משתמש:הללג/היחס לביקורת המקרא

היחס לביקורת המקרא – כמה נקודות למחשבה

במאות השנים האחרונות, פרצה אל העולם החילוניות, ועמה גם ניתוח ביקורתי של המקרא ושל מקורות היהדות האחרים. התקבע "מדע" בפני עצמו – "מדע המקרא", או בשם הנפוץ יותר – ביקורת המקרא. רבות ממסקנותיהם של חוקרים בתחום זה מערערות על המסורת המקובלת ביהדות, ויהודים מאמינים רבים – דתיים, מסורתיים וחילונים – מתקשים לפרנס את הפער שבין המסורת שאותה קיבלו לבין מה שמצטייר בעיניהם כ"מדע", ועל כן כאמת לאמתה.

מאמר זה ינסה להציג כמה נקודות לאותם נבוכים, בהבנה של אותו תחום מחקר ושל היחס אליו מצד היהודי המאמין. כותב מאמר זה מודע למגבלותיו – ברמת הניתוח ובהבנה, וגם בכמות הידיעות; הכותב לא למד באופן אינטנסיבי ומקיף את כתביהם של החוקרים השונים, לא עבר על החומר הסטרטיגרפי העדכני ולא התנסה בתיארוך פחמן 14. עם זאת, נראה שכדי לקבוע יחס עקרוני לתופעה מסוימת, אין הכרח להתמצא בכל רזיה, ועל כל פנים הנקודות שיועלו יוכלו, כמדומה, לעזור גם למתמצאים יותר. תמצית הטענה היא שהגישה הכללית היא החשובה, וכל היתר הוא קריטי פחות.

מאמר זה הוא תשתית לשינויים; תיקונים יתקבלו בברכה, והצעות וקושיות יוכלו להיכתב בדף השיחה.

"מדע" המקרא אינו כמו מדע הפיזיקה

אחד הכשלים הפסיכולוגיים של המכירים את הנושא "מרחוק", הוא עצם המילה "מדע", יחד עם מילים נוספות כגון "אקדמיה", "פרופסור" וכדומה. בחושבנו על מדע עולה בראשנו תמונה של מה שנקרא "מדעים מדויקים" – כגון הפיזיקה, הכימיה וכדומה. אך אין רחוק מזה, כאשר מדברים על מחקר המקרא. הללו, הגם שגם הם נתונים להטיות ולאפנות מסוימות (ועמד על כך בהרחבה פילוסוף המדע תומס קון), הרי שסוף סוף הדברים ניתנים לבדיקה אמפירית, בניסויים הולמים ובתנאי ביקורת טובים. ביקורת המקרא, לעומת זאת, אינה מציעה אפשרויות מדויקות מעין אלה; חומריה הם ניתוח ספרותי של טקסטים, אשר כרגיל נתון למחלוקת ולא ניתן להכרעה חד-משמעית, וכן ממצאים ארכיאולוגיים ספורדיים, אשר אין בהם כדי לגבש תמונה מוצקה כשלעצמם, ואף ניתוח משמעותם ותיארוכם נתון פעמים רבות לוויכוח.

עדות להבדל הגדול שבין סוגי ה"מדע", הוא במחלוקות שבתוך המדע עצמו. בפיזיקה, בכימיה ובביולוגיה, כמות המחלוקות על נושאים עקרוניים היא קטנה. לרוב אין חולק על תורת היחסות, או על ממצאיה של תורת הקוונטים (להבדיל מפרשנותה), או על קיומו של המפץ הגדול. זאת, משום שהממצאים האמפיריים בנושא מקטינים את משרעת האפשרות למחלוקת. לעומת זאת, בחקר המקרא ישנו פער עצום בין העמדות השונות. כאשר מחד קיימת אסכולה שהתורה נכתבה כולה בידי משה, ולעומתה אחרת טוענת שהיא נכתבה כולה בימי בית שני, וכל מגוון עמדות הביניים קיים – עדות היא לכך שהממצאים הבודדים והניתוח הספרותי נתונים לפרשנויות שונות ומגוונות.

קונצנזוס ואפנות

אמנם, קיים לעתים מזומנות, גם בחקר המקרא, קונצנזוס סביב עמדות יסוד מסוימות. דוגמה לכך היא תורת התעודות, אשר מאז הועלתה על ידי הכומר אסטרוק במאה ה-18, זכתה להתקבל על ידי רוב בניין ורוב מניין של חוקרי המקרא. חוקרים מעטים יצאו נגד קונצנזוס זה (כגון קאסוטו, מ"צ סגל וי"מ גרינץ), אך הוא עדיין קיים. ולכאורה, קיומו של קונצנזוס מעיד על אמת העומדת מאחורי התיאוריה.

אולם לא היא. קונצנזוס סביב עמדה מוטעית היא תופעה אופיינית, אפילו במדעים המדויקים. במשך מאות רבות של שנים היה קיים קונצנזוס בעולם המדע סביב התיאוריות המדעיות של אריסטו. כיום לא נותר מהן דבר כמעט. התיאוריות החלופיות, של ניוטון וחבריו, היו בקונצזוס עד שהגיעה תורת היחסות של איינשטיין, ששינתה כליל את מושגי היסוד בנושאים הללו. שלא לדבר על תורת הקוונטים, שהפכה את המדע המודרני לשונה מהותית מן המדע של המאה ה-19. הסיבות לטלטלות אלה בקונצנזוס תוארו בהרחבה על ידי תומס קון בספרו המבנה של מהפכות מדעיות. כל שיטה מדעית חייבת להניח בבסיסה פרדיגמה כלשהי, השקפת עולם בסיסית, שסביבה צריך המחקר להתנהל. על פי פרדיגמה זו נכתבים ספרי הלימוד, מתחנך דור חדש של סטודנטים, והללו ממשיכים את מסורת רבותיהם. זאת, עד לניתוץ הפרדיגמה והחלפתה באחרת, תהליך שיכול להיות ארוך ולארוך זמן ממושך. דברים אלה אמורים כלפי המדעים המדויקים, וקל וחומר כלפי שדות מחקר כביקורת המקרא. כדי להתקדם בניתוח ספרותי והיסטורי, יש צורך באג'נדה מסוימת שעל פיה חוקרים. אם מספיק אנשים חשובים מאמינים בה, וכתבו מאמרים וספרים לאורה, הרי שכבר קשה מאוד להשתחרר ממנה, וגם לא תמיד יש רצון לכך. כמו במחקר הספרות וההיסטוריה, פעמים רבות ישנן גם אפנות מתחלפות שרוב החוקרים מתיישרים לפיהן. ראו על כך את מאמרו של ד"ר יואל אליצור על אפנות בחקר תולדות ישראל.

יש לזכור גם שהתיישרות לקונצנזוס ברמה בסיסית (להבדיל מ"פריצות דרך" וחידושים מקומיים, שאינם פוגעים ברעיון המרכזי), לרוב גם משתלמת לחוקר הממוצע. הענקת תארים, מינויים לסגל האקדמי, פרסים ומענקי מחקר שונים, אינם בלתי-תלויים בעמדות הבסיסיות שמביע החוקר. גם פרסום ותהילה, או לחלופין בוז וקלון, בקרב ה"מילייה" של החוקר, תלויים הרבה בהשקפות שאותן הוא מביע ובמסקנותיו המחקריות.

הנחות יסוד, אמונות בסיסיות, והטיות פוליטיות

עניין מהותי שיש לזכור, הוא הנחות היסוד של המחקר. אף חקירה אינה מתחילה מלוח ריק, "טבולה ראזה". לכל תחום מחקר ישנן הנחות בסיסיות וכלי מחקר יסודיים שעליהם הוא סומך. פעמים רבות בדרך זו מניחים את המבוקש ומוכיחים את אשר הניחו בהנחת היסוד.

כך, למשל, רוב חוקרי המקרא אינם מקבלים כאופציה אפשרות של נבואה, או קיומם של נסים, וגם אין הם מוכנים לקבל הבדל מהותי בכללים ההיסטוריים בין עם למשנהו. לאמור, מראש לא ייתכן שיקבלו את דברי התנ"ך כפי שהם מוצגים בו; לכל היותר הם יקבלו את הכתוב בו ב"העתקה לחילונית". נבואה תוחלף באינטואיציה והשראה פנימית, נס יוסבר באופן טבעי ורציונלי, וההיסטוריה הייחודית של עם ישראל תתואר כרגילה בין העמים, או כייחודית עקב תנאים גיאופיזיים והיסטוריים שונים. למעשה, מהווה מחקר המקרא החילוני מעין הצגת אופציה לאדם החילוני בלבד: אם אינני מאמין בנבואה ובנסים, כיצד אסביר את התנ"ך?

על כן יש מן העיוות בהצגת הדברים כמקשים על היהודי המאמין. הלה קורא מחקר מפורט אשר יכול להיות מוצג כאילו הוא מביא הוכחות כנגד אמונתו הדתית, בעוד שהמחקר פשוט הניח זאת מראש, ורק פירט את אמונתו לפרטים. דוגמה טובה לכך נמצאת בספר "מי כתב את התנ"ך". אחת ההוכחות המובאות לכך שלא ייתכן שהתורה נכתבה על ידי משה רבנו, היא הפסוק "והאיש משה ענָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). היעלה על הדעת שאדם יכתוב זאת על עצמו? זוהי ממש סתירה מיניה וביה. אכן, זוהי הוכחה מרשימה, אך הפסוק גלוי ומפורש; איך לא שמו לב לכך חז"ל ושאר המפרשים? התשובה היא פשוטה: לפי חז"ל, אכן משה לא כתב את התורה מלבו, אלא היא הוכתבה לו מפי האלוהים. למעשה, חז"ל תוקפים בחריפות את האומר שהתורה נכתבה בידי משה (סנהדרין צט,א):

'כי דבר ה' בזה' – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'.

והלוא זו כלל לא הייתה התלבטותו של חוקר המקרא. הלה תהה רק על השאלה, האם משה כתבו מפי עצמו, או שמא בני אדם אחרים כתבוהו מפי עצמם. ולשיטתו, הרי ההוכחה טובה ויפה. דוגמה נוספת לכך היא יציאת מצרים. התורה מספרת לנו באריכות עליה ועל הנסים שנעשו בה, כאשר חלק מרכזי מן המסר שהיא מבקשת להעביר הוא עצם יכולתו של האלוהים לפעול בעולם כרצונו ולעשות נסים, כמו גם על ייחודו של עם ישראל בהקשר ההיסטורי. הלוא כה דברה של התורה (דברים ד, לב-לד):

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם; הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ?

והחוקר הממוצע הופך את הסדר – אין הוא מאמין בנסים, או שאלוהי ישראל הוא האלוהים, ועל כן גם אין לו ברירה אלא לנסות להבין את יציאת מצרים ללא נסים וללא נבואה. ומכיון שכך הוא חייב גם לצמצם את ממדי היציאה, או אף לבטלה כליל.

נושא נוסף השייך לתפיסת עולם בהקשר זה, הוא ההטיות הפוליטיות. לתנ"ך משמעות רבה ביותר – גם דתית וגם פוליטית. מטבע הדברים, חוקר אשר השקפתו הדתית והפוליטית שונה, ירצה לעקר את התנ"ך מהיותו כלי בוויכוחים הללו. מכיון שהתנ"ך הוא "הקושאן שלנו על הארץ", כמאמר בן גוריון, הרי שהדוגל בחלוקת הארץ ובזכויות הפלסטינים, יהיה מעוניין להפוך את התנ"ך לטקסט חסר ערך היסטורי. כך, חוקרים תל-אביביים כמו ישראל פינקלשטיין או נדב נאמן, מצהירים בפה מלא על המשמעות הפוליטית הנגזרת מדבריהם; במאמרו המפורסם של זאב הרצוג (הארץ 29/10/99) "התנ"ך – אין ממצאים בשטח", נאמר בפסקת הסיכום כך:

מתברר כי החברה הישראלית בשלה בחלקה להכיר בעוול שנעשה לתושבי הארץ הערבים, מוכנה לקבל את שוויון הזכויות של הנשים בחברה, אך אינה חסונה דיה לאמץ את העובדות הארכיאולוגיות המנתצות את המיתוס המקראי...

גם ענין זכויות הנשים שמוזכר במאמר הוא ענין פוליטי, ואין לו קשר למחקר התנ"ך.

הטיות פילוסופיות, נוצריות ואנטישמיות

עד כה דיברנו על הנעשה בימינו בארץ, אך מן הראוי לדבר גם על ראשיתו של חקר המקרא ועל משמעותו בקרב החוקרים מאומות העולם.

את תנופתו הרבה קיבל מחקר המקרא, ובפרט תורת התעודות, על ידי יוליוס ולהאוזן, שהיה מייצגה של אסכולה שלמה אשר חקרה את המקרא וביתרה אותו לארבעה טקסטים בסיסיים בני תקופות ומקומות שונים. בניתוחו את התנ"ך ואת ההיסטוריה לאור התיאוריה שלו, היה ולהאוזן מושפע רבות מן הפילוסופיה ההגליאנית, המתארת סוג מסוים של התפתחות היסטורית הכרחית. זאת, יחד עם תיאוריות על התפתחות איטית ומדודה, בלי אפשרות של "קפיצות" בהיסטוריה, הנחו רבות את מחקריו וממצאיו. אך מעבר לכך; תיאורו של ולהאוזן את קורותיה של הדת היהודית מראה אותה במובהק כדת שהתפתחה לאטה, ואז הלכה והתנוונה, לקראת הפתרון האמיתי – הלוא הוא המשיח הנוצרי, ישו. עד כדי כך השפיעה השקפת עולמו הנוצרית-פרוטסטנטית, שהערך על "עם ישראל" שכתב באנציקלופדיה בריטניקה, מסתיים בפרק על ישו והופעתה של הנצרות.

גם אנטישמיות לשמה ניתן למצוא בכתביו של ולהאוזן, ובכתבים של חוקרי מקרא רבים שכמותו. חדורים מוטיבציה להראות את נחיתותו של העם היהודי ואת עליונותה של האמונה הנוצרית, פירשו טקסטים רבים בצורה זו, ואף "גזרו" ו"הדביקו" לפי אמונתם. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל אחד מחוקרי המקרא הנוצרים, שיחד עם שלילת החלק השני של ספר ישעיהו מהנביא ישעיהו, שלל ממנו גם כל פסוק המנבא טובות על ישראל בחלק הראשון, שהרי לא ייתכן שישעיהו, שהוא המנבא חורבן על ישראל, גם ינבא להם על גאולה; למותר לציין את חשיבותו הדתית של ישעיהו בקרב הנוצרים, אשר חלק מרכזי בתיאולוגיה שלהם נשען על פסוקים בספרו.

ביקורת ספרותית ולשונית

תורת התעודות

עיינו בערך תורת התעודות.

ביקורת על תורת התעודות

הופמן, סגל, קסוטו, גרינץ...

שיטת הבחינות

הרב מרדכי ברויאר.

התייחסות לביקורת הלשונית

אבי הורביץ.

קצת על ארכיאולוגיה

אחת הטענות הרווחות כיום כנגד אמינותו ההיסטורית של התנ"ך היא החוסר בממצאים ארכיאולוגיים שיתמכו בדבריו. וכאן יש לומר דבר מה על טבעם של ממצאים ארכיאולוגיים, וטבעה של הארכיאולוגיה כתחום מחקר עצמאי.

ראשית, על ההיסטוריה של החפירות בארץ: בתחילת המאה ה-20 חפרו בארץ ישראל כמה וכמה ארכיאולוגים מוכשרים, אשר עמלו וטרחו להשוות את ממצאיהם לנאמר בתנ"ך. החוקרים, נוצרים קתולים ויהודים לאומיים, חדורי אמונה בנכונות ההיסטורית הבסיסית של התנ"ך וביכולתה של הארכיאולוגיה לאושש אותה, דאגו להתאים כל ממצא לפסוק כלשהו. כך, למשל, מצא יגאל ידין את מבצרי שלמה ועוד ממצאים שאותם קישר לפסוקים שונים בתנ"ך.

דא עקא; תיאורטית, גם אם מניחים נאמנות היסטורית מוחלטת של התנ"ך, קשה להניח שתהיה התאמה של כל ממצא לכל פסוק. וזאת, גם מטבעו של התנ"ך וגם מטבעו של הממצא הארכיאולוגי. התנ"ך מתאר מקרים מנקודת מבט דתית-מוסרית ולא היסטוריוגרפית. דוגמה בולטת לכך היא התעלמותו מקרב קרקר, שבו השתתף אחאב מלך ישראל בקואליציה גדולה של מדינות ונלחם באשור. על הקרב אנו יודעים רק מתיעוד חיצוני שנשמר; בתנ"ך אין לו זכר. ייתכן שלקרב לא הייתה משמעות דתית, או שלהיפך, היה בהתעלמות ממנו משמעות דתית רבה; בכל מקרה ברור שהתנ"ך אינו מחויב לספר את המאורעות כהיסטוריוגרף.

גם מבחינתה של הארכיאולוגיה הדברים אינם פשוטים. הארכיאולוגים מוצאים ממצאים ספורדיים – תל פה, חרס שם; עמוד פה, שרידי מבנה שם. התיארוך של הממצאים והפרשנות שלהם נתונה לעתים לא מועטות למחלוקת. לעתים נדירות מוצאים ארכיונים של עמים שונים, המהווים נכס בל יתואר; אך גם אלה לוקים, כמובן, בהטיות של כותביהם ובסדרי העדיפויות שלהם. שיטה ארכיאולוגית אחרת היא "סקרים" נרחבים, שבהם עוברים בשיטתיות על כל מקומות היישוב הבולטים בבדיקה לא מעמיקה, לבדוק את מצב ההתיישבות ואת צורתה בתקופות השונות. גם סקרים אלו, משום שאינם מעמיקים דיים, אינם כה בטוחים.

הניסיון הבוטה להתאים כל ממצא לכל פסוק, הסתיים בכישלון, שבעצם היה צפוי מראש. בעקבותיו באה התגובה – אם כך, הרי ש"אין ממצאים בשטח". חרף חלישותה של ה"ראיה מן השתיקה" (ex silentio), בפרט על רקע הבעיות המוזכרות, עומדים חלק מהארכיאולוגים על שלהם: אם לא מצאנו ממצאים, הרי שלתנ"ך אין ערך היסטורי. למותר לציין שטענה זו עומדת רק בעקבות תפיסתם הבסיסית המסופקת במהימנותו של התנ"ך; אך אף על פי כן הם מציגים זאת כאמת הבלעדית.

ממצאים ארכיאולוגיים תומכים

יש כאלה.

העדות הפנימית – "גולים עצמיים"

אין אף סיפור כזה שעם המציא על עצמו:

• העם החל בגלות
• חטאי האבות

לקריאה נוספת

• רד"צ הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהאוזן
• רד"צ הופמן, פירוש לספר ויקרא
• רד"צ הופמן, פירוש לספר בראשית
• רד"צ הופמן, פירוש לספר דברים
• י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית
• מ"ד קאסוטו, תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה, ירושלים תש"ב
• מ"צ סגל, מסורת וביקורת
• מ"צ סגל, מבוא למקרא
• י"מ גרינץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית, ירושלים תשמ"ג

קישורים חיצוניים

• מאמרים על מחקר המקרא באתר "דעת".