המזרח התיכון על פי המפה המקורית של הסכם סייקס-פיקו שנספחה למכתבו של פול קאמבון, חותם ההסכם בשם הצרפתים לאדוארד גריי, חותם ההסכם בשם הבריטים, ב-9 במאי 1916. הקו שנמתח בין כירכוכ במזרח לעכו במערב חילק את השטחים העות'מאניים לאזור השפעה בריטי (B) מדרום לקו ואזור השפעה צרפתי (A) מצפון לו. בתוך תחומי ההשפעה האלו סומנו אזורים בהם יוכלו בריטניה (אדום) וצרפת (כחול) לבסס את שליטתן המלאה. השטח בצהוב, ליבה של מה שלימים נודע כפלשתינה-א"י נועד להיות תחת שלטון בינלאומי. הכתם האדום סביב חיפה מסמן את המובלעת הבריטית בין חיפה ועכומפת התביעות הטריטוריאליות של התנועה הציונית כנספח למסמך התביעות הציוני שהוצג בפני ועידת השלום ב-3 בפברואר 1919. גבולות המדינה היהודית שבצפון כללו את השטח עד הנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף מסומנים בקו קטועתולדות הסרבנות הערבית לדורותיה: תוכנית ועדת פיל לחלוקת עבר הירדן וארץ ישראל המערבית - ארץ ישראל המנדטורית, למדינה ערבית לערביי ארץ ישראל שתהיה חלק מאמירות עבר הירדן ומדינה יהודית שמתוחמת בקו אדום. הצד היהודי הסכים לעקרון חלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות יהודית וערבית אם כי לא במתכונת שהציעה הועדה. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודיםתולדות הסרבנות הערבית לדורותיה: ועדת פיל הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כך שהשטח הצבוע ירוק במפה יועד עבור המדינה הערבית לערביי ארץ ישראל ויהיה חלק מהמדינה הערבית ממזרח לנהר הירדן - אמירות עבר הירדן ואילו יתרת השטח, הצבוע תכלת, כ-17% מארץ ישראל המערבית (כ-4% מהשטח שיעדה ועידת סן רמו לבית הלאומי היהודי) נועדה למדינה היהודית. השטח בצבע בז' נועד להשאר בידיים בריטיות. הצד היהודי הסכים לעקרון חלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות יהודית וערבית אם כי לא במתכונת שהציעה הועדה. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודים
