משתמש:אבנר/אמנות קלאסית
אמנות בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמנות היוון עברה שינוי גדול בתקופה הקלאסית. האמנות הפכה למזוהה יותר עם הלכי רוח דמוקרטיים ומפסלי הקורוי שאפיינו את הדומיננטיות האריסטוקרטית עברו לפסלים מציאותיים יותר דוגמת הרכב מדלפוי. ניכרת גם השאיפה למימדים אידיאליים הפסלים היו גם נפוצים יותר ומקדשים רבים, דוגמת הפרתנון קושטו בעשרות פסלים שונים. כמו כן, שמותיהם של חלק מהפסלים, דוגמת פידיאס, שפעלו בתקופה הקלאסית ידועים לנו. ציור הכדים המוכר מתקופה זו מתאפיין בדמויות אדומות על רקע שחור.
בתקופה הקלאסית עוצבה מחדש תפיסת היופי והאסתטיקה. שחזרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה של העולם בכלל ובמהלך ההיסטוריה של עולם האמנות והאופנה בפרט. היוונים רואים עצמם כגזע עליון, יוונים מול ברבריים (שאר שבטי ועמי העולם), תפיסת החיים לפי השכל הופכת לערך העליון זו תקופת שלטון הרציונל. מועלה על נס ה"אתוס" (ביטויו של השכל) ומוקצה ה"פאתוס (בטויי והחצנת הרגש". חוקיי החברה, התרבות והדת משתנים לפיו, שאיפה ל"קלו קגטייה"(יפה; טוב) חיים לפי ה"טוב", נורמות החברה וה"ישר".
פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פיסול יווני
התקופה הקלאסית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמנות היוונית ניתן להבחין לצד המשך המגמה לתיאור נטורליסטי, גם את הניסיון ליצור מערך פיסולי עלילתי יותר שבו מועבר האתוס היווני לצופה בצורה חיה ודינאמית יותר. שוב אין אלו דמויות סטאטיות וחזיתיות, אלה הן דמויות הפורצות אל החלל בהנפת חרב דרמטית. גם התיאור האנטומי של דמויות הצליח לתאר את הגוף כבעל מסה שרירית וחיה, גם אם הם מודגשים יתר על המידה. בעיצוב הפנים עדיין ניכרת המגמה הארכאית בעיצוב השיער והבעת הפנים.
ניתן לראות את ההתפתחות מן הפיסול הארכאי אל הפיסול הקלאסי בשני מישורים. ראשית, התפתחות יכולת התיאור האנטומי של גוף האדם. התפתחות זו בולטת בייחוד בתאור גופות הגברים, כיוון שבתיאור דמויות הנשים עדיין לא הגיעו האמנים לכדי תיאור חופשי, אפילו בעיטורים המאוחרים יותר. התקדמות נוספת בתיאור הגוף היא העובדה כי נעדר מן הדמויות "החיוך הארכאי" המאפיין את הפיסול מן התקופה הארכאית. שנית, ניכרת התפתחות בבניית מערך הפיסול לקראת תכנון מערך פיסולי דינאמי יותר ובעל עומק פיסולי רחב יותר. הדמויות מותאמות לצורתו המשולשת של הגמלון בתנוחות טבעיות.
התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפיסול של יוון הקלאסית הדמויות שידרו בעיני החוקרים שלווה סטואית והתעלו מעל מצוקות הגוף והנפש. עבור גוטהולד אפרים לסינג, כמו בעבור חוקרים אחרים, "מהותה של שפת העיצוב היוונית מתגלה בכל זאת במרותו של האיפוק הרגשי, הכפוף לאידאל היופי וההרמוניה הפלאסטית של הגוף" [1]. מבחינה אמנותית הציגה האמנות הקלאסית את יכולת פתרונן של בעיות פיסוליות אשר העסיקו את האמנות היוונית בדורות הקודמים - שלמות ביכולת תיאור האנטומי של הגוף ויכולת תיאור תנוחת גוף טבעית. בעזרת אלו פנתה האמנות אל תיאור עלילתי של האדם והעולם היווני.
את התרומה המכריעה לגיבושו של הסגנון הקלאסי הציג פוליקליטוס, פסל אשר פעל מאמצע המאה החמישית לפנה"ס ותחילת המאה הרביעית לפנה"ס. עבודתו גיבשה את נוסח הפיסול של האמנות הקלאסית. הישג פיסולי מרכזי בעבודתו היה יצירתו של קאנון פיסולי, המכונה גם "הקאנון של פוליקליטוס" (או "הקאנון הפוליקליטי") ובמסגרתו גובשו מעין כללים לתיאור הגוף ולפרופורציות בין חלקי הגוף השונים, באופן המקביל לפילוסופיה של האסכולה הפיתגוראית ולהגדרות הפרופורציה של הסדרים הקלאסיים באדריכלות. לפי משה ברש, גילם הקאנון הפוליקלטי לא רק את היחס הגופני הפנימי, אלה ביסס אסתטיקה המוצאת כי במהות מידות הגוף מתגלה "גם קביעה ביחס לסטרוקטורה בגוף האדם וליחסים הפנימיים השוררים בטבע" [2].
תרומה משמעותית נוספת הייתה גיבוש תנוחת ה"קונטרה פוסטו" (מלטינית: Contra - כנגד). התנוחה, על פיה עוצבה עמידתן של דמויות פיסוליות רבות, איפשרה ליצור שילוב בין מתח לרפיון השרירים בתנוחת הגוף. לשם כך יצרו הפסלים מערכת של צירי תנועה בין חלקי הגוף השונים, צירים המנוגדים זה לזה. כל איבר שרוי בתנועה אינדיבידואלית משלו וחיבורם בגוף השלם יצר תיאור הרמוני. בתנוחת ה"קונטרה פוסטו" רגל אחת היא פעילה, והשנייה רק משיקה לקרקע. היד הנגדית לרגל הפעילה, פעילה, וכל הגוף (והראש בפרט) נוטה לכיוון הרגל הפעילה. תנוחה זו גרמה לפסלים להיות היקפיים, ניתן לנוע סביבם ולהבין את האיזון שלהם מכל כיוונם, ולא רק מהחזית.
התקופה הקלאסית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה הקלאסית אנו מזהים את התקדמות הפיסול היווני בכל הקשור לתיאור הגוף הנשי. בעבודותיהם הצליחו הפסלים היוונים הקלאסיים, אשר הנורמות החברתיות של התקופה מנעו מהם לתאר עירום נשי, לתאר את הגוף הנשי דרך תיאור עיצובם של בגדי הדמויות וליצור קפלי בד מפוסלים בטבעיות.
הערעור על מעמדם של האלים על ידי הצגתם באור אנושי קנה לו ממד מוחשי באופן הצגה של דמויות האלים. לצד שינוי תפיסת האלים, מוצגת שבירה של תנוחת הפיסול הקלאסי. אנו מוצאים ביטוי להיעלמותו של האיפוק הפיסולי בעיצוב דמות האישה. הגוף מתואר כדינאמי ומלא בתנועה ויוצר דגמים המנותקים מן התיאור האנטומי של הגוף.
סממן נוסף המאפיין את סופה של התרבות הקלאסית היוונית הוא ירידת מעמדו של הגימנסיון ושל תרבות הגוף ביוון העתיקה. האמנים לא ניסו עוד לשקף אידאל מושלם אלא פנו לייצג דמויות בנות-אנוש.
להבדיל מן הקאנון של פוליקליטוס, בו הראש מהווה שביעית מן הגוף, הוצג קאנון חלופי ובו הראש מהווה שמינית ממנו (1:8). הדמויות ניצבו בתנוחת קונטרה פוסטו וידיהן פורצות אל החלל באופן דרמטי. במידה רבה נדרשת מן הצופים ראייה יותר תלת-ממדית.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיסול היווני השפיע רבות על סגנונות פיסול מערביים מאוחרים יותר. הפיסול הרומי היה המשך ישיר להתפתחותו של הסגנון היווני. פסלים רומים, כמו גם אמנים ואנשי רוח רומיים בתחומים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרכם של הפסלים של יוון העתיקה. פסלים רומיים רבים אף העתיקו בשלמותם פסלים יווניים ידועים תוך נסיון ליצור העתק מושלם ללא שום פרשנות חדשה.
בתקופת הרנסאנס והבארוק, ניסו פסלים שונים באיטליה להחיות את סגנון הפיסול היווני, גם אם "סגנון" זה לא תאם תמיד לרוח הפיסול היווני כפי שידוע לנו כיום [3]. פסלים כגון מיכלאנג'לו וברניני יצרו פסלים של דמויות תנ"כיות, במקום דמויות מן המיתולוגיה היוונית, ואימצו את סגנון הפסלים העתיקים אשר נתגלו מחדש בתקופתם. בפיסול מתקופת הרנסאנס נעשתה הקפדה על שלמות, פרופורציות ודיוק אנטומי בדומה לפיסול היווני. כמו כן הושם דגש על מרכזיותו של האדם ואידאליזציה של המציאות, בדומה לפיסול של התקופה הקלאסית. פסל דוד של מיכלאנג'לו הוא דוגמה ידועה ומוצלחת במיוחד של החייאת הסגנון הפיסולי.
ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בציורי כדים בתקופה הקלאסית מופיע סגנון "אדומי הדמויות" (מאופיין על ידי דמויות אדמדמות על רקע שחור), בטכניקה זו יכלו ציירי הכדים להכניס פרטים רבים יותר כגון פיתולים של הגוף והקצרות ניסיוניות. החלל שטות והפורטרטים עדיין זהים אך ניתן להבחין בהתפתחות בתיאור העין בפרופיל שהופכת למעט משולשת. בתקופה זו מתחילים להופיע כדי לקיטוס (כדי אפר מתים) לבנים ועליהן דמוית בקו מתאר שחור. מופיע הכיתוב של חתימת הצייר בסגנון "איקיטאוס עשה אותי".
אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אדריכלות יוון העתיקה
האדריכלות היוונית התרכזה בבניית מקדשי שיש והמקדש היווני התקיים לאורך כל התרבות היוונית. סביב המאה ה־5 לפנה"ס הגיע סגנון הבנייה לשלמותו בסגנון הדורי ובסגנון האיוני. בתקופה ההלניסטית יתפתח ההסגנון הקורינתי.
האדריכלות היוונית השתמשה בבנייה בעיקר באבן ובשיש. טכנולוגיית הבנייה הייתה פשוטה יחסית (לעומת האדריכלות הרומית שהייתה יותר מפותחת טכנולוגית מהיוונית) והשתמשה בעיקר במבני לבנים, עמודי אבן או שיש, קורות אופקיות מאבן או מעץ וגמלונים משולשים. ליוונים לא הייתה ידועה טכנולוגיית הבנייה של קשת או של כיפה ולכן הצורות בהן נעשה שימוש באדריכלות היו בעיקר תכניות אורטוגונליות (מבוססות על זויות ישרות) וגמלונים משולשים פשוטים בחזיתות מבנים.
כאשר סגנון הבנייה הבשיל לקראת המאה ה-6 לפנה"ס המבנים התאפיינו בקווים נקיים ומדויקים ובעלי פרופורציות מתוכננות היטב. המבנים הקפידו על סימטריה כמעט מושלמת. עם זאת, בתכנון המרחב לא הייתה סימטריה כלל - על אף שכל מבנה כשלעצמו הקפיד על סימטריה, הבניינים היו מפוזרים בהתאם לטופוגרפיה ואלמנטים נופיים שונים. הדבר בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתכנון האקרופוליס של אתונה. האקרופוליס, שבמרכזה הפרתנון, נבנתה על הר והמבנים השונים מפוזרים עליה כאשר הם משתלבים בהרמוניה עם הטבע והסביבה. הפרתנון ומבנים אחרים שנבנו באקרופוליס תוכננו להיתפס בפרספקטיבה מכל הכיוונים תוך כדי עלייה להר ולא במבט חזיתי מסודר בו נראית החזית בסימטריה מושלמת. הרומאים, שאימצו את הסגנון היווני, בחרו להבליט את הסימטריה ונתנו לצופה בבניין לראות את המקדש מהחזית הראשית בלבד וגם לרוב בנו מבנים נוספים מצידי המקדש שחיזקו את הסימטריה הכוחנית.
במקומות שונים באזור יוון והים האיגאי התפתחו כמה סגנונות בנייה בעלי מאפיינים כלליים דומים מאוד אך ייחודיים בפרטיהם ובקישוטיותיהם. שני סגנונות עיקריים היו הסגנון הדורי אשר פותח על ידי השבטים הדורים בצפון יוון והסגנון האיוני שפותח בעיר איוניה שבחופה המערבי של אסיה הקטנה.
בסגנונות נעשה שימוש על ידי אדריכלים בתקופה הארכאית בכל יוון. מאוחר יותר התפתח גם הסגנון הקורינתי, בתקופה הקלאסית (מאה חמישית לפנה"ס). סגנונות אלו, הנקראים גם "סדרים", היוו מוסכמה ואף מעין תקנות לאדריכלות היוונית. שלושה סדרים אלו וסדרים משניים נוספים אומצו מאוחר יותר על ידי הרומאים, ונעשה בהם שימוש גם בסגנונות אדריכליים מאוחרים יותר, כולל בתקופה המודרנית.
הפיסול של עיטורי הפרתנון יכולת תיאור אנטומית מושלמת תוך שימוש מורכב בתכנון הקומפוזיציה של חלקי היצירה השונים. בייחוד הדבר בולט בעיצוב תבליטי המטופות ובגמלונים. הדמויות במטופות מתוארות במאבק תוך יצירת קומפוזיציות דינאמיות העושות שימוש בקווים אלכסוניים המעצבים אותה. בגמלונים של המקדש נעשה שימוש בטכניקות של הסתרת דמויות ואף של דמויות המתוארות בקצרה לשם יצירת עומק אשלייתי (פרספקטיבה) בקומפוזיציה. תיאורי הגמלונים במקדש היו קשורים למיתוסים אודות האלה אתנה. בגמלון המזרחי, הקדמי, הוצגה לידתה של האלה מראשו של זאוס ואילו בגמלון המערבי הוצגה התחרות בין אתנה לפוסידון על פטרונות העיר אטיקה. בבחינת תיאור הדמויות, מציגים פסלי הגמלונים תיאור אנטומי חופשי שאינו מגזים בייצוג שרירי הגוף. גם יכולת תיאור התנועה של הגוף בעזרת בגדי הדמויות הוא מושלם. גם מבחינת תכנון הקומפוזיציה חלה התקדמות גדולה. לא רק בהתאמת הדמויות לצורת הגמלון, התאמה המושגת על ידי שילוב דמויות הנמצאות בתנוחת הסבה, או בעזרת תיאור הסוסים, אלא גם ביכולתו של האמן לתאר אווירה חסרת היררכיה נוקשה, בה האלים מתוארים כבני אנוש ומפגינים רגשות אנושיים כגון תמיהה והפתעה.
החידוש ביחס שבין העיטור לאדריכלות יוצר לכאורה קשר ממשי בין התיאור הסימבולי לבין המציאות של מבקרי המקדש ונותן ביטוי לחיים היוונים. בכך נוצר תיאור אשר בו "האלים עושים רושם של בני-אדם, ובני האדם - רושם של אלים" [4]
מדע בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – התפתחות המדע בעת העתיקה
מתמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מתמטיקה ביוון העתיקה
מתמטיקה ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאטרון בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – תיאטרון ביוון העתיקה
- ^ דובב, לאה, "העלמה המוזיקה, המוות", סטודיו, גיליון מס' 47, נובמבר 1993.
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1989, עמ' 16.
- ^ הדוגמה הבולטת לכך היא ההנחה המוטעת כי הפיסול היווני היה פיסול של דמויות שיש לבנות.
- ^ הערך "יונית, לשון ותרבות: פיסול וציור", האנציקלופדיה העברית, עמ' 583.