משתמש:מי-נהר/ארגז חול/טיוטה/עלייה והתיישבות בשנים 1700-1600

מפת ירושלים בספרו של ברנרדינו אמיקו האיטלקי בראשית המאה ה-17.

יהודי בארץ ישראל ציור בספרו של אוז'ן רוז'ה, נזיר פרנציסקני שחי בארץ ישראל בשנים 1629–1634

קברו של ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה הקדוש) בטבריה, במתחם קבר הרמב"ם בו קבורים, התנא רבי יוחנן בן זכאי וחכמים מדורות שונים.

"אמרות טהורות, מפנינים יקרות, חבור על שתי תורות, בכתב ובפה מסיני מסורות, ערוכות וסדורות מהגיבור בגבורות, איש אלוקי בוצינא קדישא, מרא דארעא דישראל (=ראש החכמים בארץ ישראל), החכם השלם בכל מידות וחוכמות, גלויות וסתומות, הגאון אשר שפעת יפעת אור תורתו זרח בכל התפוצות, מקצה אל קצה - כב' הרב מהר"ר ישעיה במהר"ר אברהם הלוי זצ"ל ממשפחת הורוויץ, הספון וטמון במנוחתו בארעא קדישא" (=בארץ הקודש).

מתוך השער למהדורה הראשונה לספר שני לוחות הברית, שיצאה בשנים ה'ת"ח ה'ת"ט (1648-1649).

איור של ז'אן דובדאן מצרפת, בו נראים ראש הכרמל ומפרץ חיפה בפרסום משנת 1657.

בית 5 מהפיוט "יה ריבון עולם" שחיבר ר' ישראל נג'ארה (בארמית)
אֱלָהָא דִי לֵהּ יְקַר וּרְבוּתָא פְּרֻק יַת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיָוָתָא וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא עַמָּא דִי בְחַרְתְּ מִכָּל אֻמַּיָּא (תרגום לעברית) אלוה שלו הכבוד והגדולה גאל את צאנך מפי האריות והוצא את עמך מתוך הגלות העם שבחרת מכל האומות

רמלה בציורו של קורנליס דה ברוין, ששהה בה חודשים אחדים ב-1681

ירושלים בציורו של קורנליס דה ברוין, ב-1698

המהדורה המקורית של יון מצולה לנתן נטע הנובר, 1653: "ועתה אתחיל לכתוב הגזרות רעות שסיבב חמי"ל ימ"ש במדינת רוסי"א ולי"טא ופולי"ן בשנת ת"ח ות"ט ותי" ותי"א ותי"ב לפ"ק"

היישוב היהודי בארץ ישראל במאה הי"ז - ה'ש"ס-ה'ת"ס, (1700-1600), הוא המשך קיומו של היישוב היהודי בארץ לאורך המאה ה-17. זמן זה מתרחש בתחילת חלקה השני של התקופה העות'מאנית בארץ ישראל.

בעוד התקופה שקדמה לה התאפיינה בפריחה יחסית של היישוב היהודי בארץ, בעקבות העליות של מגורשי ספרד ופורטוגל, לצד תנופת הפיתוח ויציבות השלטון העות'מאני בארץ, הרי שתקופה זו, התאפיינה בהידרדרות כללית של השלטון ובמקביל לכך בהידרדרות בהיבטים רבים של תנאי המחייה בארץ ישראל בכלל ושל היהודים בה בפרט. היישוב היהודי בארץ סבל מפגעים רבים בתחומי הביטחון האישי, הבריאות והכלכלה. בהם: מגפות, רעב, אלימות והרס מוכוונים, גזירות והתעמרות של שליטים מקומיים.

בשלהי המאה ה-16 מוערך מספרם הכללי של תושבי ארץ ישראל המערבית בכ-250 אלף תושבים{הערה|בשנת 1596/7 נערך מפקד אוכלוסין עות'מאני רשמי, ברם המפקד מתאר את סך המשפחות בכל יישוב. ההיסטוריונים שונים מגדירים באופן שונה את גודל המשפחה הממוצעת ומספר הרווקים המשוער, באותה תקופה ומכאן עולה סך תושבים שונה בקרב החוקרים במספרים הנעים בין 206,290 נפש ל-272,860. ראו ב-}

בראשית המאה ה-17 מוערך מספר היהודים בכ-15,000 אך במהלך תקופה זו ירד מספר היהודים בארץ ל-6000 בקירוב (לבדוק את המספרים והשנים) גם באוכלוסייה הכללית חלה ירידה. {מקור, לציין הערכת של האוכלוסיה הכללית}. חלק מן היישובים והקהילות בהם חיו יהודים, ננטשו או הידלדלו בצורה ניכרת. עם זאת גם בתקופה זו המשיכו להתקיים עליות לארץ ישראל ונערכו ניסיונות לשיקום וחיזוק הקהילות היהודיות בה.

באמצעה של תקופה זו התרחשו כמה טלטלות בולטות בעולם היהודי בהן אסון השמדת היהודים בפרעות ת"ח ות"ט, התסיסה המשיחית של תנועת השבתאות והפולמוס הגדול עמה, לשם שלילתה והוצאתה מחוץ ליהדות. משברים אלה השפיעו לרעה באופן ישיר על היישוב היהודי בארץ ישראל.

ע"פ הערכות גם בסוף המאה ה-17 נותר מספר היהודים בעולם כמיליון נפש בדומה למאות הקודמות.

רקע - ההידרדרות בשלהי המאה ה-16

מיעוט מהתושבים של האוכלוסייה הכללית, חיו בכמה ערים בהם ירושלים, צפת, שכם, חברון, רמלה, ועזה. אך רוב האוכלוסייה גרה בכפרים. בנוסף התקיימו בארץ שבטים נוודים.

ע"פ נתן שור עד הרבע האחרון של המאה עוד זכו היהודים בארץ ישראל להגנה בחצר הסולטן בזכות אישים יהודים בעלי השפעה כמו דון יוסף נשיא ולפניו יהודים ממגורשי ספרד שהחזיקו בעמדת מפתח בחצר הסולטן בזכות כישרונותיהם ובזכות היחס של הסולטנים סולימאן הראשון ובנו סלים השני. עוד הוא מציין שלאחריהם ”חל משבר במנגנון הממשל כולו במערכת הפקידות ברחבי האימפריה, ובמקום שלטון מסור ויעיל באה הזנחה כללית.”.

ברבע האחרון של המאה ה-16 חלה גם הידרדרות ביטחונית קשה בארץ. כך לדוגמא בעקבות כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית נמכר חלק מן הנשק הוונציאני שבאי לתושבי ארץ ישראל וסוריה, ועל ידי כך גדלה אפשרותם להתמרד נגד השלטון. כך למשל בשנת 1577 יצא פירמאן עות'מאני המדווח על ריבוי רובים שנמכרו לבדואים שבמחוז צפת. הדוח מציין שבעוד שקודם לכן הם לא הכירו שימוש בנשק חם, הרי שעתה יש בידיהם 3000-4000 רובים.

בעקבות כיבוש קפריסין ב-1571 ניסו גורמים מקרב השלטונות העות'מאניים בשנת 1576 לגרש מארץ ישראל כאלף משפחות יהודיות לקפריסין איום שהיה תלוי ועומד כמה וכמה שנים נגד היישוב היהודי בגליל.

ערים כמו צפת שהיו מוגנות בלילות מפני התנפלות שודדים מאחר שהיו מוקפות חומה וסגורות בלילות, סבלו משלהי המאה מחומה פרוצה. עם זאת נאסר על היהודים להשתמש ברובים להגנתם.

בעקבות פתיחת נתיב סחר ימי חדש בין אסיה לאירופה שנפתח ע"י הפורטוגזים וההולנדים כך שביכולת מדינות אירופה היה לעקוף את האימפריה העות'מאנית במסחרם עם המזרח. כך נמנע מהאמפריה אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר, אשר הביאה במאה הקודמת לפריחה המאוחרת של ארצות אגן הים התיכון וכעת הגיעה אל לסיומה. (הים התיכון חדל מלשמש נתיב מסחרי בין יבשתי לתקופה של שלוש מאות שנים, עד לפתיחת תעלת סואץ.)

בנוסף לכך ההצלחה של מדינות אירופה ביבשת אמריקה הביאה להזרמת כספים רבים אליהן אשר גרמה לאינפלציה אזורית ממושכת וחמורה מה שהביא להתמוטטות הייצור המקומי ולגידול ביבוא מאירופה.

בשנת 1583 החלה בצורת קשה שנמשכה כמה שנים ובאותו עשור אף פגעה באזור מכת ארבה קשה ומספר מגיפות.

ביטוי לחומרת המצב באזור מובע באיגרתו של ר' שמשון בק מצפת משנת 1584 ”לא נהיה כמוה רעב וצמא, עד שיצאו יותר מאלף נפשות ... אם תמשך היוקר עוד ג' חדשים תישחת הארץ ברעב, והגליל תחרב... כי אין לחם ואין מים, ואין עלה ירק, כי השדות והגנות יבשו מקורם, באשר מטר לא נתך ארצה כל החורף העבר”.

בנוסף החלו מושלי האזור להכביד מאד את המיסים ובפרט על היהודים.

העיר צפת אשר סימלה את תקופת הפריחה של היישוב היהודי בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ננטשה על ידיי מרבית תושביה היהודים לקראת סוף המאה ה-16.

המצב המדיני והכלכלי בארץ ישראל במאה ה-17

"שטחו הגדול , יחסית , של פלך דמשק הקשה על מושלו לקיים בידו שליטה יעילה על כל תחומיו . המאורעות שהתחוללו בסוף המאה השש עשרה ובתחילת המאה השבע עשרה , בימי פח'ר אד ךין , הוכיחו עד כמה לא היתה שליטתו של מושל דמשק יעילה באיזור החופ של לבנון ובצפון ארץ ישראל . לפיכך הוקמה היחידה המנהלית החדשה , שנקבעה בדרגת חשיבות יחסית זהה לזו של דמשק . היה בכך ביטוי לתקווה , שבדרך זו ייטיב השלטון המרכזי , באמצעות מושל הפלך , לחלוש על היחידה המנהלית . ארץ ישראל היתה אפוא במאה השש עשרה חלק מפלך דמשק , ואילו מראשית המאה השבע עשרה נחלק שטחה בין שתי יחידות אדמיניסטראטיביות : צפונה של הארץ היה קשור בא ל אלת של צידון , ומרכזה ודרומה היו קשורים בא ? אלת של דמשק . "

"הדרוזים בגליל , שאימת הסלטאן לא היתה מוטלת עליהם , והם היו מוכנים להמרות את פקודותיו ולפעול באורח עצמאי לחלוטין . התחזקות היסוד הבדווי בארץ ישראל נבעה , מצד אחד , מן התהליך הכללי של נדודים ונוודות במזרח התיכון , שהביא במאות השש עשרה והשבע עשרה להיווצרות גלים נוספים של בדווים שהגיעו מחצי האי ערב אל ארצות הסהר הפורה / הם נמשכו לארץ ישראל בעקבות התפתחות כלכלתה לאחר הכיבוש העות'מאני . מצד אחר נבעה התחזקותו של יסוד זה בארץ ישראל מהתעצמותם של הגורמים המרדניים בארץ עוד במחצית השנייה של המאה השבע עשרה , כתוצאה מזרימת נשק חם לידיהם . "

"החזקת נשק חם על ידי מי שאינם חיילים היתה אמנם אסורה לפי החוק העות'מאני , אך לא היה בכך כדי למנוע את הביקוש לו , ועוד יותר מכך את ההיצע הגובר של כלי נשק כאלה . סוחרים אירופים , שבאו לקנות בנמלי ארץ ישראל תבואה ומוצרים אחרים , הציעו תמורת קניותיהם כלי נשק , שעשו את דרכם אחרי כן אל הבדווים ; יניצ'ךים וספאהים , שחיפשו לעצמם מקור הכנסה נוסף , מכרו נשק למבקשים לקנותו ; ספינות שהגיעו מאיסתנבול ומנמלים עות'מאניים אחרים שימשו אף הן להברחות כאלה ; וכשנכבשה קפריסין בתחילת שנות השבעים של המאה השש עשרה , גברה במידה רבה זרימת כלי הנשק , שמקורם בשלל שנלקח מן הונציאנים . לפי ההערכות העות'מאניות הרשמיות היו " שלושת או ארבעת אלפים רובים ברשותם של הבדווים" בצפון ארץ ישראל בלבד , וכולם היו נתונים בידיהם של אלה שראו עצמם כמי שאינם נתונים למרותו של המושל . ... "אזורי עזה ורמלה ידעו את תגרת ידם של שבטי הנגב כשם ששבטי מדבר יהודה פגעו בכפרים שסביב ירושלים ואיימו על התנועה אליה וממנה ? הוא הדין בדרוזים בגליל או בבדווים של עבר הירדן המזרחי , שהיו פושטים דרך קבע בצפון השומרון ובעמק יזרעאל . " "

שודדי הים שהיו בעיקר ספינות של נוצרים ניצלו את חוסר ההגנה של מישור החוף, והטילו אימה על מוסלמים ששבו, מה שהביא את העותמנים לבצר ולחמש את כמה מערי החוף בראשת המאה ה-18 ביפו וחיפה עמ' 110,  ?

שליטתם של הבדווים על הדרכים העיקריות בארץ ישראל גברה , ולעומת זאת הסתגרו המושלים וצבאם מאחורי חומות מבצריהם . בתחילת המאה השמונה עשרה לא היתה עוד הגזמה רבה בתיאוריהם של נוסעים אירופים שעברו בארץ ישראל וציינו כי שליטתם בפועל של מושלי המחוזות השונים אינה משתרעת מעבר לחומות הערים שבהן הם יושבים עמוד: 113 לא היה איום חיצוני על שליטת האימפריה בא"י אבל היה איום פנימי. וצשומת הלב שלה היה לעימותים ומחלמות בגבולות רחוקים

115- פחר אדין השני, מפתח את נמל עכו, בשלב מסוים שולט ברוב הארץ ומנסה גם את ירושלים. מערב את נסיכות טוסקנה והעולם הנוצרי

117 - אבן פרוח

מספר תושבי ירושלים סוף המאה ה-16 1597 כ-11 אלף בקירוב לפי מיפקד עותמאני במקדם 6 נפשות. עמ 158

העיר עזה הייתה מהגדולות לאחר ירושלים,

בתחילת המאה נרשמה אוכלוסיה של כ 25 , 000 נפש בשש הערים הגדולות גם יחד ; בתקופת השיא של אמצע המאה הגיע מספר אוכלוסיהן ל ; 56 , 000 בסוף המאה נותרו בערים רק כ 35 , 000 נפש .עמוד: 163

קיים קושי להעריך את מספר תושבי הארץ.

באמצע המאה השבע עשרה הורחב שלטונו של העומד בראשם , האמיר של הר הלבנון , גם על הגליל . אז היגרו דרוזים רבים דרומה , לכפרי הגליל העליון . עמוד: 168

מסחר אטילקי הולנדי בריטי צרפתי לצרפתים נציגות מסחרית וקונסולרית

באמצע המאה השבע עשרה הורחב שלטונו של העומד בראשם , האמיר של הר הלבנון , גם על הגליל . אז היגרו דרוזים רבים דרומה , לכפרי הגליל העליון .

החיטה היתה אסורה ביצוא למן המאה השש עשרה , לפי צו הסלטאן בכל רחבי האימפריה .עמוד: 181 אך בפועל ייצאו בשוחד וכו..

שקיעת תעשיית הצמר בצפת 198

ובאמצע המאה השש עשרה הגיע מניינם של יהודי ארץ ישראל ל 10 , 000 נפש עמוד: 201 מתוך כ-250000 מספרם של היהודים כמו גם של כלל האוכלסויה מצטמצם. לקראת סוף המאה כ-7000 , עמ 203 יש המשערים שעד סוף המאה הידלדל היישוב עוד יותר.

החל במחצית השנייה של המאה השש עשרה ועד לסוף המאה השבע עשרה הסתמנה מגמה של ירידה באוכלוסייתה היהודית של ארץ ישראל , וקהילת צפת נעזבה כמעט לחלוטין באמצע המאה השבע עשרה .

העלייה לארץ ישראל נמשכה אפוא במשך כל התקופה . אולם עולים הגיעו לא רק מחצי האי האיברי , אלא מכל חלקי העולם היהודי ; בארץ ישראל ישבו יהודים מתימן , מארם נהרים , מפרס , ממזרח אירופה , מסוריה , מלבנון , ממצרים , מצפון אפריקה , מאיטליה , מארצות השפלה , מארצות הבלקן ומאסיה הקטנה . עליית יחידים וקבוצות היתה מתמדת ולעתים ללא קשר עם המצב בארץ . כך , למשל , הגיעו בימי שלטונו של אבן פרוח' בירושלים עולים רבים מאיטליה . ימי לחץ בגולה היו גם הם ביסודם של כמה גלי עלייה . כך , למשל , יש לקשור את עלייתם של עולים לא מעטים ממזרח אירופה בשנות השישים של המאה השבע עשרה בגזירות ת"ח ות"ט עמוד: 206

רבים מתו ברעב ומגפות

היישוב בירושלים בתחילת המאה - עמ 214

"בראשית המאה ה 17 חולקה ארץ ישראל בין שני פלכים (איאלת) — חלקה הצפוני הוכפף לפלך צידון וחלקה המרכזי והדרומי לפלך דמשק. ירושלים זכתה למעמד עיר מחוז (סנג'ק ביי) בלבד ולא בירת פלך דבר המעיד על כך שהשלטון העות'מאני לא ראה בה עיר היכולה וראויה לשמש כעיר מרכזית לארץ כולה."

ירושלים הייתה עיר מוקפת חומה, יחסית חדשה , חומת ירושלים העות'מאנית שנבנתה באמצע המאה ה-16. אז גם נבנו תשתיות מים חדשות לעיר.

המצב הכלכלי הירוד של שלהי המאה ה-16 נמשך גם בהמאה ה-17. השלטון העות'מאני המשיך לגלות חולשה בתחום המנהלי והצבאי. פלישות הבדואים התכופות היוו בעיה ביטחונית וכלכלית חמורה. מצב הביטחון הלך והחמיר, ושלטונם של המושלים היה מוגבל לתחומי הערים בלבד.

מהמאה ה- 17, לא גילה השלטון העות'מאני עניין בפיתוח ירושלים (בניגוד לתקופה הראשונה של השלטון העותמאני בה), ואף התנגד לפיתוחה על-ידי גורמים אחרים. גם ארגון מוניציפלי לא היה לירושלים.

הנוצרים והיהודים שילמו מס גולגולת מיוחד – אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם של המיעוטים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות.

באמצע המאה ה-17 התחזק השלטון המרכזי בקושתא והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל-20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין שלוש המשפחות הטורקיות שהייתה להם הגמוניה בארץ לבין הנציבים הטורקים ולבסוף, סביב 1666 איבדו שלוש המשפחות את השלטון לטובת הנציבים בעוד בפועל חלקים שונים של הארץ היו בידי מנהיגים דרוזים או בדואים כגון פחר א-דין השני. לאורך תקופה זו לא היה ניתן לרכוש קרקעות.

• במאות ה 17 וה 18 בשנים אלו התפרצויות הדבר היו שכיחות ביותר . ניתן לעמוד על כך לא רק מספרי המסע , אלא בעיקר מרישום שמות הנספים שהתנהל במנזר הפרנציסקאני שבירושלים ושפורסם בידי הנזיר הספרדי א . ארסה . מגפות הדבר באו במחזורים קבועים כמעט של אחת ל-20 שנה בערך.

מידע נוסף על הדבר בארץ ישראל ניתן למצוא בכתבי הנוסעים ובארכיוני הפרנציסקאנים בירושלים . הנזיר אוג'ן רוג'ה , למשל , גורס בראשית שנות השלושים של המאה ה , 17 כי מגפות הדבר פוקדות את ירושלים אחת לשבע שנים , וכי ראשיתן בשיירות המגיעות ארצה ממצרים . כרוניסטן המסדר הפרנציסקאני , פיאטרו ורניארו מביא פרטים רבים על מגפת הדבר של שנת . 1619 הנזירים התבצרו במנזרם בבית לחם , אך ללא הועיל . אחדים מתו שם , ואחרים בירושלים . מספר הנספים בירושלים 34 היה כה רב , עד כי הפחה הורה להוביל את הגוויות לקבורה.

מצב אזור מישור החוף מעכו ועד יפו

עכו -"לאחר שהממלוכים כבשו את עכו ב - 1291 הם בזזו את העיר , העלו אותה באש והחריבו אותה עד היסוד", "במאה הי"ז מזכירים הנוסעים את החורבות שנותרו בעכו , בה התגוררו כ300-200- תושבים . באותה תקופה התגוררו בה כבר סוחרים צרפתים , שעסקו ביצוא כותנה שגדלה באזור שפרעם . סביבתה של עכו היתה חרבה ובלתי מעובדת , ובשל ההזנחה הרבה היו בה ביצות ממאירות . עכו היתה כפופה רשמית לשליט צידון , אך נחשבה לישוב חסר ערך ללא חומה , ומן הנמנע היה לערוב לביטחון תושביה . בשנת 1721 ניסה שליט צידון לשקם את חומותיה ההרוסות , אך נתקל בהתנגדות הבדווים ששלטו בסביבה , שחששו שתמנע מהם הגישה לעכו . הצורך בתיקון החומות נבע בין השאר מההתנכלויות התכופות של שודדי הים".

אירועים בעולם ובעולם היהודי הרלונטיים?

• מלחמת שלושים השנים נערכה בין השנים 1618–1648 ? מרכז אירופה
• גזירות ת"ח ות"ט 1648–1649 - פרעות קשות ביהודי פולין בלרוס אוקראינה. הוחרבו כשלוש מאות קהילות יהודיות. אחד מאירועי הפרעות הגדולים בתולדות העם היהודי לפני השואה.
• התפרצות דבר שמתחילה במערב אירופה בשנות ה-60, מתפשטת בשנות ה-70 וה-80 לרחבי העולם ומכה בצפון אפריקה, טורקיה, פולין, הונגריה, אוסטריה, גרמניה ואזורים נוספים. במקומות מסוימים גובה המחלה שיעורי תמותה של למעלה מ-20%
• שיא השפל של יהדות אוסטריה הגיע בתקופת שלטונו של לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. תקופה שבה נרדפו באופן תדיר וגורשו מאזורים שונים, ובהם ב-1670 אף גירוש מווינה, אך שבו לעיר בהדרגה לאחר מספר שנים. על היהודים גם נגזרו גזירות שונות, בהן הותר רק לבן הראשון לשאת אישה, על מנת לעצור את התרבות היהודים. על אף התייחסותו החמורה של לאופולד הראשון ליהודים, שירת בחצרו יהודי החצר שמשון ורטהיימר כיועץ כלכלי.
• תנועת השבתאות,

"קהילות מסוימות אף ביקשו, בסיוע העשירים שבתוכן, לשכור אניות על מנת להסיע את ההמונים לארץ ישראל. (מורגנשטיין תכלת)

• גירוש מוזע - 1679 תימן
  • יהדות תימן, בשנת 1618 גזר המושל הטורקי גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.
• יהדות איראן - ושונים לאורך הדורות ובמיוחד בימי שלטון עבאס שאה הראשון (1629-1588) עבאס השני (1667-1642), ושאה צפי (1642-1629).[20] בספר כתאב-י אנוסי (ספר האנוסים), מתאר באבאי בן לטף מכאשאן את הרדיפות מהם סבלו יהודי איראן בין השנים 1613–1662, ובתוך כך את מקרי אניסת יהודים להמרת דתם, רצח, שדידה והתרוששות כלכלית. תוך תיאור הרבנים היהודים שידעו להגן ולהנהיג את קהילותיהם, לעיתים תוך מות לשם קידוש השם., מקור יערי בדעת.
• ועוד הרג רב במרדם של הסיפאהים בתחילת המאה ה-17 היהודים באימפריה העות'מאנית.

• אחרי ירידת חשיבותו של המרכז הקבלי בצפת במאה ה 16 ובייחוד לאחר כשלון התנועה השבתאית , וכנראה במידה לא מבוטלת בשל כך , פחתה השפעתה של יהדות ארצות האיסלאם על התפתחויות רוחניות וחברתיות של כלל קהילות ישראל בעולם . גם החלשת הקיסרות העות'מאנית והתעצמות מדינות אירופה מבחינה מדינית וכלכלית במאות הללו העלו באורח יחסי את משקלם והשפעתם של היהודים בתוכן , אף באלו מהן שמעמדם החוקי והחברתי של היהודים היה בהן בשפל המדרגה . נוספה על כך ההתפתחות הדמוגרפית המהירה של היהודים בארצות אירופה ! באמצע המאה ה 17 הם היוו עדיין כמחצית בלבד מן היהודים בעולם ואילו בראשית המאה ה 19 חלקם עלה ל . 80 %

שם הספר: תולדות היהודים בארצות האיסלאם : העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט (חלק ראשון), עמוד: י

יחס השלטונות ליהודים

• גזירות הלבוש באימפריה העות'מאנית
  • ראה גם גזירת העטרות בערך יהדות תימן 1660
• במקרים בהם היו מעורבים מוסלמים וגם לא-מוסלמים החובה הייתה לפנות לבית משפט אסלאמי.

בעת כיבוש הארץ במאה ה-16 בידי העות'מאנים, נחשבו רוב הקרקעות לרכוש הסולטאן. הקרקעות חולקו לשלושה סוגים: רכוש פרטי, רכוש הווקף, ושאר הקרקעות שחולקו לאחוזות הסולטאן, אחוזות נציבי המחוזות, ואחוזות פאודליות שהוענקו לאנשי צבא. האחוזות כללו כפרים שההכנסות ממסיהם הוענקו לבעלי האחוזות. האיכרים (פלאחים) חויבו לעבד את האדמות ולתת חלק מהיבול לבעלי האחוזה. במאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק מקרקעין בארץ ישראל והשלטון לא ניהל מרשם קרקעות.

• (האם בכלל היה מעמד של ניתן זר באותה תקופה?)
• למי ניתנה הסמכות לגבות מיסים
• ד'ימי , ג'יזיה

השפעת העלייה לרגל על העלייה לארץ

מפת של ארץ הקודש, שצוירה כמפה תנ"כית המפרטת אתרים וגבולות לפי שבטי ישראל. הוכנה בששה חלקים בכדי להופיע באטלס מאת יוהנס יאנסון וג'ורג'יוס הורניוס, בשנת 1662.

איור נחלות שבטי ישראל, מאת הקרטוגרף ההולנדי, אברהם בר יעקב צורפה לכריכת הגדה של פסח - אמסטרדם 1695

עולי רגל בני דתות שונות פקדו את ארץ הקודש וירושלים בפרט ובשובם היו מספרים בארצותיהם את חוויותיהם. תנועה זו שהתגברה מעת לעת יצרה ביקוש לנתיבי תעבורה מסודרים לארץ בפרט בדרך הים מאירופה ובשיירות מוסדרות ביבשה. ביקורם של עולי רגלים סייעה גם כלכלית ליושבי הארץ ואף אפשרה להם לעתים להעביר דרכם מכתבים ומשלוחים. תרומה הסברתית נודעה לנוסעים אשר תיארו את מסעותיהם ואף הפיצו את תיאוריהם באירופה בצורה מסחרית.

תופעה של יצירת מפות תנכיות לתיאור אתרים בארץ ישראל בתקופת המקרא לפי חלוקת הארץ משני עברי הירדן ל-12 השבטים. רבות ממפות ארץ-ישראל, שהכינו הכרטוגרפים במאה ה-17 עוד היו ברובן מפות היסטוריות שתיארו את ארץ התנ"ך. גם המפות העבריות, המעטות ביחס, ששורטטו בעקבותיהן, תיארו בעיקר את חלוקת הארץ לנחלות השבטים, ואת נתיב בני-ישראל בצאתם ממצרים. למעט במיפוי של ירושלים שבה ישנן מפות מפורטות מאד המתארות את זמנן. מפות אלו שימשו בין היתר כגורם מעורר עניין בתפוצות אודות הארץ ובפרט עבור עולי רגלים. אחת הדוגמאות המפורסמות היא מפה שצייר הקרטוגרף אברהם בר יעקב נוצרי-הולנדי שהתגייר, ושצורפה בפיתוח נחושת להגדה של פסח שיצאה בהולנד בשנת 1695 המוכרת בשם הגדת אמסטרדם.

דרכים שונות שימשו את עולי הרגלים בפרט בדרך הים כך במקרה של נסיעה מנמל באירופה כגון מאיטליה היו ממשיכים אל אחד מנמלי מצריים ומשם בשיירות גמלים דרך סיני לעזה ומשם בחמורים דרך בית לחם. דרך נוספת ע"פ אברהם יערי, הייתה מאמצע המאה השבע-עשרה ועד סוף המאה השבע-עשרה והתרכזה בעיקר בעונת העליה-לרגל מאירופה לארץ ישראל בחודשים אלול-תשרי, כדי שיוכלו עולי-הרגל להיות בחגים בארץ-ישראל. קהל קושטא היה שוכר אנייה מיוחדת להעביר את עולי-הרגל שהתקבצו בעיר אל חופי הארץ. האנייה הייתה מפליגה בדרך-כלל בראשית חודש אלול והייתה מגיעה ליפו לפני ראש-השנה ולעכו לפני יום-הכיפורים. כאשר את החגים בילו עולי-הרגל בצפת או בירושלים. באנייה מיוחדת זו היו עולי-הרגל מרגישים את עצמם בטוחים יותר מבשאר אניות, שכן היו בחברת אחיהם, עולים ועולי-רגל כמוהם.

תיעוד על אניות מיוחדות אלו מופיע כבר אצל הנוסע ר' משה פוריית מפראג, מקרובי משפחתו של השל"ה. בספרו "דרכי ציון" משנת ה'ת"י (1650) הוא כותב:

"ישתדל הנוסע להגיע לקושטא בחודש אב, כי בכל ר"ח אלול אניות גדולות מפליגות משם ביחד ואפשר לבוא באחד מהן, וגם בטוח, תהילה לאל, בהן מפני גזלנים [שודדי ים]".

עליות בשנים ה'ש"ס-ה'ת"ס/(1700-1600) לארץ ישראל

על פי סרג'ו דלה-פרגולה, חוקר דמוגרפיה של העם היהודי, בסביבות שנת 1000 לספירה חיו בעולם כמיליון יהודים, ומספר זה נשאר יציב לאורך כ-700 שנה.

במרד חמלניצקי שאירע ב-...אוקראינה בשנים 1648–1654 נרצחו קרוב ל-100,000 יהודים. בעקבות כך חלה הגירה גדולה של יהודים ובכללה עלייה לארץ ישראל.

מסעות מפורסמים של מבקרים יהודים בארץ ישראל

מסעו של רבי דוד קונפורטי לארץ ישראל

מהדורה ראשונה של "קורא הדורות", נכתב במאה ה-17 ע"י ר' דוד קונפרטי ב-1683 בקירוב והובאה לדפוס ב-ונציה ע"י אחד מחכמי ירושלים, ב-ה'תק"ו (1746)

רבי דוד קונפורטי ערך מסע בשנת 1644 מסלוניקי לארץ ישראל. במסע זה התעכב כשנה בקהיר שם למד בבית מדרשו של רבי אברהם אסכנדרי. בהמשך, עבר בעזה אצל המשורר ורב קהילת העיר רבי ישראל נג'ארה.

בירושלים שהה כשנתיים (בין השנים 1646–1648). בתקופה זאת הגיע ככל הנראה גם לצפת ובה למד ולימד בישיבה שייסד רבי יעקב בירב ובסיום התקופה חזר לסלוניקי. בשנת 1652 ערך שוב מסע נוסף לארץ ישראל והפעם אף ייסד בית מדרש משלו בירושלים.

המשמעות של מסע של חכמים בעלי שם, עם עצירה ושהות בתחנות לאורכה פירושה עידוד לעלייה וגיבוש שיירת עולים שמתפתחת תוך כדי המסע ומייצרת תהודה של עלייה בתחנות המסע. למסעו ביקורו ושהותו של ר' דוד קונפירטי היה משנה חשיבות בהיותו כרוניקאי אשר עסק בתיעוד האישים בני תקופתו ובני דורות אחרים בעם ישראל. בכך יכל להוות מקור למידע עליהם בספרו "קורא הדורות".

(קטע מועתק לניסוח) בתנועת העלייה לארץ ישראל לקראת שנת ת"ח השתתפו עשרות רבות של תלמידי חכמים ובני משפחותיהם. מרביתם היו מקובלים מבית מדרשם של רבי משה קורדובירו והאר"י, שהאמינו שבעיסוק בתורת הסוד ובהפצתה הם ממלאים אחר אחד התנאים החשובים לביאת המשיח. ביניהם ניתן למצוא את רבי אברהם אזולאי ממרוקו, מחבר הספר הקבלי החשוב חסד לאברהם; את רבי יעקב צמח מפורטוגל, שערך את כתבי רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, ואת רבי נתן שפירא מקרקוב, מחבר הספר הנודע טוב הארץ העוסק בקדושת הארץ על פי הקבלה. ...בשנת 1620 לערך החליט השל"ה, מי שהיה רבן של דובנא, אוסטרהא, פרנקפורט דמיין ופראג, לעלות לארץ ישראל..

נוסעים ועולים יהודים שתיארו את ביקורם בארץ

באיגרות העולים סופר שוב ושוב על מצב השווקים, וניתנו עצות למתכוונים לעלות — מה כדאי להם להביא עמם, ומה כדאי לרכוש בדרך משום שאינו מצוי בירושלים..

באוצר המסעות -

• השל"ה - "מכתב מסע" - 1622

• גרשון ב"ר אליעזר הלוי - איגרת הקודש- 1631-1624

• שמואל בכר דוד יעמשל- "מסעות הקראים לא"י"- 1642-1641

• אגרות ארץ ישראל

• אגרת ר' שמואל בק מירושלים, שמ"ד (1584)

• אגרת קהילת צפת לאפריקה הצפונית, שס"ד (סוף 1603)

• שלוש אגרות של ר' שלמה שלומיל מיינשטרל מצפת שס"ז (1607)

• אגרת ר' ישעיה הלוי הורוויץ מצפת שפ"ב (סוף 1621)

• איגרת עדת ירושלים אחרי ימי אבן פרוך (שנת ש"ץ 1630 בקירוב)

• משה ירושלמי בכר אליהו הלוי- מסעות הקראים לא"י- 1655-1654

מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים (ספר)

• שמואל בן דוד הקראי מקרים - 1642- 1641

• רבי משה פוריית מפראג - 1650

• משה בן אליהו הלוי הקראי מקרים - 1655–1654

משה בן אליהו הלוי ( 1655-1654 ) משה בן אליהו הלוי הגיע לירושלים בדומה לקודמו , ואף חזר באותה דרך . אך בירושלים מצא שינוי ניכר במה שנוגע לקהילה הקראית , שנתדלדלה ודעכה . הקהילה לא עמדה עוד בנגישות השלטון התורכי . ראש הקהילה , דוד בן ישועה , נאסר בידי השלטונות ועם שחרורו יצא לשליחות לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות אצל הקראים במזרח אירופה . הוא נפטר בניכר ( בסתיו שנת , ( 1647 והקהילה הצטמקה והלכה עד שבשנת 1708 נעלמה לגמרי . הבתים שהיו ברשותה עברו לידי היהודים הרבניים בירושלים , כדי לפרוע את חובותיה .

ואמנם , גם לפי מקורות nrniK הלכה והתעצמה הקהילה היהודית בירושלים בחצי השני של המאה ה-17

האוכלוסייה היהודית הייתה מורכבת משרידי היהודים מימי הבית השני, ומעולים שהגיעו לארץ לאורך הדורות מצפון אפריקה,ומקהילות יהדות בבל לשעבר, ומאירופה. העולים יוצאי ספרד ופורטוגל והיהודים האשכנזים היו שונים מיהודים המקומיים ומיוצאי המזרח אשר כונו מוסתערבים.

• מפקד האוכלוסין העות'מאני של 1555/6 נותן תמונה יישובית של הגליל באמצע המאה ה- 16. על-פי מיפקד זה היו 10,000 יהודים בכפרי הגליל. למשל, בכפר יאסיף נימנו 29 משפחות ברשימות המס העותמאניות ב-1555/6 ו-18 משפחות ב-1572/3. בשפרעם היו 10 משפחות ספרדיות ב-1533. ידוע גם על יהודים ספרדים ופורטוגזים שהתיישבו בכורזים, כפר צידה, וכפר נחום, אבל חסרים נתונים על מספרם וכתאריך בואם.

בין המאה ה-17 למאה ה-19 לא נערכו מפקדים, אבל אמנון כהן אסף נתונים ממקורות שונים מהם מתברר שהיו עליות וירידות במספר היהודים בגליל בשל המצב הביטחוני והכלכלי. בין שלהי המאה ה-16 לסוף המאה ה-17 הייתה ירידה במספר היהודים.

הגליל קלט עלייה יהודית לאורך התקופה העות'מנית. האוכלוסייה היהודית בגליל הייתה מורכבת ממסורעבים (יהודים שמעולם לא עזבו את הארץ), עולים מצרפת שהגיעו במאה ה- 13,עולים מקרב מגורשי ספרד ופורטוגל, שהחלו להתיישב בערים ובכפרים בגליל במאות ה- 16 וה-17, ועולים אשכנזים ממזרח אירופה שהתיישבו במאות ה-17 וה-18 בעיקר, בצפת ובאזורים נוספים בגליל. כמו-כן הגיעו לאורך התקופה העות'מאנית יהודים מארצות המגרב (צפון אפריקה).

במאה ה-17 הורע מצב הביטחון בארץ והיהודים היו חסרי הגנה בשל התנפלויות של בדווים וכנופיות של פלאחים ערבים. יש ידיעות על רצח רוכלים יהודים שנדדו בין היישובים. כתוצאה מהמצב נאלצו היהודים לברוח מדי פעם באופן זמני ממקומות מגוריהם. הבורחים מצפת וטבריה הסתתרו בכפרים או נדדו לסוריה, לבנון ומצרים, היכן שהיו קהילות יהודיות.

בגליל התרחשו תהליכים מנוגדים: מצד אחד נטישת כפרים בשל מצב הביטחון ומדיניות המיסוי, אבל, באזור צפת היו כפריים יהודיים עסקו בחקלאות. מצד שני, התחילה עלייה של מאות יהודים אשכנזים ממזרח אירופה. בעכו הייתה במאה ה-17 קהילה יהודית גדולה ומשגשגת. לצפת הגיעו אשכנזים ממזרח אירופה וביניהם, על-פי עדות אחד מהם מ-1602, כ-300 רבנים מהזרם החסידי. הם הקימו 18 ישיבות, 21 בתי כנסת ובית מדרש בו למדו כ-300 ילדים ונערים. תייר נוצרי שביקר בצפת ב-1660 כתב שיש בה רוב יהודי ומיעוט ערבי. נזיר צרפתי דיווח ב-1632 על הכפרים ארשף, קדש, חורמה וגבלה בסביבת צפת שבהם התיישבו יהודים ספרדים. בסה"כ ידוע על 4 יישובים יהודיים נוספים שקמו במאה ה-17: ארשף, קדש, חורמה, גבלה. מספר היישובים עלה. מק

• בתקופה בה שהה השל"ה בירושלים, גדלה העיר במהירות בשל עלייה מסיבית של יהודים מכל התפוצות, עד אשר כתב השל"ה באחת מאיגרותיו: "כי תהילה לאל נעשה צר המקום בירושלים". תקופה זו של התעוררות יהודית בירושלים הייתה קצרה לאחר שבשנת 1624 השתלטה על העיר משפחת אבן פרוח אשר רדפו והכבידו על חיי היהודים במקום, ואף השל"ה נאסר ביחד עם עוד 15 מרבני העיר על ידי מוחמד אבן פארוח' וכופר עצום נדרש בעבורם. הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל, הצליחה בתחנונים לצמצם את סכום הכופר לאחד עשר אלפים גרוש ולשחררם. לאחר שחרורם הם ברחו מירושלים וקבעו את מושבם בצפת.

• עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, אבן-עבדאללה פארוח' מונה לתפקיד הסנג'ק ביי לאחר שהציע לוואלי של דמשק לממן בעבורו את הוצאות החג' לשנת 1602-3, וזאת לאחר שכבר כיסה את גירעונותיו של הוואלי לשנת 1601. פארוח', שכל מטרתו הייתה הגדלת עושרו האישי, ביקש לכסות את הוצאות רכישת המשרה, והכביד את ידו על אוכלוסיית ירושלים בגזרות כספיות שונות ומשונות. באותה אכזריות שבה נהג כלפי הבדואים, הוסיף לנהוג גם כלפי נתיניו בירושלים.

לאחר מות אביו בשנת 1621, רצח אבן-פארוח' את מנהל משק הבית שמינה אבן עבדאללה כאחראי עד שובו, ותפס את מקום אביו כסנג'ק ביי. מאותו רגע הפגין אבן-פארוח' את אכזריותו כלפי האוכלוסייה, ובעיקר כלפי היהודים. הוא סחט מאנשי הקהילה כספים בתואנות שונות, הוציא אנשים להורג, ושם את ידו על כספים שהגיעו מהתפוצות עבור הקהילה. אבן-פארוח' אסר קבוצה של נכבדים ורבנים, מתוך כוונה לסחוט מהקהילה כספים עבור פדיונם; בין האסורים: השל"ה הקדוש, שמואל טרדיולה, משה רומאני, יואל הלוי ואברהם אישפריאל. רבי אברהם אישפריאל ואחיו גם הוכו על ידי אנשיו של אבן-פארוח' מכות נמרצות, כיוון שהלשינו עליו.

• רבי יצחק אליה נבון כתב בזיכרונותיו כי צאצאי משפחת נבון, בצוותא עם יהודים אחרים שהוגלו מספרד, השתקעו והקימו את ביתם בעיר ניקופול שבבולגריה וניהלו אחוזה שנקראה "אחוזת נבון". במחצית השנייה של המאה ה-17 נפל סכסוך בחצר נבון, ושלושת האחים שהרכיבו אותה החליטו לעזוב את ניקופול וללכת כל אחד לדרכו. האחד נסע לירושלים, השני לאדירנה שבטורקיה והשלישי לעיר שמולָה שבבולגריה. יצחק נבון היה צאצאו של רפאל עלי ובנו חנון, שנסעו לירושלים לאחר הסכסוך ב-1670.

• בעולם היהודי, התאפיינה המחצית הראשונה של המאה ה-17 במתח משיחי רב ובגידול מספר העולים, אשכנזים וספרדים, שהביא להתבססות והתרחבות הקהילה בירושלים. למרות הפגיעה הקשה בקהילת יהודי ירושלים בין השנים 1627-1625 בעקבות שלטונה של משפחת אבן-פרוח' שהכבידה את עולה על תושבי העיר, ובעיקר על היהודים, המשיכו יחידים לעלות לארץ ישראל. עם העולים בשנים אלו נמנה גם משה בן ישראל נפתלי (הירש) פוריית שהיה סופר סת"ם, בן למשפחה חשובה בקהילת פראג, קרוב משפחתו של רבי ישעיה הלוי הורוביץ, "השל"ה הקדוש", שעלה גם הוא מפראג כמה שנים קודם לכן.

בעקבות הרס הקהילות היהודיות בפולין ובאוקראינה בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הורע מאוד גם מצבם של יהודי ארץ ישראל שנסמכו על תרומותיהם של קהילות הגולה. מצב זה הביא את משה פוריית לצאת לאירופה כשליח מטעם הקהילה (שד"ר) או מטעם עצמו כדי לגייס תרומות. לשם כך כתב את הספר "דרכי ציון" כמדריך לעולה, ובו פירוט נתיבי העלייה האפשריים מארצות אירופה לארץ ישראל והסברים מפורטים על אורח החיים הנהוג בירושלים.

מסלול נסיעה מאירופה למצרים כגון מאיטליה לאלכסנדריה ומשם בגמלים דרך מדבר סיני עזה דרך חברון בית לחם ירושלים.

• בית כנסת הרמב"ן במאה ה-17 הושב מבנה בית הכנסת לידי היהודים, אך נאסר עליהם להשתמש בו למטרות תפילה והתכנסות

• רבות ממפות ארץ-ישראל, שהכינו הכרטוגרפים הדגולים ובתי ההוצאה הכרטוגרפיים הידועים בתקופת התחייה ובתקופת הרֵפורמציה שבאה אחריה, היו עדיין מפות היסטוריות שתיארו את ארץ התנ"ך. אף המפות העבריות, המעטות ביחס, ששורטטו בעקבותיהן, תיארו בעיקר את חלוקת הארץ לנחלות השבטים, ואת נתיב בני-ישראל בצאתם ממצרים. מק

או מפות של ירושלים עם פירוט ...

מקומות בהם התרכז היישוב היהודי

ירושלים

במאה ה-17 הושב מבנה בית הכנסת לידי היהודים, אך נאסר עליהם להשתמש בו למטרות תפילה והתכנסות,

בית הכנסת יוחנן בן זכאי בצילום משנת 1927.

השלט על בית ברוך מזרחי בעיר העתיקה בירושלים המספר את סיפורו הורשתו המיוחד משנת 1620.

דמות דיוקנו של הרב חזקיה די סילוה כפי שמתואר בציור הנמצא בחדר הרבנים של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.

שער הספר "הלכות קטנות", בו שאלות מאתגרות שנשאלו בישיבת בית יעקב (ויגה) מדי שבוע. נדפס בוונציה 1704.

בשנת 1587 הורה המושל העות'מאני של ירושלים על סגירת בית כנסת הרמב"ן באופן סופי בטענה שהמבנה מפר את תנאי עומר, האוסרים על הקמת בתי כנסת וכנסיות בירושלים.

בשנת 1610 הושלם בית הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים. בית הכנסת הפך בעקבות כך לבית הכנסת הראשי של היהודים הספרדים, והמקום שבו פעל הרב הראשי של יהודי ספרד. אולם הלימוד הסמוך שנוסף ב-1625 הפך מאוחר יותר לבית הכנסת של אליהו הנביא.

(תוכן שכתב [משתמש:עמנואל בן חיים] בערך היישוב הישן)

בשנת ה'תי"ח (1658) עלה רבי ישראל יעקב אלגאזי לירושלים וייסד את ישיבת בית יעקב. ייסוד הישיבה הטיב את מצב העניים והתושבים בירושלים, והביא לריבוי דמוגרפי של היהודים בעיר. בין הבאים היו חכמים גדולים שעזבו את כבודם בקהילתם ובאו להסתופף בישיבה אשר שמה הגיע למרחקים. על רבי משה גלאנטי, שהיה מתלמידי הישיבה וממלא מקומו בהנהגת הישיבה: ”שמיום שבא לעיר הקודש [-רבי יעקב חאגיז] ירושלים ת"ו, נתרב' באוכלוסי' ונתיישבה העיר וקפצו עליה גדולי ישראל, כמו הגאון המפורסם מהר"ש אלגאזי ז"ל, והגאונים: מהר"א חנניא ומוהר"א אמיגו ומוהר"ש גארמיזאן”. באותה התקופה נוסד לראשונה תפקיד הראשון לציון ורבי משה גלאנטי היה הראשון לכהן בתפקיד. מהחכמים הנוספים שהיגרו לירושלים והתקיימו מכספי הישיבה היו: משה בן חביב, חזקיה די סילוה, חיים אבולעפיה השני, יוסף אלמושנינו.

ר משה גלנטי העיד על כך: "שמיום שבא ר"י חאגיז לעיר הקודש ירושלים ת"ו, נתרב(תה) באוכלוסיה ונתיישבה העיר וקפצו עליה גדולי ישראל כמו הגאון המפורסם מוהר"ש אלגזי ז"ל והגאונים מוהר"א חנניא, ומוהר"א אמיגו ומוהר"ש גרמיזאן"

ע"פ בניהו " הייתה אז התעוררות לעשות את ירושלים מרכז לגולה, ... וראו כחובה על בני הגולה לדרוש את ירושלים תמיד ולהרביץ בה תורה בישראל..." "רעיון זה פעל על לב רבים, חכמים מפורסמים וראשי ישיבות בחוף לארץ הניחו את כל כבודם ועלו באו לירושלים. אנו מוצאים תופעה שאין כמותה בתקופות אחרות והיא כי החלק המכריע של רבני ירושלים מילאו לפני כן תפקידים חשובים בחו"ל" למרות כל מה שעבר היישוב... "לעומת זאת אנו עדים לזרם של תלמידי חכמים שקבלו את תורתם בירושלים, שהולך ומשתפך לגולה וממלא שם תפקיד חשוב ברבנות ובהנהגת הקהילות."

ראה עוד מה שנכתב בעמוד ט'

שלמה עדני, אברהם בן דוד יצחקי, יעקב ויגה מ-איטליה

בשלהי המאה ה-17 החל היישוב האשכנזי בירושלים להיערך לגל עלייה מאירופה בראשות רבי יהודה חסיד. לשם כך החלו לרכוש ולבנות עבורם 40 בתים לדירות וכן בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית. אך בשל הידרדרות במקורות הכספיים מאירופה, ימצאו את עצמם לווים כספים מהתושבים הערבים מה שבעתיד יגרום לקשיים גדולים עבור היישוב האשכנזי בירושלים.

ערך מורחב – יהודה החסיד (ירושלים)
,

ערך מורחב – בית הכנסת החורבה

(קטע מועתק לניסוח) בעיקר התנכלה לתושביה היהודים של העיר, שהיו חסרי אונים וניתן היה לסחוט אותם בשל התמיכה הכלכלית והכספית שקיבלו מיהודי הגולה.86 תוך שנתיים, מאז שנת 1625 ועד סוף שנת 1627, התערער לחלוטין מצבו של היישוב היהודי בירושלים. השליט מחמד אבן-פרוח רדף באכזריות רבה את יהודי העיר, גזר עליהם גזירות שונות, הגביל את מספרם באופן שרירותי,87 וסחט מהם סכומי כסף אדירים. כאשר לא יכלו לשלם את החובות או הקנסות נאסרו ועונו דרך קבע. קודשי ישראל נפגעו. בתי הכנסת שועבדו לחובות ונסגרו, התפילות הופרעו, ספרי תורה חוללו, יריעות הקלף שלהם נתלשו ונשדדו להכנת בגדים ושקים; בתי הדין שבתו והדיינים פוזרו, תלמודי התורה נסגרו והילדים גורשו מהם.88 רבים מן היהודים מצאו עצמם רעבים ללחם. מי שהייתה לו היכולת, נס הרחק מהישג ידו של מחמד אבן-פרוח. בין הבורחים היה גם השל"ה, שהצליח לחמוק לצפת. מתוך 2,500-3,000 יהודים שהיו בירושלים בשנת 1624, ערב עלייתו לשלטון של מחמד אבן-פרוח, ברחו מן העיר כ-2,000 יהודים, ובסוף תקופת שלטונו ב-1627 נותרו בה כמה מאות בלבד.

ידוע שבסוף המאה ה-17 מתו רוב רבני ירושלים כנראה ממגפה. דבר זה הביא לפגיעה קשה בשדרת ההנהגה של הקהילה.

הגליל

כפרים בגליל

שרידי בית הקברות היהודי העתיק בכפר יסיף

בית הכנסת העתיק "מחנה שכינה" בשפרעם. נבנה במאה ה-17 על חורבות בית כנסת קדום.

פנים בית הכנסת העתיק בפקיעין כיום.

• כפר יסיף (יישוב עתיק)
• עין זיתון ספרות המסעות והעליות לרגל למטרת השתטחות על קברי צדיקים מתעדת כי בכפר הייתה גם קהילה יהודית מהמאה ה-11 ועד למאה ה-18 ובכללם מוסתערבים. בשנת 1602 נסגרה ישיבתו של ר' משה בן מכיר במקום עקב התנפלות שודדים ועברה לצפת.

• "לא הרחק מכפר כנה , סמוך לכפר תבור מצוי היה חאן אל חוג'אר . מקום זה שימש כנקודת גבול בין המחוזות צפת ושכם , והיה בו מרכז מסחרי חשוב . לפי מקור מן המחצית הראשונה של המאה הי"ז ישבו בחאן זה יהודים שעסקו במסחר"

• יישובים בהם יהודים במאה הט"ז בארץ ישראל

ביריה (בה סיים ר' יוסף קארו את כתיבת השולחן ערוך) ועין זיתון חדל (מלהתקיים לאחר לפחות 100 שנים)

• בשנת 607 ו מזכיר שלמה שלומיל מיינשטרל את בתי הכנסת בעין זיתון ובמירון , שבבר היו חרבים בזמנו " ובתוכם ספרי תורה לאין מספר בתוך ההיכלות והישמעאלים נוהגים בהם כבוד גדול והמפתחות בידם , והם מכבדים אותם ודולקים נרות לפני ההיכלות , ואין מי שיקרב לגעת בספרי תורה , ולפעמים אנחנו הולכים לאותם הכפרים ומתפללים באותן בתי הכנסיות תפילות גדולות , שהשעה צריכה לכך . "

מחבר/ים: נתן שורעמוד: 100

עלמא ננטש במאה ה-17 ונותרו בו שרידי בית כנסת חרב.

מירון

כפר חנניה כפר ענאן

פקיעין - ואכן ידוע לנו , כי חל ק מתושבי בפר חנניה ועלמה עקרו לפקיעין . עם התחסלות הישוב היהודי במקומות אלה . ייתכן שהגידול שחל באוכלוסיית פקיעין בשנת 596 / 7 ו מצביע על כך , שכבר או החלה ק ליטתם ,

מחבר/ים: נתן שורעמוד: 105 בשנת 1604 מצאו כאן מקלט חל ק מתושביה היהודים של צפת ,

ישובים שהיו במאה הקודמת ואף קודם לכן, כאבול היישוב היהודי הדלדל , שפרעם כנ"ל לא ידוע

ג'וליס? עד המאה ה-16 הייתה קהילה ותיקה בוודאות מה אחרי זה ?

• כדי להבין בראוי את קורותיה של צפת במאה הט"ז , עלינו לסקור גם את טבעת ההתישבות היהודית שהקיפה אותה ואשר צפת שימשה לה מרכז ושוק . מעניינת היא השאלה , האם היה קיים בכפרים אלה , ברובם או בחלקם , ישוב יהודי המשכי , או שהישוב שם היה תופעה חדשה של סוף המאה הט"ו או של ראשית המאה הט"ז .

מחבר/ים: נתן שורעמוד: 99 צפת היה לה , איפוא , עורף ישובי יהודי ניכר למדי , והיא שימשה מרכז עירוני לכתריסר ישובים קטנים . תושבי ישובים אלה , אשר עסקו בחלקם בחקלאות , הביאו לצפת את תוצרתם , ומבחינה זו הם היו חל ק מן התשתית הכלכלית שעליה התבסס ישובה היהודי של צפת . עמוד: 106

• יהודיים בגליל המערבי — בכפר יאסיף , בשפרעם , בכבול וביוליס .עמוד: 106

צפת

מימין ובמרכז מקדימה, קברים מהתקופה העות'מאנית בבית הקברות היהודי העתיק בצפת. המבנה הראשון בתמונה הינו מקווה האר"י

קברו של רבי יום טוב צהלון בבית הקברות הר הזיתים .

• ההידרדרות הקשה בצפת בשלהי המאה ה-16

צפת שבמאה הקודמת ראתה צמיחה ופריחה בכלכלה, בהתיישבות, ויצירה התרבותית-תורנית ששמעו יצא לכל התפוצות והשפיע השפעה רבה, החלה דועכת בצורה קשה בשלהי המאה ה-16 בעקבות צרות קשות שפקדו את היישוב.

עשירי הקהילה נטשו את צפת בשל הידרדרות המצב הכלכלי והבטחוני ועברו לירושלים , לחברון ולדמשק . רוב חכמי צפת ברחו מן העיר מאימת המגפות , אך אחדים חזרו אליה שנית . בניהם של ר' יוסף קארו ושל רי משה מטראני ירדו לערי אסיה הקטנה ; רי חיים ויטאל עבר לדמשק , רי חייא רופא עבר לירושלים , אך חזר לצפת בשנת 2 ו 6 ו,- ורי דויד אמרלין נזיר עקר לחברון . בשנת 602 ו , אנו מגלים , שאפילו חכמי בית הוער — כלומר , בית הדין העליון של יהודי צפת — מתכנס בפקיעין . מוכר ספרים מצפת , יעקב ברי יהודה אשכנזי מספר , כי אניה ובה פליטים מצפת הגיעה לאי כיאוס

קהילת צפת הידרדרה בסוף המאה הט"ז למצב שבו נטשוה מרבית תושביה , ובתוכם דוקא מחשובי חכמיה ורוב עשיריה . הנותרים נאבקו על עצם קיומם . וכך עוברת הבכורה , החל בראשית המאה הי"ז , לקהילת ירושלים , וצפת יורדת ממעמד של מרכז רוחני ליהדות כולה , למעמד של קהילה פרובינציאלית לא גדולה , במחוז נידח של האימפריה העותומאנית המתפוררת . מחבר/ים: נתן שור שם הספר: תולדות צפת עמוד: 110

במאה ה-17 הורגשה ירידה במעמדה הכלכלי של העיר. האריגים הזולים מאנגליה דחקו את אריגיה ותעשיית הצמר קרסה. נחתו על העיר מכת הארבה ומגיפות

בתחילת המאה ה-17 החלה צפת לדעוך, זאת בעקבות פטירתם של גדולי הדור שהגיעו מספרד ומארצות מזרח לעיר, לצד מסי ח'ראג' חדשים אשר הוטלו על יהודי העיר על ידי האמיר הדרוזי פח'ר א-דין, אשר כבש את צפת ב-1602. במחצית המאה ה-17 נראה שהיה בצפת אירוע רב רושם, המופיע במקורות היהודים כחורבן צפת בשנת שצ"ז, זאת ככל הנראה בעקבות המלחמות שלאחר נפילתו של א-דין.

ובמהלך רוב המאה הט"ז כמעט ולא נזקקו לשלוח שד"רים לחוץ לארץ לשם איסוף כספים . אולם עתה השתנה המצב . על הקהילה היה לדאוג לכאלף ומאתים עניים , וכדי לעמוד בפרץ , החלה הקהילה לשלוח שד"רים לכל תפוצות הגולה . ואמנם קהילות רבות הושיטו יד וביחוד עזרו יהודי קושטא ויהודי ונציה שהתמידו בהגשת העזרה לאורך ימים . קהילת ונציה המשיבה לרכז את נושא העזרה לארץ ישראל במהלך רוב המאה הי"ז , בשהממונה על פעולה זו מכונה היה "הגזבר הכללי מארץ ישראל , " וזאת למרות שהיה למעשה מאנשי קהילת ונציה . לכל עדה בוונציה היתה מערכת התרמה נפרדת משלה . קהילת האשכנזים תרמה , למשל , הן לקהילת ירושלים והן לקהילת צפת . קהילת "איטליאני" תרמה תחילה רק לקהל האיטלקי שבצפת , אולם כאשר זה הלך והצטמק במהלך המאה הי"ז , העבירה את מרבית תרומותיה לירושלים מחבר/ים: נתן שורעמוד: 114

הידיעות שבידינו על תקופה זו מתארות בפר הרוס למחצה ( שהיה אמנם עדיין מקום מושבו של מושל הגליל בולו ) וקהילה יהודית שהגיעה רק לקראת סוף תקופה זו לכמאה נפשות מחבר/ים: נתן שור עמוד: 130

טבריה

העיר טבריה בחורבנה בציורו של קורנליס דה ברוין מ-1681

העיר טבריה בחורבנה מאת הצייר ההולנדי של קורנליס דה ברוין מ-1681

מפת ארץ הקודש משנת 1657, מאת הכרטוגרף ההולנדי קלאס יאנזון וישר , הכנרת מופיעה בשם Cinneret.

• באמצע המאה ה-16 פלש לגליל השבט הבדווי טרארבאי ובמאה ה- 17 התנהלו קרבות בינו לבין השבט הבדווי מענייה שפלש מלבנון, על השליטה בגליל. (ראה, יוסוף סואעד, "שלטון השייח'ים הבדואים בצפון א"י"). כמו-כן, היו התנגשויות בין הבדווים לפלאחים. מצב הביטחון המעורער אילץ את היהודים לעזוב זמנית את העיר ולהסתתר בכפרי הסביבה. ב-1656 הרסו הדרוזים את טבריה. מק

הקהילה היהודית הספרדית בטבריה, אליה הצטרפו יהודים מצפת, המשיכה להתקיים, כפי שהעיד ב-1624 רבי ישעיה הלוי הורוויץ, אבל מספר חבריה היה מצומצם. ב-1660 פרעו הערבים ביהודי טבריה והם נאלצו לעזוב, זמנית. אבל, נראה, שיהודים חזרו לטבריה.

• 1660 רעידת אדמה בארץ ישראל טבריה נפגעת קשות.
• חיים אבולעפיה (הראשון)
• בשנת 1688 אנו למדים מספרות השו"ת על בך שיהודים , במספר מצומצם , שישבו עד אז בטבריה , החליטו לעבור לצפת , כיון שבעת ההיא נחרבה ישיבת טבריה " .

מחבר/ים: נתן שור עמוד: 129

חברון

• היישוב היהודי בחברון
• בית הכנסת אברהם אבינו
• שלמה עדני, אברהם אזולאי, אברהם ישראל זאבי

עזה

• רבי יצחק שלום בן ארחה חותם על פסק בשנת 1605, (א"ד עמ' 28)
• בתחילת המאה ה-17 כיהן ר' ישראל נג'ארה כרבה של הקהילה עד לפטירתו ב-1628 וקבורתו בבית העלמין היהודי שבה. ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה, תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה. היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון. עד לנתן העזתי 1660 מק עיר נמל ודרכה עבר מסלול עליה לרגל ממצרים לירושלים.

אבטליון (משורר)

בתקופת האימפריה העות'מאנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת 1660.

בשנת 1674 דיווח כומר ישועי שהגיע אל העיר, שליהודים יש רובע משלהם. .

פעילות מסחרית, צורפות חקלאות, אברהם דוד עמ'26 , התגוררו ברובע משלהם, ע"פ מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל.

מקומות נוספים

• שכם - נחמיה חייא חיון
• עכו - שבתקופת עליית בעלי התוספות לאורך המאה הי"ג הייתה קהילה יהודית חשובה ונחרבה בסוף אותה מאה, עם החרבת העיר כולה כמעט עד היסוד נשארה כך... למעט... "יהודים בודדים שעסקו במסחר זעיר , ובמיוחד במכירת יין לעוברי אורח ולצליינים שנזדמנו בדרך".

נטישה מצפת וכו... לעכו מקור בעייתי צריך לבדוק מקורות נוספים

נזיר צרפתי דיווח ב-1632 על הכפרים ארשף, קדש, חורמה וגבלה בסביבת צפת שבהם התיישבו יהודים ספרדים. כנ"ל.

• חיפה - חיפה בתקופה העות'מאנית

עיקר עדויותיהם של נוסעים שביקרו בחיפה הינם על עיר שנהרסה בתקופת מסעי הצלב ובתיה חרבים. בשנת 1628 ביקר בחיפה הספרדי אנטוניו דה קסטילו. בספרו הוא מספר ששוכן בכנסייה מתפוררת ומוזנחת. באיגרת שנכתבה בשנת 1626 מתוארים מקומות קדושים וכן מצוין שבחיפה היה בית כנסת בנוי ו"בית חיים" (בית קברות). אזכור זה מעיד שיהודים חיו בעיר בתקופה זו. בשנת 1631 הגיע לחיפה האב פרוספר והפך את מערת אליהו לכנסייה של המסדר הכרמליתי. בשנת 1646 ביקר בחיפה התייר הצרפתי סריוס. הוא לווה במורה דרך יהודי. בספרו הוא מספר ”חיפה כפר מיושב ערבים, יווני ויהודים...”. בשנת 1652 עבר בחיפה התייר הצרפתי מ' ג' דאובדן (M.J.Doubdan ) הוא מספר על שרידי חורבות שנשארו מימי גדולתה של חיפה שהפכה לכפר דל מיושב בערבים, יהודים ומעט נוצרים עניים. הוא מציין שהאמיר טורבאי שהציב בית מכס בנמל וכל עולה רגל צריך לשלם מס גולגולת בסך גרוש אחד.

• קיסריה -
• יפו -

יפו שהינה אחת מהערים העתיקות באזור ואשר שימשה בעבר כעיר נמל חשובה, הוחרבה על ידי הממלוכים בשנת 1268 זאת כחלק מהרס שיטתי של ערי מישור החוף בכדי למנוע כיבוש מחדש על ידי הצלבנים. משכך הציבו ביפו משמר צבאי ואסרו על בניית העיר. עם זאת לצד העיר ההרוסה שמרו והשתמשו בנמל הים. בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד אמצע המאה ה-17 וכלל סבל אזור מישור החוף הדרומי מהזנחה, ללא עיבוד חקלאי, שטחי ביצות, והתיישבות דלילה ביותר. נתון לחסדי שודדי דרכים או נוודים מקומיים. אמנם במאה ה-17 היה נמל יפו נמל מסחר שולי, עם זאת בשל קרבתו לירושלים שימש כ"שער ציון" עבור צליינים ועולי רגל יהודים לארץ ישראל. הללו היו שוכנים במערות הסמוכות ועולים לירושלים בשיירות רכובות על חמורים.

• רמלה -

העיר רמלה שימשה באותה תקופה בתור המרכז המסחרי עבור דרום הארץ.

ישיבות ומקורות נוספים

• http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hagai.htm

• בתנועת העלייה לארץ ישראל לקראת שנת ת"ח השתתפו עשרות רבות של תלמידי חכמים ובני משפחותיהם. מרביתם היו מקובלים מבית מדרשם של רבי משה קורדובירו והאר"י, שהאמינו שבעיסוק בתורת הסוד ובהפצתה הם ממלאים אחר אחד התנאים החשובים לביאת המשיח. ביניהם ניתן למצוא את רבי אברהם אזולאי ממרוקו, מחבר הספר הקבלי החשוב "חסד לאברהם"; את רבי יעקב צמח מפורטוגל, שערך את כתבי רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, ואת רבי נתן שפירא מקרקוב, מחבר הספר הנודע "טוב הארץ" העוסק בקדושת הארץ על פי הקבלה.

אחד האישים הבולטים בקרב העולים בתנועת העלייה לקראת שנת ת"ח היה המקובל רבי ישעיהו הלוי הורוביץ (1565-1630), הידוע בכינויו "השל"ה הקדוש", על שם ספרו "שני לוחות הברית". בשנת 1620 לערך החליט השל"ה, מי שהיה רבן של דובנא, אוסטרהא, פרנקפורט דמיין ופראג, לעלות לארץ ישראל. טרם עלייתו ביטא השל"ה בלהט את הקשר הטבעי שבין יישוב הארץ ובין קירוב הגאולה, ואת צערו על שאחרים אינם רואים עין בעין את הזיקה הזאת: "שלבי היה בוער תמיד, כשראֹה ראיתי בני ישראל בונים בתים [בחו"ל] כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטמאה… וזה נראה, חס ושלום, כהיסח הדעת מהגאולה". מק

באיגרת שכתב טרם עלייתו לירושלים, בשנת שפ"ב,[78] מתאר השל"ה גידול זה באוכלוסייה, שהתרחש בעקבות זרם העלייה המתמשך: "כי ת"ל [תהילה לאל] נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלם הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ובכל יום ויום מתרבים". הוא הדין באשר לעלייה ההמונית מארצות האימפריה העותומנית: "וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות [ראשי משפחות]". השל"ה שיבח במיוחד את איכותה של העלייה האשכנזית הואיל "ויש בקהל אשכנזים כמה וכמה אנשים חשובים גדולים בתורה". אי לכך טיפח תקוות כי מספר העולים עוד ילך ויגדל בעקבות עלייתו שלו: "ובזמן קצר אם ירצה השם תשמע כי קהל אשכנזים יהיה גדול גדול ונורא מאוד מאוד, כי ידעתי ת"ל [תהילה לאל] כי רבים יבואו שמה וירצו להתחבר לי".[79]

מתוך 2,500-3,000 יהודים שהיו בירושלים בשנת 1624, ערב עלייתו לשלטון של מחמד אבן-פרוח, ברחו מן העיר כ-2,000 יהודים, ובסוף תקופת שלטונו ב-1627 נותרו בה כמה מאות בלבד. [89]

• ישיבת בית יעקב (וויגה)

אישים ביישוב היהודי באותה תקופה

• ישעיה הלוי הורוביץ - מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. מפראג, במסע רגלי דרך חלב לירולשים, שני לוחות הברית, בתקופה בה שהה השל"ה בירושלים, גדלה העיר במהירות בשל עלייה מסיבית של יהודים מכל התפוצות, עד אשר כתב השל"ה באחת מאיגרותיו: "כי תהילה לאל נעשה צר המקום בירושלים". תקופה זו של התעוררות יהודית בירושלים הייתה קצרה לאחר שבשנת 1624 השתלטה על העיר משפחת אבן פרוח אשר רדפו והכבידו על חיי היהודים במקום,[3] ואף השל"ה נאסר ביחד עם עוד 15 מרבני העיר על ידי מוחמד אבן פארוח' וכופר עצום נדרש בעבורם.
• ישראל יעקב חגיז - עלה במקור ממרוקו מחצית שניה, השפיע על רבנים בטוריקה לעלות לארץ, ולכונן את ישיבת בית ויגה,
• יצחק צבאח
• ראשונים לציון -
  • משה גאלנטי (השני), נולד בצפת נחשב לראשון לציון הראשון, הגם שקדמו לו רבנים בראשות ירודלים, ראש בית יגה, בשנת תל"ז, שהייתה שנת בצורת. ??, שד"ר.
  • משה בן חביב. מסלוניקי מחצית שניה, בית ויגה, שד"ר, גט פשוט ועזרת נשים.
• ר' משה לנאי למד אצל - ברוך ברזילי, גבריאל איספיראנסה יהונתן גאלנטי בן משה גאלנטי (הראשון).
• בית ברוך מזרחי עלה לירושלים , אבי משפחת מזרחי בארץ ישראל, מצאצאיו הנשיא יצחק נבון...
• אברהם הלוי אמיגו - מטורקיה (צאצאי מגורשי ספרד) לירושלים. ישיבת בית יעקב חוג צמח
• אברהם בן דוד יצחקי נ ירושלים, שד"ר לימים הראשלצ הרביעי.
• חזקיה די סילוה - שדר עלה מאיטליה לירושלים, בבית יעקב. במהלך התקופה הקצרה מעלייתו עד לנישואיו, חתם על תקנת הרווקים שנהגתה על ידי חכמי ירושלים כדי למגר את הרווקות המאוחרת , פרי חדש.
• חייא דיין נ ירושלים , שד"ר חברון. בין תלמידיו שם היה רבי חיים בן עטר סבו ורבו של האור החיים.
• אברהם בן חנניה - עלה מסלוניקי היה שד"ר, בהמשך עבר לגור בירושלים ונמנה בין חכמיה אשר חתמו בשנת 1657 על איגרתו המפורסמת של השד"ר ר' ברוך גד בעניין עשרת השבטים. בעקבות התעללות מושל העיר בתושבי וחכמי ירושלים נאלץ לברוח מהעיר ועבר יחד עם חכמים נוספים אל העיר רמלה ומאותה סיבה עבר אחר כך אל העיר חברון. בשנת ה'תכ"ב פרצה מגפה בעיר חברון ולכן נאלץ לברוח אל העיר עזה, שם נפטר.
• יעקב כולי נ י היה מחכמי ירושלים ושד"ריה, מחבר ועורך ספרים בהם הספר מעם לועז בלאדינו
• יעקב מולכו ע לאחר פטירת הפרי חדש בשנת התנ"ו, עמד בראשות ישיבת בית יעקב פירירא עד פטירתו. (יוסף מולכו?)
• שלמה אלגאזי - ירושלים בית יעקב
• שמואל גרמיזאן - מסלוניקי מרבני ירושלים שד"ר, וחתם יחד עימם על ההסכמה שנקבעה מימי הנגיד יצחק הכהן שולאל שלא להטיל מיסים על תלמידי חכמים." ישיבת בית יעקב.
• נתן שפירא הירושלמי (שד"ר), מאיר הכהן פופרש ילידי קרקוב פולין בעקבות רבו יעקב צמח (מקובל) (משפחת אנוסים מפורטוגל) עורכי כתבי האר"י בירושלים
• מנחם די לונזאנו - מאיטליה לירושלים
• רפאל מרדכי מלכי רופאים כתבים רפואיים, משפחת אנוסים עלה מאיטליה לירושלים
• משה ישראל נ ירושלים אבי משפחת ישראל, שבניה כיהנו כרבנים ברודוס ובארץ ישראל במשך כמאתיים שנה, שנים עשר דורות דור אחר דור, עד ערב מלחמת העולם השנייה.
• משה בן חביב מיוון הראשון לציון השני , נכדו יעקב כולי נולד 1689 בירולשים מחבר מעם לועז.

• יאשיהו בן יוסף פינטו מסוריה ל-ירושלים צפת
• חיים אבולעפיה (הראשון) תלמיד ר' יעקב אבולעפיה , צפת טבריה חברון ירושלים.

• יוסף מטראני נ צפת, המהרי"ט מגדולי וחשובי הפוסקים, חכם באשי של טורקיה ושד"ר, ובשנת 1599 חזר לצפת, שם נתמנה לראש הקהילה לאחר מותו של ר' יעקב בירב (השני, הייתה זו תקופה קשה לצפת: הצרות התכופות שבאו עליה הביאו לירידתה ממעמדה הרם, ואט אט החלה להתרוקן מחכמיה ואנשיה. כעבור כמה שנים החליט אף ר' יוסף לעקור ממנה
• ישועה שבאבו עלה ממצרים לצפת
• בנימין הלוי (מקובל) נ צפת שד"ר מפיץ כתבי האר"י באיטליה
• חיים ויטאל נ צפת , לא היה בארץ במאה ה-17 אבל פעל בסוריה... אישים חשובים שיצאו מהארץ ופעלו בתפוצות.
• יונתן סאגיס גורי הארי צפת
• סולימאן אוחנה גורי הארי עלה ממרוקו נפטר ב1618
• חייא רופא נ צפת ירושלים תחילת המאה , נסמך.
• יום-טוב צהלון נ ספרו של רבי יום טוב צהלון - לקח טוב - נדפס בשנת 1577 (היה עזר לי לפ"ק - של"ז) בצפת והיה כנראה הספר הראשון שנדפס בארץ ישראל., צפת, שד"ר.
• שלמה שלומיל צפת מאשכנז מוראביה, מחבר שבחי האר"י
• מרדכי הכהן (מקובל) צפת שפתי כהן על התורה בתחילת המאה.

• אברהם בן דוד יצחקי נ ירושלים/חברון
• אברהם אזולאי , חברון, התיישב בחברון. בשנת 1619 (ה'שע"ט) נאלץ לעזוב את העיר ולעבור להתגורר בירושלים, בשל מגפת דבר שפרצה בחברון. לאחר תקופה בירושלים, פרצה המגפה גם בה, בעזה באותה שנה. מחבר החסד לאברהם
• אברהם ישראל זאבי נולד בחברון לרב בנימין זאבי, שד"ר רבה של חברון,
• אברהם בן לוי קונקי - נ חברון שבתאי.
• אליעזר בר ארחא נ יליד צפת דיין בחברון ועזה כתב כ-50 ספרים
• שלמה עדני - עלה מתימן לחברון מגדולי מפרשי המשנה
• משפחת בג'איו - שלהי המאה ה-17 בחברון..

• ישראל נג'ארה נ , עזה , משה בן ישראל נג'ארה נ רבה של עזה,
• אבטליון (משורר) עזה - באותה תקופה לא הרבו משוררי ספרד ליצור ניגונים לשבת, אלא הסתפקו במה שקיבלו מן הדורות הקודמים או בניגונים שלמדו מהערבים, שהפייטנים הסכימו לרשום להם מילים. כך היה עד בואם של ר' ישראל נג׳ארה ותלמידיו, אבטליון דויק, יצחק פריסקו, יצחק רומנו מקושטא, ר' משה פיארו, הרב אריאס, יצחק אמיגו ורבי יהודה רזון, אשר הלחינו ניגונים חדשים, שמהם מושרים עד היום הזה. שיטתם הייתה לקיים קשר אימננטי בין מוטיבים מילוליים ובין ריטואלים מוזיקליים והקשריהם, כלומר קשר עמוק בין תוכן הטקסט הכתוב לבין אופן ביצועו.{{הערה|1=
• נתן העזתי נ ירושלים ויגה עזה, שרי

• שלמה בן ערבי רבה הראשון של יאשי אז ברומניה ויש אומרים רופא נסיך מולדובה עלה בערוב ימין לצפת.
• עמנואל אבוהב ע באחרית ימיו מפורטוגל 1628 הוא ובתו החזיקו ישיבות בצפת וירושלים. נודע בפעולתו למען השבת האנוסים ליהדותם בגלוי (סמל)
• אהרן אבן חיים ח עלה בערוב ימיו ממרוקו נכדו אהרן אבן חיים (השני) רב בחברון.
• אישטרוק אבן שאנג'י בולגריה עלה לאחר 50 שנות רבנות מסופיה לארץ ישראל בשנת 1640 בקירוב
• טוביה כהן ? הגיע לירלשים ב-1714 נכד ליורד מצפת, רופא החצר של הסולטאנים העות'מאנים מהמט הרביעי, סולימאן השני, אהמט השני, מוסטפא השני ואהמט השלישי. אחד מן הסטודנטים היהודים הראשונים באוניברסיטאות גרמניה,

• שמואל פרימו שבתאי נמשך לשבתאות מחוץ לארץ ישראל כנראה לא רלוונטי.

• בית הכנסת יוחנן בן זכאי
• ישיבת בית יעקב (וויגה)
• ישיבתו של רבי יצחק גאון
• ישיבת בית יעקב (פירירא)
• הישיבות בארצות המזרח (יוזמה להקמת סנהדרין)

השפעת בני היישוב היהודי על התפוצות

שד"רים ושליחויותיהם באותה תקופה

• בתימן - בעצם ימי המאורעות של גלות מוזע , שהה בתימן שלוח קהילת חברון ר' עמרם הכהן . שנים ספורות לאחר גלות מוזע , בשנת , 1689 שהה בתימן שלוח צפת ר' ישראל אריה. יוסף טובי, יעקב ברנאי ושלום בר-אשר, תולדות היהודים בארצות האיסלאם: העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט (חלק ראשון), מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים,תשמ"א - 1981 , עמ 22.

• בבל וכורדיסטאן - הנתיב העיקרי למעבר מארץ ישראל היה דרך חלב שבצפון סוריה , ומשם אל הפרת דרך קהילת עאנה שעל גדותיו , במערב בבל . מעבר יהודים מבבל ומכורדיסתן לארץ ישראל ולהיפך לא היה תופעה נדירה החל מאמצע המאה ה . 16 אומנם אין בידינו ידיעות על עליות של קבוצות שלמות , אלא על בודדים בלבד , אך די היה בכך כדי לשמור על קשרים סדירים בין בבל לבין המרכז היהודי הגדול במאה ה — 16 צפת — והסתגלותה המהירה של יהדות בבל , ללא כל מאבקים , למישנת חכמי צפת ...(שם הספר: תולדות היהודים בארצות האיסלאם עמוד: 45)

• פרס - השלוח הראשון לפרס היה ר' משה אלשיך יצא ב-1590 ( נפטר , ( 1593 מגדולי חכמי צפת . במסורתם של יהודי פרס מקובל , שכתוצאה מביקורו נהג כל יהודי פרסי לתרום סכום כסף שנתי באופן קבוע בעבור היישוב בארץ ישראל . שלוחים אחרים , כר' ברוך גד מירושלים , ( 1646 ) באו לחפש את עשרת השבטים בפרס . שם הספר: תולדות היהודים בארצות האיסלאם 68-69
• הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל

הלשון העברית הייתה הלשון המשותפת ליהודי ארצות-המזרח וליהודי ארץ-ישראל, בלשון העברית שבפיהם יכלו שלוחי ארץ-ישראל למצוא את דרכם בכל ארץ במזרח, בין יהודים דוברי ספרדית, ערבית, ארמית, פרסית וכו' בכל מקום שהוא שימשו להם היהודים מורי-דרך עד למקום שלאחריו שיש בו ישוב יהודי. אף שם ירושלים, המקודש גם בעיני המוסלמים בארצות-המזרח, הגן עליהם במקצת בדרכם.

בשנת ש"ן (1590) לערך, לסוריה, לתורכיה ולפרס, ובכל מקום הנהיג תרומה קבועה לטובת צפת, שמצבה נתערער אז ביותר. על היותו בפרס אנו למדים מפי שליח ארץ-ישראל שהיה בפרס כשלוש מאות שנה אחריו בשליחות טבריה. הוא כותב:

"יספרו אחינו הפרסים כי מהר"מ אלשיך היה במדינת פרס בתור שליח כוללות הספרדים אשר בצפת, וישם שם לחוק על היהודים, כי כל בן זכר מבן עשרים ומעלה ייתן חצי קראן בשנה לקופת ארץ-הקודש בשם מחצית השקל." והוא ממשיך לספר שם, שברבות השנים דרשו גם שאר ערי הקודש בארץ-ישראל, ירושלים, חברון וטבריה, חלק מכספי מחצית השקל, ויהודי פרס נענו להם, אבל גם אז הקציבו שבעים אחוז מהכספים לטובת צפת, "כי יסוד הקופות היה ע"י שליח צפת."

אחד השלוחים המרובים הללו שנשלחו מירושלים לפרס היה ר' ברוך גד, שיצא בשליחותו בשנת ת"ו (1646), ובשובו לירושלים כחמש שנים לאחר מכן, בשנת ת"י (1650) לערך, סיפר לחכמי ירושלים על הרפתקאות שאירעו לו בדרך שליחותו בפרס ועל פגישה עם אחד מבני עשרת השבטים. וכן הביא השליח בידו אגרת שנכתבה, לדבריו, על-ידי "בני משה". אגרת זו, שהגיעה בעתה, כי באותן הימים הגיעו לירושלים השמועות על החורבן הנורא בפולין בגזירות ת"ח ות"ט, עשתה רושם רב בירושלים, וחכמי ירושלים העתיקוה ושלחו העתקים לגולה, על פי בקשת שליח ירושלים ר' נתן שפירא, שסיבב אז באירופה המערבית, ועוררה תסיסה גם בגולה ואף בדורות שלאחר-מכן שימשה האיגרת חומר תעמולה בידי שלוחי ארץ-ישראל בארצות שונות.

ברבע האחרון של המאה השבע-עשרה יצא פעמיים בשליחות ירושלים לפרס ר' חייא ב"ר יוסף דיין, יליד ירושלים ותושב חברון, שבילה רוב שנותיו בשליחות ארץ-ישראל ויצא שלוש פעמים בשליחות ירושלים ושלוש פעמים בשליחות חברון, כמעט לכל הארצות שיהודים יושבים בהן. בשליחותו החמישית יצא לסוריה, ארם-נהריים ופרס וחזר בסוף שנת תמ"ה (1685).

באותן השנים יצא בשליחות חברון לפרס חכם אחר מחכמי חברון, הוא ר' נסים רוזילייו, ור' מרדכי זאבי מחברון סיפר מה ששמע מפיו על הרפתקא שאירע לו בדרך-שליחותו בפרס.

• מגרב - ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר ר' יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) בשנת 1677 לאסוף כספים למען ייסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערבים . " שליחות זו עלתה יפה , וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לר' בנימין דוראן שישב באלג'יר , שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה . שם הספר: תולדות היהודים בארצות האיסלאם : העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט עמוד: 193

שליטים במשך התקופה

• פח'ר א-דין השני ,אציל דרוזי ששלט במחצית הדרומית של לבנון ובצפונה של ארץ ישראל בסוף המאה ה-16 וברבע הראשון של המאה ה-17.

1700 ואילך

לאור נסיבות התקופה, הייתה כלכלתה של הקהילה האשכנזית בירושלים מבוססת על תרומות מיהודי אירופה. אולם בגלל המשברים השונים שפקדו את יהודי אירופה במאה ה-17 הקהילה נאלצה ללוות כספים מהתושבים הערבים המקומיים כדי להמשיך להתקיים. בשנת 1692 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בחצר והקהילה היהודית לקחה הלוואות נוספות כדי לבנות אותו מחדש. הבנייה הסתיימה בראשית שנת 1700. לאחר סיום הבנייה מחדש, חזרה הקהילה האשכנזית להתפלל בבית הכנסת.

בשנת ה'תנ"ז 1697 חולל תנועת עלייה לארץ ישראל, מתוך מטרה לקרב את ביאת המשיח. יש הגורסים, שהושפע ממגידים שבתאיים שסובבו בערי פולין. תחילה התארגנה קבוצה מצומצמת של כ-31 משפחות, אך במהלך המסע הארוך שארך כ-3 שנים, הצטרפו לחבורה יהודים רבים נוספים. בסופו של דבר מנתה הקבוצה כ-1,500 איש, שביניהם תלמידי חכמים ורבנים חשובים, חלקם נודעו כשבתאים מובהקים, כחיים מלאך, או שנחשדו בכך. הקבוצה זכתה גם לקבל תמיכה כספית מקהילות יהודיות שדרכן עברה. בווינה קיבלו סיוע משמואל אופנהיימר שהעמיד לרשותם שתי אוניות וכסף למסע. בהמשך המסע נטשו את הקבוצה יהודים רבים שנשארו בארצות שאליהן הגיעה הקבוצה, או אף חזרו לארץ מוצאם. רבים נוספים נספו במחלות, בסערות הים ובפגעים שונים. בסופו של דבר, לירושלים הגיעו ביום ה', ראש חודש מרחשוון של שנת ה'תס"א (14 באוקטובר 1700) רק כ-1,000 איש. (מספר כלל היהודים בעולם באותה תקופה היה פחות ממיליון נפש).

הקהילה היהודית בירושלים מנתה באותה העת כ-1,200 יהודים, והגעת הקבוצה כמעט והכפילה את גודל הקהילה. עוד בטרם הגיעה הקבוצה לירושלים, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית.

סיום עם המשבר מחד ועם זאת עם נקודת המפנה. מעבר לתקופת עליית רבי יהודה החסיד ואילך והפנייה ל-העליות בשנים 1700–1881 כתקופת מפנה של זמנים חדשים בתולדות עם ישראל בארץ ישראל ראה דינור עמ' 26.

ראו גם

• שד"ר
• מוסתערבים
• ארבע ערי הקודש
• תנועת השבתאות
• היהודים באימפריה העות'מאנית
• יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
• חלוקת היישובים שבהם יהודים בארץ ישראל במאה הט"ז לפי מספרם
• התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
• עליות בשנים 1700–1881

לקריאה נוספת

• אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל : תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני עד המאה התשע-עשרה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"א - 1951.
• היסטוריה של ארץ ישראל, ירושלים: הוצאת כתר והוצאת יד יצחק בן-צבי:
  • כרך ז: אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעות’מאנים (1260-1804), 1981. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
• מינה רוזן, חרבות ירושלם, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1981.
• מינה רוזן, המוסתערבים — מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ ישראל משלהי המאה הט"ו ועד שלהי המאה הי"ז ,קתדרה 17, עמ' 73-101, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"א - 1981.
• יוסף טובי, יעקב ברנאי ושלום בר-אשר, תולדות היהודים בארצות האיסלאם: העת החדשה עד אמצע המאה ה-י"ט (חלק ראשון), מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים,תשמ"א - 1981
• נתן שור, תולדות צפת, עם עובד כנרת זמורה דביר, רעננה, תשמ"ג 1983.
• מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1984.
• נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב', (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד הכיבוש המצרי), תל אביב: הוצאת דביר, 1987.
• נתן שור, מסע אל העבר, מסה על העבר, לתולדות התקופות הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל, הוצאת אריאל, ירושלים, 1998.
• יעל בוכמן, פאשות, פלחים ופיראטים: צוהר לאורחות החיים בארץ-ישראל במאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, הוצאת ידע הארץ, 2013.

קישורים חיצוניים

• מאיר בניהו, לתולדות בתי המדרש בירושלים במאה הי"ז, בתוך: HUCA, כרך כ"א, סינסינטי, תש"ח. באתר jstor.
• מאיר בניהו, קהל אשכנזים בירושלים בשנים תמ"ז-תק"ז,( 1748-1687 ), עמ' קכח-קמט, ספונות, ב, תשי"ח. באתר jstor.
• מינה רוזן, "יהודים בשירות פח'ר אד-דין השני שליט הלבנון (1586‏–‏1635)", ‏פעמים, חוברת ‏‏14, עמ' 32–44, 1982.
• ירון בן-נאה, ‏סיועה של קהילת איסתנבול ליהודי ארץ-ישראל במאה השבע-עשרה וקשריה עמם, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 106-65.
• ירון בן נאה, חיי יום־יום בארץ־ישראל העות'מאנית, עמ' 189-195, בכתב העת קתדרה 154, טבת תשע"ה.

הערות שוליים

קטגוריה:עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:התקופה העות'מאנית בארץ ישראל קטגוריה:היישוב הישן קטגוריה:המאה ה-17 קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל