משתמש:הייתם שחאדה/טיוטה
 |
 | |
| |
| שיחה | |
דִּיגְלוֹסְיָה היא מילה מיוונית διγλωσσία שהמשמעות שלה היא שפה כפולה.המושג דגלוסיה נראה בשנת 1902 כאשר תיארו את השפה היוונית שבה שפת העם שמשה כשפה מדוברת לצד השפה הטהורה ששמשה לכתיבה. המושג דיגלוסיה בהתייחס לשפה הערבית,תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; ⓘ?) מתאר את השימוש בשניי גוונים של השפה, ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى),וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ) שני הגוונים מתפקדים לצרכים שונים ובהקשרים שונים [1] [2] . היא מצב לשוני־ חברתי נדיר יחסית, שבו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאוד, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה.פער זה הביא למרחק לשוני בין שני הקודים הלשוניים בכל אחד מרובדי השפה: הפונולוגי, ה מורפולוגי, ה תחבירי וה סמנטי. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות, אולם המונח דו ־לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים.
השפה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערבית (العربية (אל-ערביה) או פשוט عربي (ערבי)), מדוברת על ידי כ- 290,000,000 איש כשפה אם. לפיכך, שפה זו היא המדוברת ביותר מבין השמית והחמישית מבין כלל השפות. הערבית קרובה לשפה העברית ולארמית, וכולן כלולות בשפות השמיות המרכזיות, שהן חלק מהשפות השמיות המערביות. אזור התפוצה של הערבית הוא ממרוקו ומאוריטניה במערב לעומן במזרח ומסומליה בדרום לעיראק וסוריה בצפון.
השפה הערבית מורכבת למעשה משתי שפות, שפה ערבית ספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפצחא") ושפה ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמיה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארג'ה").
שפה ערבית ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השפה הערבית הספרותית היא שפה אחת, עם כללי דקדוק והגיה אחידים וברורים. היא משמשת בראש ובראשונה כשפת הקוראן והתפילה ובהמשך כשפה אחת לכל דוברי הערבית באשר הם.
עם התפתחות אמצעי התקשורת והגלובליזציה- הערבית הספרותית מייצרת רמות שונות ויותר קלות שלה, המשמשות בעיקר לכתיבה, לתקשורת ולמטרות רשמיות ברחבי העולם הערבי.
החשיפה לשפה הערבית הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוברי ערבית נחשפים לשפה ספרותית/תקנית החל מהגן ולפני כניסתם לבית הספר: הם שומעים אותה בתכניות הטלוויזיה, רואים אותה כתובה בשלטי חוצות ועוד אי לכך, היא אינה שפת אמו של דובר הערבית .[3]
מידת החשיפה לשפה הספרותית /התקנית לפני גיל בית הספר תלויה לרוב בסביבת הילד ובמשפחתו, ולמידה שיטתית של השפה הספרותית/התקנית מתבצעת עם הכניסה לבית הספר.
קריאת ספרים מגיל צעיר נחשבת לדרך טבעית לחשיפה לשפה הספרותית והעשרת השפה. למשל, ספרי ילדים חושפים את הילדים לשפה הספרותית מגיל צעיר ומעשירים את אוצר המלים הספרותי שלהם .
ערבית ספרותית (או ה-פֻצְחַא בערבית), אנו יכולים למצוא בספרי ערבית, בעיתונים ובחדשות בערבית, ברדיו ובטלוויזיה בערבית. זוהי השפה אותה אנו למדים בבתי ספר. חשוב לציין שהשפה הערבית הספרותית זהה בכל מדינות ערב.
שפה ערבית מדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]
השפה הערבית המדוברת נחשבת לשפה אם והשפה של הבית. השפה הערבית המדוברת נולדה מהשפה הערבית הספרותית. לכן – רוב המילים בערבית מדוברת הנן למעשה מילים בערבית ספרותית, ונוכל, על פי רוב, למצוא אותן במילון ערבית אם רק נצליח להבין מאיפה הן באו. ניקח לדוגמה את הפועל – בַּאקוּל – אני אומר בערבית. פעמים רבות בהגיה נשמע בַּאאוּל או בַּאגוּל, תלוי היכן אנו נמצאים. וכך נוצרו ניבים ולהגים אופייניים לכל אזור גאוגרפי, עד לרמה של הבדלים ניכרים בין כפר או שבט בדואי אחד למשנהו. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים, ערביי ישראל והדרוזים, וניבים בדואים, שמדוברים בקרב הבדואים.
השפה המדוברת אינה מייצרת להגים חדשים אלא מטשטשת את הקיימים ככל שהמשתמשים בשפה במקומות שונים.
החשיפה לשפה הערבית המדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוברי ערבית נחשפים לשפה הערבית המדוברת מלידה, היא שפת הבית, הרחוב. השימוש במדוברת משתנה לפי כל אזור גאוגרפי, קיימים להגים ודיאלקטים שונים של אותה שפה.[4]
חשיפה הילדים דוברי הערבית לשפה הערבית הכתובה עוד לפני כניסתם לבית הספר מוגדרת כדבר חיוני [5] י
השוני בין השפה הערבית הספרותית לבין המדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשפות מסוימות הגרסה הכתובה והגרסה המדוברת דומות מאוד זו לזו, בעיקר משום שהשפה הכתובה התפתחה, במידה רבה, על בסיס השפה המדוברת. לעומת זאת, בשפות אחרות שמוגדרות כשפות דיגלוסיות, השוני בין הגרסה הכתובה לבין הגרסה המדוברת הוא גדול מאוד. שוני זה נובע מכמה גורמים (שאינם בהכרח בלתי תלויים זה בזה ) למשל:
- אף שהשפות הכתובות מבוססות במקורן על גרסאות שהיו מדוברות בתקופה כלשהי, נוצר במרוצת השנים " פער" ניכר בין אלה לאלה. פער זה נובע מן העובדה שהשפה המדוברת משתנה במהירות רבה יותר, ואילו השפה הכתובה נוטה להיות שמרנית יותר. ממדי הפער הזה משתנים ממקרה למקרה.
- שפות כתובות גם משתכללות, לא פעם, עקב שימוש בכללים ובמבנים מחייבים אשר נוצרו על ידי בלשנים ואינם בהכרח חלק מן השפה המדוברת הרווחת
- שפות כתובות עשויות להיות מבוססות על דיאלקט מסוים, שמבחינת דוברים מסוימים הוא שונה מאוד מן הדיאלקט הילידי שלהם.[6]
דוגמא להבדלים בין השפה המדוברת לבין השפה הספרותית :[עריכת קוד מקור | עריכה]
اسا אִסַא במדוברת = الان אלְַאן בספרותית במשמעות עכשיו بُكرا בוכְּרָא במדוברת = غدًا ע'דַן בספרותית במשמעות מחר طِلِع טֶלע במדוברת = صَعَدَ סָעָדָ בספרותית במשמעות עָלָה اِيش אֵיש במדוברת = ماذا מאד'ה בספרותית במשמעות מה
מצבה של הדיגלוסיה בשפה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיגלוסיה היא שפה כפולה, מצב לשוני- חברתי נדיר יחסית,שבו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאוד, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה[7].אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו לשוניות[8],אולם המונח דו־לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים. מונחים "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" אינם מדויקים לגמרי בהקשר זה. "השפה הכתובה" אמנם משמשת בעיקר בטקסטים כתובים, אולם היא משמשת במצבים מסוימים גם בדיבור. באותו אופן, "השפה המדוברת" משמשת בעיקר בדיבור, אולם לעתים היא מועלית על הכתב. מסיבה זו יש המעדיפים את המונחים "שפה גבוהה" ו"שפה נמוכה" במקום "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" בהתאמה, אולם אין להבין מכך כאילו השפה המדוברת נחותה לעומת השפה הכתובה. בקהילות מסוימות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, "השפה המדוברת" אכן נתפסת כנחותה, אולם זה לא תמיד המצב, ובכל מקרה התפיסה הזו עשויה להשתנות במהלך ההיסטוריה. אפשר לומר כי "השפה הכתובה" או "הגבוהה" משמשת בעיקר במצבים רשמיים, בעוד "השפה המדוברת" או "הנמוכה" משמשת בנסיבות פמילאריות ופופולריות[9].החוקרים סבורים שהגורמים לתופעת הדיגלוסיה הם התפשטות "השפה המדוברת" או "הנמוכה" לאזורים ועמים שונים אשר גרם לפיתוח להגים ודיאלקטים שונים של אותה שפה [10] מצב של דיגלוסיה קיים כיום בארצות הברית. השפה הערבית הספרותית משמשת את דוברי הערבית בארצות אלה (השפה המשמרת במידה רבה את לשון הקוראן והמסורות העתיקות) כלשון הכתיבה בספרים ,בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, בעוד ששפת הדיבור היומיומית היא אחד הניבים הערביים המקומיים, המשתנים ממקום למקום.
מבחינה חברתית־ תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים, מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה. ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי־ ביניים. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית[11],[12].
בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצב של דיגלוסיה קיים כיום בארצות ערב. בארצות אלה משמשת השפה הערבית הספרותית כלשון הכתיבה בספרים, בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, בעוד ששפת הדיבור היומיומית היא אחד הניבים הערביים המקומיים, המשתנים ממקום למקום.
דיגלוסיה קיימת כיום גם בקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ, שבהן משמשת הגרמנית ה"גבוהה" (Hochdeutsch, הניב הנפוץ בגרמניה) כשפת הכתיבה, בעוד שפת הדיבור היומיומית היא גרמנית שווייצרית. מצב דומה קיים גם בלוקסמבורג.
עד שנת 1976 הייתה נהוגה דיגלוסיה גם ביוון. שפת הלימוד בבתי הספר ושפת הכתיבה, הייתה על-פי רוב "קתרבוסה" (Καθαρεύουσα), שפה שנוצרה מתוך ניסיון לשמר את השפה היוונית הקלאסית, בעוד שפת הדיבור היומיומית כונתה "דימוטיקי" (Δημοτική), שהיא בעצם סדרה של ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות, תוך השפעה של שפות בלקניות אחרות, בעיקר טורקית. מאז שנות ה־80, שפת הלימוד בבתי הספר היווניים, ושפת ההודעות הרישמיות היא "דימוטיקי", והשימוש ב"קתרבוסה" דועך.[13]
באירופה הנוצרית של ימי הביניים נעשה שימוש נרחב בלטינית כשפת כתיבה, אף על פי שהלטינית עצמה חדלה להתקיים כשפת דיבור, והיא התפצלה למספר שפות (איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, רומנית ועוד), שכבר היו שונות ממנה במידה ניכרת. לטינית הייתה גם שפת התפילה של הנוצרים הקתוליים. הדיגלוסיה שירתה במידה רבה את האינטרס של הכנסייה בימים ההם - פשוטי העם לא יכלו לקרוא את כתבי הקודש ואת ספרי הפרשנות באופן ישיר, אלא רק בתיווך איש דת.
באזורים הרומניים ובכללם צרפת, השפה הלטינית הייתה הדומיננטית בהיווצרות השפה המקומית, משמע שבצרפתית יש יותר יסודות רומיים מאשר גרמאניים. בצרפת לא הייתה אחידות בניב בימי הביניים. בכל צרפת השפה המדוברת הייתה הצרפתית, אם כי בניב שונה בכל אזור, למשל בנורמנדיה ניב נורמני, בדוכסות בורגונדיה ניב בורגונדי (רק במהפכה הצרפתית הניב הפריזאי ניצח והשתלט על כל הצרפתית). השפה השנייה - השפה העליונה - הייתה הלטינית, בה השתמשו לצורכי פולחן, כנסייה, סקרמנטים, שפת התרבות ובאותיותיה כתבו, והיא נחשבה לשפת המשכילים ואנשי הכנסייה.
בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארץ ישראל, בסוף המאה ה־2 לספירה, דעך השימוש בלשון חז"ל כשפת דיבור, והשימוש בארמית נעשה נפוץ. עם זאת, עדיין נכתבו חיבורים בלשון חז"ל במשך כ־200 שנה אחרי שהדיבור בה כמעט פסק. חוקרי עברית משערים, שהחל מסוף המאה ה־2 ובמשך 200 שנה בערך, נוצר בקרב היהודים בארץ ישראל מצב של דיגלוסיה – שפת הכתיבה, או השפה ה"גבוהה" הייתה עברית (לשון חז"ל), בעוד שפת הדיבור היומיומית הייתה ארמית (למעט כמה קהילות יהודיות קטנות). ארמית ועברית בלשון חז"ל הן שפות קרובות, הן מבחינת המוצא והן מבחינת ההשפעה ההדדית, ולפיכך המצב הלשוני הזה מתאים להגדרה של דיגלוסיה. החל מהמאה ה־5 לספירה דעך השימוש בלשון חז"ל גם כשפה כתובה והארמית החלה לשמש את היהודים בארץ ישראל בכל תחומי החיים.
גם אצל יהודי ימי הביניים הייתה דיגלוסיה: השפה המדוברת אצל היהודים הייתה השפה המקומית, ומימי הביניים המאוחרים ניבים יהודיים של השפות המקומיות, ואילו שפות הכתיבה היו עברית וארמית (אצל יהודים אשכנזים מכונות שתי השפות "לשון הקודש"). כיוון שיהודים למדו לקרוא ולכתוב עברית, הם השתמשו באותיות העבריות גם לכתיבת הניב המקומי שבו דיברו. לפיכך שפות יהודיות כגון יידיש, לאדינו או ערבית יהודית נכתבות באותיות עבריות. לעברית הייתה יוקרה תרבותית ומבחינה דתית נחשבה לקדושה, שכן זו שפת התורה וספרי הקודש. היא נחשבה גם לשפה מקורית ועליונה. את השפה העברית ידעו בעיקר הגברים.
השפה הערבית היא אחת משתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל על פי החוק, והשימוש בה גדל באופן משמעותי בעקבות סדרת פסקי דין של בית המשפט העליון במהלך שנות התשעים. משרדי הממשלה מפרסמים את כל המידע המיועד לציבור הישראלי בעברית, כאשר חלק מהמידע מתורגם גם לערבית, אנגלית, רוסית ואף שפות נוספות הנמצאות בשימוש בישראל.
בנוסף, קיימים חוקים השומרים על זכות האוכלוסייה הערבית לקבלת מידע בערבית. לדוגמה, חלק מההפקות של ערוצי הטלוויזיה הציבוריים חייבות על פי החוק להיות בערבית או להיות מתורגמות אליה. תקנות הבטיחות במקומות העבודה חייבות על פי החוק להתפרסם בערבית אם חלק משמעותי מן העובדים הם ערבים.
עברית היא שפת התקשורת הנפוצה ברוב מקומות העבודה בישראל מלבד ביישובים הערביים בישראל, בקרב העולים החדשים, העובדים זרים ובקרב התיירים. בתי הספר הממלכתיים הערביים אשר נמצאים בפיקוח המדינה מלמדים בערבית לפי תוכנית לימודים שמותאמת לאוכלוסייה הערבית. הלימודים כוללים שיעורי חובה של עברית כשפה זרה מכיתה ג' והלאה. לימודי הערבית לתלמידים דוברי עברית אינם שיעורי חובה בכל בית ספר והם ברמה בסיסית בלבד.
השפעת הדיגלוסיה על תהליך רכישת מיומנויות אורייניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינה חברתית־תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים, מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). כך, למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". ההבחנה הזאת קיימת גם לגבי פעולה זהה בהקשרים שונים, למשל, כתיבת מכתב רשמי תהיה מצב של "שפה גבוהה" בעוד כתיבת מכתב לידיד תהיה מצב של "שפה נמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה.
ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי־ביניים. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית (בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים). בטלוויזיה וברדיו מתנהלים ראיונות תוך עירוב של שתי השפות, בהתאם למצב הלשוני המסוים שאליו נקלע הריאיון (למשל: דיון באידאולוגיה, לעומת ענייני דיומא). מעקב אחרי שיחות וראיונות מסוג זה בקהילות לשוניות שמקיימות דיגלוסיה מצריך מיומנות לשונית גבוהה.
דיגלוסיה מקשה על רכישת מיומנויות אורייניות, קריאה וכתיבה מחייבים לא רק לימוד של שיטת הכתב גרידא, ולא רק העשרת אוצר מילים, אלא לימוד של שפה חדשה, שיש לה אמנם קשר לשפה המדוברת, אולם היא שונה ממנה במידה ניכרת. אחת המיומנויות האורייניות החשובות היא היכולת להבחין בין המצבים הלשוניים השונים, המחייבים כל אחד שפה אחרת, והיכולת לעבור בצורה חופשית בין מצב למצב (במקרים רבים, המעבר בין "השפה הנמוכה" ל"שפה הגבוהה" ולהפך הוא מהיר ובלתי־צפוי).
במדינות מפותחות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, נלמדת השפה הכתובה ("הגבוהה") בעל־פה, עוד לפני שהושלם לימוד האלפבית, תוכניות טלוויזיה לילדים בגיל בית־ הספר כוללות דיאלוגים בשפה הכתובה כדי לסייע לתלמידים לרכוש אותה גם אם הם עדיין אינם שולטים בקריאה וכתיבה.[14]
לדיגלוסיה בשפה הערבית יש חלק מרכזי בהישגי הקריאה הנמוכים של המגזר הערבי יחסית למגזר היהודי ומעכבת את ההתפתחות של המיומנויות הדרושות לתהליך הקריאה[15]. ברמת הלקסיקון,מדובר על מרחק פונולוגי בין שתי השפות[16]. תוצאות המחקר של סאייג –חדד [17] שנערך אצל ילדים דוברי הערבית בדיאלקט פלסטיני בצפון ישראל, מראות שהפער בין השפה הספרותית לבין השפה המדוברת משפיע על ההתפתחות הטבעית לצורך רכישת מיומנויות קריאה בסיסיים, זה בא לידי ביטוי בקושי בידוד פונמות בתחילת מילה ובסופה, ומתקשים לבודד את הפונמות מהשפה הספרותית יותר ,בנוסף לכך , הדיגלוסיה האחד הגורמים העיקריים של הישגיהם הנמוכים בשטף הקריאה ובהבנת הנקרא בערבית . מכאן עולה שדובר הערבית הקורא בערבית ספרותית בעצם קורא בשפה שנייה ומעבד אותה כשפה שנייה ואינו מרחיב את הליקסיקון של השפה המדוברת . [18].
ותמיכה לכך באה ממחקר העוסק בקריאה כמיומנות מבוססת שפה- בתור שכזו היא מושפעת שפה דבורה.
הדיגלוסיה
ילדים עם רמה נמוכה בשפה דבורה (עם מקדם סיכון התפתחותי לשוני או חסך לשוני, סיכוי ההצלחה שלהם ברכישת הקריאה עלול להיות מושפע לרעה[19]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוחנן אליחי, לדבר ערבית: קורס ללימוד השפה הערבית המדוברת הפלסטינית. הוצאת קסת, ירושלים, 1989; מהדורה שנייה מתוקנת: מינרוה בית הוצאה לאור, ירושלים, 2006.
- דיגלוסיה ודו-לשוניות בהקשר של השפה הערבית : עדות ממחקר קוגניטיבי, אברהים, רפיק , מגמות מו,4 (תשע) 598-625
- C. A. Ferguson, 'Diglossia', Word, vol. 15, 1959, pp. 325-40
- בנימין נויברגר, ראובן אהרני, מוסטפא כבהא, החברה הערבית בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.
- ferguson,charles A(1959).diglossua.word,15,325-340
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלמוג בהר, הערבית הספרותית תהיה האספרנטו העולמית, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2006
- התוכנית ללימוד ערבית - על ההבדל בין ערבית קלאסית, ערבית תקשורתית וערבית מדוברת
- קרין תמר שפרמן, זהות ערבית במדינה יהודית ודמוקרטית, פרלמנט גיליון 58, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- בין הלשון המדוברת ללשון הכתובה במצב של דיגלוסיה :השלכות על רכישת האוריינות בקרב דוברי ערבית כשפת אם http://education.academy.ac.il/Admin/Data/Publications/Washington-heb.pdf
- http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2297657
- http://www.achva.ac.il/sites/default/files/achvafiles/maof_book/%20%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D-%20%D7%93%D7%A8%20%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%A4%D7%A8%D7%92%D7%9E%D7%9F.pdf
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רפיק, א'. (2010)
- ^ יוסף, מ'. (2010)
- ^ רפיק, א'. (2010)
- ^ רפיק, א'. (2010)
- ^ סאייג, ח'. (2010)
- ^ לפי Pikulski,J.J.,&Chard,D.J.,2005
- ^ לפי ferguson 1959
- ^ לפי fishman 1991
- ^ לפי אברהים, רפיק 2009
- ^ לפי יוסף, מיי 2013
- ^ בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים
- ^ לפי טוב לי, אסתר,קריית ביאליק:אח, 2000
- ^ פרגסון תיאר ארבעה מצבי דיגלוסיה:(א)גרמנית בשווייץ: החיים הציבוריים מתנהלים בגרמנית הרווחת באוסטריה ובגרמניה, אבל החיים הפרטיים – בגרמנית שונה ממנה, גרמנית שווייצית.(ב) ערבית: קיימות שתי גרסאות של השפה, אחת משמשת לכתיבה והשנייה לדיבור, ויש ביניהן פערים גדולים מאוד. (ג)האיטי: הצרפתית היא השפה של החיים הציבוריים ושל בית הספר, אבל כולם מדברים קריאולית בגרסת האיטי. (ד) שתי הגרסאות של היוונית.
- ^ למשל Ferguson 1959, 1991, ,Schiffman 1997 ,Datlas 1993 ,Berger 1990 ,Scotton 1986 ,Eckert 1980 ,Fellman 1975 ,Wexler 1971 Hudson 2002
- ^ לפי סאיג'-חדאד,Saiegh-Haddad, 2003b
- ^ לפי 2003, Haddad-Saiegh
- ^ סאייג חדאד, א'. (2008)
- ^ רפיק, א'. (2010)
- ^ לפי Rush,1999
קטגוריה: אוריינות קטגוריה: חברה קטגוריה: חינוך קטגוריה: תרבויות קטגוריה: למידה קטגוריה: מידע קטגוריה: ערבית קטגוריה: ספרות קטגוריה: קריאה