משתמש:יוחאי א./ארגז חול

התקופה הערבית היא תקופה בהיסטוריה של ארץ ישראל בה נשלטה על-ידי הכובשים הערבים-מוסלמים שפלשו לארץ ישראל ככובשים בשנת 634 כחלק ממלחמת הקודש שהכריז הח'ליף אבו בכר נגד הלא מוסלמים. סיום התקופה הערבית הוא בשנת 1099, אם כי האמפריה הערבית-מוסלמית התפלגה בהמשך ולא שלטה באופן רציף. השליטה בארץ התחלה בהתאם בין ערבים, מצרים, סורים ועוד, אשר המכנה המשותף להן הוא האסלאם. סיום התקופה הערבית חל עם תחילת מסעות הצלב.

כיבוש הארץ

בפשיטה הראשונה של הערבים על ארץ ישראל כצבא הייתה בשנת 629 (בימי הנביא מוחמד), על-פי כותב תולדות הנביא אִבּן אִסֶחַאק מנה הצבא הערבי שלושת אלפים איש. פשיטה זו, שהתנהלה נגד הביזנטים, נחלה כישלון מוחלט, שלושת מפקדי הצבא הערבי נהרגו בקרב. מיקום הקרב היה בגבעות מואב, דרומית-מזרחית לים המלח במקום הנקרא מאוּתָה. הפשיטה השניה, שהתרחשה בשנת 632, התרחשה לאחר מאורע חשוב מאוד בתולדות האסלאם: כיבוש העיר מכה, אשר עורר הדים רבים גם מחוץ לחצי האי הערבי. הפשיטה השניה התרחשה זמן מועט לפני מותו של מוחמד, הפשיטה נכשלה, אך לא ידועים פרטים רבים על פשיטה זו פרט לכך. לאחר מותו של מוחמד בשנת 632 נבחר אַבּוּ בַכֶּר חותנו לח'ליף (מחליף - יורשו של מוחמד). אבו בכר טיפל באנרכיה ששררה לאחר מותו של מוחמד בחצי האי, ואיחד את השבטים הערבים, ובשנת 634, הכריז אבו בכר מלחמת קודש נגד הלא-מוסלמים, בתחילה התנגשו צבאותיו של אבו בכר עם שבטים ערביים אשר שכנו בדרום ירדן של ימינו אשר החזיקו בקשרים הדוקים עם השלטונות הביזנטים, ואף היו בתהליכי התנצרות. על פי היסטוריונים ערבים, הוטלה משימת כיבוש האזור על כתפי שלושה מפקדים ערבים: עמרו אבן אלעץ שנועד לכבוש את יהודה ומישור החוף הדרומי של הארץ; שוּרַחִבּיל אִבּן חסנה אשר אמור היה לכבוש את הגליל, עמק הירדן העליון ואת עמק יזרעאל; ויאזיד בן אבו סופיאן, אשר עלה על דמשק .

הקרב הראשון בין הערבים לביזנטים נערך בכפר הנמצא דרומית לעיר עזה, בהדרגה החלו הערבים להתקל בהתנגדות ההולכת וגוברת נגדם. צבא ביזנטי בפיקודו של מושל הארץ התחיל להתרכז ולהתכונן להלחם בפולשים הערבים. כאשר ראו הערבים כי המצב מחמיר, שלחו שליח לאל-מדינה בכדי לבקש עזרה, הח'ליף אבו בכר שלח אליהם מצביא מוכשר בשם חַ'אלִד אִבּן אַלֶוַלִיד, אחד מן המפקדים המוכשרים ביותר בצבא הערבי-מוסלמי שהתאגד לאחר מות מוחמד. ח'אלד פיקד על יחידה צבאית אשר גודלה נאמד בכ-3000 חיל על-פי מקורות שונים, ח'אלד הוביל קרבות מזהירים והוביל לנצחונות על דמשק - וכיבושה. לאחר כיבוש דמשק, נטשוה הערבים כשם שעשו בכל הערים שכבשו בסוריה. המניע העיקרי לנטישת דמשק וערי סוריה היא הידיעה בדבר כוח צבאי ביזנטי אשר מתארגן בחלב ואנטיוכיה, צבא זה, שהיה מורכב מחצי מאה אלף שכירי חרב ערבים וארמנים - הובס. לאחר מכן התווסף כיבוש החוראן והגולן לאוסף הכיבושים הערביים. לאחר שהתאחד עם צבאו של מצביא ערבי אחר בשם עמרו אבן אלעץ, נערכו אחד מן הקרבות החשובים ביותר בתהליך כיבוש הארץ על-ידי הערבים. בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא גאוגרפית בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון גדול נגד הביזנטים, מה שגרם להם להיות ביתרון מול אויביהם .

בינתיים, מת הח'ליף אבו בכר בשנת 634, והוכתר ח'ליף חדש: הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב . לאחר מספר פשיטות נוספות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא גאוגרפית בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון גדול. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על-ידי הערבים בזו אחר זו :לוד, שכם, עזה, שומרון ועוד. אך לא כל הארץ נכבשה, בשנים 635-636 עסקו הביזנטים בריכוז צבא חדש שיגן על שארית השטח שנותר בשליטת הביזנטים, היו אלה שתי ערים בעלות חשיבות גדולה: קיסריה וירושלים. ירושלים נכבשה על-ידי הח'ליף עומר עצמו ומסגד עומר אף קרוי על שמו. הדעות בדבר תאריך כיבושה של ירושלים הוא השנה 638, ויש האומרים 636. קיסריה וירושלים נכנעו לערבים מאחר והיו מבודדות בארץ, גישות האספקה היו מוחזקות בידי הערבים, מה שהוביל לחנק כלכלי, וכתוצאה מכך - לכניעת העיר ירושלים, ולאחר מכן לכיבוש קיסריה. . וכך הושלם כיבוש הארץ בשנת 641. לדברי המסורת המוסלמית, נכנס עומר לירושלים רכוב על גמל בבגדים צנועים ופשוטים - כאדם טהור ובעל ענווה.

לדברי המקורות - הערבים-מוסלמיים בעיקר - הסכימו התושבים הנוצרים, ההיהודים ועובדי שאר הדתות לפתוח את דלתות ירושלים כלפי הכובשים הערבים, לאחר שאלה הבטיחו להם כי זכויותיהם הדתיות יישמרו כפי שהובטח על-ידי עומר בחוזה המכונה "חוזה עומר". והנה מספר ציטוטים ממנו:
"בשם אללה הרחמן והרחום. ואלה דברי הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים [המוסלמים...].הוא מעניק להם ביטחון כל אדם ולרכושו; לכנסיותיהם, לצלביהם; לחולה ולבריא; לכל בני דתם. [...] על תושבי אליא [ירושלים] חייבים בתשלום מס כמו המוטל על תושבי כל הערים, על תושבי אליא לסלק מקרבם כל זכר לצבא הביזנטי ואת כל האנשים החמושים....."

החלוקה המנהלית של ארץ ישראל

חלוקת הארץ לנפות. לחצו להגדלה.

לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:

• חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
• חג'ז פילסטין (מחוז פלסטין)

חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השילטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו פלשתינה פרימה (Palastina Prima) שהכילה את יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים פלשתינה סיקונדה (Palastina Secunda), שהכילה בתוכה את הגליל, הכינרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה טבריה היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה נשארה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.

מצב היהודים בעת כיבוש ובעת השילטון הערבי בארץ

מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. טענה זו מקבלת חיזוק מהגזירות הקשות שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השילטון הביזנטי - אשר היהודים, קיוו שיבוטלו - מה שאכן קרה בחוזה עומ. טענה זו גם נתמכת על-ידי כמה מסורות מוסלמיות שונות. עם זאת, אפשר להטיל ספק בדעה זו שכן היהודים, שהיו תושבי הארץ הקבועים ועסקו בעיבודה, כנראה נפגעו קשות מבחינה כלכלית עם תחילת הפלישה המוסלמית. הדגמה להרס שהתרחש בעת הפלישה והכיבוש הערביים אפשר למצוא במקור סורי-נוצרי המתאר את המסע המוסלמי הראשון בפיקודו של עמרו אבן אלעץ:
"התחולל קרב בין הביזנטים ובין הערבים בד' בשבט [4 בפבואר, 634] ביום ו' בתשע שעות, שנים-עשר מיילים מהעיר עזה. הביזנטים ברחו והשאירו את המפקד הביזנטי שלהם בירדן והרגו אותו הערבים והרגו שם כארבעת אלפים כפריים מסכנים אנשים ארץ-ישראל, נוצרים, יהודים ושומרונים; והחריבו הערבים כל אותו מקום...." לאחר הכיבוש הערבי החלה התיישבות יהודית בירושלים, התיישבות זו נאסרה על-ידי הביזנטים, ואיסור זה נאכף. איסור זה גם נאסר על-ידי המוסלמים, אך לא נאכף.

שני מקורות מזכירים במפורש את העובדה כי היהודים סייעו לערבים-מוסלמים בכיבוש הערים קיסריה וחברון. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על-ידי הערבים-מוסלמים, והחזיקה מעמד עד שנת 641. מקור זה מספר כי עמרו אבן אלעץ, שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע, אך מצביא אחר בשם יאזיד בן אבו סופיאן ששכנע את עמרו לא להתייאש. מקור זה מספר בנוסף לכך על יהודי בשם יוסף שהראה למוסלמים תעלה תת-קרקעית שהובילה על העיר, הוא עשה זו בתמורה להבטחת ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו. המקור על הסיוע של יהודים למוסלמים במצור על העיר חברון השתמר בידי נזיר נוצרי שחי בימי הכיבוש הצבלני של ארץ ישראל. לפי מקור זה היו הערבים-מוסלמים מופתעים מחוזק חומותיה של העיר חברון והטילו ספק ביכולתם לבקע את חומות העיר. אולם יהודים מהאזור הראו להם מקום שיהיה בו קל לפרוץ את החומה תמורת הבטחת ביטחון לכל היהודים ובתמורה להתר לבנות בית כנסת נוסף לפני כניסתם לעיר.

כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר בימי הביניים בשם "נסתרות רבי שמעון בר יוחאי" ולו חיברו כמה גירסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות ישמעאל (אשר הערבים הם צאצאיו על-פי התנ"ך) היא הגאולה מידי מלכות אדום (ביזנטיון). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד את אלוהים על הערבים, טענה זו מפתיעה שכן על-פי האמונה היהודית מעמידים נביאים אך ורק על עם ישראל וגם נביאים אלה חייבים לבוא מעם ישראל. לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באיזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". ספר זה הינו וויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו חיפה, קיסריה ועכו בין אחד מהם שנטבל לנצרות, ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על נביא שנשלח לערבים.

במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים ("בני החסות") אשר חיים תחת שילטונה של האימפריה המוסלמית. להלן כמה סעיפים בנוגע לתושבים הלא-מוסלמים, אשר בהם כלולים הנוצרים והיהודים, המסמך נועד להשפלת "בני החסות":

• דיני ירושה - בתנאי עומר נאמר שבענייני ירושות יפעילו את הדין המוסלמי. אף על פי כן לא נהגו על פי תנאי זה והתירו ליהודים ולנוצרים לנהוג לפי דיני הירושה שלהם.
• בתי כנסת ובתי כנסיות - בתנאי עומר לא נאמר שאסור היה לקיים בתי כנסת, אך נאסר היה להקים בתי כנסת חדשים ובתי כנסיות חדשים. אף על פי-כן ידוע שנבנו בתי כנסת חדשים גם לאחר הכיבוש, לדוגמא בירושלים וברמלה. החוק שאוסר לבנות בתי כנסת לא היה חדש ליהודים שכן חוק זה חל על היהודים גם בימי הביזנטים, הנוצרים לעומת זאת נתקלו במצב חדש. כמו כן, נאסר על הנוצרים ועל היהודים להרים את קולם בעת התפילות, לקיים לווית מתיהם ברעש, לא יכו בפעמון (נוצרים), לא יציגוצלב ואת ספרי דתם במקומות בהם הולכים מוסלמים (נוצרים).
• בגדי ה"כופרים" - נאסר על הלא-מוסלמים להראות כמו המוסלמים, שהיו ברובם ערבים, להלן חלק מן הציוויים שנועדו להקנות ללא-מוסלמים מראה שונה מן המוסלמים: הלא-מוסלמים לא ילבשו קלסוה, מן כיפה שהבדווים נהגו לחבוש; לא ילבשו צניף בדווי (עמאמה); לא ינעלו נעליים כמו נעלי הערבים ולא ירכבו על סוסיהם כמותם; יגזרו את שערם בצד הקדמי של ראשיהם, ויקפידו לא להסתרק כמות הערבים-בדווים; יחגרו אבנטים למותניהם; נוצרים ויהודים יענדו פעמונים לצווארם לפני כניסתם לבית מרחץ; היהודים והנוצריפ מחוייבים לענוד טלאי בולט על בגדיהם כדי שניתן יהיה לזהותם כיהודים וכנוצרים, כמו כן הם חויבו לענוד חתיכת עץ בולטת. גזירות אלה נועדו להשפיל את הלא-מוסלמים ולהבליט אותם.
• סעיפים נוספים - היו עוד סעיפים נוספים בתנאי עומר, להלן מבחר מהם:

• אסור לשאת חרב;
• אסור ללמוד את הקוראן;
• לא ירגלו לטובת אויבי המוסלמים ולא יטמנו להם פח;
• אסור לקבל את עדותו של לא-מוסלמי נגד מוסלמי בבית המשפט;
• אסור לרכב על סוס עם אוכף;
• לא יפקפקו באחדות האל (סעיף זה הופנה לנוצרים, שע"פ המוסלמים לא היו מונותאיסטים);
• לא ימכרו למוסלמי משקה אלכוהולי
• לא ימנעו מקרוביהם לקבל את האסלאם;
• לא יבנו בניינים גבוהים יותר מאלה של המוסלמים;
• אסור ללא-מוסלמים להכנס לחצי האי ערב;

גביית המיסים מהלא-מוסלמים

המיסים היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של הישובים השונים שהערבים כבשו, תשלום מיסים על-ידי הכופרים מוזכר עוד בקוראן. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגלות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה דינרים (המטבע הרומי שהשתנה לאחר מכן למטבע ערבי) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן מעמד הביניים ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). על-פי הלכה שכנראה מקורה ממצרים אם מת אדם ולא השאיר יורשים שירשו את אדמתו תימסר אדמתו לבעלות הכפר ובאותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגלות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה לצבא המוסלמי. רק בימי הח'ליף עומר השני בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע. רציפותה של מסורת גביית המיסים בזמן שילטון הביזנטים עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על-ידי הערבים, לדוגמא בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגלות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השילטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג' לבין מס הגולגלות - הג'זיה.

המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, כספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאצי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים למסגדים גם בשביל תשלום המס.

חילופי השלטון בארץ ישראל

בשמונים ושמונה שנות שלטונו של בית אומיה הייתה ארץ ישראל נתונה לקרבות עקובים מדם רבים בין השבטים הערבים לבין שבטים ערבים אחרים, קרבות אלה החלישו בסופו של דבר את בית אומיה ושליטתה באימפריה הערבית-מוסלמית כולה נחלשה בהדרגה לטובת שושלת מוסלמית אחרת - בית עבאס, והועברה לידיה של שושלת זו באופן סופי בשנת 750. השפעתו המרכזית של השילטון העבאסי בארץ ישראל הוא ירידת מעמדה עם העברת המרכז השילטוני לבגדאד. האוכלוסיה בארץ ישראל כנראה לא קיבלה את השליטים העבאסיים. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של החיילים של בית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם נהגו לבקר בארץ ישראל בדרכם למכה, הח'ליף אל מנצור, הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת 758 ושוב 771. בימיו של אלמנצור פרץ מרד בארץ ישראל - שדוכא, לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת 800 פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, בראש המרד עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו (או יחיה בן ארמיה) ו"סגניו" היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם, משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה ואילו היהודי - הוצא להורג על-ידי שוביו.

בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות פרצו. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השילטון העבאסי, מרד זה דוכא על-ידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנים 809-810 שוב החלה התסיסה בקרב האוכלוסיה בארץ ישראל: הפעם עמד בראש ההמון המורד אדם בשם עוּמר, מרד זה דוכא גם הוא על-ידי הכוחות העבאסיים, שהחלו להיחלש בהדרגה עם כניסת מאה זו. בסוף ימיו של הח'ליף אלמעתצם בשנת 842 היא בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השילטון העבאסי. מרד זה הובל על ידי אדם בשם אבו חרב תמים אללח'מי אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק החקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידיאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השנים, המרד נבע - בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלות של מצביא לאישתו של אללח'מי והכה אותה, כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב בקעת הירדן, וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג על ידי חנק. תבנית:תקופות בתולדות ארץ ישראל