משתמש:Adam nevo/לליו סוציני

לליו פרנצ'סקו מריה סוציני (באיטלקית: Lelio Francesco Maria Sozzini; ‏ 29 בינואר 1525 - 4 במאי 1562) היה מהפכן דתי והומניסט איטלקי.

משפחתו

סוציני נולד בסיינה, למשפחתו של סוזו, בנקאי מן העיר פרסנה, שבנו השני, מינו סוזי, עבר לסיינה ועבד בה כנוטריון. נכדו של מינו סוזי, סוזינו (מת ב-1403), היה הראשון בשורה של משפטנים ואנשי חוק במשפחתו. מריאנו סוזיני (1397-1467) היה הראשון שהתפרסם מתוכם, ונחשב להוגה הראשון במשפחה. לליו (שאיית את שם משפחתו בלטינית כ-Socinus), היה בנו השישי של מריאנו סוזיני הבן (1482-1556) ואשתו, קאמילה סאלווטי.

לליו חונך כמשפטן בבולניה, אך עבר לעסוק בלימוד התנ"ך. הוא למד מעט עברית, ערבית ויוונית, אבל לא היה חרוץ במיוחד. אביו תמך בו כלכלית, והוא עבר לוונציה, מרכז התנועה האוונגליקלית באיטליה. מסורת - שפורסמה לראשונה בידי Christoph Sand ב-1684 בספרו Bibliotheca antitrinitariorum וב-1668 על ידי Andrzej Wiszowaty בספרו Narratio Compendiosa - מתארת את סוזיני ככוח המניע מאחורי ועידות תיאולוגיות בשם Collegia Vicentina בויצנזה, בין 1546 ל-1547. הדיווח כולו לקוי באנכרוניזמים, כולל הסיפור על מעופו של סוזיני, ועל כן מוכרח להידחות כבדיה.

בשלב זה בחייו היה סוזיני מהפכן אוונגליקלי נודד. ב-1547 בצ'יאוונה הוא הושפע בידי תורתו של רנאטו קאמילו מסיציליה, מיסטיקן שתורתו דמתה במידת מה לתורתם של הקוויקרים המוקדמים. סוזיני יצא למסעות באירופה, וסבב בשוויץ, צרפת, אנגליה והולנד. הוא פגש אנשי כמורה רבים (ביניהם סבסטיאן מונסטר, ניקולס מאייר, קונרד פליקן, פיליפ מלנצ'נטון ויוהאן פורסטר) בוויטנברג, ז'נבה, באזל, ציריך, פראג, וינה וקרקוב. ביוני 1552 חזר לאיטליה. שני ביקורים בסיינה, שם חופש הביטוי היה מותר לזמן מסויים, הניבו לסוזיני קשר עם אחיינו פאוסטו. הוא שהה בפדואה ב-27 באוקטובר 1553, ביום הוצאתו להורג של מיכאל סרווסטוס, ואז יצא שוב לשוויץ, שם בנה את ביתו.

ג'ון קאלווין, כמו מלנצ'נטון, קיבל אותו בזרועות פתוחות ומעולם לא התייחס אליו בחשד.

Calvin, like Melanchthon, received Sozzini with open arms. Melanchthon (though a phrase in one of his letters has been strangely misconstrued) never regarded him with theological suspicion. To Calvin's keen glance Sozzini's over-speculative tendency and the genuineness of his religious nature were equally apparent. A passage often quoted (apart from the context) in one of Calvin's letters (January 1, 1552) has been viewed as a rapture of amicable intercourse; but, while more than once uneasy apprehensions arose in Calvin's mind, there was no breach of correspondence or of kindliness. Of all the Reformers, Bullinger was Sozzini's closest intimate, his warmest and wisest friend. Sozzini's theological difficulties turned on the resurrection of the body, predestination, the ground of salvation (on these points he corresponded with Calvin), the doctrinal basis of the original gospel (his queries to Bullinger), the nature of repentance (to Rudolph Gualther), the sacraments (to Johann Wolff). It was the fate of Servetus that directed his mind to the problem of the Trinity.

At Geneva (April 1554) he made, incautious remarks on the common doctrine, emphasized in a subsequent letter to Martinengo, the Italian pastor. Bullinger, at the instance of correspondents (including Calvin), questioned Sozzini as to his faith, and received from him an explicitly orthodox confession (reduced to writing on the 15th of July 1555), with a frank reservation of the right of further inquiry.

A month before this Sozzini had been sent with Martino Muralto to Basel, to secure Ochino as pastor of the Italian church at Zürich; and it is clear that in their subsequent intercourse the minds of Sozzini and Ochino (a thinker of the same type as Camillo, with finer dialectic skill) acted powerfully on each other in the radical discussion of theological problems. In 1556 by the death of his father (who left him nothing by will), Sozzini was involved in pecuniary anxieties. With influential introductions (one from Calvin) he visited in 1558 the courts of Vienna and Kraków to obtain support for an appeal to the reigning duke at Florence for the realization of his own and the family estates. Curiously enough Melanchthon's letter introducing Sozzini to Maximilian II invokes as an historic parallel the hospitable reception rendered by the emperor Constans to Athanasius. when he fled from Egypt to Trèves.

Well received out of Italy, Sozzini could do nothing at home, and apparently did not proceed beyond Venice. The Inquisition had its eye on the family; his brother Cornelio was imprisoned at Rome; his brothers Celso and Camillo and his nephew Fausto were "reputati Luterani," and Camillo had fled from Siena. In August 1559 Sozzini returned to Zürich, where his brief career was closed by his death on May 14 1562, at his lodging in the house of Hans Wyss, silk-weaver.

No authentic portrait of him exists; alleged likenesses on medals, etc., are spurious. The news of his uncle's death reached Fausto at Lyons through Antonio Maria Besozzo. Repairing to Zürich Fausto got his uncle's few papers, comprising very little connected writing but a good many notes. Fausto has so often been treated as a plagiarist from Lelio that it may be well to state that his indebtedness, somewhat over-estimated by himself, was twofold:

  1. He derived from Lelio in conversation (1552–1553) the germ of his theory of salvation;
  2. Lelio's paraphrase (1561) of ?tpxi~ in John i. I as "the beginning of the gospel" gave Fausto an exegetical hint for the construction of his Christology.

Apart from these suggestions, Fausto owed nothing to Lelio, save a curiously far-fetched interpretation of John viii. 58 and the stimulus of his pure character and shining qualities. The two men were of contrasted types. Lelio, impulsive and inquisitive, was in quest of the spiritual ground of religious truths; the drier mind of Fausto sought in external authority a basis for the ethical teaching of Christianity.

[edit] Works

Sozzini’s extant writings are:

   * De sacramentis dissertatio (1560), four parts, and
   * De resurrectione (a fragment)

[edit]