משתמש:אייל מוגילבסקי123/טיוטה

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

הקדמה

פתיחה קצרה על הפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

קריאת/קרית שמע היא מצות עשה מן התורה, אותה אנו מְצֻוִּים לומר בכל יום, פעמים ביום, כשהולכים לישון וכן כשקמים מהשינה, בתפילת ערבית ובתפילת שחרית. מצוה זו כוללת קריאת שלוש פרשיות אלו מהתורה: שמע ישראל (דברים ו, פס' ד-ט), והיה אם שמוע ( דברים יא, פס' יג-כא), ופרשת ציצית, (במדבר טו, פס' לז-לא).

עיקרהּ של מצות קריאת שמע, היא אמירת הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו פס' ד), ולומר אותו בכוונה גדולה: לכוון למשמעות המילים בפסוק, וכן על הקורא לקבל על עצמו עול מלכות שמים.

בעקבות הדברים לעיל, נשאל את השאלה הבאה: האם לאדם יש צורך מיוחד לכוון היטב במשמעות המילים ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים בזמן קריאת שמע, או שמא מספיק לומר את הפסוק (וכן את שאר הפסוקים שלאחריו), ללא כוונה מיוחדת, ולצאת לידי חובת המצוה?

בשולחן ערוך (סימן ס סעיף ה) מובא כך: "הקורא את [קריאת] שמע ולא כיוֵן לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו [לִידֵי חובת עשיית המצוה]", ובהמשך מובא כי גם אם לא כיוֵן בהמשך הפסוקים למשמעות המילים, אלא קרא כמו "רוֹבּוֹט" מהר מהר ללֹא שום כוונה, משום שכן כיוֵן דווקא בפסוק הראשון, שהוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", יצא לידי חובת המצוה ונחשב לו שקיים את מצות קריאת שמע.

לכן אנו רואים, כמה זה חשוב לכוון, דווקא בפסוק הראשון, יותר מכל שאר הפסוקים האחרים. אולם לא יחשוב אדם בליבו כי ישקיע את מרב מאמציו, ויכוון בפסוק הראשון, ואת כל שאר הפסוקים או חלקם, יקרא מהר מהר וללא כוונה, אלא ישתדל מעט יותר לשים לבו על הפסוק הראשון, שהוא החשוב והקובע האם קיים מצוה זו של קריאת שמע, או שלא.

עניין נוסף, בשולחן ערוך, נאמר מיד לאחר הסעיף הקודם כי "יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת [חֲרָדָה] וזִיעַ".

ולכאורה, כמה זה כבר קשה לכוון באמירת הפסוק שמע ישראל? הרי הנה הוא מובן לעיני כל: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַקְשֵׁב וְקַבֵּל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁה' אֱלֹהֵינוּ, הוּא הָאֱלוֹהִים שֶׁלָּנוּ, הָאֵל שֶׁלָּנוּ, וְעָלֵינוּ לְקַבֵּל אֶת עֹל מַלְכוּתוֹ, כְּלוֹמַר לַעֲבֹד אוֹתוֹ כִּי הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּנוּ, וְכֵן הוּא ה' אֶחָד, ה' הוּא הָאֱלוֹהִים שֶׁלָּנוּ, וְהוּא הָאֵל הַיְּחִידִי שֶׁלָּנוּ.

והנה, כבר מצינו שנאמר בשולחן ערוך, "יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע", אבל עד עתה למדנו לעיל רק את פשט המילים, ותו לא. אז איך בדיוק נצליח לכוון כך כמו שצריך? הרי הפסוק לא אומר לי יותר מדי, ובטח שלא מעורר בי תחושה יוצאת דופן של רתת וזיע. אם כך, מה הכונה בלכוון באמירת שמע ישראל? מה בדיוק צריך לעשות? מה זה באמת אומר לקבל עול מלכות שמיים? ועל כן נכתבה חוברת זו.

הקדמת המחבר

יִרְעֲדוּ הַיְּרֵאִים וְיִשְׂמָחוּ הָאוֹהֲבִים אֶת מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, ובעניין חִיבור זה, המקדים, וּמְבָאֵר, על עיקר העיקרים שֶׁבְּמִצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, קריאת הפסוק הראשון, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד", אשר לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, הִווה ומְהָוֶה חלק משמעותי ומרכזי בבסיס יהדותנו.

על כן ראיתי לנכון לחלק את החוברת למספר נושאים עיקריים, ותתי-נושאים היוצאים מתוכם, כל אחד וייעודו, במטרה לגרום לקורא להבין לָעוֹמק ולהתבונן בצורה מעמיקה יותר על קריאת שמע:

• הַקְדָּמָה. בָּהּ יְבֹאֲרוּ החלקים השונים הַקְּשׁוּרִים במצות קְרִיאַת שְׁמַע וְאַהֲבַת ה'.

• בֵּאוּר וּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק. הביאור, יעסוק בפשט המילים, בעוד שהפרוש יעזור לנו להבין טוב יותר את משמעות המילים.

• דִּבְרֵי סִכּוּם. אשר בהם יובאו נספחים נוספים לנושא קריאת שמע, וכן דברי סיכום.

מציע אני לקוראים ולמעיינים, לא לקפוץ יָשָׁר לנושא הַמֶּרְכָּזִי שֶׁהוּא פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק, אֶלָּא לְהַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית, על אף שיש כאלו אנשים שכל דברי ההקדמה כבר מוכרים להם היטב, חקוקים במוחם ושגורים בפיהם. משום שרוב הַפַּרְשָׁנוּת דַּוְקָא תִּמָּצֵא בַּהַקְדָּמָה, ובפרוש הפסוק עצמו יובאו רק נושאי הַהַקְדָּמָה בקצור נִמְרָץ, ללא התעמקות בדברים. לכן יש לקרוא את דברי ההקדמה ראשית כל, משום שמתוכם, ניתן להבין מה למד ממה, וכיצד הוא מתחבר לפירוש הפסוק עצמו.

ונסיים במילות תפלה להשם יתברך ובצפייה כי חיבור זה יעזור למעיין בו, כיצד לגשת לפסוק ''שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ולהבינו לעומק העניין.

האמונה בייחוד שמו יתברך

אמונת הַיִּחוּד בכללותה, היא להאמין שכל העולם שברא ה', תמיד קשור אליו באופן זה או אחֵר, וה' הוא הריבון היחידי לעולם הזה, ולכל מה שנברא בו, החל מהנמלה הכי קטנה, ועד לכוכב הלכת הכי גדול, כפי שנאמר, "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהילים קמז פס' ד).

כולם תחת השגחתו יתברך, וה' משלם שכר לכל ברואיו, ומשגיח על כל אחד ואחד בהשגחה פרטית. "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה', מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי־אָרֶץ" (תהילים קמז פס' ה). כולם תחת השגחתו יתברך, וה' משלם שכר לכל ברואיו, ומשגיח על כל אחד ואחד בהשגחה פרטית: ה' מְעוֹדֵד אֶת הָעֲנָוִים, הַמְּעֻנִּים, הַמִּסְכֵּנִים, המאמינים בו יתברך ועובדים אותו בלב שלם, וּמַשְׁפִּיל אֶת הָרְשָׁעִים, כל אחד לפי שְׂכָרוֹ, ואף אחד וכן אף מעשה שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנַעֲשָׂה, אינו נעלם מעיניו של הקב''ה, כפי שאומרים בכל יְמוֹת החול באבינו מלכנו (מתוך תחנון), "וְאֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמָּךְ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ".

עניין נוסף ועיקרי באמונת הַיִּחוּד, היא הידיעה שאין עוד מלבדו, ולא נמצאת ולא תִּמָּצֵא עוד מציאות כמותו לעולם, כפי שאומרים ב"עלינו לשבח", "הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר". אין עוד אחר כמו הקב''ה.

אך ייתכן, כי אדם מאמין בדברים לעיל, שאין עוד מלבדו, אבל עדיין הוא אינו מרגיש חיבור אליו יתברך. זה מכיוון שהאדם לא קיבל על עצמו את המציאות שאין עוד מלבדו. ולא יעזור כמה שהוא יבין ויִוָּכַח ויראה את השגחת הבורא בכל עת, כל עוד הוא לא ממליך על עצמו את הקב''ה, אין זה שווה מאומה. ועל זה העניין הבא.

האמונה של יהודי-קבלת עול מלכות שמים

על כן, באה האמונה בקבלת עול מלכות שמיים. ועיקרה הוא "ההודאה ביחוד והאמנתו" (רמב''ם, ספר המצוות מ"ע ב).

ועל כך מדבר ענייננו הקודם, אשר נוצר בו מצב שאדם מודה ומוּדע שיש אלוקים, ויודע שיש ה' שהוא אחד, יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו, אבל בן אדם צריך לא רק לדעת ולהודות בזה, אלא גם להאמין בזה, כפי שנאמר בדברים ד פס' לט, "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד".

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם. אתה אמנם יודע ומודה בכך שה' יחיד ואין עוד מציאות כמותו, אבל זה לא מספיק. בנוסף לידיעה, אתה גם צריך להשיב אל הלב.

"אחר ההתבוננות [ביחוד שמו יתברך, וההבנה והידיעה בזה העניין,] תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם [תפנים את העיקר שבכל האמונה בעניין הזה,] והוא כי ה' הוא האלהים. [ה' הוא] המסדר הנִצחי [של כל הבריאה,] המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (פירוש ספורנו), ואין עוד מלבדו. ומזה מגיע לשון עול מלכות, כי ה' הוא המלך הבלעדי, ואנו מקבלים על עצמנו את עול מצוותיו והנהגותיו, ומשיבים אל ליבנו שהוא ה' אלוקינו, מלכנו, ואין עוד כמוהו יחיד ומיוחד.

והוסיף רבנו בחיי על העניין, "ואמר [הכתוב] לבבך [בלשון רבים] ולא אמר לבך [בלשון יחיד. והרי תמוה הדבר, הרי יש לאדם רק לב אחד, ועונה על כך רבנו בחיי], כי שתי יצרים יש באדם, יצר טוב ויצר רע, ובא [הפסוק] ללמד שאם יטענוֹ יצרו [אם ינסה היצר הרע לגרום לאדם] לנטות מדרך האמונה חס וחלילה ולהאמין [שקיימות] שתי רשויות [במקום רשות אחד שהוא ה' יתברך], אז [האדם צריך לזכור את הפסוק הזה,] ישיב אל לבו כי הוא [ה',] אחד בשמים ובארץ, ולכך סיים אין עוד [אין צורך להתפלפל ולשאול שאלות ולהעלות קושיות וסתירות על מה ולמה ואיך, אלא לקבל אמונה זו בפשטות]. וענין השבת הלב [כפי שאמר הפסוק, והשבות אל לבבך,] הוא הדבר שצריך [האדם] עיון גדול ודעה יתרה, [כמו] ממה שאמר הנביא עליו השלום (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר, והענין הזה הוא שיחשב בלבו כי ה' הוא האלהים מנהיג העולם, [וכל שנמצא] בשמים אלו הגלגלים [שמסובב הבורא, כמו רוח, שמש וירח וכוכבים], ממעל אלו המלאכים, ועל הארץ [נמצא] העולם השפל, מתחת [לארץ] אלו מעמקי תהומות [עולמות תחתונים], וכל זה נכלל בלשון הכתוב שאמר שלמה ע"ה (משלי כה) שמים לרום וארץ לעומק, ואמר [התכוון להגיד שלמה בחכמתו,] אין עוד [מלבדו יתברך], בכל העולמות כֻּלן".

וזה עניין ההשבה אל הלב, להביט בכל רגע על נפלאות הבורא, הרוח, השמש, הירח, כל כוכבי אור, כל הטבע המורכב ומערכותיו הנפלאות, גוף האדם שהוא פלא פלאים, ולהפנים היטב, להשיב אל הלב, כי ה' ברא את כולם בחכמתו הרבה, וכי לא שייך שכל אלו המופלאים והמרהיבים קיימים ללא בורא שיברא אותם בתבונתו, ועל כן הפסוק בתהילים יט פס' ב, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ".

מה ניתן לעשות כדי לקבל עול מלכות שמיים חוץ מההבנה שה' המלך שלנו ולקבל את מלכותו?

ונביא קטע מתוך הספר "ראשית העבודה" שחיבר הרב יהודה זרחיה סגל:

"וכידוע אומרים שאם לא זוכה להרגיש שהוא תחת עול מלכות שמים, יתבונן לשמים לעתים קרובות ויחשוב את הפסוק "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים יט) ויתבונן ברוממותו ית''ש [יתברך שמו] ובהשגחתו ככתוב "על השמים כבודו מי כה' אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" (תהילים קיג), ויעמיק בכל זה, ועיין בספר המדות למוהר''ן מברסלב בסגולת הבטה לשמים והוא עפ''י המשנה (ראש השנה כט, א) "כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמיים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין" ועד כאן לשונו.

וכן עוד בעניין זה, "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות" (ברכות לד ב), ומדוע? כדי לקיים את הפסוק, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ פס' כו).

וכן דרשו במדרש הנעלם של הזוהר בפרשת בראשית, "טוב לאדם שיסתכל בכל רגע אל השמים כי דבר זה מחכים את האדם ונותן יראה וקדושה". כי עצם ההתבוננות בחלקי הבריאה, מכניסה באדם אמונה בה' שברא את כל אלו, וכן מביאה אותו לידי הבנה שה' מולך על כל העולם וכל פרט ופרט שיש בו.

לאחר התבוננות זו, זוכה להמליך על עצמו את הקב''ה, להבין שכמו שה' מולך על כל אלו הפלאים, כך גם ה' מולך עליו ועל האדם לקיים את מצוות המלך. וכן כפי שמצינו במדרש, ההתבוננות בשמיים ובנפלאות הבורא, מכניסה באדם יראה, עליה נדבר כעת.

עבודת ה' ביראה

והנה, לאחר שהשבנו אל לבבנו והפנמנו את הדברים לעיל, מתחילים אנו לעלות במדרגות בעבודת ה'. ונתחיל בעבודת ה' ביראה, שהרי ללא יראה, ללא פחד ממנו יתברך, ללא ההבנה שאין אנו כלום לעומת מלך מלכי המלכים הקב''ה, נהיה כמזלזלים בעבודת ה', מזלזלים במצוות, באיסורים ובמנהגים, שהם אלו אשר יהדותנו מושתת עליהם, ובלעדיהם, נאבד את שורשינו, את יהדותנו.

והנה, מצינו בתהילים קיא פס' י, "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת השם", זאת אומרת, הראשית לכל החכמה, לכל עצם היותו של אדם מחשיב את עצמו כעובד ה', היא עבודת ה' ביראה. וברגע שהאדם השיג את מעלת היראה, היא הבסיס לכל שאר המדרגות בעבודת ה'. ועיקרה של היראה, כפי שנאמר בזוהר, "שאדם יירא מרבונו משום שהוא גדול ושליט, עיקר ושורש כל העולמות, וכולם לפניו לא חשובים", וזה אמנם העיקר, ומשפט זה כולל שלושה חלקים שהם עיקריים (שלא כוללים את כל המעלות) להשגת היראה, כפי סדר מעלתם, מהנמוך לגבוה, לפי לשון הזוהר, ולפי הספר מסילת ישרים.

יראת העונש

לשון הזוהר הקדוש: "שאדם יירא מרבונו"

כתב הרמח''ל בספרו, מסילת ישרים, "יראת העונש כפשוטה, שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות [שיתיירא ויפחד מפני העונשים הצפויים לקרות לו, בין בעולם הזה, ובין בעולם הבא, בשל העבירות שעושה, והאדם הירא, בעיקרון, הוא כזה שפוחד על עצמו, בגלל החטאים שעשה שיכולים לפגוע בו], אם לגוף, ואם לנפש."

ממשיך הרמח''ל וכותב, "והנה [בעניין הדברים שהובאו לעיל,] זאת קלה ודאי [לסבור] כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר [עבירה] אחד יותר מן היראה [שגורמת לו] שלא תבואהו בו איזה רעה [בזכות שירא ופוחד על העונש שיקבל], ואין יראה [בסיסית] זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת [עליה יורחב בהמשך]".

עד כאן למדנו שבשביל לרכוש יראה בסיסית, יראה פשוטה ביותר, אך בכל זאת צריך להתחיל מאיזשהו בסיס, יש לפחד מהעונש הצפוי לבוא לאחר שעושים חטא או עוברים על איזושהי עבירה, וזה מושג בסיסי כדי לתפוש בשכל את משמעות היראה ועיקרה.

אך ישנה מדרגה נעלה יותר ביראת ה', והיא מורכבת משני עיקרים חשובים להלן:

יראת הרוממות

לשון הזוהר הקדוש: "שאדם יירא מרבונו שהוא גדול ושליט, ועיקר ושורש כל העולמות"

וממשיך הרמח''ל בלשונו: "המין השני [המדרגה הבאה בקניית היראה,] הוא יראת הרוממות, ו[העיקר של יראה זו] הוא שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה [את אותם חטאים] מפני כבודו הגדול יתברך שמו [אשר צופה ומביט בו בכל עת, וכמו שאיך שייך שאדם יכול לקחת כסף מהארנק של אביו שאוסר זאת עליו, ולא עוד אלא שאביו צופה בו?], כי איך [ מסוגל האדם] יקל [בהלכה או מנהג או איסור כזה ואחר], או איך יערב [רצון ותאוות] לבו של [בן אדם,] בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד [האדם אינו יכול להשיג יראה זו] אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך [כמה שהוא מרומם ונעלה מאיתנו], ועל פחיתותו של האדם [וכמה שאדם שפל, וכל דבר קטן מזיז לו, והוא נתון לחסדיו של הבורא], כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל [ויש להשיב הבנה זו ללב, בכדי להשיג יראת הרוממות, שאנו יראים מרוממותו יתברך, מכמה שהוא רם ונעלה, ואנו פחותים ושפלים לעומתו]. והיא היראה… בה יבוש [יתבושש, יתבייש] האדם ויחרד בעמדו לפני קונו [השם יתברך] להתפלל או לעבוד כל עבודה [בכל מעשה, ירא האדם משום שה' צופה ומביט בכל עת], היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה [רבינו] מדבר ואומר (דברים כ"ח): ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך".

וסיכום הדברים הוא, שמעלת יראת הרוממות, היא לירא מכמה שה' הגדול הגיבור והנורא, ואנחנו שפלים לעומתו ובכל מעשה שאנו עושים בכל דבר בחיים, אנו נזהרים שמא נגיע לידי חטא בזמן שה' צופה בנו, ואם אדם ישיב זאת לליבו, הרי זו מעלה גדולה שאין כמותה, ואף משה רבנו אמר בפסוק, "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח פס' נח), לירא מה' הגדול והנורא, מעצם רוממותו, וכמה שהוא נעלה, ולא מעניין אותנו לפחד בגלל העונש שנקבל ממנו, אלא עצם זה שהוא גדול גיבור ונורא, אנו יראים ממנו.

משל למה הדבר דומה? לאדם חשוב, ככל שיהיה, בין אם מלך, או נשיא, או איזה עשיר נכבד. וכן יכול להיות צדיק גדול, או רב מכובד, וגדול הדור אשר עומד ליד אדם כלשהו ומשגיח עליו באיזה עניין מסויים שהורה על האדם לעשות.

לדוגמה: המלך מבקש מהאדם לקרצף את הרצפת הארמון, ובעוד שהאדם עושה מלאכה זו, המלך יושב על כסאו ומשגיח: האם האדם מבצע את משימתו כנדרש? ובדאי ידוע לכל, כי קיים סיכוי קטן ביותר, שאותו האדם המקרצף את הרצפה, יזלזל בעבודה שהוטלה עליו, או שינוח לכמה רגעים, אלא להיפך, יזהר בעבודתו שמא יפספס פינה אחת קטנה מלוכלכת, וכן יזדרז וימהר ככל שביכולתו, לקיים את דבר המלך, הרי המלך בכבודו ובעצמו מסתכל, ולא שייך שאדם שיודע זאת לרגע יפסיק את עבודתו, ולרגע יימאס לו ממנה.

על אחת כמה וכמה, אנו, חיים כאן בעולם, בידיעה שהקב''ה צופה ומביט בנו בכל רגע ורגע, ובוחן את פעולותינו ומחשבותינו, וכי לא שייך ששנזלזל במצווה זו או אחרת, ובכל מעשה שאנחנו עושים, נפחד שמא הוא אינו כפי שה' ציווה עלינו לעשות, מכיוון שאנו יודעים שה' יודע כל מחשבות ליבנו, ואנו יראים שמא לא נעשה את המוטל עלינו, וזו יראת הרוממות.

יראת החטא

לשון הזוהר הקדוש: "שאדם יירא מרבונו שהוא גדול ושליט, ועיקר ושורש כל העולמות"

והנה לעיל מבואר על עניין יראת הרוממות, אך ישנה מעלה חשובה עוד יותר, כי לא מספיק רק לירא מעצם רוממותו בזמן שאנו עושים מעשה זה או אחר, והיא המדרגה הבאה, יראת החטא.

וזו לשון הרמח''ל: "יראת החטא, היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו, וכמו מין בפני עצמו, והיינו כי הנה ענינה [העניין של יראת החטא] הוא שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו."

מעלת יראת החטא, דהיינו לדאוג תמיד על מעשינו, שמא נמצא בהם איזה דבר עבירה קטן או מידה רעה, משום שזה לא מכבודו יתברך שאנו עושים מעשים אשר הם לא לרצונו, וזו יראה אשר עיקרה בנוסף הוא לבחון את המעשים שלנו האם יש בהם הנוגד את דבר ה' הגדול הגיבור והנורא, שאנו יראים מפני רוממותו.

קושיה על ההבדל (והאם הבדל זה קיים בכלל) בין שתי מדרגות יראה אלו, הרוממות ויראת החטא

ולכאורה תמוה העניין, הרי שתי מעלות אלו (הרוממות ויראת החטא), דומות זו לזו כמעט בתכלית, ואם כן מה ההבדל ביניהן?

עונה הרמח''ל: "כי יראת הרוממות הוא בשעת המעשה או בשעת העבודה, או בפרק העבירה, דהיינו או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד [את ה'], שאז [בזמן זה] יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו יתברך, או בשעה שמזדמנת עבירה לפניו והוא מכיר בה שהיא עבירה [יודע שזו עבירה], ש[מיד] יעזוב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות [לנגד ולמרד ממש מול] עיני כבודו ח"ו [חס וחלילה, שצופה על מעשינו בכל עת. וזו יראת הרוממות].

אך יראת החטא היא [ש]בכל עת ובכל שעה [בניגוד ליראת רוממות, שהיא רק בשעת המעשה], שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא [באופן כללי, ולאו דווקא בשעת מעשה מסויים ומטרתה של יראה זו היא למנוע] שלא יכנס [יצר הרע] ויתערב במעשיו [של האדם ולפתע יכשיל אותו] מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם [הדעת, וכסילות המחשבה, דהיינו דווקא בשעה שצריך הוא להתגבר על אותו יצר בזכות יראת הרוממות, יכשל בעוון, משום שלא עבד על מידת יראת החטא, לירא בכל רגע מעשיית כל חטא שהוא,] יהיה באיזה דרך שיהיה [בכל מחיר, להתרחק מאותו חטא או הדברים המובילים אליו]."

והנה ראינו לעיל ההבדל בין שתי המידות, אשר מידת יראת החטא מרחיקה את האדם עוד יותר מן החטא משום שבכל עת ועת, הוא ירא שמא יפול לחטא, לעומת מידה הרוממות, שהיא כללית יותר, ובזמן אמת יכול אדם לשכוח מרוממותו יתברך חס וחלילה, וליפול לידי חטא, אבל אדם שכל רגע ירא מן החטא, סיכוי רב יותר שלא יפול לידי עבירה.

סיכום

ואלו הם ענייני היראה בקצרה, והם שלושה:

• יראת העונש, לירא מהעונש הצפוי לבוא בשל חטאיו של האדם ועל ידי ידיעה זו הוא אינו חוטא מכיוון שמפחד על עצמו.

• יראת הרוממות, לירא רק מעצם רוממותו וגדלותו יתברך, ובכל מעשה שעושים לפחד ולדאוג שמא נגיע לידי מעשה אשר הוא לא לרצונו הנעלה והנשגב.

• יראת החטא, הכוללת את יראת הרוממות, ובנוסף כוללת את הידיעה, שבכל שעה ושעה ובכל עת, יש לירא ממנו יתברך, שמא נבוא לידי חטא, גם אם עתה איננו עושים דבר.

ואמר שלמה המלך בחכמתו, "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח פס' יד), "כי אפילו בשעה שאינו רואה המכשול לנגד עיניו, צריך שיהיה ליבו חרד בקרבו פן טמון הוא [היצר הרע מתחת] לרגליו [להכשילו] ו[ובגלל שלא ירא מה' הוא לא נשמר [מפני יצר הרע ובא לידי עבירה]" (רמח''ל, מסילת ישרים).

ועד כאן במקוצר על עבודת ה' ביראה.ש

נספח נוסף וחשוב: לירא אך ורק ממנו, ולא מזולתו!

לשון הזוהר הקדוש, "שאדם יירא מרבונו שהוא גדול ושליט, ועיקר ושורש כל העולמות, וכולם לפניו לא חשובים"

והנה לעיל, התייחסנו על שלושה עיקרים, אשר מובאים בדברי הזוהר, יראת העונש הוא "שאדם יירא מרבונו", ויראת הרוממות ויראת החטא "שאדם יירא מרבונו שהוא גדול ושליט, ועיקר ושורש כל העולמות". אולם נשארה האימרה האחרונה יתומה ללא הסבר, "וכולם לפניו לא חשובים". לפניו של מי? של הקב''ה? של האדם?

וראיתי בחוברת המביאה ליקוטים מתוך הספר "אור השם" שחיבר חסדאי קרשקש בתחילת המאה ה-15, ושם כתוב, "הכלל ביראה: שמתיירא מגדול ממנו, שזה הבורא, ואסור לירא מקטן מהבורא", זאת אומרת אין לפחד כלל וכלל מאף אחד, אלא רק לירא רק ממנו יתברך.

וכתב רבנו בחיי בספרו, חובות הלבבות: "מי שאינו ירא מהבורא-ירא מזולתו", דהיינו אם אתה אינך רכשת יראה שאתה ירא מהבורא, זה בטח משום שאתה ירא מאחרים בשר ודם, ואתה צריך הרי לשים בטחונך בקב''ה ולא בזולתו בשר ודם.

כפי שנאמר בתהילים על שבחו של הירא את ה', "הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהילים קיב פס' א), וכן בפסוקים הפותחים את ספר תהילים בכבודו ובעצמו, "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהילים א פס' א), אשרי אותו איש שלא הולך בעצת הרשעים ושאינו מתיירא ומהם ושוהה בחברתם, "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א פס' ב), אותו אדם חפץ בתורה שה' נתן לו והוגה בה יומם ולילה, ומתקדש בזכותה, ועל ידי זה מקבל יראה.

ובעניין ההתקדשות שמביאה לידי עבודת ה' ביראה:

ידוע המאמר המוכר, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל עמוד ב), דהיינו שעל ידי לימוד התורה, מכניעים את יצר הרע. התורה שנמשלת למים, נכנסת לאדם, מקדשת אותו, ודוחה ומוציאה ממנו את השמן, את היצר הרע שיש בו, ועל ידי זה מגיע האדם לקדושה ולהצלחה בלימוד התורה, וכן לאמונה בו יתברך.

ואז מתחיל האדם לעלות בדרגות ומגיע ליראת ה', בהתחלה יראת העונש, אח''כ יראת הרוממות ויראת החטא, וכן זוכה, בנוסף לאלו ג' העיקרים, להבין שאין להתיירא מאף אחד, אלא רק ממנו יתברך.

וכתב בספר החסידים: "עיקר היראה, שהאדם ירא [תמיד] פן לא יהיה שלם ותמים [לא יהיה מושלם לגמרי] באהבת בוראו", דהיינו שאדם לעולם יפחד על עצמו שמא הוא אינו עובד את ה' באהבה ובשלימות, ורק לאחר שהאדם מפנים דברים אלו ומשיבם ללב, אזי מוכן הוא לקבל על עצמו את המדרגה הבאה, והיא עבודת ה' באהבה.

עבודת ה' באהבה

אומר רש''י, "עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה", מכאן מובן שאהבת ה', מעלתה גדולה וחשובה עוד יותר מן היראה. מדוע?

ההבדל בין עבודת ה' ביראה לבין באהבה

הקדמה, משל:

נביא דוגמה לילד, אשר מקבל הוראה והוא צריך להכין את שיעורי הבית.

כשהמורה מבקש מהילד להכין את שיעורי הבית, הילד עושה אותם מיראה, מפחד שמא המורה יכעס שהילד לא השלים את משימתו.

וכשאבי הילד מבקש ממנו להכין את שיעורי הבית, בדרך כלל יש שתי תגובות. או שהילד מתעצבן ולא מבין, בשביל מה זה חשוב? מה יש לי לעשות עם זה? מה זה מעניין בכלל חוץ מלבזבז לי את הזמן?

אבל יש תגובה שנייה, שהיא באה מתוך אהבה, והיא שהילד עושה את שיעורי הבית שאמר לו אבא לעשות, מתוך הבנה שאבא שלו יודע מה הכי טוב בשבילו בהמשך הדרך, וכנראה השיעורים האלה חשובים ויהוו חלק משמעותי בהמשך חייו, והילד מוקיר תודה לאביו, ואוהב אותו על כך שאבא אוהב אותו ודואג לו, וכמובן שהשיעורים שהילד עושה, מגיעים מתוך אהבה לאבא.

וזה ההבדל בין עבודת ה' ביראה לבין עבודת ה' באהבה.

אדם שעובד את ה' מתוך יראה, ירא על מעשיו שמא נמצא בהם חטא, ירא על עצמו, ירא מפני העונש שיקבל, ירא לומר את שם השם לשווא…

אבל אין זה דומה כלל וכלל לעבודת ה' באהבה, שאזי באהבה, האדם מתדבק בקב''ה, מרגיש שלם ומחובר אל בוראו, מבין שיש אבא בשמיים שדואג לו וכל מה שקורה לאדם הוא מאיתו יתברך.

וכתב הזוהר, "מצוות אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה… שכתוב (בראשית יז פס' א) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים [תמים מילה נרדפת לשלם]", ואין כוונתו [של הכתוב] אלא [לומר]: שיהיה האדם שלם באהבה". וזה עיקר האהבה, להרגיש שלם עם הקב''ה בכל רגע ורגע, ולדעת שהוא שומר עלינו ויודע מה הכי טוב בשבילנו.

עיקר עבודת ה' באהבה

וכן מוצים אנו כי עבודת ה' באהבה, היא "שורש כל המצות [וההשגה הסופית לאהבת השם היא] עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו" (פירוש אבן עזרא על שמות לא פס' יח).

לשון האבן עזרא: "שיאהב את ה' בכל נפשו"

אומר ה"אבן עזרא", "שיאהב את השם בכל נפשו", ומהי כוונת "בכל נפשו"? "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא עמוד ב), זאת אומרת להגיע למדרגה כזאת, בה מוכן האדם למסור את נפשו בעבור ה'.

ואומר הרמב''ם בהלכות יסודי תורה, פרק חמישי: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב פס' לב)", דהיינו כולם ללא יוצא מן הכלל, מצווים מהתורה על קידוש ה', לעשות דברים למען קידוש ה', למען ששמו של ה' לא יתחלל בעולם, כפי שנאמר "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב פס' לב), ומובן כי על האדם שעובד את ה' מאהבה, יש עליו למסור את נפשו בעבור ששמו של ה' לא יפגע ויטמא בעולם.

היכן מצינו מעלה זו? אצל פנחס, בספר במדבר, אשר ראה כי ישנו ביזוי של ה', והוא מייד קם ועשה מעשה, ומנע זאת, ובאותו זמן שמנע את המעשה, הוא לא ידע האם הולכים אחר כך לפגוע בו. הוא בכלל לא חשב על ההשלכות, אלא הוא היה קנאי להקדוש ברוך הוא ולא חשב על שום דבר אחר מלבד למנוע את חילול שמו יתברך.

וכידוע מסירות נפש זו של פנחס, הייתה משום דבקותו בה' בכל נפשו, הכוונה שאהב את ה' עד כדי כך, שהיה מוכן לעשות הכל, מלבד שלא יתחלל שם השם בעולם. וכידוע פנחס קיבל על המעשה שעשה שכר רב. ולא נאריך בסיפור.

קשה כשאול קנאה

מצינו בפנחס, שהיה קנאי להקדוש ברוך הוא עד כדי כך שהיה מוכן למסור נפשו למענו. וכעת על זו הדרך, יתבאר לנו הפסוק בשיר השירים ח פס' ו, "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה". וכתוב בזוהר: "קשה כשאול קנאה", כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עמו, אהבתו אינה אהבה, [ו]כיון שקנא [האדם להקדוש ברוך הוא,] נשלמה האהבה [רק אז הוא נחשב אוהב את ה' באמת], מכאן למדנו שצריך האדם לקנא לבורא יתברך, כדי שיתקשר עמו באהבה שלמה", עד כאן לשון הזוהר הקדוש.

לשון האבן עזרא: שיאהב את השם… וידבק בו

מלבד המעלה שבאהבת ה', שהיא על האדם להיות מוכן למסור נפשו רק כדי ששם ה' לא יתחלל בעולם, או בהגדרה הקצרה יותר, על האדם להיות קנאי לה', ישנה מעלה נוספת אותה מונה האבן עזרא אשר היא העיקר שבהשגת האהבה, והיא הדבקות בה' יתברך.

ותמה המהר''ל מפראג, "איך שייך אהבה אל השם יתברך, הרי אין בינו לאדם שום דמיון כלל"?

וענה המהר''ל על שאלתו, "אלא כיוון שהבורא הוא קיום האדם [בזכותו האדם קיים], ואי אפשר זולתו [אי אפשר בלי הבורא להתקיים], ולפיכך שייכת האהבה אליו, כי [מן הסתם] כל דבר אוהב הדבר אשר הוא השלמתו [כמו שאנו אוהבים את הבורא שהוא עצם קיומנו], והוא יתברך השלמת האדם… ויותר שייכת אהבה אל הבורא ממה ששייכת בשאר דברים [דהיינו אהבת ה' יותר גדולה וחשובה מכל האהבות שניתן לאהוב בעולם]. כי כל אהבה שיש בין אוהבים, אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו [וכל אחד מתקיים בזכות עצמו, ולא בזכות השני, אם אחד מהאוהבים ימות, השני עדיין יוכל להמשיך להתקיים], אבל [משום שבלעדיו של הקב''ה, אין אנו יכולים להתקיים,] האהבה אל הבורא [כוללת] במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי [דהיינו האדם מבטל מציאותו כלפי ה', משום שאין האדם כלום ללא הקב''ה, ואהבת ה' מתאפיינת בעצם היותו של אדם], עד שאין לאדם מציאות בעצמו [מכיוון שיודע שכל מציאות האדם אינה יכולה להתקיים אלא בזכות הבורא], ובזה [בידיעה זו,] הוא מתדבק בו [בהשם יתברך] לגמרי, וכדכתיב "וּלְדָבְקָה בוֹ" [דברים יא פס' כב], ובזה שייך אהבה גמורה [לבורא יתברך שמו]... והוא עצם [שורש, עיקר] האהבה [להקדוש ברוך הוא]".

וסיכום דברי המהר''ל, מכיוון שאין אנו יכולים להתקיים אלא בחסדיו של הבורא, יוצא שאנו קשורים עם הקב''ה באופן ישיר, מכיוון שבלעדיו, אין אנו מתקיימים.

וכן ידוע כי בכל אדם יש "חלק אלוה ממעל‏ ממש, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), ו"אתה נפחתה בי" (ברכת אלהי נשמה)" (ספר התניא חלק א פרק ב), ולכן, כדרך שמישהו מכלכל אותנו ונותן לנו מקום טוב לישון בו, מתייחס אלינו יפה ואנחנו אוהבים אותו, על כן, כך גם עיקר האהבה היא לאהוב את ה' הטוב על שאנו קיימים בזכותו, ולהגיע למדרגה בה אנו מבטלים את המציאות של עצמנו, את כל הגשמיות שבגופנו, ומבינים שכל זה אינו יכול להתקיים אלא בזכות הקב''ה שעושה עמנו חסד בכל רגע ורגע שאנו חיים. ועל ידי הבנה זו משיגים את הדבקות בהשם.

קושיה על סיבת אהבת ה'

אם אמרנו שעלינו לאהוב את ה' רק בגלל שבזכותו אנו קיימים, הרי אז נראה זה לכאורה, כאילו אנחנו מצווים לאהוב את ה' מתוך הכרח.

אולם אין זה הדבר כך, אלא כפי שכתב רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "כל ענין אהבת הבורא הוא כי ישראל עלו במחשבה [של הקב''ה ראשונים,] לפני [כל] הבריאה [כולה], וכיוון שישראל הם לפני הבריאה, הם שייכים באהבת השם, כל כל אחד ואחד יש לו חלק אלוה ממעל, לכן ביכולתם [של ישראל] להשיג [ולתפוש במוחם] גדולת הבורא ברוך הוא [יותר מכל אחד אחר]… וכאשר מתבוננים בגדולת הבורא, הנה נתעורר ליבו, נכספה וגם כלתה נפשו ובוער כאש תשוקתו באהבת אמת, להתקרב לה' תמיד שלא יהיה נבדל ממנו ולא יתרחק ולא יפרד ממנו, [אלא אז האדם] רק יהיה תמיד דבוק אצלו, בכדי שיראה גדולתו, ורוממותו והדר גאונו. ונמצא אהבתו שיהיה תמיד אצל הבורא ולא יפרד ממנו רגע אחד… שיהיה תמיד דבוק בבורא", ועד כאן לשונו.

ומובן מאלו הדברים, כי אנו מצווים לאהוב את ה' לא מתוך הכרח, שבלעדיו לא נוכל להתקיים, אלא מתוך הידיעה כי הקב''ה חשב עלינו, על עם ישראל, ראשונים יותר מכל הבריאה כולה, וכשאדם יעצור לרגע ויתבונן בזה הדבר, ובגדלותו של ה' הגדול הגיבור והנורא, אזי יתמלא רגש, ולבו יבער בקרבו, מאהבה לבורא יתברך שמו.

וכתב הרמב''ם בהלכות תשובה פרק עשירי הלכה ג, "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה, עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה [מתענג] בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה [כמשל לאדם] שאין דעתו פנויה [אלא] מאהבת אותה אשה והוא שוגה [מתענג] בה תמיד בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה [ו]יתר מזה [מאהבת אישה, מן הסתם ש]תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים [מתענגים] בה תמיד… והוא ששלמה אמר דרך משל [שירים השירים ב פס' ה] "כי חולת אהבה אני" ו[כן] כל שיר השירים משל הוא לענין זה". עד כאן לשון הרמב''ם.

והנה הוכחנו בזה העניין, שאין אהבת ה' באה מתוך הכרח, אלא מתוך כיסופים לבורא יתברך שמו, על עצם העובדה שבחר בנו, בעם ישראל "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים" (דברים כט פס' יב).

סיכום כל הדברים לכדי משפט מזוקק

עצם ההתבוננות ברוממותו ובגדלותו, וכיצד שברא את העולם הזה, וכמה אנחנו איננו כלום לעומת מלכי מלכי המלכים הקב''ה שהוא אחד יחיד ומיוחד, ואנו רק רוצים להיות דבקים בו יומם ולילה, ומוכנים למסור נפשנו למענו, "אז משיג [האדם] יותר יראה, ואהבה נוספת בו עוד ועוד" (המשך דבריו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהובאו לעיל).

ביאור ופירוש הפסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד

ביאור

שמע-קבל והבן את הדברים להלן, השב אותם אל לבך היטב.

ישראל-כל אחד מבני ישראל, עליו להאמין ולהשיב אל ליבו את אלה הדברים להלן, ואתה כלול בתוכם.

ה'-הקדוש ברוך הוא.

אלוקינו-"שהוא אלהינו עתה" (רש''י), הוא אלוהי עם ישראל, "ולא אלהי האומות" (רש''י), הוא בחר בנו, ולא באף אחד, לכן עלינו לקבל על עצמנו את עול מלכותו (קבלת עול מלכות שמיים), מעצם זה שהוא בחר בנו, ואנחנו מצווים לעבוד אותו ולקיים את תורתו כעבד שעושה כציווי המלך.

ה'-הקדוש ברוך הוא.

אחד- בנוסף לעצם היותו מלכנו, מתברר לנו עתה כי הוא גם מלך כל העולם ועלינו לאמין בייחודו, שהוא יחיד בעולם ומולך על כולם.

פירוש

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

עניין ההשבה אל הלב

צירוף שני מילים אלו, "שמע ישראל", זה על דרך עניין ההשבה אל הלב, "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד פס' לט). על כל אחד מישראל, להפנים היטב את הדברים שיובאו בהמשך הפסוק, וזו הכנה ראשונה לקבלת עול מלכות שמיים, ההשבה אל הלב, נעשה, וכעת הגיע הזמן שנשמע.

ה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו

האות ע' הגדולה

בדפוס (בחומשים ובעוד מקומות) מופיעה האות ע' גדולה משאר האותיות. העניין הוא "שע' [שבעים] שמות יש לישראל ונתן להם תורה שיש לה ע' שמות ונדרשת בע' פנים, להבדל מע' אומות [העולם]" (בעל הטורים השלם).

ובאמת, על דרך זו, על כל בר ישראל להשיב אל ליבו שה' נתן לישראל את התורה ואורח חייה בכדי להיבדל משאר אומות העולם.

וזאת מן הקדמה נוספת (על מה שהובא לעיל בעניין ההשבה אל הלב) לקבלת עול מלכות שמיים. לדעת שה' נתן דווקא לנו, לעם ישראל את התורה ובחר בנו מכל העמים. ורק לאחר ידיעה זו, ניתן להמליך על עצמנו את הקדוש ברוך הוא, משום שאם אנו קיבלנו את תורה, לא לחינם היה זה, אלא בשביל שנעבוד אותו ונקיים את מצוותיו.

כפי שמצינו בדברים ד, כשמשה פונה אל עם ישראל, ומזכיר להם את מעמד הר סיני, מתן התורה, ולאחר מכן אומר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד פס' ט).

מכאן רואים שה' נתן לנו את התורה, לא באופן חד-פעמי, אלא שהתורה תתקיים בנו לדורי דורות, ולכן קבלת התורה לא לחינם הייתה היא, אלא "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ" (דברים ו פס' ג). התורה היא "חיינו ואורך ימינו", היא המדריכה אותנו בדרך השם, במצוותיו וחוקותיו, והיא ההוכחה לכך שה' בחר בנו מכל שאר העמים האחרים, ודווקא לנו נתן את תורתו, ולכן אנו צריכים, בעקבות ידיעה זו, לקבל על עצמנו בהמשך הפסוק, את ייחודו ובהמשך גם את עול מלכותו.

ולמה עצם זה שהקב''ה הוא מלכנו, זה נחשב עול? משום שצריך לעמול כדי להגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה', ואם באמת אנו רוצים להחשיב את עצמנו כעבדים של המלך, יש להיות עמל בתורה, אשר היא המדריכה אותנו בעבודת ה' ובדרכו, כמאמר רבי יצחק (מגילה ו עמוד ב), "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, [ובניגוד לאלו הקודמים, אם יאמר לך אדם:] יגעתי ומצאתי [,אז] תאמין", מכאן שיש להתייגע בעמל התורה, ולעמול כדי לעבוד ה', משום שאין זה בא בקלות. לכן עצם זה שה' הוא מלכנו, זה נחשב עול, ואנחנו מוכנים לקבל על עצמינו את עול מלכותו.

ונסכם בדברים שהביא הרמח''ל בספרו, דרך השם: "חייבים אנו להכירו [את הקב''ה בוראנו] בכל יום ולקיים מלכותו עלינו, ולהשתעבד אליו ולגזירותיו כעבדים אל מלכם, וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים. ונכלל ענינה [של קבלת עול מלכות שמיים] בפסוק זה של "שמע ישראל [ה' אלוקינו ה' אחד"], דהיינו, ההודאה בדבר זה שהוא מלך מלכי המלכים, מולך בכל בריותיו, העליונים והתחתונים, וקיבול עול מלכותו והשתעבד אליו". עד כאן לשונו.

ה' אֱלֹהֵינוּ

לאחר שהסכמנו לעיל כי עלינו להקשיב ולהפנים את הדברים הבאים שיובאו להלן, וכן הסכמנו להשיב אל לבבנו, שה' נתן לנו את התורה, ולא לחינם היה זה, אנו מגיעים כעת אל שיא קבלת עול מלכות שמיים, והיא הידיעה שה' אֱלֹהֵינוּ. השם הוא האלוקים שלנו, וכן מצינו בברכה שלפני קריאת שמע (בתפילת ערבית), "ובנו בחרת מכל עם ולשון", הקב''ה בחר בנו מכל יתר העמים, ולכן הוא ה' אלוהינו, ולא האלוקים של אף אחד אחר.

לבחור רק בקב''ה

הקב''ה בחר אותנו, והוא האלוקים שלנו, ואפילו ש"אילו [גם אם אולי] היה במציאות [שלנו] שהיו אלהות [אלים, אלילויות, אלהויות] הרבה, אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו" (אור החיים הקדוש).

מכאן מובן שגם אם היו כל מיני אלילים, כל אלו הם הבל הבלים לעומתו יתברך, ומכאן שעניין נוסף בקבלת עול מלכות שמיים הוא לגמול בהחלטה שלא משנה כמה אלים היו או יהיו בעולם, היינו בוחרים ותמיד נבחר רק בקב''ה בתור המלך שלנו, וזה עניין נוסף וחשוב בקבלת עול מלכות שמיים, בנוסף לעניין קבלת עול התורה. (שהובא לעיל בעניין האות ע').

נסכם את הפסוק שמע ישראל בדברים שהביא הרמח''ל בספרו, דרך השם: "חייבים אנו להכירו [את הקב''ה בוראנו] בכל יום ולקיים מלכותו עלינו, ולהשתעבד אליו ולגזירותיו כעבדים אל מלכם, וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים. ונכלל ענינה [של קבלת עול מלכות שמיים] בפסוק זה של "שמע ישראל", דהיינו, ההודאה בדבר זה שהוא מלך מלכי המלכים, מולך בכל בריותיו, העליונים והתחתונים, וקיבול עול מלכותו והשתעבד אליו". עד כאן לשונו.

ה' אֶחָד

לעיל, הבאנו כי ה' נתן לנו את התורה שתטיב עימנו ושתבדיל אותנו מן הגויים, וכן מצינו שה' בחר בנו להיות לו לעם, ואנו צריכים לבחור שהוא יהיה לנו לאלוקים.

עניין נוסף באמונה, היא אמונה הייחוד, להאמין שאין עוד מציאות בעולם שהיא כמו הקב''ה, והקב''ה מלך על כולם. על כן נאמר ה' אֶחָד, אין עוד מלבדו יתברך. ועל דרך זו צריך אדם להשיב אל ליבו, כי ה' הוא הריבון לכל העולם, והוא אחד ואין כמותו יחיד ומיוחד, וזו סיבה נוספת לשאלה, למה אנו צריכים לעבדו ולקיים את תורתו? מעצם היותו אחד, יחיד ומיוחד, וכל האלים האחרים הם הבל הבלים, משום שהוא יחיד בעולמו ומסובב את כל השמש, הירח והכוכבים, ומשגיח על כל דבר שבעולם.

למה האות ד' שונה מהשאר?

כפי שמצינו באות ע' שהיא גדולה, כך גם באות ד'. והיא באה "לומר לך שתמליכוהו עליכם בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם" (בעל הטורים השלם). וזה עיקר מצוות הייחוד, לדעת שה' שולט ומולך על כל נברא ונברא בעולם, בין אם חי או דומם, ולהשיב אל הלב שה' מולך ומשגיח על כל מה שקורה בעולם, ואין נעלם מעיניו של הקב''ה.

וכן בא להדגיש לנו, "שלא תטעה ב[אות] ר'" (בעל הטורים השלם), דהיינו, מכיוון שהאות ד' והאות ר' כמעט דומות זו לזו, ראתה התורה לנכון להדגיש את הד', שמא אדם יקרא, ה' אלוקינו [הוא] ה' אחר, חס וחלילה, ולכן באה הד' הדגושה.

להיות מוכנים למסור נפשנו על קידוש שמו יתברך

הרמח''ל בספרו, דרך ה', מביא תנאי נוסף וחשוב, מלבד באמונה בייחודו של הקב''ה: "והנה מתנאי המצוה הזאת [מצות היחוד], להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו יתברך, ולקבל עליו כל יסורין ומיני [וסוגים שונים של] מיתה [מוות] על קידוש שמו יתברך, ונחשב לו כאילו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם". ודברים אלו יש להבינם ולהשיבם אל הלב היטב, ומהם מובן, כי מי שמאריך באמירת המילה "אחד", ומכוון למות על קידוש שמו יתברך, הרי מקיים אחד מתנאי מצוות זו, ומה גם שנחשב לו כאילו עשה ונהרג על קידוש ה'.

ומי קבע כי יש להאריך במילה אחד? וכעת נביא סיפור מהגמרא, (ברכות סא עמוד ב), על רבי עקיבא וקריאת שמע, ועל ידי זה יתבאר לנו מעלת המאריך באמירת תיבת "אחד".

"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן ק"ש היה. [הגיע זמן קריאת שמע] ו[באותו זמן,] היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה [רבי עקיבא בזמן זה, עוד] מקבל עליו עול מלכות שמים [דהיינו, קריאת שמע.] אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן [הרי אתה בשעה קשה של יסורין, מה שייך דווקא עכשיו לקרוא קריאת שמע?]. אמר להם [רבי עקיבא,] כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה [שלאחר פסוק שמע ישראל, ובו כתוב] "בכל נפשך", [דהיינו צריך אדם לאהוב את ה' בכל נפשו, ו]אפילו [אם ה'] נוטל את נשמתך. אמרתי [לעצמי,] מתי יבוא לידי [הזמן והרגע המתאים,] ואקיימנו [את הפסוק.] ועכשיו, שבא לידי [לקיים את מאמר הפסוק הזה,] לא אקיימנו? [רבי עקיבא קרא קריאת שמע, ו]היה מאריך באחד עד שיצתה [יצאה] נשמתו [ןנפטר מהעולם,] ב[אמירת תיבת] אחד. [לאחר מכן] יצתה [יצאה] ב"ק [בת קול] ואמרה, אשריך ר"ע [רבי עקיבא] שיצאה נשמתך באחד".

ומסיפור זה למדים אנו, כמה הייתה מסירות הנפש של רבי עקיבא, שמתי שהיה בשעת ייסורים קשים מאוד, לא וויתר לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, ולהיות מוכן למסור נפשו למען ייחוד שמו יתברך. ועל יצאה בת קול ושיבחה את רבי עקיבא. מכאן למדים שאשרי האיש שמאריך באמירת תיבת "אחד", ומקבל על עצמו את ייחודו יתברך, והמוכנות למסור נפשו למענו יתברך.

עניין האות ע' ואות ד' גדולות. מה הן באות לרמז לנו?

מצינו לעיל באות ע', על עניין קבלת התורה לעם ישראל, וכמה שנפלאת ומופלאה העובדה שה' נתן לנו אותה, ומדוע זה מיוחד? התשובה היא שאם היו אלוהויות רבים ככל שניתן, אז נכון, זה שה' נתן לנו את התורה, אי אפשר להגיד שזה משהו מיוחד, מכיוון שיש עוד הרבה אלים אחרים. אבל מכיוון שה' הוא אחד ולא אחר (כפי שמצינו שזו הכוונה באות ד' המוגדלת), אזי הדבר נורא ונשגב, שאותו ה' שהוא מלך כל העולם, בחר דווקא בנו להיות לו לעם.

דבר נוסף שיש להבין ולהשיב אל הלב על זה העניין, הוא ש"כלל ההנהגה של העולם הזה מתחלקת להנהגת היום והנהגת הלילה… ובכל בוקר ובכל ערב מתחדשים הסדרים ומשמרות המלאכים לתפקידתם כפי סדר ההנהגה [שקבע ה']. ואולם נתחייבנו אנחנו, בני ישראל, להעיד על אמיתת יחודו יתברך [בעת קריאת שמע,] בכל הבחינות [עליהן מעידים בעת קריאת שמע, והן:

…בין בבחינת המציאות שהוא לבדו המצוי המוכרח [שהוא נמצא מעל כולם בעל כורחנו], וכל הנמצאים ממנו הם נמצאים ובו תלוים [כולם שבאו ממנו, תלויים בו יתברך, שיצר אותם, ואינם יכולים בלעדיו].

בין בבחינת השליטה, שהוא לבדו יתברך שמו השליט המיוחד, ואין פועל [כלשהו בעולם, החל המנמלה הכי קטנה ועד לכוכב הכי גדול] שיפעל אלא מכח ורשות שניתן לו ממנו [מה', אשר ללא החלטתו ורצונו של ה', אין אותו פועל יכול לעשות מאומה].

בין בבחינת ההנהגה, דהיינו שאף על פי שהמסבות [המסובבים, הפועלים, כל מה ומי שמסבב הבורא] רבות גדולות ועמוקות [רבים ככל שיהיו], אין המסבב [אותם ומפעיל אותם] אלא אחד [שהוא ה' יתברך שמנהיג אותם]".

דברים אלו שלעיל כתב הרמח''ל בספרו "דרך השם", והם לקוחים מתוך הפרק הרביעי של חלק ד' בספרו.

ומכאן נמצינו למדים שבקריאת שמע שאנו קוראים, אנו עדים לייחודו של ה' יתברך על העולם, ומלכותו על כולם כולל כל מה שנמצא בעולם. ועל עניין זה כתב בעל הטורים, "ע' וד' גדולים, הרי [הם מרכיבים את המילה] עד, וזהו [כפי שנאמר בישעיה מג פס' יב,] וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". מעצם היותנו העם שלו, אנחנו העדים של הקב''ה בעניין ייחודו, ומלכותו על העולם.

על דרך זו, כתב הרמח''ל ב"דרך השם", ש"[עם] ישראל, שזכו לתורתו האמיתית, יודעים האמת הזה [שהוא אחד יחיד ומיוחד,] ומעידים עליו גם עתה [בקריאת שמע], והוא מה שאמר הכתוב וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' (ישעיה מג פס' יב) וזה זכות גדול לנו [שנפלה בקרבנו הזכות שה' הגדול הגיבור והנורא, אל מלך יחיד, שאין עוד מלבדו, הוא לנו, הוא האלוקים שלנו, ואנחנו עדים על כל אלו הדברים המרוממים והנשגבים, הקשים להבנה מוחלטת בשכלנו, אך בכל זאת, נפלה זכות בקרבנו ואנו עדים לכל מדרגות ומעלות אלו של הבורא בעת קריאת שמע]".

על כן עלינו בעת קריאת שמע ישראל, בבוקר ובערב, להשיב אל לבנו את אלו הדברים, שה' נתן לנו את תורתו, שהיא מטיבה עימנו, ואנו מאמינים בייחודו שהוא אל אחד ויחיד, ואמונת ייחוד זו מעצימה את המורא והיראה שבנו כאשר אנו מבינים כי בעצם אותו האל שנתן לנו את התורה, הוא האל שמסובב את כל העולם, וצבא השמיים אליו משתחווים, ורק אז אנחנו באמת מעידים על אמיתות אלו הדברים, ומשיגים בשכלנו לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, את עול מלכותו יתברך. ויש לתפוש בשכל ובמחשבה את זה העניין.

ועל אלו הדברים, התבאר לנו פירוש נוסף על השאלה, מדוע האותיות ע' וד' גדולות מהשאר.

סיכום הפסוק

ונביא מדברי הרמח''ל בספרו, דרך ה', על סיכום הפסוק הראשון של קריאת שמע: "נמצא כלל ענין פסוק ראשון של שמע, הוא העדות וההודאה ביחודו יתברך בכל הבחנותיו [של אדם], קבלת עול מלכותו והמליכו על כל הברואים כולם, וגמור בדעתנו להמסר [למסור נפשנו] על קידוש שמו".

ביאור ופירוש הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"

הקדמה

לאחר שקיבלנו על עצמנו את יִחודו ואת עול מלכותו יתברך, מגיעים אנו לשלב הבא והחשוב באמונה בה' והוא האהבה אותו יתברך. ועל דרך השגת האהבה יש שלושה נושאים עיקריים: לאהב את ה' ולהתדבק בו, להיות מוכנים למסר נפשנו למענו, וכן לא לחסך בכסף ובמשאבים בכדי להאדיר אותו ואת תורתו, ובכדי לקים את כל מה שציווה עלינו כפי ההדור הנדרש.

ביאור

ועל עניין זה שלעיל, מדבר הפסוק הבא לאחריו של "שמע ישראל", והוא הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", אשר נבאר כעת, ובהמשך נפרש וכעת נבאר להלן:

ואהבת-לאחר שהשגת בשכלך (בפסוק הקודם) כי ה' הוא בחר בך מכל העמים, ונתן לך את תורתו, ואין עוד מלבדו כלל, עלייך להתחיל לעבוד אותו, והינך מצווה, בנוסף לקבלת עול מלכות שמיים, לאהוב אותו. את מי? את ה' אלוקיך. הינך ראית עד עתה, כי צריך אתה לאהוב את ה' אלוקיך. ובמה מתבטאת אהבה זו? בכל לבבך, אהוב את ה' בלב שלם, בתמימות ובדבקות, ובכל נפשך, ו"אפילו הוא נוטל את נפשך" (רש''י), עליך לאהוב אותו, עליך להיות מוכן למות על קידוש ה', ובכל מאודך, "בכל ממונך" (רש''י), ואונקלוס תרגם, "ובכל נכסך", היה אוהב את הקב''ה ברמה שתהיה מוכן לוותר על כל התאוות והאהבות שלך, וכן על חייך שלך למען קידוש שמו, וכן תהיה מוכן לוותר על כל הנכסים שלך, מלבד לאהוב אותו ולהתדבק בו יתברך.

פירוש הפסוק

ואהבת את ה' אלוהיך

אמרנו בהתחלה, כפי שנאמר בשו''ע, "יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת וזיע", מובן. יש לאהוב את ה' בכל ליבי ובכל נפשי ובכל מאודי, משום שהוא האלוקים שלי ושל כל עם ישראל, והוא המלך של כל העולם. מה כל כך מסובך? למה אני צריך לקרוא קריאת שמע בהתלהבות ובהתעוררות, ברתת וזיע? מה נורא, ומה עצום, ומה מלהיב כל כך בפסוק הזה?

והעיר על כך אור החיים הקדוש, וכן על כל אחד ואחד יש להשיב את הדברים הבאים אל ליבו: מה עניין ואהבת את ה' אלוקיך? "לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ס"פ נח) בפסוק ״יושב תהלות ישראל״ (תהילים כב פס' ד) שלא בחר ה' מכל התהלות [שבעולם] זולת [מלבד] כשהללוהו [עם ישראל,] ואמרו לפניו: ״ברוך ה' אלהי ישראל״ (תהילים מא פס' יד) [ורק] אז ישב [ה'] על כסא מלכות עולם [לאחר שעם ישראל המליך אותו למלך], והוא אומרו [של הפסוק]: ואהבת את ה' לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך [ה' בחר בך לו לעם, ואתה בקריאת שמע שאתה קורא, בפסוק שמע ישראל, ממליך אותו על עצמך, וכן על כל העולם, פעמיים ביום, וזו מעלה גבוהה שבפסוק זה, ולכן הינך צריך לאהוב את ה' ולהתדבק בו, משום שלא שייך כי אותו אחד שממליך על עצמו את ה', לא יאהב אותו ולא יתדבק בו]".

וממשיך אור החיים, באומרו על אותו אחד שממליך על עצמו את הקב''ה: "ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו [שה' בחר בך מכל העמים, ונתן דווקא לך את התורה, והוא לא אלוהי אף אחד, אלא אלוהי ישראל, ועוד שיש לך יש את הזכות להמליך אותו, אותו אדם שמבין את גודל ועוצם אלו הדברים,] תתנתק נפשו [מגופו] ותתר [תקפוץ] ממקומה בהתעוררות נפלא[ה] ורם [וגדולה,] באהבת [האדם את] הנאהב [שהוא הקב''ה. ולכן, (כפי מה ששאלנו בהתחלה) יש לאהוב את ה' יתברך, כי על ידי זה שאוהב את ה',] יתעלה רום תפארת כבודו [של הקב''ה, ומשום שזוכה הוא האדם הקטן, להמליך על עצמו ועל כל העולם את ה', ולאחר שיתפוש האדם את אלו הדברים, אמורה נפשו לבעור בקרבו ועליו לאהוב את ה' על הזכות הגדולה שניתנה לו להמליך על עצמו ועל כל העולם את הקב''ה.]".

ויש לחזור על זה העניין כמה וכמה פעמים, ולהבין את אלו הדברים היטב, ואזי לאחר מכן, בכל פעם כשאנו ניגש למילות ואהבת את ה' אלוקיך, נשמח ונאהב את ה' על הזכות הגדולה שנפלה בקרבנו, להיות לו כעבדים המשרתים את פני המלך, ובעוד שהם בעצמם המליכו אותו עוד קודם לכן, בפסוק הראשון של קריאת שמע.

ו-אהבת

מה עניין הוספת האות ו'? היה נכון לכתוב, אהוב את ה', תאהב את ה', למה התורה הדגישה, ואהבת?

ונראה להלן כי לאות ו' שתי משמעויות:

משמעות א

"אמר בתוספת [האות] וא''ו, לומר [לך, ש]מלבד מצות שמע ישראל שהיא קבלת עול מלכות שמיים, [קיימת מצוה נוספת ו]היא מצות אהבת ה'" (אור החיים הקדוש). ומדבריו מובן כי "שמלבד שיש מצוה לקבל מלכותו יתברך, יש גם מצוה לאהוב אותו יתברך" (חיבור "מאורי אור" המבאר את דבריו של אור החיים הקדוש).

לאחר שהבנו שיש מצוה לאהוב את ה', וראינו שהפסוק "שמע ישראל", הוא לא הקדמה לפסוק "ואהבת", מכיוון שישנה האות ו', מזה מוכח ששמע ישראל (קבלת עול מלכות שמיים), מצוה בפני עצמה, ואהבת ה', מצוה בפני עצמה. ועל כן השימוש באות ו', ואהבת.

משמעות ב

"עוד ירצה להעיר [הפסוק] ל[עניין שהוא] הקודם לאהבה [והוא היראה], על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג נ"ו): "אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה", והוא אומרו [של הפסוק] ואהבת [את ה',]-מלבד גדר היראה [יש לירא אותו יתברך בכל רגע ורגע, ולפחד שמא מעשינו אינם כפי רצונו יתברך, אך אל תשכח שישנה גם מצות אהבה, ועל כן תוספת האות ו', מלבד היראה, ואהבת], ואומרו [של הפסוק,] את ה'-פירוש: על ידי האהבה אדם מתדבק בה׳, והוא אומרו את ה'" (אור החיים הקדוש).

מכאן מוכח לנו שישנה מצווה, שהיא חשובה אף יותר מהיראה, כפי שפירש רש''י את הפסוק: "אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה". ועל ידי זה שמשיגים את היראה, עולים למדרגה הבאה בה אוהבים את ה' ובזכות אהבתו, מתדבקים בו, כדברי אור החיים הקדוש.

וכאן נשאל שאלה: אמרנו שעל ידי קיום מצות אהבת ה', מתדבקים בו, אבל בואו לא ניתמם, הרי רשום במפורש, ואהבת את ה', לא ואהבת עם ה', אז איפה ההתדבקות בה'? הפשט אומר, שצריך לאהוב אותו, את ה', ולא להתדבק בו, שזה ואהבת עם ה'.

ונענה בפשטות על השאלה: את, משמעותו עם. כמו שניתן להגיד, אני איתו, כך ניתן לומר, אני עימו. הוכחה מנצחת לעניין זה הוא הפסוק, "כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית" (בראשית טו פס' יח), וידוע לכל שכוונת הפסוק היא שכרת ה' ברית עם אברם, ועל זו הדרך נמצינו שהשימוש במילה את, נכונה גם למשמעות של עם.

ועל כן, נדע בוודאות כי אהבת ה', מובילה להתדבקות בו יתברך, וכי זו מעלה גבוהה.

אבל מה הוא ה"מדד" לעניין אהבת ה' והתדבקותו? איך אני יודע שאני באמת אוהב ה' ומתדבק בו? ועל כך עונה לנו המשך הפסוק, אשר כבר ביארנו (וכדאי לעיין בביאור לפני קריאת הפירוש), וכעת נפרש להלן:

בכל לבבך

פירוש א:

רש''י כותב, "בכל יצריך", "ולכן כתיב בכל לבבך [בלשון רבים] ולא בכל לבך [בלשון יחיד]".

פירוש ב:

רש''י ממשיך וכותב, "שלא יהיה לבך חלוק על המקום", והכוונה היא שהאדם לא יהרהר בלבו על מידותיו של ה', בין אם חונן לרשעים או מרע לצדיקים. אף על פי שדברים תמוהים הם בעיניו של האדם, לא יחשוב בליבו נגד מעשיו של הקב''ה בעולמו, מכיון שהכל תחת השגחתו יתברך.

ובכל נפשך

רש''י כותב, "אפילו הוא נוטל את נפשך". מכאן שיש להיות מוכנים למסור נפשנו למען שמו יתברך, ולהגן על שמו יתברך לשם שלא יתחלל בעולם, כמעשה הקנאות שעשה פנחס. ומכל מקום, ראוי לאדם להרהר זאת שמוכן למות לשם שמיים, או שמוכן לחרף את נפשו למען ה' יתברך, וייחשב לו כאילו קיים זאת בפועל כמאמרו של הרמח''ל בספרו, דרך השם. וכן מצינו עניין זה אצל רבי עקיבא שאמר לתלמידיו, "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו?" והנה רבי עקיבא זכה לקיים זה הפסוק, ונפטר מהעולם בעת אמירת קריאת שמע.

ובכל מאודך

פירוש א

פירוש אונקלוס מתרגם כך, "ובכל נכסך", משמע בכל הנכסים שיש לאדם. וכן גם רש''י הוסיף ואמר, "בכל ממונך". והביא לזה רש''י דוגמה: "יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכל נאמר בכל מאדך". על האדם להיות מוכן "להפסיד" את כל הונו רק כדי לזכות באמת להרגיש אוהב ודבק בה', או שאוהב לקחת חלק בגמילות חסדים וצדקה, וגם זה עניין חשוב בזה הנושא, של אהבת ה' בכל מאדך.

פירוש ב

אומר רש''י, "דבר אחר, ובכל מאדך: בכל מדה ומדה שמודד לך [הקב''ה,] בין במדה טובה [ו]בין במדת פורענות".

כנגד שלושת האבות

לאחר שלמדנו והבנו את פירוש פסוק "ואהבת", נעמיק בו מעט יותר.

אומר בעל הטורים, "ואהבת. אותיות האבות".

וממשיך בעל הטורים וכותב:

בכל לבבך

כאברהם שנאמר בו [נחמיה ט פס' ח,] "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ [נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ]".

ובכל נפשך

כיצחק, שמסר נפשו להקב"ה [בעקידה].

ובכל מאדך

כיעקב, דכתיב [שכתוב] ביה [בו, עליו:] "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" [בראשית כח פס' כב].

עד כאן לשון בעל הטורים.

ומכאן אנו למדים שבכל אדם הרוצה לעבוד את ה' באהבה, נדרשים ג' בחינות אלו, כנגד שלושת האבות.

בחינה ראשונה-אברהם אבינו

ראשית כל, על האדם להיות נאמן להקב''ה, וללכת בדרכיו בתמימות. ככתוב בדברים יח פס' יג, "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". כך גם אברהם אבינו עבד את הקב''ה בתמימות, בשלמות, ללא שאלות מתחכמות, כפי שרואים בעקידת יצחק: ה' מצוה על אברהם לקחת את בנו יצחק ולעקוד אותו על גבי המזבח, ואברהם, לא רק שלא התנגד, אלא אפילו לא שאל שאלות. קיבל את דבר ה' בתמימות ומבצע את משימתו בשלימות. עליו נאמר, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז פס' א).

ויוצא מכך שמי שרוצה באמת לאהוב את ה', אין הוא צריך להתמרמר על כל דבר שקורה, אלא לקבל הכל בתמימות משום שזה רצון הבורא.

בחינה שניה-יצחק אבינו

בחינה נוספת וחשובה שעל האדם לקבל על עצמו, היא לדעת שכל מה שקורה בכל ענין בחיים, הוא רצון הבורא, כפי שראינו לעיל עם אברהם.

והנה לגבי יצחק, הדבר נוגע אליו יותר. בעוד שאברהם רק קיבל את ההוראה מה' לעקוד את יצחק, יצחק עצמו היה זה שהולך להיעקד. אם כך ליצחק היה ניסיון קשה, האם להקשיב לאביו, או שמא להתנגד למעשה "נוראי" זה בתוקף. וכידוע לכל, יצחק לא הרבה לשאול, חוץ משאלה אחת תמימה ששאל את אברהם אביו: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" (בראשית כב פס' ז). יצחק מרוב תמימותו, לא שיער בדעתו שהוא זה שהולך להיעקד על המזבח. מכאן למדים אנו את עניין התמימות.

אולם בעל הטורים מונה דבר אחר. הוא מתאר את יצחק בתור מי שמסר נפשו להקב''ה. וכי נכון הוא הדבר? הרי ראינו שלבסוף יצחק לא נעקד, ואף לא מוזכר על זה שום דבר בסיפור. אלא מה? לאחר שיצחק הבין מדברי אברהם, שהוא זה שהולך להיעקד, לא ראינו בשום מקום שהוא התנגד. וזו היא גבורתו. במקום לפחד על עצמו, או לתרץ שמא הוא לא מוכן לדבר כזה, הוא הלך והסכים, במסירות נפש, להיעקד.

נסו לדמיין לעצמיכם, שאם היו שואלים אתכם, האם אתם מוכנים ללכת במשך שלושה ימים עם אבא שלכם בעוד שאין לכם מושג לאן הולכים ומה תעשו? סביר להניח שלא. ואם כבר הסכמתם, האם הייתם מוכנים לאפשר כל כך בקלות שיקריבו אתכם על המזבח? האם הייתם מוכנים למסור נפשכם ולמות כי כך ה' ציוה?

שאלה זו נשארה פתוחה בכונה, והענין הנובע מן השאלה הזו, הוא שכל אדם, בעת אמירת המילים, "ובכל נפשך", עליו לזכור את סיפור העקידה, וכמה מסירות נפש הייתה לו ליצחק אבינו, ולכוון בעת אמירת מילים אלו להיות מוכן למסור נפשו למענו יתברך, ואז ייחשב לנו כאילו עשינו זאת בפועל (כמאמר הרמח''ל בספרו דרך השם, שהבאנו כמה פרקים עוד קודם לכן).

בחינה שלישית-יעקב אבינו

יעקב אבינו אומר להקב''ה: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". יעקב אבינו אומר לה', כל מה שתיתן לי, בין אם מקנה או זהב, או איזה רכוש גדול וכו', את המעשר ממנו אתן "כדֵי לעבדך, ולפרסם ששמרת לי הבטחתך" (פירוש ר' יוסף בכור שור). ולמי יעקב ייתן את אותו מעשר? "לתתו למי שהוא ראוי לקחתו, לכבוד השם" (פירוש האבן עזרא). ומי ראוי לקחת את אותו מעשר? "היה לוי [בנו של יעקב] ה'מעשר' [אליו התכוון יעקב אבינו], שהיה מתעסק בעבודת האל יותר משאר אחיו" (פירוש הרד''ק). שבט לוי כידוע, לא חטא בעוון העגל ובמקום זאת, למד תורה. בהמשך, שבט לוי זכה שממנו ייצא זרע הכהונה, וכל השאר הלווים שאינם כהנים, זכו לעבוד בבית המקדש. וכן מצינו במדבר יח פס' כד, שה' מצוה, "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה', תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם". והיום, אמנם אין מעשר, לא ללווים ולא לכוהנים, אולם ישנו שימוש תלמידי חכמים אשר מעלתו גבוהה. ומכאן למדים אנו, שאדם האוהב את ה', ירבה בצדקה, ובשימוש תלמידי חכמים, ולא יחסוך בעניין, אלא להיפך, ירבה בכך עד כמה שידו מספקת בדבר.

סיכום הפסוק

עלינו לעבוד את ה' ביראה, ולאחר שנשיג זאת, נוכל לעבוד אותו יתברך באהבה, ולקיים בכך מצות עשה של "ואהבת", אשר דרך השגת מידה זו מורכבת משלושה נושאים עיקריים שעל ידם ניתן להשיג את הבסיס באהבת ה' והם: לאהוב אותו בכל ליבנו, ולהרגיז יצר הטוב על יצר הרע. לאהוב אותו עד כדי כך שנהיה מוכנים למסור נפשנו על קידוש שמו. וכן עלינו לאהוב אותו בכל מאדנו, ולהבין שכסף וממון אלו הם רק חומר, אשר על ידם משמשים תלמידי חכמים, ומזכים את הרבים.

דברי סיכום

הצלה מפני המזיקין

צירוף האות הפותחת, יחד עם האות הסוגרת של הפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, והרי לנו המילה שד. ומצינו בגמרא, ברכות ה עמוד א, "אמר ר' יצחק, כל הקורא קריאת שמע על מטתו—מזיקין בדילין [מתחרקים] הימנו [ממנו]", ומכאן רואים שקריאת שמע, ובמיוחד זו שעל המיטה, מצילה מן המזיקין, וכן עוזרת בכל מיני תיקונים ולא נרחיב בזה הענין. אבל כן בכל זאת נאריך ונשאל, מאיפה ידוע לנו שהקורא קריאת שמע על מיטתו, כל המזיקים בורחים ממנו? ונאמר באותה גמרא: "אמר ר' יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו", ומכאן שקריאת שמע עוזרת להרחיק מן האדם את כל המזיקין.

זהירות ודקדוק באותיות

בנושא הקודם דובר על הרחקת המזיקין מהאדם. אולם יש עוד ענין בקריאת שמע שעל המיטה והוא להרוג את אלו המזיקין שהאדם יצר על ידי שפגם בברית, ותיקון גדול וחשוב הוא זה, שהנהיג האר''י ז''ל. ולאחר שהבאנו את אלו הדברים, ניגע בענין נוסף וחשוב בעת קריאת שמע, ולא נוגע רק לזו שעל המיטה, והוא: לדקדק היטב באותיות שבפסוקי קריאת שמע כולה.

ונביא על זה העניין, קטע מהקונטרס, "ברית ישראל", שחיבר הרב יעקב ישראל לוגאסי:

הרב הקדוש רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל בעל "יסוד ושרש העבודה" הפליא עצה בזה בחבורו, שסדר ולמד האיך צריך לקרוא קריאת שמע, שלא יחליף האותיות במקום ב' לומר פ', כמו "בכל לבבך" אל יאמר 'בכל לבפך', וכן לא יאמר 'ופכל לבבך'. "ובכל מאדך" לא יאמר 'מודיך'. ומביא עצה לזה שזמן רב יקרא "קריאת שמע" מתוך הסדור דייקא, וירגיל עצמו ממש לומר מלה במלה בחיות הלב וידקדק בכל אות ואות.

ואז, אם יתנהג ככה, הגם שפגם מה שפגם ועל-ידי כל עברה הרתיח לעצמו יותר הגיהנום, בפרט על-ידי פגם ברית קודש, אז על-ידי דקדוק מלין ב"קריאת שמע", יזכה שעל-ידי כל תיבה ומילה [שאומר,] ממש [כאילו] ישפוך מים (רוחניים) הרבה, לאש הגיהנום [בכדי] לצננו, כאשר אמרו רבנו זכרונם לברכה (ברכות טו): "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנום ואשרי לו".

ויאמר "קריאת שמע" בחיות אלקית ביראה ובשמחה כמבואר (בטור "ארח חיים" סימן סא ב"בית יוסף") וזה לשונו: ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב רב עמרם לשויה איניש לקריאת שמע כפרוטגמא חדשה, כלומר: שלא תהיה בעיניו כדבר שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו. וכן אמרו חז"ל על "אשר אנכי מצוך היום"–בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, עד כאן לשונו.

ויאמר ברעש ובקול המעורר כוונה ובחרדת הלב [את פסוק] שמע ישראל, ויאמר כל מלה ממש בפני עצמה שעל-ידי הפרדת המלים, יפריד בזה [את] דברי הסטרא אחרא ולא תתבלבל מחשבתו, ויאמץ עצמו בכל כחו לכוון בפרט בפסוק ראשון, ורק תיבת ה' אלקינו יאמר ביחד [דהיינו ברציפות, ולא יפריד בין ה' לאלוקינו], ויתאמץ לכוון כל הכוונות הנאמרים לעיל.

ואמרו על הקדוש בעל "אשל אברהם" ו"דעת קדושים" מבוטשאטש שלפעמים היה מאריך כמה שעות רצופות בפסוק "שמע ישראל" מגודל הכוונות והיחודים והתפשטות נפשו מגופו.

וגם הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא מעיקר היחוד, וכמו "שמע ישראל" צריך גם זה לומר מילה במילה בכח גדול ובכוונה, כמובא ב"שלחן ערוך" ("ארח חיים" שם "מגן אברהם" ס"ק יא, עיין שם).

ואחר כך [אחרי אמירת פסוק ראשון של קריאת שמע וברוך שם כבוד מלכותו,] תאמר [את] שאר "קריאת שמע" ותכוון בכל דבקי אותיות והתקונים והמצוות, ואז בכל תיבה ותיבה ממש מרפא גופו ורמ"ח [248] איברי נפשו מהארסיות שנתן בו היצר וכל החילות דילה, כמובא ב"טור" ("ארח חיים" סימן סא) ובמקובלים.

ועד כאן מחיבורו של הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א. ועיין בדברים אלו דברים יפים וחשובים הרבה.

סיכום

ובענין הסיכום, נביא עוד מדברי הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א, בענין הכונות שיש לכון ובזה נסיים:

"שמע ישראל"–הקשב והבן ישראל.

"ה' אלקינו"–ה', היה הווה ויהיה, שהוא אלקינו, תקיף ובעל היכלת והכחות, "ה' אחד"–ה' אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. ויאריך בד' של אחד בכוונה זו [דהיינו יאריך במחשבתו על זה הענין].

ובכונתו "אחד" שה' יחיד ומיוחד וממלא כל העולמות וכל חיותם של כל העולמות ממנו, ואין שום כח לשום דבר מבילתו יתברך. ואפילו המחשבות של האדם וכל פעולותיו הכל רק מכחו יתברך.

ויכון במלת "אחד" למסר נפשו על קדוש ה' ויציר לעצמו כאלו אש גדולה לפניו והוא מטיל וזורק עצמו לתוך האש, והוא תיקון עצום לחשוב, ורק שיכוון בלבו זאת באמת ובלב שלם...

ועד כאן מדבריו של הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א.

ונסיים בצפייה ובתפילה להשם יתברך, שדברים אלו אשר הובאו בחוברת, ייכנסו אל וייתישבו בלב הקוראים והמעיינים בה. "הבא להיטהר מסייעין בידו", אמן כן יהי רצון.