משתמש:יונקים ארסיים/יונקים ארסיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Dixi-Solenodon cubanus.png

יונקים ארסיים חיים בדרך כלל באזורים יבשתיים. יונקים ארסיים הם נדירים ומתחלקים למספר קבוצות לפי דרכי פעולה של הארס שלהם: אוכלי חרקים, בעלי ביב ועטלפים . ליונקים הארסיים ישנו מנגנון התקפה או הגנה אשר גורם לתאים לשחרר את הארס לאיבר הייעודי לו בעת הנשיכה או העקיצה.[1][2]

שימושים של מנגנון הארס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים ארסיים לא פוגעים בעצמם, אלא פוגעים בבעלי חיים כתגובה לפחד או כדי למצוא טרף. הם מתגוננים מהארס הנמצא בגופם, ועושים זאת בעזרת ייצורו ואחסונו באיברים ייעודים שמונעים את המגע שלו עם כל המערכות בגוף.

אם הם מחדירים את הארס לגוף בעל החיים כדי לצוד טרף, הם צריכים למצוא בעצמם דרך כיצד להתגונן מפני הארס שהם עצמם הזריקו לו.[1]

מאפיינים אנטומיים ופיזיולוגים של היונקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכלל היונקים (ארסיים ולא ארסיים) ישנם מאפיינים הבלעדיים להם:

  • ליונקים יש "קיום בלוטות חלב"- האם מזינה את צאצאיה.
  • אין להם שיניים רבות. לרוב השיניים שלהם הן חותכות, טוחנות וניבים.
  • בצוואר היונקים ישנן שבע חוליות לעומת עופות וזוחלים שהתארכות צווארם נובעת מחוליות נוספות בגופם.
  • הלסת התחתונה של כלל היונקים מורכבת מעצם יחידה.
  • חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת.
  • ליונקים סרעפת החוצצת בין הבטן לבית החזה. עליית וירידת הסרעפת משמשת לכניסת ויציאת האוויר בתהליך הנשימה.
  • עורם מכוסה בשיער. הפרווה שלהם משמשת לבידוד תרמי.
  • אצל היונקים ישנן שלוש עצמות שמע, לעומת זאת לזוחלים ולעופות יש רק אחת.
  • רק ליונקים אפרכסת האוזן החיצונית קיימת.[3]

קבוצות היונקים הארסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמות ליונק ארסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הברווזן, הנקרא בלועזית "פלטיפוס", מתקיים בנהרות ובאגמים שביערות הגשם באוסטרליה. הוא קיבל את שמו בגלל המראה שלו אשר דומה לברווז. הברווזן הוא יונק בעל מקור. הוא נקרא גם "בעלי ביב" כיוון שיש לו פתח אחד אשר משמש להפרשות ולהטלת ביצים. טמפרטורת הגוף של הברווזון נמוכה בהרבה משאר היונקים, הוא חי לבדו ונפגש עם בן המין השני רק לשם הזדווגות.[1][4]
  2. ערפד מצוי, חי ממקסיקו ועד ארגנטינה, מתגורר ביערות ובמדבריות. הערפד משתייך למשפחת העטלפים ,העטלפים מזהים זה את זה בעזרת קול וריח.

לערפדים קל יותר לשרוד במושבות, אם הם לא מוצאים באזורים אלו מזון הם עלולים למות לאחר יומיים. לערפד המצוי פרווה שצבעה חום אפרפר וצבע בהיר יותר באזור הבטן. יש לו רגליים אחוריות חזקות והוא ללא זנב. אוזניו מחודדות ומאופיין בחוש ריח חד. בלשונו ישנם שני חריצים צדדים אשר מתרחבים ומתכווצים בעת האכילה .[5]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]