משתמש:רונן אלטמן קידר/ארגז חול שירה ומשוררים

היסטוריה

ימי קדם

מקורותיה של השירה כאמנות קדומים מאוד, אולי אפילו לפני המצאת הכתב. שירה נוטה להופיע בטקסטים המוקדמים ביותר שהותירו אחריהן תרבויות קדומות - על אנדרטאות, מונוליטים וטבלאות אבן. בתרבויות עתיקות רבות היא שימשה כשיטה להעביר מדור לדור ידע היסטורי ותאולוגי, שושלות יחסים ומערכות חוקים. יצירות עתיקות רבות, ביניהן כתבי קודש (כגון הוודות של המסורת הבודהיסטית) ומסורותו מיתולוגיות (האודיסיאה של הומרוס) נכתבו כשירה כדי להקל על זכירתן ולאפשר את העברתן בעל פה.
היצירה השירית המוקדמת ביותר ששרדה עד ימינו היא עלילות גילגמש, אפוס שנכתב במאה השלישית לספירה בשומר שבמסופוטמיה (ביום בשטח עירק). הטקסט נכתב בכתב יתדות על לוחות חרס ומאוחר יותר על פפירוס. הסגנון האפי והנראטיבי של יצירה זו מאפיין שירות קדומות רבות (ביניהן האודיסיאה והאיליאדה מיוון העתיקה והמאהאבאראטה ההודית) המגוללות סיפור היסטורי או מיתולוגי. במקביל לסגנון זה התפתחה שירה ליטורגית, שעסקה בשבחים או באהבה לאל או לאלים. שירה זו היתה קצרה יותר ונראטיבית פחות; הדוגמא הקדומה ביותר לטקסטים מסוג זה היא שיר אהבה שומרי שנתגלה על לוח חרס המכונה 'איסטנבול 2461', ודוגמאות דומות ניתן למצוא גם בשיר השירים שבתנ"ך.
ביוון העתיקה נכתבה החל מהמאה השמינית לפנה"ס (ואולי אף קודם לכן) שירה אפית, שרובה יוחסה מאוחר יותר להומרוס. מאוחר יותר נוצר קשר אמיץ בין השירה לבין התיאטרון: התיאטרון כונה 'שירה דרמטית' והמחזות שהועלו התבססו על טקסטים בעלי מאפיינים פואטיים, כגון משקל, חריזה ואמצעים פיגורטיביים. בספרו 'פואטיקה' מחלק אריסטו את השירה לשלושה סגנונות - טרגית, קומית ואפית- הכוללים בתוכם את הסגנונות השליטים בתיאטרון ואת היצירות ההומריות והדומות להן. עם זאת, ביוון העתיקה פעלו גם משוררים ליריים, ששיריהם נועדו להיות מלווים בידי הלירה (כלי נגינה קדום) ומושרים, ולכן היו קצרים יותר, עסקו ברגשות ונכתבו מנקודת מבטו של הפרט (בניגוד לשירה האפית). אחת המשוררות הידועות מקבוצה זו היא סאפפו מלסבוס. צורות נפוצות אחרות ביוון העתיקה היו שירה אלגית ואפיגרמות.
רוב השירה ששרדה מאירופה של ימי הביניים היא דתית באופיה (מזמורים שנאמרו לפני ואחרי התפילות), שכן בתקופה זו היתה ידיעה הקריאה והכתיבה מוגבלת בעיקר למנזרים. אך במקביל התפתחה תרבות חילונית של זמרים נודדים, שכתבו שירים מחורזים וביצעו אותם בליווי מוזיקה; בנוסף נכתבו פרודיות על שירים דתיים, למשל שירי כרמינה בוראנה.