הארטישוק (Tlapalería) (אוסף סיפורים קצרים)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2021 - Stories That Make History: Mexico through Elena Poniatowska's Crónicas, Lynn Stephen
- 2007 Elena Poniatowska: an intimate biography, Michael Karl Schuessler
- 2007 Through their eyes: marginality in the works of Elena Poniatowska, Silvia Molina and Rosa Nissán, Nathanial Eli Gardner
- 2002 Reading the feminine voice in Latin American women's fiction: from Teresa de la Parra to Elena Poniatowska and Luisa Valenzuela, María Teresa Medeiros-Lichem
- 1994 Reading the feminine voice in Latin American women's fiction: from Teresa de la Parra to Elena Poniatowska and Luisa Valenzuela, María Teresa Medeiros-Lichem
בספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Viento, galope de agua; entre palabras: Elena Poniatowska, Sara Poot Herrera, 2014
- La palabra contra el silencio, Elena Poniatowska ante la crítica, Nora Erro-Peralta y Magdalena Maiz-Peña (eds), 2013
- Catalogo de ángeles mexicanos: Elena Poniatowska, Carmen Perilli, 2006
- Elenísima : ingenio y figura de Elena Poniatowska, Michael Karl Schuessler, 2003
- Me lo dijo Elena Poniatowska: su vida, obra y pasiones, Esteban Ascencio, 1997
- Elena Poniatowska, Margarita García Flores, 1983
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עבודות של או על אלנה פוניאטובסקה הנמצאות בספריות (WorldCat catalog)
- Elena Poniatowska, נבדק ב-2023-02-07
A reading by Elena Poniatowska at Sonoma State University, סרטון באתר יוטיוב, 30 בינואר 2008 - Elena Poniatowska: The Anti-Princess
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Elena Poniatowska, un clásico de la literatura mexicana ampliamente premiada: BIBLIOTECA BREVE (Biografía)" [Elena Poniatowska, a well-rewarded classic of Mexican literature: Biblioteca Breve (biography)]. EFE News Service (בספרדית). Madrid. 7 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 DiNovella, Elizabeth (במאי 2007). "Elena Poniatowska". The Progressive. 71 (5): 35–38.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Juan Rodríguez Flores (5 בנובמבר 2006). "Elena Poniatowska: escritura con sentido social" [Elena Poniatowska: writer with social sensibility]. La Opinión (בספרדית). Los Angeles. pp. 1B, 3B.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 Schuessler, Michael K (ביוני 1997). "Elenita Says". Business Mexico. 7 (6): 53–55.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 Coonrod Martinez, Elizabeth (במרץ–באפריל 2005). "ELENA PONIATOWSKA: Between the Lines of the Forgotten". Americas. 57 (2): 46–51.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Alonso, María Del Rosario (2008). "Elena Poniatowska, Una biografía íntima, una biografía literaria". Bulletin of Hispanic Studies. 85 (5): 733–737. doi:10.3828/bhs.85.5.9.
- ^ 1 2 3 4 "Elena Poniatowska". London: BBC. נבדק ב-6 במאי 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 Coonrod Martinez, Elizabeth (25 בפברואר 2012). "Avant-Garde Mexican Women Artists: Groundbreakers Get Long Overdue Tribute". The Hispanic Outlook in Higher Education. 12 (10): 20.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 Perilli, Carmen (1995–1996). "Elena Poniatowska: Palabra y Silencio" [Elena Poniatowska: Word and Silence]. Kipus: Revista Andina de Letras. Quito: 63–72.
- ^ Mexico National Journalism Award "Premio Nacional de Periodismo de México" Spanish Wikipedia
- ^ Xinhua Published, Elena Poniatowska wins prestigious Cervantes Prize for Literature, www.globaltimes.cn, 2013-11-20 (ב־)