משתמש:AddMore-III/אוקראינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – היסטוריה של אוקראינה

רוס של קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – רוס של קייב
רוס של קייב, המאה ה-9 לספירה

בהתאם לכרוניקה הרוסית הראשונה, בין השנים 882 ועד 1204 שימשה קייב כבירת ממלכת רוס של קייב (קייב-רוס) שהייתה אבן היסוד למדינות הסלאביות המזרחיות. במאה ה־9 פלשו או הוזמנו (תלוי במקורות) הוארנגים בהנהגתו של אולג (ויקינג שוודי) אשר נמנה עם שבט הרוס (RUS/RHOS) וביססו את הממלכה שהפכה אחת הגדולות והחזקות באירופה עד סוף המאה ה־11. שושלת רוריק (עליה נמנה אולג מנובגורוד, נסיך קייב) המשיכה לשלוט בממלכה ובהמשך ברוסיה הצארית, עד להתפרקות השושלת בתקופת איוון האיום. בסוף המאה ה־10 אזרחי הנסיכות התנצרו לנצרות ביזנטית, שהפכה מאוחר יותר לנצרות האורתודוקסית.

במהלך המאה ה־13, נחלשה אחיזת נסיכי קייב באזור, במקביל להתחזקותם של נסיכי הצפון ובמיוחד נסיכי ולדימיר. באמצע המאה ה־13 נכבש האזור על ידי האימפריה המונגולית, ורוס של קייב הפסיקה להתקיים כישות מדינית.

האיחוד הפולני-ליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – האיחוד הפולני-ליטאי
האיחוד הפולני-ליטאי
  כתר פולין
  דוכסות פרוסיה (וסאלית פולנייה)
  הדוכסות הגדולה של ליטא
  דוכסות קורלנד (וסאלית ליטאית)
  ליבוניה

בשטחה של אוקראינה המשיכו נסיכות האליץ ונסיכות ולודימיר-וולינסקי את שלטון קייב-רוס, ומאוחר יותר חוברו יחד למדינה בשם נסיכות גאליץ'-ווהלין. באמצע המאה ה־14 הייתה המדינה נתונה תחת שלטונו של קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, בעוד אזור המרכז של קייב היה תחת שליטתו של גידימינדיס מן הדוכסות הגדולה של ליטא. בשנת 1386 התמזגה ליטא עם פולין, ורוב שטחה של אוקראינה נשלט על ידי שליטים ליטאים בעלי תרבות רותינית (השם הלטיני לעם "רוס"). ב־1569 התקיים איחוד לובלין, שאיחד שטח עצום במזרח אירופה לממלכה בשם האיחוד הפולני-ליטאי ומרבית שטחה של אוקראינה נשלט מעתה על ידי שליטים פולנים תחת הכתר הפולני.

תחת לחץ תרבותי מרבית האצולה הרותינית של אוקראינה המירה את דתה לקתולית (מעבר זה היה הכרחי לפולין על מנת לחזק את השליטה על אוקראינה). מהמפורסמים שבהם היה המלך מיכאל של פולין ששלט מ־1669 ועד 1673 והגיע ממשפחת וישניווצקי הרותינית.

עם זאת, מרבית האוכלוסייה הכפרית שמרה על אורח החיים ששרר לפני האיחוד הפולני-ליטאי. הנצרות האורתודוקסית הביאה להגברת המתחים הסוציאליים, במיוחד באיחוד בריסט ב־1596 כאשר זיגמונט ה־3 ואסה ניסה להמיר את דתם של האוקראינים לנצרות קתולית על ידי הקמת הכנסייה האוקראינית-יוונית הקתולית. ניסיון מעורר מחלוקת זה נכשל ובמיוחד כשגם חלקים מהאצולה הקתולית-אוקראינית התנגדו למהלך. עם חלוף הדורות חיזקה האצולה באוקראינה את אמונתה בכנסייה הקתולית וראתה את הניסיון ליצור כנסיית כלאיים או כנסיית מעבר מיותר. כתוצאה מכך מרבית האוכלוסייה האוקראינית ראתה את האצולה הרותינית מתרחקת ממנה והאוקראינים פנו לעבר הקוזאקים, שדבקו בכנסייה האורתודוקסית.

המאה ה־17 והמאה ה־18[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה־17, הסיץ' הזפורוז'י, ישות עצמאית-בפועל, הוקם על ידי הקוזאקים מאזור הדנייפר וכפריים רותנים (השם הכולל אז לסלאבים מזרחים) שמאסו בפיאודליזם ובכפיפות לאדוניהם האצילים. לאיחוד הפולני-ליטאי הייתה שליטה רופפת על אזור מרכז אוקראינה, שהתבסס עם השנים כאוטונומיה צבאית בשליטה מקומית שמדי פעם כרתה עמו ברית במערכות צבאיות. ההחלה הגוברת של חוקי צמיתות מצד האצולה מסוף המאה ה־16 – באזור התקיימה אחת האוכלוסיות האחרונות באירופה שלא שועבדה – הרדיפה של הכנסייה האורתודוקסית על ידי הממסד הקתולי והדיכוי שהפעילו בעלי-האדמות הגדולים נגד כל יתר שכבות האוכלוסייה, כולל עירוניים ואצולה זוטרה, עוררו התמרמרות עזה. השאיפה של הרותנים שנותרו בדתם הייתה ייצוג בסיים, הכרה בכנסייה שלהם והשבת חירויות הקוזאקים. האצולה הקתולית ודוברת-הפולנית התנגדה לכל אלו.

במאה ה־17 כבשה האימפריה העות'מאנית את דרום אוקראינה. ב־1648 תקופה פתחו הקוזאקים, בהנהגת בוגדן חמלניצקי, במרד נגד השלטון המרכזי. הם טבחו באוכלוסייה הקתולית, האוניאטית והיהודית, במה שנודע בקרב האחרונים כגזירות ת"ח-ת"ט. חמלניצקי חיפש בעלי-ברית נגד הכתר הפולני-ליטאי, ולבסוף הגיע לסיכום עם הצאר. אוקראינה ממזרח לדנייפר, שהייתה תחת הסיץ' הזפורוז'י, נעשתה לגרורה של מוסקובי ב־1654. הגדה המערבית נותרה בשלטון הכתר. בין השנים 1649 – 1794 נהנתה מרכז אוקראינה מסוג של אוטונומיה תחת השלטון הרוסי. שורה של שליטים מקומיים ניהלו את ענייניה, האחרון שבהם היה קיריל רזומוסקי.

במהלך המאות ה־17 וה־18 התנהלו מלחמות על אדמת אוקראינה בין טורקיה לפולין, ורוסיה הצטרפה אליהן בהמשך. ב־1795 חולקו שטחי אוקראינה של היום סופית בין האימפריה הרוסית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מאנית.

האימפריה הרוסית ועידן ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, הולודומור, קרפטו-אוקראינה

במאה ה־19 הסתמן סוף האוטונומיה על ידי פירוק החיל הקוזאקי. אז החלה התפתחות מואצת של הכלכלה. עם המהפכה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה הכריזה אוקראינה על עצמאותה כרפובליקה העממית של אוקראינה, אך הסיעות השונות בתוך המדינה ומחוצה לה, לא הניחו למצב זה לשרוד לאורך זמן. על אדמת אוקראינה התנהל מאבק עיקש בין מצדדי אוקראינה העצמאית, הצבא האדום, הצבא הלבן, הצבא השחור הגרמנים ופולנים. באותו זמן סבלו היהודים מאוד מהפרעות בידי כנופיות.

אדם מורעב שוכב ברחובות חרקוב, שנת 1933. קולקטיביזציה של יבולים והחרמתם על ידי השלטונות הסובייטיים הובילו לגל רעב רחב ברחבי אוקראינה הסובייטית – הולודומור

ב-30 בדצמבר 1922, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, יחד עם הרפובליקות הבולשביקיות של רוסיה, בלארוס והקווקז, חתמה על הסכם להקמת איחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות (ברית המועצות). על פי אמנה זו, כל הרפובליקות הלאומיות של האיחוד החדש היו שוות, אך לאחר קבלת חוקת ברית המועצות ב־1936, נבחרה שיטת ממשל ריכוזית, שבה מדינות הלאום הפכו לאוטונומיות בתוך רוסיה.

משנת 1923 עד 1933, ממשלת ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית נקטו במהלך של אוקראיניזציה ברפובליקה הסובייטית האוקראינית שמטרתה לחזק את עמדות הבולשביקים. על ידי הרחבת היקף השפה האוקראינית בחינוך, במדע, בתקשורת, בצבא ובמפלגה, ביקשו הבולשביקים לצמצם את העוינות של האוקראינים לשלטון הסובייטי. אך כבר בשנת 1930, ביוזמת המושל הבולשביקי באוקראינה לזר קגנוביץ', החל מסע ביקורת נוקב נגד האוקראיניזציה ותומכיה. ב־1933 מיתגו הבולשביקים את המדיניות כ־"הטיה לאומית", החלו בדיכוי המוני של האינטליגנציה האוקראינית וחידשו את מדיניות הרוסיפיקציה.

בתחום הכלכלי של אוקראינה ביצעו הקומוניסטים את מה שנקרא "קולקטיביזציה" של החקלאות והעצמת "התיעוש", אשר לוותה בתנועה כפויה של המוני אוכלוסייה גדולים מכפרים לערים.

בשנים 1932–1933, על מנת "לרכז" את הכלכלה ולדכא את תנועת השחרור האוקראינית, שמרכזה היה הכפר האוקראיני, ארגנה הממשלה הסובייטית רעב מלאכותי בברית המועצות אשר השפיע גם על אזורים של רפובליקות סובייטיות אחרות שבהן חיו האוקראינים בצורה קומפקטית, כולל הקובאן. לפי הערכות שונות, כתוצאה מההולודומור איבדה האוכלוסייה האוקראינית בין 4 מיליון ל־12 מיליון איש.[1][2] ההולדומור הרס את הכפר האוקראיני וכתוצאה מכך את מערכת הערכים המסורתית בדנייפר, סלובודה, זפורוז'יה וקובאן. במשך השנים שלאחר מכן, הוכר ההולודומור כרצח עם ופשע נגד האנושות ברמה הבינלאומית.

שנות ה־20 וה־30 בארצות מערב אוקראינה סימנו את זמן היווצרותה של תנועת השחרור האנטי-פולנית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
יהודי אוקראינה נאלצים לחפור את קבריהם, זבורוב, יולי 1941
חיילי צבא המורדים האוקראיני ביערות סוראז', דצמבר 1943

ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה על הסכם אי-תוקפנות וחלוקת תחומי השפעה במזרח אירופה. ב־1 בספטמבר פלשו הגרמנים הנאצים לפולין ממערב וב־17 בספטמבר ברית המועצות לפולין. כתוצאה מפעולה זו סופחו לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ווהלין המערבית וגליציה, שהתגוררו בהן בעיקר אוקראינים. לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת, ב־28 ביוני 1940, פתחה ברית המועצות במבצע נגד רומניה. בשל כך הוחזרו צפון בוקובינה ובוג'אק לברית המועצות, אך חלק המחוז טרנסניסטריה שהפך לחלק מהרפובליקה האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית של מולדובה נדחה. ב־14 ביולי 1940 כבשו חיילי הצבא האדום את המדינות הבלטיות וב־1 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את הבלקן. גרמניה וברית המועצות חלקו גבולות.

ב-18 בדצמבר 1940 אישרה גרמניה את "תוכנית ברברוסה" וב־22 ביוני 1941 תקפה את ברית המועצות. המלחמה בין המדינות נמשכה ארבע שנים והתנהלה ברובה בשטחה של אוקראינה. ממלכת איטליה, ממלכת הונגריה, ממלכת רומניה, המדינה העצמאית של קרואטיה, ממלכת בולגריה, הרפובליקה הסלובקית הראשונה ופינלנד התייצבו לצד גרמניה בסכסוך.

ב-30 ביוני 1941 הכריז ירוסלב סטצקו על מעשה השיקום של המדינה האוקראינית בלבוב שנכבשה על ידי כוחות צבא הורמאכט. סטצקו וסטפן בנדרה מצאו את עצמם עד מהרה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

ב-19 בספטמבר 1941 כבשו התוקפים את קייב ואת הגדה הימנית, ב־24 באוקטובר את חרקוב והגדה השמאלית וביוני-יולי 1942 את קרים והקובאן. בפברואר 1943 הצליחה ברית המועצות לעצור את מתקפת הנאצים בקרב סטלינגרד, ובאוגוסט אותה שנה יירטה את היוזמה ההתקפית לאחר הניצחון בקרב קורסק. ב־6 בנובמבר 1943 כבשו כוחות סובייטים את קייב, ובאפריל-מאי 1944 הוקמה השליטה הסובייטית בגדה הימנית ובחצי האי קרים. בסוף אוגוסט 1944 כבשה ברית המועצות את מערב אוקראינה ופתחה במתקפה נגד מדינות מרכז אירופה הכבושים על ידי הגרמנים. ב־2 במאי 1945 כבשו הכוחות הסובייטים את הבירה ברלין. ב־8 במאי הסתיימה המלחמה בכניעת גרמניה הנאצית. כתוצאה מניצחונה, הוקמו במרכז אירופה מספר משטרים פרו-סובייטיים.

העימות הגרמני-סובייטי לווה באכזריות, בהרס רחב היקף של יישובים, הרס של קבוצות גדולות של אוכלוסייה וגירושים. קורבנות המלחמה היו בין 8 ל־10 מיליון תושבי אוקראינה, ועל פי ההערכות כ־1.5 מיליון יהודים מכלל 2.7 מיליון יהודים אוקראינים ששהו בה לפני קיום השואה. אחד המקומות הידועים לשמצה הוא באבי יאר, בפאתי קייב.[3] במלחמה זו לחמו רובם של האוקראינים בצד ברית המועצות בצבא האדום,[4] אם כי תצורות מסוימות, בהן דיוויזיית גליציה לחמו בצד הגרמני. צבא המורדים האוקראיני (UPA), נלחם למען אוקראינה עצמאית הן מהשלטון הסובייטי והן מהנאצי ונגד ארמייה קריובה.[5] עם סיום המלחמה המשיכו יחידות גרילה של ארגון הצבא להילחם בצבא האדום הסובייטי ובצבא האדום הפולני באזור הרי הקרפטים.

הפשרה, קיפאון, שחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תקופת חרושצ'וב בברית המועצות
המנהיגים העתידיים של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב וליאוניד ברז'נייב יחדיו

בשנת 1945 הפכה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית לאחת החברות המייסדות של האומות המאוחדות. המחשב האלקטרוני הקטן הסובייטי הראשון (MESM) נבנה במכון קייב להנדסת חשמל והחל לפעול ב־1950.

טיהור אתני לאחר המלחמה התרחש עם התרחבותה החדשה של ברית המועצות. לפי הסטטיסטיקה, החל מ־1 בינואר 1953 היו האוקראינים במקום השני ברשימת ה־"מהגרים המיוחדים" הבוגרים, הכוללת 20% מהכלל. בנוסף לאוקראינים, נכללו מעל 450,000 גרמנים אתניים מהרפובליקה הסובייטית האוקראינית ומעל 200,000 טטרי קרים נפלו קורבן לגירוש בכפייה.[6]

הרפובליקה הסובייטית האוקראינית נהרסה קשות במהלך המלחמה בעוד נהרסו מעל 700 ערים ו־28,000 כפרים, ולכן, הבנייה מחדש דרשה מאמץ ניכר. המצב הסתבך בעקבות הרעב שלאחר המלחמה בשנים 1946–1947, שנגרם מבצורת והרס צבאי של תשתיות אשר גבה חיים של עשרות אלפי בני אדם.

לאחר מותו של סטלין ב־1953, הפך ניקיטה חרושצ'וב למזכיר הכללי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. כמזכירה הראשון של המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית בשנים 1938–1949, חרושצ'וב הכיר לעומק את הרפובליקה, ולאחר שהגיע לשלטון האיחוד כולו, החל להדגיש את הידידות בין העם האוקראיני והרוסי. בשנת 1954, נחגג בהרחבה יום השנה ה־300 למועצת פריאסלב, בעוד חצי האי קרים הועבר מהרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.

עד 1950, הרפובליקה עלתה לחלוטין על רמת התעשייה והייצור שלפני המלחמה. בשנים 1946–1950, כמעט 20% מהתקציב הסובייטי הושקע באוקראינה הסובייטית. כתוצאה מכך, כוח העבודה האוקראיני גדל ב־33.2% מ־1940 עד 1955, בעוד הייצור התעשייתי גדל פי 2.2 באותה תקופה. אוקראינה הסובייטית הפכה עד מהרה למובילה אירופית בייצור תעשייתי, מרכז חשוב של התעשייה הצבאית הסובייטית ומחקר היי-טק. תפקיד חשוב שכזה נבע מהשפעתה המשמעותית של האליטה המקומית ובנוסף לה.

החזרת עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ'וק ונשיא רוסיה בוריס ילצין חותמים על הסכמי בלובז', לפירוק ברית המועצות, 8 בדצמבר 1991

ב-16 ביולי 1990 אימצה הראדה העליונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית את הכרזת ריבונות המדינה של אוקראינה,[7] שסימנה את תחילתו של עימות בינה לבין ממשלות ברית המועצות. ב־19 באוגוסט 1991 ערכו קומוניסטים שמרנים במוסקבה ניסיון הפיכה כושל להשבת כוח המפלגה. לאחר הכישלון, ב־24 באוגוסט 1991, אימצה הראדה העליונה של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית את חוק הכרזת העצמאות של אוקראינה. מעשה זה, אשר סימן את הופעתה של המדינה העצמאית של אוקראינה, נתמך על ידי רוב מוחלט של 90.32% מהאוקראינים במשאל העם העצמאי ב־1 בדצמבר 1991. באותו יום נערכו הבחירות הראשונות לנשיאות, בהן ניצח יו"ר הראדה העליונה של אוקראינה, בשנים 1988–1990 – ראש המחלקה האידאולוגית ומזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ליאוניד קרבצ'וק. ב־8 בדצמבר, בעת חתימת הסכמי בלובז' וב־21 בדצמבר בפרוטוקול עלמא-אתא, מנהיגי אוקראינה, בלארוס ורוסיה אישרו את קריסת ברית המועצות והקימו את חבר המדינות העצמאיות.[8] עם זאת, הראדה העליונה מעולם לא אשררה את הצטרפותה של המדינה ובכך, מעולם לא הייתה חברה בחבר המדינות.[9]

הכרזת העצמאות של אוקראינה, הראדה העליונה

אוקראינה נתפסה בתחילה כרפובליקה עם תנאים כלכליים נוחים. אולם, המדינה חוותה שפל כלכלי עמוק יותר מאשר חלק מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר. במהלך המיתון, המדינה איבדה כ־60% מהתמ"ג שלה מ־1991 עד 1999 (ירידה גדולה יותר מהשפעת השפל הגדול על כלכלת ארצות הברית),[10][11] וסבלה מאינפלציה של חמש ספרות.[12] כתוצאה מחוסר שביעות רצון מהתנאים הכלכליים, כמו גם ממספר הפשעים ומרמת השחיתות, הפגינו האוקראינים וערכו שביתות רחבות. הכלכלה האוקראינית התייצבה עד סוף שנות ה־90 בעוד הטבע החדש, הריבניה, הוצג בשנת 1996. לאחר שנת 2000, המדינה נהנתה מצמיחה כלכלית ריאלית קבועה בממוצע של כ־7% בשנה.[13] חוקה חדשה של אוקראינה אומצה תחת הנשיא השני ליאוניד קוצ'מה ב־1996, שהפכה את אוקראינה לרפובליקה חצי-נשיאותית והקימה מערכת פוליטית יציבה. עם זאת, קוצ'מה ספג ביקורת על ידי מתנגדים בשל שחיתות, הונאה בבחירות, חוסר עידוד חופש הביטוי וריכוז כוח רב מדי במשרדו.[14] אוקראינה גם חתרה לפירוק נשק גרעיני מלא, וויתרה על מאגר הנשק הגרעיני השלישי בגודלו בעולם אשר שהה בשטחה ופירוקה או הרחיקה את כל המפציצים האסטרטגיים בשטחה בתמורה להבטחות שונות אשר צוינו במזכר בודפשט ב־1994 בהן התחייבות ארצות הברית, רוסיה והממלכה המאוחדת לכבד את עצמאותה של אוקראינה ואת ריבונותה בשטחיה ולהימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה או פגיעה בעצמאותה.[15]

המהפכה הכתומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המהפכה הכתומה
מפגינים בכיכר העצמאות ביום הראשון של המהפכה הכתומה, קייב

בשנת 2004 התקיים הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות אוקראינה אשר הוגדר לצד זיופים מערכתיים מסיביים לטובת המועמד הפרו-ממשלתי ויקטור ינוקוביץ'.[16] הסבב הוביל לתחילתה של מחאה כלל אוקראינית של עשרות אלפי מפגינים בשם המהפכה הכתומה. במהלך החודשים הסוערים של המהפכה, מתמודדו של ינוקוביץ', ויקטור יושצ'נקו חלה לפתע במחלה קשה, ועד מהרה נמצאו על ידי מספר קבוצות רופאים עצמאיות שהורעל על ידי דיוקסין TCDD אשר הובילה לצלקות רחבות בפניו.[17] יושצ'נקו חשד בתוקף במעורבות רוסית בהרעלתו.[18] בית המשפט העליון של אוקראינה ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לניצחונו בבחירתו של ינוקוביץ' וקרא להצבעה חוזרת, שהעלתה לשלטון את הנשיא יושצ'נקו וראש הממשלה יוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון ברית רוסית. נשיאותו של יושצ'נקו חיזקה את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי.

ראש ממשלת אוקראינה יוליה טימושנקו (ימין), אנגלה מרקל (שמאל) ומיכאיל סאקשווילי

במהלך המהפכה, השלטונות הרוסיים סיפקו תמיכה בינוקוביץ' באמצעות יועצים כמו גלב פבלובסקי, התייעצות בנושא השחרת דמותו של יושצ'נקו באמצעות התקשורת הממלכתית, הפעלת לחץ על מצביעים התלויים במדינה להצביע עבור ינוקוביץ' ובטכניקות של זיוף קולות כגון "הצבעת קרוסלות" מרובות ו־"נשמות מתות".[19] ינוקוביץ' חזר לשלטון ב־2006 כשהפך לראש ממשלה במהלך "הקואליציה נגד משבר",[20] עד שבחירות בזק בספטמבר 2007 הפכו את טימושנקו לראש הממשלה בשנית.[21] בתוך המשבר הפיננסי באוקראינה בשנים 2008–2009 צנחה כלכלת המדינה ב־15%. מחלוקות עם רוסיה עצרו לזמן קצר את כל אספקת הגז לאוקראינה ב־2006 ושוב ב־2009, מה שהוביל למחסור בגז במדינות אחרות.[22] בשנת 2010 נבחר ינוקוביץ' לנשיאות עם כ־48% מהקולות,[23] והקים ממשלה חדשה בראשות מיקולה אזארוב.[23] ב־21 באפריל חתם על הסכם עם נשיא הפדרציה הרוסית דמיטרי מדבדב להארכת שהות צי הים השחור של הפדרציה הרוסית בסבסטופול עד 2042.

יברומאידאן ומהפכה של כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יברומאידאן
מחאות בבירה קייב בעד הידוק יחסי האיחוד האירופי–אוקראינה במהלך הפגנות היברומאידאן, 27 בנובמבר 2013

חוסר שביעות רצון רחבה משלטונו של ינוקוביץ' בשנים 2010–2013 הביאה למחאות רבות, ביניהן כיכר המיסים, אוקראינה נגד ינוקוביץ', פרשת האונס של אירינה קרשקובה ועוד, כאשר נקודת הרתיחה התרחשה ב־21 בנובמבר 2013 בעת סירוב ממשלת ינוקוביץ' לחתום על הסכם ההתאגדות של האיחוד האירופי-אוקראינה בעודה חיפשה קשרים הדוקים יותר עם הפדרציה הרוסית במקום. המקרה הוביל לאלפי הפגנות זמן קצר לפני הבחירות הקרובות לנשיאות אשר נודעו כהפגנות היברומאידאן והסלימו מאוחר יותר למהפכה של כבוד, לאחר שהצטרפו למפגינים מתנגדים להפרה האלימה של זכויות האזרח האוקראיני. הדיכוי האלים נגד המפגינים בקייב בליל ה־30 בנובמבר גרם למאות אלפים (על פי הערכות מסוימות, כמיליון) לצאת לרחובות ב־1 בדצמבר, בדרישה להתפטרות ממשלתו של אזארוב וינוקוביץ'.

האלימות הסלימה לאחר ה־16 בינואר 2014 כאשר הממשלה קיבלה חוקים חדשים אנטי-מחאתיים באוקראינה. מפגינים נגד הממשלה כבשו בניינים במרכז קייב, כולל בניין משרד המשפטים ומהומות הותירו מאות הרוגים, 15,000 פצועים ומאות נחשבו נעדרים בין ה־18 ל־20 בפברואר.[24] ב־21 בפברואר, ינוקוביץ' חתם על הסכם פשרה עם מנהיגי האופוזיציה שהבטיח שינויים חוקתיים עבור החזרת סמכויות מסוימות לפרלמנט וקרא להקדים את הבחירות עד חודש דצמבר.[25] עם זאת, חברי הפרלמנט הצביעו ב־22 בפברואר להדיח את הנשיא וקבעו בחירות ל־25 במאי כדי לבחור את מחליפו.[26] הראדה העליונה הנחתה זמנית את אולכסנדר טורצ'ינוב לבצע את תפקידיו של נשיא אוקראינה דה פקטו מאז ה־23 בפברואר 2014 עד תוצאות הבחירות.[27]

מתרס בוער מחוץ למפקדת כוחות ההגנה הפנימית בלבוב שנגרם כתוצאה מהפגנות המוניות, מהפכה של כבוד, פברואר 2014

פטרו פורושנקו, אשר המתמודד על מצע פרו-אירופי, זכה עם למעלה מ־50% מהקולות ולכן לא הצריך בחירות חוזרות.[28] עם בחירתו, הודיע ​​פורושנקו כי סדר העדיפויות המיידי שלו יהיה לנקוט בפעולה בתסיסה האזרחית במזרח אוקראינה.[28] תוצאות האירועים הובילו להדחתם של אזארוב והנשיא וינוקוביץ' ב־22 בפברואר אשר נמלט לרוסיה בה קיבל מקלט מדיני.[29] פורושנקו הושבע כנשיא ב־7 ביוני 2014, בכיכר העצמאות, מאידאן נזאלז'נוסטי, מרכז הפגנות היברומאידאן.[30] בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2014, זכתה מפלגת הסולידריות האירופית בגוש פורושנקו ב־132 מתוך 423 המושבים המתמודדים.[31]

תסיסה אזרחית, התערבות רוסית וסיפוח חצי האי קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – סיפוח חצי האי קרים (2014), המלחמה בדונבאס, יחסי אוקראינה–רוסיה, הסכסוך האוקראיני-רוסי, מלחמת האזרחים באוקראינה
ורוד – שטחים בשליטת בדלנים פרו-רוסים בשטחי לוהנסק ודונצק (אזור דונבאס) במזרח אוקראינה לצד חצי האי קרים בדרום אשר סופח על ידי רוסיה ב־2014 לשטחה. אדום – ערים. צהוב – שטחה של אוקראינה. סגול – גבול אוקראינה-רוסיה (2014)

הדחתו של הנשיא הפרו-רוסי ינוקוביץ' הניעה את נשיא הפדרציה הרוסית ולדימיר פוטין להתחיל בהכנות לסיפוח חצי האי קרים ב־23 בפברואר 2014.[32][33] תוך שימוש בבסיס הצי הרוסי בסבסטופול כמחסה, הנחה חיילים וסוכני מודיעין רוסיים אשר נודעו כ־"יחידות הגנה עצמית" לפרק את הכוחות האוקראינים מנשקם ולהשתלט על האי. לאחר מכן התגלו כי היו לשכירי חרב שיובאו יום קודם לכן מרוסיה.[34][35][36][37][38] היחידות חסמו גם ספינות של הצי האוקראיני בחצי האי וכניסות יבשתיות. לאחר כניסת הכוחות לקרים,[39] נערך משאל עם שנוי במחלוקת ב־16 במרץ 2014.[40] מספר אנשי חיל האוויר ופעילי ציבור פרו-אוקראינים נהרגו בעימותים.

ב-18 במרץ 2014, רוסיה והרפובליקה האוטונומית של קרים אשר הכריזה על עצמה חתמו על הסכם הצטרפות של הרפובליקה והעיר סבסטופול לפדרציה הרוסית. העצרת הכללית של האו"ם הגיבה מיד בהעברת החלטת 68/262 שהכריזה כי משאל העם אינו חוקי והצהירה על תמיכתה בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה עם כ־100 מדינות אשר הצביעו בעד ו־11 נגד.[41][42] עם זאת, ההחלטה לא ניתנה לאכיפה, ניסיונות להעביר החלטות הניתנות לאכיפה במועצת הביטחון של האו"ם נחסמו על ידי הטלת וטו רוסי.[43][44]

לאחר סיפוח האי קרים על ידי רוסיה ניסו מנהיגי המדינה, בראשות ולדימיר פוטין, להכריז על דרום מזרח אוקראינה כעל שטח רוסי.[45] בתחילת אפריל נכבשו מוסדות מדינה במחוזות דונצק ולוהנסק על ידי אזרחים חמושים שהצהירו על עצמם כמיליציה מקומית הנתמכת במפגינים פרו-רוסים,[46] וניסיונות דומים התרחשו בכמה ערים אחרות, בהן חרקוב (7 באפריל 2014) ואודסה (22 באפריל 2014). ב־12 באפריל כבשה המחלקה הצבאית של הלוחמים הרוסים את סלובאנסק וקראמטורסק. הנשיא אולכסנדר טורצ'ינוב הכריז על תחילת המבצע נגד הטרור. בשטחים הכבושים הכריזו הבדלים על רפובליקות העם של דונצק (6 באפריל 2014) ולוהנסק (27 באפריל 2014), בגיבוי הצבא הרוסי. במהלך מאי-אוגוסט 2014 הצליחו הכוחות המזוינים של אוקראינה יחד עם גדודי מתנדבים לשחרר שטח נרחב מידי הבדלים וכמעט כיתרו את מחוז דונצק במלואו. עם זאת, פלישה ישירה של הכוחות המזוינים הרוסים באילובאיסק אפשרה לרפובליקות להמשיך להתקיים.[47] את המרד הובילו השליחים הרוסים איגור גירקין ואלכסנדר בורודאי,[48] וכן חמושים מרוסיה, בהם ארסני פבלוב.[49]

שיחות בז'נבה בין האיחוד האירופי, רוסיה, אוקראינה וארצות הברית הניבו הצהרה דיפלומטית משותפת אשר כונו כהסכם ז'נבה 2014.[50] במהלכה, הצדדים ביקשו שכל המיליציות הבלתי חוקיות יניחו את נשקם ויפנו מבני ממשלה שנכבשו, וכן ליצור דיאלוג מדיני שיכול להוביל ליצירת אוטונומיה לאזורי אוקראינה. בעת זכייתו של פורושנקו בבחירות לנשיאות שנערכו ב־25 במאי 2014, נשבע "להמשיך בפעולות הצבאיות של כוחות הממשל האוקראיני" עבור סיום את המרד המזוין.[51]

משלחת המעקב של OSCE לאוקראינה עוקבת אחר תנועות הנשק הכבד של הכוחות המזוינים במזרח אוקראינה, 4 במרץ 2015

באוגוסט 2014, ועדה דו-צדדית של חוקרים מובילים מארצות הברית ורוסיה פרסמה את סדר היום של בויסטו המצביע על תוכנית בת 24 שלבים לפתרון המשבר באוקראינה.[52] סדר היום של בויסטו אורגן בחמש קטגוריות הכרחיות לטיפול במשבר הדורש התייצבות שכללו: מרכיבים של הפסקת אש מתמשכת הניתנת לאימות, יחסי כלכלה, סוגיות חברתיות ותרבותיות, חצי האי קרים וכן, (5) המעמד הבינלאומי של אוקראינה.[52] בסוף 2014, אוקראינה אישרה את הסכם ההתאגדות של אוקראינה-האיחוד האירופי, אותו תיאר פורושנקו כ־"הצעד הראשון אך המכריע ביותר של אוקראינה לקראת חברות באיחוד האירופי".[53] פורושנקו גם קבע את שנת 2020 כיעד לבקשת חברות המדינה בארגון.[54]

בפברואר 2015, לאחר פסגה שהתארחה במינסק, בירת בלארוס, ניהל פורושנקו משא ומתן על הפסקת אש עם כוחות הבדלנים. ההסכמים שנוצרו כונו לאחר מכן כפרוטוקול מינסק אשר כללו תנאים של נסיגת נשק כבד מקו החזית וביזור אזורי המורדים עד סוף 2015, כמו כן תנאים של שליטה אוקראינית בגבול עם רוסיה ב־2015 ונסיגת כל הכוחות הזרים משטח אוקראינה. הפסקת האש החלה בחצות הלילה ב־15 בפברואר 2015. המשתתפים בהפסקת האש זו גם הסכימו להשתתף בפגישות קבועות על מנת להבטיח כי ההסכם יכובד.[55]

ב-1 בינואר 2016, אוקראינה הצטרפה לאזור הסחר החופשי העמוק והמקיף של האיחוד האירופי,[56] שמטרתו לחדש ולפתח את הכלכלה, הממשל ושלטון החוק של המדינה בסטנדרטים של הארגון ולהגביר בהדרגה את האינטגרציה עם השוק הפנימי שלו. לאחר מכן, ב־11 במאי 2017 אישר האיחוד האירופי נסיעות ללא אשרה לאזרחים אוקראינים, החלטה אשר נכנסה לתוקף מ־11 ביוני ומזכה את האזרחים לנסוע לאזור שנגן מטעמי תיירות, ביקורי משפחות ועסקיות, כאשר המסמך היחיד הנדרש הוא מסמך ביומטרי תקף דרכון.[57] ב־25 בנובמבר 2018, התרחשה התקרית במצר קרץ' כאשר משמר החופים של שירות הביטחון הפדרלי הרוסי ירה ותפס שלוש כלי שיט של הצי האוקראיני שניסו לחצות את מצר קרץ' מהים השחור לים אזוב בדרכם לנמל מריופול.[58] ב־21 בפברואר 2019 תוקנה חוקת אוקראינה, והנורמות על המסלול האסטרטגי של המדינה לחברות באיחוד האירופי ונאט"ו החלו להיות מעוגנות בהקדמה של חוק היסוד, שלושה סעיפים והוראות מעבר.[59]

הנשיא וולודימיר זלנסקי ומזכ"ל נאט"ו ינס סטולטנברג, בריסל, דצמבר 2021

בפסגת בריסל ביוני 2021, מנהיגי נאט"ו חזרו על ההחלטה שהתקבלה בפסגת בוקרשט 2008 כי אוקראינה תהפוך לחברה בברית עם תוכנית הפעולה לחברות (MAP) כחלק בלתי נפרד מהתהליך וזכותה של המדינה לקבוע את עתידה ומדיניות החוץ שלה ללא התערבות חיצונית.[60]

הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022), הפלישה הרוסית לאוקראינה

בתחילת 2022 החלה רוסיה לבנות כוחות צבאיים לאורך הגבול האוקראיני-רוסי.[61] שירותי הביון האמריקאיים העריכו שכוח החיילים הרוסים ליד הגבול האוקראיני הוא 150,000 איש.[62] ב־22 בפברואר 2022, הנשיא פוטין הורה לכוחות הרוסים להיכנס לרפובליקות העממיות של דונצק ולוהנסק אותן כינה כ־"כוחות שמירת השלום" והכיר רשמית באזורים אלה כמדינות ריבוניות ועצמאיות מהממשלה האוקראינית.[63]

בשעות המוקדמות של 24 בפברואר 2022 הכריז הנשיא פוטין על "מבצע צבאי מיוחד" לפירוז אוקראינה.[64]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פוליטיקה של אוקראינה

אוקראינה היא רפובליקה חצי-נשיאותית דמוקרטית יחידה ובעלת מערכת פוליטית רב-מפלגתית. המוסדות העיקריים הבאים של כוח המדינה פועלים באוקראינה: הנשיא, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. הרשות המבצעת מיוצגת על ידי קבינט השרים, גופי ביצוע מרכזיים וגופים מבצעים מקומיים. הגוף המחוקק – הפרלמנט – הראדה העליונה. הרשות השופטת מיוצגת על ידי בית המשפט החוקתי של אוקראינה ובתי משפט של סמכות שיפוט כללית – מערכת של בתי משפט כלליים ומתמחים בערכאות שונות.

חוקת אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חוקת אוקראינה
בעידן המודרני, אוקראינה הפכה למדינה דמוקרטית יותר מבעבר.[65][66][67][68] (תמונת מצביעים בבחירות לפרלמנט של 2007 שמים פתקים בקלפיות שקופות)

עם החזרת עצמאותה ב־24 באוגוסט 1991 ואימוץ חוקתה ב־28 ביוני 1996, הפכה אוקראינה לרפובליקה חצי נשיאותית. עם זאת, בשנת 2004 הכניסו חברי פרלמנט שינויים בחוקה, ששינו את מאזן הכוחות לטובת מערכת פרלמנטרית. משנת 2004 עד 2010, הלגיטימציה של התיקונים החוקתיים מ־2004 קיבלה סנקציה רשמית, הן מבית המשפט החוקתי של אוקראינה והן מרוב המפלגות הפוליטיות הגדולות.[69] למרות זאת, ב־30 בספטמבר 2010 קבע בית המשפט לחוקה שהתיקונים בטלים, מה שאילץ חזרה לתנאי החוקה של 1996 ושוב הפך את המערכת הפוליטית של אוקראינה לנשיאות יותר באופייה.

הפסיקה על תיקוני החוקה של 2004 הפכה לנושא מרכזי בשיח הפוליטי. חלק ניכר מהחשש התבסס על העובדה שלא חוקת 1996 ולא חוקת 2004 סיפקו את היכולת "לבטל את החוקה", כפי שקבעה החלטת בית המשפט החוקתי, למרות שלחוקה מ־2004 יש טענה ממצה של רשימת הליכים אפשריים לתיקוני חוקה (סעיפים 154–159). עם זאת, ניתן לשנות את החוקה הנוכחית בהצבעה בפרלמנט.[69][70][71]

ב-21 בפברואר 2014 הסכם בין הנשיא ויקטור ינוקוביץ' ומנהיגי האופוזיציה הציג את המדינה חוזרת לחוקת 2004. ההסכם ההיסטורי, בתיווך האיחוד האירופי, בא בעקבות הפגנות יוברומאידאן שהחלו בסוף נובמבר 2013 והגיעו לשיא בשבוע של עימותים קטלניים שבהם נהרגו כ־125 בני אדם. בנוסף להחזרת המדינה לחוקת 2004, העסקה סיפקה הקמת ממשלת קואליציה, קריאה להקדמת הבחירות ושחרורה של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו מבית הסוהר.[72] יממה לאחר השגת ההסכם, פיטר הפרלמנט האוקראיני את ינוקוביץ' והציב את דוברו אולכסנדר טורצ'ינוב כנשיא זמני,[73] ואת ארסני יאצניוק כראש הממשלה.[74]

נשיא, פרלמנט וממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – נשיא אוקראינה, הראדה העליונה, ממשלת אוקראינה, ראש ממשלת אוקראינה
הפרלמנט האוקראיני – הראדה העליונה

על פי סעיף 102 לחוקת אוקראינה, נשיא אוקראינה הוא ראש המדינה, ערב לריבונות המדינה, שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, שמירה על חוקת אוקראינה, זכויות וחירויות האדם והאזרח. על בסיס ובעקבות חוקת אוקראינה וחוקי אוקראינה, הנשיא מוציא צווים וצווים המחייבים את שטחה של המדינה. הנשיא נבחר בהצבעה עממית לכהונה של חמש שנים.[75] הרשות המחוקקת של אוקראינה כוללת את הפרלמנט החד-קומתי בן 450 צירים, הראדה העליונה.[76] הפרלמנט אחראי בעיקר על הקמת הרשות המבצעת וקבינט השרים, בראשות ראש הממשלה.[77] לנשיא הסמכות למנות את שרי החוץ והביטחון לאישור הפרלמנט וכן הסמכות למנות את התובע הכללי ואת ראש שירות הביטחון.

וולודימיר זלנסקי
הנשיא
וולודימיר זלנסקי
דניס שמיהל
ראש הממשלה
דניס שמיהל

על פי סעיף 113 לחוקת אוקראינה, ממשלת אוקראינה – קבינט השרים של אוקראינה – היא הגוף הגבוה ביותר במערכת הגופים המבצעים. הבסיס המשפטי לפעילותו הוא החוקה, חוקי אוקראינה ומעשים שניתנו על ידי הנשיא. הממשלה אחראית לנשיא ותחת שליטת הראדה העליונה של אוקראינה. בפועל, תלות זו היא בכך שהנשיא ממנה את ראש הממשלה בהסכמה עם הראדה העליונה מפסיק את סמכויותיו ומחליט על התפטרותו. לבקשת ראש הממשלה, הנשיא ממנה את חברי קבינט השרים וראשי גופים ביצועיים מרכזיים אחרים. השליטה והאחריות של הממשלה לראדה העליונה היא שהפרלמנט מאשר את התקציב שהוגשה על ידי הממשלה, מחליט על יישום התקציב, מאשר או דוחה את תוכנית הפעילות של הממשלה, שולט בעבודתה. הממשלה מורכבת מ: ראש ממשלת אוקראינה, סגן ראש הממשלה הראשון, שלושה סגני ראש ממשלה, ועד היום תשעה עשר משרדים. מערכת הכוח המבצעת כוללת גם: 12 ועדות מדינתיות, 27 גופים ביצועיים מרכזיים בעלי מעמד מיוחד, 18 גופים ומוסדות מרכזיים נוספים של אוקראינה.

חוקים, פעולות של הפרלמנט והקבינט, גזירות נשיאותיות ומעשי הפרלמנט של קרים עשויים להתבטל על ידי בית המשפט החוקתי, אם יימצא שהם מפרים את החוקה. מעשים נורמטיביים אחרים נתונים לביקורת שיפוטית. בית המשפט העליון הוא הגוף המרכזי במערכת בתי המשפט בסמכות השיפוט הכללית. שלטון עצמי מקומי מובטח רשמית. מועצות מקומיות וראשי ערים נבחרים באופן עממי ומבצעים שליטה על התקציבים המקומיים. ראשי המינהלות האזוריות והמחוזות ממונים על ידי הנשיא בהתאם להצעות ראש הממשלה.

בתי משפט ומערכת אכיפת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – משרד הפנים (אוקראינה)
בניין קבינט השרים של אוקראינה
ארמון קלוב, מקום מושבו של בית המשפט העליון של אוקראינה

בתי המשפט נהנים מחופש משפטי, פיננסי וחוקתי המובטח על ידי החוק האוקראיני מאז 2002. שופטים מוגנים במידה רבה היטב מפני פיטורים (למעט מקרים של התנהגות בלתי הולמת חמורה). שופטי בית המשפט ממונים בצו נשיאותי לתקופה ראשונית של חמש שנים, ולאחר מכן מאשרת המועצה העליונה של אוקראינה את עמדותיהם לכל החיים. למרות שעדיין מוגדרת בעיות, המערכת נחשבת תחת שיפור ניכר מאז עצמאותה של אוקראינה בשנת 1991. בית המשפט העליון נחשב לגוף עצמאי וחסר פניות, ופסק במספר הזדמנויות נגד ממשלת אוקראינה. נכון לשנת 2021, פרויקט הצדק העולמי מדרג את אוקראינה במקום ה־74 מתוך 139 מדינות שנסקרו במדד שלטון החוק השנתי שלו.[78]

לתובעים באוקראינה ישנם סמכויות גדולות יותר מאשר ברוב מדינות אירופה, ולפי הנציבות האירופית לדמוקרטיה באמצעות חוק "התפקיד והתפקידים של משרד התובע אינם בהתאם לסטנדרטים של מועצת אירופה".[79] מערכת המשפט הפלילי קובעת שיעור הרשעה ממוצע של למעלה מ־99%,[80] שווה לשיעור ההרשעה של ברית המועצות לשעבר,[81] כאשר חשודים נכלאים לעיתים קרובות לתקופות ארוכות לפני המשפט.[82]

מאז 1 בינואר 2010 מותר לקיים הליכים משפטיים ברוסית בהסכמה הדדית של הצדדים. אזרחים שאינם מסוגלים לדבר אוקראינית או רוסית רשאים להשתמש בשפת האם שלהם או בשירותי מתרגם.[83][84] קודם לכן כל ההליכים בבית המשפט היו צריכים להתקיים באוקראינית.

רשויות אכיפת החוק באוקראינה מאורגנות בסמכות משרד הפנים. הן מורכבות בעיקר מהמשטרה הארצית ומיחידות וסוכנויות מיוחדות שונות כגון משמר הגבול הממלכתי ושירותי משמר החופים. סוכנויות אכיפת החוק, במיוחד המשטרה, ספגו ביקורת על טיפולן הכבד במהפכה הכתומה של 2004. אלפים רבים של שוטרים הוצבו ברחבי הבירה, בעיקר כדי להטות את המפגינים מלערער על סמכות המדינה אך גם כדי לספק כוח תגובה מהיר במקרה הצורך; רוב הקצינים היו חמושים.[85] שפיכות דמים נמנעה כאשר סגן גנרל סרגיי פופקוב נענה לקריאותיהם של עמיתיו לסגת.

משרד הפנים אחראי גם על תחזוקת שירות ביטחון המדינה; סוכנות הביון הפנימית של אוקראינה, אשר הואשמה מדי פעם בכך שהיא פועלת ככוח משטרה חשאי המשרתת להגן על האליטה הפוליטית במדינה מפני ביקורת תקשורתית. אולם מצד שני, מקובל על כך שחברי השירות סיפקו מידע חיוני על תוכניות הממשלה למנהיגי המהפכה הכתומה כדי למנוע את קריסת התנועה.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי החוץ של אוקראינה

בשנים 1918–1922 היו לאוקראינה יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה הפולנית השנייה, רפובליקת ויימאר (גרמניה), ממלכת בולגריה, האימפריה העות'מאנית, קריית הוותיקן, דנמרק, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, השושלת הקאג'ארית (פרס), ממלכת רומניה, ליטא, לטביה, פינלנד, אסטוניה, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה והרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה.[86] בשנת 1944 הופיע תפקיד שר החוץ בממשלת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, וב־1945 הפכה לאחת החברות המייסדות של האומות המאוחדות. בעשורים הבאים הפכה לחברה בארגונים כגון אונסק"ו, ארגון העבודה הבינלאומי ואחרים. הנציגויות של אוקראינה הסובייטית לאומות המאוחדות הוקמו בווינה, פריז, ז'נבה וניו יורק. עד 1991 היו לפולין, גרמניה המזרחית, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, קנדה, גרמניה המערבית וארצות הברית קונסוליות בבירה קייב, בעוד לבולגריה, קובה, הודו ומצרים הן קונסוליות באודסה.

לאחר החזרת עצמאותה ב־1991, אוקראינה יצרה יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם. עם זאת, הפדרציה הרוסית השתלטה על כל שגרירויותיה הזרות לשעבר בתמורה לחובות סובייטים, בעודה נותרה כמעט ללא בנייני שגרירות או קונסוליות בחו"ל, מלבד שגרירות ארצות הברית. ב־31 במאי 1997 חתמו נשיאי הפדרציה הרוסית ואוקראינה על הסכם הידידות, שיתוף הפעולה והשותפות, שאושרר על ידי הראדה העליונה והדומה הממלכתית. יחד עם הפדרציה הרוסית ובלארוס, הפכה אוקראינה למייסדת של חבר המדינות העצמאיות. בין ה־14–15 במאי 1999, בפגישה של נשיאי מרכז אירופה בלבוב, הצהיר הנשיא ליאוניד קוצ'מה כי אוקראינה "תלך בדרך האירופית" ותקים קשרים הדוקים עם האיחוד האירופי. בהיותה מגנה את הפצצת יוגוסלביה באביב 1999, הדיפלומטיה האוקראינית הציעה את תפקידה המתווך בפתרון הסכסוך בבלקן, ותמכה בעקביות בהסדרים שלווים במשא ומתן לסכסוכים ותרמה תרומה משמעותית לפעולות שמירת השלום של האו"ם מאז 1992 בין היתר בתפקידה בשיחות הארבע-צדדיות על הסכסוך במולדובה, וקידומה לפתרון בדרכי שלום לסכסוך במדינה הפוסט-סובייטית של גאורגיה.

כל המפלגות הפוליטיות הגדולות באוקראינה תומכות בהשתלבותה המלאה באיחוד האירופי. הסכם ההתאגדות של המדינה עם האיחוד האירופי היה צפוי להיחתם ולהיכנס לתוקף עד סוף 2011, אך התהליך הושעה עד 2012 בגלל ההתפתחויות הפוליטיות של אותה תקופה,[87] ונחתם לבסוף בשנת 2014.[88]

כיום, אוקראינה רואה באינטגרציה האירופית והאירו-אטלנטית את מטרתה העיקרית במדיניות החוץ, וכן יצרה תנאים מוקדמים מדיניים, משפטיים וארגוניים ליישום תוכנית השתלבותה באיחוד האירופי ונאט"ו.[89] הסכם השותפות ושיתוף הפעולה של האיחוד האירופי (PCA) עם אוקראינה נכנס לתוקף ב־1 במרץ 1998. האיחוד האירופי עודד את המדינה ליישם את ההסכם במלואו לפני תחילת הדיונים על הסכם התאגדות, שהוצא בפסגת האיחוד האירופי בדצמבר 1999 בהלסינקי, המכיר בשאיפותיה ארוכות הטווח אך אינו דן בהתאגדות. ב־31 בינואר 1992 הצטרפה אוקראינה לוועידה דאז לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (כיום הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה), וב־10 במרץ 1992 הפכה לחברה במועצת שיתוף הפעולה הצפון-אטלנטית. יחסי אוקראינה-נאט"ו מוגדרים כהדוקים והמדינה הצהירה על כוונתה לחברות בארגון. עם זאת, סוגיה זו הוסרה מסדר היום של מדיניות החוץ של הממשלה עם בחירתו של ויקטור ינוקוביץ' לנשיאות ב־2010, אך לאחר קיומם של אירועי היברומאידאן, הדחת הנשיא בפברואר 2014 וההתערבות הצבאית הרוסית באוקראינה (שהוכחשה על ידי רוסיה), חידשה את הדחף שלה לחברות בברית הצבאית ומוגדרת כחברה הפעילה ביותר בשותפות לשלום.[90][91][92][93] בשנת 2012 עמדה אוקראינה בראש יוזמת מרכז אירופה וב־2013 בראש הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה.[94][95][96]

בינואר 2016, אוקראינה הצטרפה לאזור הסחר החופשי העמוק והמקיף (ירוק) עם האיחוד האירופי (כחול), שהוקם בהסכם ההתאגדות של אוקראינה-האיחוד האירופי, ופתח את דרכה לקראת אינטגרציה אירופית

אזור הסחר החופשי העמוק והמקיף, שנכנס לתוקף בינואר 2016 בעקבות אשרור הסכם ההתאגדות של אוקראינה-האיחוד האירופי, משלב רשמית את אוקראינה בשוק האירופי האחיד והאזור הכלכלי האירופי. המדינה זוכה לתמיכה וסיוע נוספים עבור שאיפותיה להצטרפות לארגון מקרן וישגרד הבינלאומית של קבוצת וישגרד המורכבת מחברות האיחוד האירופי המרכזיות של צ'כיה, פולין, הונגריה וסלובקיה.[97]

בין השנים 1999–2001 אוקראינה שימשה כחברה לא קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, בעודה חזרה למעמד זה בין 2017-2016.[98]

ב-19 במאי 2018 חתם הנשיא פורושנקו על צו, אשר הוציא לפועל את החלטת המועצה לביטחון לאומי ולהגנה על הפסקה סופית של השתתפותה של המדינה בגופים הסטטוטוריים של חבר המדינות.[99] החל מפברואר 2019, אוקראינה צמצמה את השתתפותה בארגון למינימום קריטי והשלימה למעשה את נסיגתה. בנוסף, הראדה העליונה של אוקראינה לא אשררה את הצטרפותה. כלומר, המדינה מעולם לא הייתה חברה בארגון.[100]

ב-28 ביולי 2020, ליטא, פולין ואוקראינה חתמו על הצהרה המקימה את משולש לובלין, פלטפורמה משולשת לשיתוף פעולה מדיני, כלכלי, תרבותי וחברתי בין שלוש המדינות השכנות לאינטגרציה האירופית והאירו-אטלנטית של אוקראינה.

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, נשיאת גאורגיה סלומה זוראבישווילי, נשיאת מולדובה מאיה סנדו ונשיא המועצה האירופית שארל מישל במהלך הוועידה הבינלאומית 2021 בבתומי

ב-17 במאי 2021, שלישיית האגודה הוקמה על ידי חתימה על מזכר משותף בין שרי החוץ של גאורגיה, מולדובה ואוקראינה. שלישיית האגודה היא פורמט משולש לשיתוף פעולה, תיאום ודיאלוג משופר בין שלוש המדינות (שחתמו על הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי) עם הארגון בנושאים בעלי עניין משותף הקשורים לאינטגרציה אירופית, תוך הגברת שיתוף הפעולה במסגרת האיחוד האירופי, שותפות מזרחית, והתחייבות להצטרפות לארגון.[101] החל משנת 2021, אוקראינה נערכת להגיש בקשה רשמית לחברות בארגון ב־2024, על מנת להצטרף כחברה רשמית בשנות ה־30 של המאה ה־21.[102]

במשך השנים, הפכה אוקראינה חברה במעל 40 ארגונים בינלאומיים בהם: האו"ם (מאז 1945), ארגון הבריאות העולמי (מאז 1948), אונסק"ו (מאז 1954), הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (מאז 1992), ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי של הים השחור (מאז 1992), מועצת אירופה (מאז 1995), יוזמת מרכז אירופה (מאז 1996), ארגון GUAM לדמוקרטיה ופיתוח כלכלי (מאז 1997), קהילה של בחירה דמוקרטית (מאז 2005) וארגון הסחר העולמי (מאז 2008) בעודה מחזיקה במעמד של משקיפה במועצת מדינות הים הבלטי (מאז 1999) והארגון הבינלאומי לפרנקופוניה (מאז 2006).

אזורים מנהליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – חלוקה מנהלית של אוקראינה

מערכת חלוקות המשנה האוקראינית משקפת את מעמדה של המדינה כמדינה יחידה (כפי שנקבע בחוקת המדינה) עם משטרים משפטיים ומנהליים מאוחדים לכל יחידה.

כולל סבסטופול והרפובליקה האוטונומית של קרים שסופחו על ידי הפדרציה הרוסית ב־2014, אוקראינה מורכבת מ־27 אזורים: עשרים וארבעה אובלסטים (פרובינציות), רפובליקה אוטונומית אחת (הרפובליקה האוטונומית של קרים), ושתי ערים בעלות מעמד מיוחד – קייב, הבירה וסבסטופול. 24 המחוזות וקרים מחולקים ל־136,[103] ראיון (מחוזות) ועיריות עירוניות בעלות משמעות אזורית, או יחידות מנהליות ברמה השנייה.

מקומות מאוכלסים באוקראינה מחולקים לשתי קטגוריות: עירונית וכפרי. מקומות מיושבים עירוניים מפוצלים לערים והתיישבויות מסוג עירוני (המצאה מנהלית סובייטית), בעוד שמקומות מיושבים כפריים מורכבים מכפרים והתיישבויות (מונח בשימוש כללי). לכל הערים יש מידה מסוימת של שלטון עצמי בהתאם למשמעותן כגון משמעות לאומית (כמו במקרה של קייב וסבסטופול), משמעות אזורית (בתוך כל מחוז או רפובליקה אוטונומית) או משמעות מחוזית (כל שאר הערים). חשיבותה של עיר תלויה במספר גורמים כמו אוכלוסייתה, חשיבותה החברתית-כלכלית וההיסטורית, תשתיות ועוד.

כוחות צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הכוחות המזוינים של אוקראינה
חיילי כוחות התקיפה האווירית של אוקראינה
חיילות אוקראיניות צועדות במהלך ציון מצעד יום העצמאות בקייב, 2018

לאוקראינה ישנה היסטוריה צבאית עשירה של יותר מ־1,000 שנים. דרוז'ינה, שהתקיימה בימי רוס של קייב, הייתה אחד הצבאות האימתניים באירופה באותה תקופה, מה שאפשר לנסיכי קייב לבצע מסעות צבאיים מוצלחים חוזרים ונשנים בביזנטיון – אחת האימפריות החזקות בעולם. צבא דרוז'ינה התנגד להמון במהלך הפלישה המונגולית במאה ה־13, מה שסייע לעצור את המשך התקדמותם של הפולשים באירופה. במאות ה־16 וה־18 היו הקוזאקים האוקראינים מבנה צבאי רב עוצמה, שבדוגמה שלו אורגנה ההטמאנטה הקוזאקית. במאה ה־20, במהלך מלחמת העצמאות של 1917–1922, פעלו תצורות וצבאות חמושים של אוקראינה: צבא הרפובליקה העממית האוקראינית (UPR), חיילים בפיקודו של ההטמאן פבלו סקורופדסקי, צבא המורדים המהפכני על שם מנהיגו נסטור מאכנו, מחלקות הטמאניות שונות ועוד. אוקראינים גם השתתפו במאבק לצד הקוזאקים האדומים, ובהמשך שירתו רבים בצבא האדום. במהלך מלחמת העולם השנייה, אוקראינים ארגנו את צבא המורדים האוקראיני עבור החזרתה המדינה ומלחמתה, אשר נאבק במלחמת גרילה עד סוף שנות ה־50. לאחר המלחמה שירתו אוקראינים בצבא הסובייטי בברית המועצות לשעבר ומחוצה לה. לאחר פירוק ברית המועצות, אוקראינה ירשה בשטחה כוח צבאי בן 780,000 איש, מצויד באחסון הנשק הגרעיני השלישי בגודלו בעולם.[104][105] במאי 1992 חתמה על פרוטוקול ליסבון שבו הסכימה לוותר על כל הנשק הגרעיני לסילוקו ברוסיה והצטרפות לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. המדינה אישרה את האמנה ב־1994 ועד 1996 הפכה נקייה מנשק גרעיני.

מטוס התקיפה סוחוי Su-25 אוקראיני
הפריגטה האוקראינית הטמן סהאידצ'ני

אוקראינה נקטה צעדים עקביים לקראת הפחתת הנשק הקונבנציונלי. היא חתמה על האמנה על כוחות מזוינים קונבנציונליים באירופה, אשר קראה לצמצום טנקים, ארטילריה וכלי רכב משוריינים (בעוד כוחות הצבא צומצמו ל־300,000) ומשחקת תפקיד הולך וגובר בפעולות שמירת השלום בעולם. מאז 1992, כ־37,000 אנשי שירות הכוחות המזוינים השתתפו בפעולות שמירת שלום בינלאומיות במדינות כגון: מזרח סלבוניה, אנגולה, קוסובו, מקדוניה הצפונית, גואטמלה, טג'יקיסטן, אפגניסטן, קרואטיה, כווית, סיירה לאון, עיראק, לבנון ואתיופיה.[106] כחלק מגדוד כוח השלום הפולני-אוקראיני, כוחות אוקראינים נפרסו בקוסובו בסוף שנות ה־90. ביום שישי, ה־3 בינואר 2014, הצטרפה הפריגטה האוקראינית הטמן סהאידצ'ני למבצע הנגד הפיראטיות של האיחוד האירופי אטאלנטה והייתה חלק מהכוח הימי של האיחוד מול חופי סומליה למשך חודשיים.[107] כחלק מכוח הביניים של האו"ם האוכף את הסכם הפסקת האש, יחידה אוקראינית נפרסה בלבנון. בשנים 2003–2005, יחידה אוקראינית נפרסה כחלק מהכוח הרב לאומי בעיראק, בעוד התקיים גם גדוד תחזוקה ואימונים פרוס בסיירה לאון. יחידות צבאיות של מדינות אחרות משתתפות בתרגילים צבאיים רב לאומיים עם כוחות אוקראינים באוקראינה באופן קבוע, בהן כוחות צבא ארצות הברית.[108]

לאחר החזרת עצמאותה, אוקראינה הכריזה על עצמה כמדינה נייטרלית.[109] עם זאת, מדיניות זו הופסקה עקב הסיפוח הרוסי של קרים בשנת 2014 בעוד ב־23 בדצמבר הראדה העליונה הצביעה בעד ביטול המעמד.[110] למדינה הייתה שותפות צבאית מוגבלת עם הפדרציה הרוסית, מדינות פוסט-סוביטיות אחרות ושותפות עם נאט"ו מאז 1994. בשנות ה־2000, הממשלה נטתה לעבר הברית, כמו גם להעמקת שיתוף הפעולה, שלשמה נחתמה תוכנית פעולה בשנת 2002 בין אוקראינה לנאט"ו. מאוחר יותר סוכם כי שאלת הצטרפותה המדינה לארגון צריכה להיענות במשאל עם לאומי בשלב מסוים בעתיד,[111] ובמהלך פסגת בוקרשט 2008, נאט"ו הכריז כי אוקראינה תהפוך בסופו של דבר לחברה בנאט"ו כאשר היא תעמוד בקריטריונים להצטרפות. עם זאת, הנשיא הפרו-רוסי ינוקוביץ' ראה ברמת שיתוף הפעולה הנוכחית בין אוקראינה לנאט"ו מספיק, והיה נגד הצטרפותה לארגון, בעוד ב־2 באפריל 2010 במהלך כהונתו חיסל בהחלטתו את הוועדה הבין-מחלקתית על ההכנות של המדינה לחברות בנאט"ו ואת המרכז הלאומי לאינטגרציה אירו-אטלנטית. ב־12 ביוני 2020, המועצה הצפונית האטלנטית של נאט"ו הכירה באוקראינה כשותפה לשיפור הזדמנויות (EOP). נכון לשנת 2022, אוקראינה מחזיקה בצבא הגדול ביותר באירופה (למעט רוסיה) עם כ־250,000 חיילים.[112]

לפי המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם, אוקראינה מדורגת במקום ה־12 בדירוג יצואניות הנשק הגדולות ביותר. לפי המכון, היא מוכרת את רוב כלי הנשק שלה לגאורגיה, אזרבייג'ן וסין. בנוסף, אוקראינה היא יצואנית נשק למדינות אפריקה בהן דרום סודאן, הרפובליקה של קונגו ועוד.[113] איגור קורוצ'נקו, ראש המרכז לניתוח הסחר העולמי בנשק (CAST), הצהיר כי אוקראינה מדורגת במקום השלישי בדירוג העולמי של יצואניות כלי רכב משוריינים לתקופת השנים של 2007-2014.[114]

חיל החימוש מגויס על ידי מתגייסים בגילאי 18–27 בעוד ניהולו הצבאי מתבצע על ידי המטה הכללי.[115][116]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – כלכלת אוקראינה
קייב, המרכז הפיננסי של אוקראינה
הבנק הלאומי של אוקראינה

לאוקראינה ישנה כלכלת הכנסה בינונית-נמוכה, שהיא ה־55 בגודלה בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי, וה־40 בגודלה לפי שווי כוח הקנייה (PPP), ומוגדרת כאחת מיצואני התבואה הגדולות בעולם.[117][118] עם זאת, נותרה בין העניות והמושחתות באירופה.[119][120] לפי קרן המטבע הבינלאומית, התמ"ג לנפש של אוקראינה על פי שווי כוח הקנייה הוא 14,146 דולר.[121] ב־16 במאי 2008 הצטרפה המדינה רשמית לארגון הסחר העולמי.

בתקופה הסובייטית הייתה כלכלת אוקראינה השנייה בגודלה בברית המועצות ומרכיב תעשייתי וחקלאי חשוב בכלכלה המתוכננת של המדינה. עם קריסת השיטה הסובייטית עברה המדינה מכלכלת שוק מתוכננת. תהליך המעבר היה קשה לרוב האוכלוסייה, ומדיניות מוניטרית רכה בתחילת שנות ה־90 עוררה את האינפלציה לרמות היפר-אינפלציוניות. בשנת 1993, אוקראינה קבעה שיא עולמי לאינפלציה בשנה קלנדרית אחת. המחירים התייצבו לאחר כניסת המטבע החדש, הריבניה, ב־1996. המדינה איחרה ליישם רפורמות מבניות. לאחר קבלת עצמאותה, הממשלה היוותה את הבסיס החוקי להפרטה, אולם התנגדות נרחבת לרפורמה בממשלה וחלק גדול מהאוכלוסייה הפריעו לרפורמות: מספר רב של מפעלים בבעלות המדינה קיבלו פטור מתהליך ההפרטה. עד 1999, תמ"ג המדינה ירד ל־40% מרמתו ב־1991,[122] אך בתחילת שנות ה־2000 הכלכלה הציגה צמיחה חזקה – מ־5 ל־10% – הייצור התעשייתי צמח ביותר מ־10% בשנה.[123] אוקראינה נפגעה קשה מהמשבר הכלכלי של שנת 2008, ובנובמבר אישרה קרן המטבע הבינלאומית הלוואת רזרבה בסך 16.5 מיליארד דולר למדינה.[124]

בשנת 2021, השכר הנומינלי הממוצע באוקראינה הגיע לרמתו הגבוהה ביותר ב־₴14,282 (525 דולר) לחודש.[125] בשנת 2018, העושר החציוני של המדינה למבוגר היה 40 דולר, אשר דורג מהנמוכים בעולם.[126] ב־2019, כ־1.1% מהאוקראינים חיו מתחת לקו העוני הלאומי,[127] והאבטלה דורגה עם כ־4.5%.[128] באותה שנה, 5-15% מהאוכלוסייה האוקראינית סווגה כמעמד הביניים והאינפלציה הסתכמה ב־4.1%, והאטה לשפל של שש שנים. נכון לספטמבר 2020, החוב הממשלתי של המדינה הוא בערך 52% מהתמ"ג הנומינלי שלה.[129]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המישורים הפוריים של אוקראינה הפכו אותה לאחת מיצרניות החיטה הרחבות בעולם. בין 21–2020 הוגדרה כמייצרת גרעיני החמנית הגדולה בעולם עם כ־17.5 מיליון טון.[130]

אוקראינה היא היצרנית הגדולה בעולם של שמן חמניות, דגנים, סוכר, דבש, ביצים ועופות,[131] ושחקנית עולמית עתידית בשוקי הבשר והחלב.

עתידנים מאמינים ששינויי האקלים ומבנה היצוא ישפיעו על סדרי העדיפויות של החקלאים: צמצום שטחי חיטת חורף, הגדלה – מתחת לתירס, פולי סויה ואספסת, הגדלת יבול של אפונה, סורגום, קנולה, פשתן ואורז. עד 2050–2060, אוקראינה עשויה להפוך ליצרנית המזון הגדולה בעולם, בעוד שרק 10% מהאוכלוסייה יעבדו בחקלאות. יצוא תוצרת חקלאית יהווה כשליש מכלל היצוא האוקראיני. לוגיסטיקה מפותחת, הזנה זולה ומפעלים משולבים לייצור מוצרים מוגמרים יאפשרו לאוקראינה להפוך לשחקנית מרכזית בשוק העולמי של מוצרי בשר ומוצרי חלב בעודם יסופקו ליותר מ־100 מדינות ברחבי העולם. לדברי אולקסי סימירנקו, ראש הקואופרטיב החקלאי-תעשייתי סימירנקו, בעתיד הגורם האקלימי יעורר את ההחדרה ההמונית של עיבוד אדמה מינימלי: "אוטומציה מלאה של הייצור החקלאי היא בלתי נמנעת בעתיד".[132]

אסטרונאוטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור רקטת Zenit-3SL של חברת Sea Launch בפלטפורמת השיגור Odyssey

מאז שחזרה לעצמאותה, אוקראינה שמרה על סוכנות חלל משלה הידועה כסוכנות החלל הממלכתית של אוקראינה (SSAU). המדינה הפכה למשתתפת פעילה במחקר החלל ובמשימות חישה מרחוק. משנת 1991 עד 2007 שיגרה אוקראינה שישה לוויינים מתוצרת עצמית, 101 רכבי שיגור וממשיכה לתכנן חלליות.[133][134]

כיום סוכנות החלל הממלכתית של אוקראינה מרכזת את העבודה של יותר מ־40 ארגונים כרשת של מרכזי מחקר ומכוני מחקר המרוכזים בקייב, דניפרו, חרקוב, לבוב, צ'רניהיב וקרים. מערכת בקרה אוטומטית אחת מבוססת קרקע (NACC) הוקמה באוקראינה לשליטה בלוויינים, הכוללת מרכזי בקרת טיסה של חלליות, קליטת מידע מדעי, עיבוד, בקרת שדה ניווט והחלל החיצון.

המוצרים העיקריים של היצרנים האוקראינים – רכבי שיגור המעבירים לוויינים למסלול, שימוש בטילים בליסטיים בין-יבשתיים מאובזרים מחדש וציוד לצורכי חלל.

השתתפות המדינה בפרויקטי חלל בינלאומיים כוללים בין היתר: Sea Launch ,Land Launch ,Tsyklon-4, דנפר, אנטרס ווגה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך כבישי המדינה באוקראינה הוא 170 אלף ק"מ. מתוכם כ־50,000 קילומטרים הם כבישים בעלי חשיבות לאומית, ושאר ה־120,000 – מקומיים.[135] רשת המסלולים הראשיים פרוסה בכל המדינה ומחברת את כל הערים הגדולות, וכן מספקת מסלולים חוצי גבולות עם מדינות שכנות. הסוכנות הממלכתית לדרכים מוטוריות של אוקראינה – אוקרוטודור, אחראית למעמד הכבישים. בנוסף, ישנם 250,000 ק"מ של רחובות ערים, שמצבם באחריות הרשויות המקומיות.[136] חלקו של מגזר התחבורה והתקשורת בתוצר המקומי הגולמי של אוקראינה (לפי הוועדה לסטטיסטיקה של המדינה) נכון לשנת 2009 היה 11.3%. מספר המועסקים בענף הוא כמעט 7% מכלל אוכלוסיית המועסקים.

ЧС4, ממסילות הרכבות האוקראיניות

תחבורת רכבות באוקראינה ממלאת את התפקיד של חיבור כל הערים הגדולות, מתקני הנמל ומרכזי התעשייה עם המדינות השכנות. ריכוז גבוה של מסילות ברזל ממוקם בדונבאס. למרות שנפח המטענים המועברים ברכבת ירד ב־7.4% בשנת 1995 בהשוואה ל־1994, אוקראינה נותרה אחת המדינות הגבוהות ביותר במונחי תנועת נוסעים בעולם ברכבת.[137] האורך הכולל של מסילות הברזל באוקראינה הוא למעלה מ־22,473 ק"מ, מתוכם 9,250 ק"מ מחושמלים. למדינה יש כעת מונופול על תחבורה ברכבת נוסעים, וכל הרכבות, למעט אלו המשתפות פעולה עם חברות זרות אחרות בקווים בינלאומיים, מנוהלות על ידי חברת אוקרזליזניצה. החשמלית הראשונה באימפריה הרוסית (1892),[138] הראשונה בתרגול בעולם, רכבת טרוליבוס, של הממציא וולודימיר וקליך (1966) והראשונה באוקראינה הופיעה בקייב. בברית המועצות, קו החשמלית המהיר נבנה ביוזמתם של וקליך,[139] ווסיל דיאקונוב (1978).

מטוסי יוקריין אינטרנשיונל איירליינס בעת נמל התעופה הבינלאומי בוריספיל

תחום התעופה באוקראינה מתפתח מהר מאוד, מה שמאפשר המשטר שהוקם לאחרונה ללא חיוב ויזה לאזרחים של מספר מדינות. בנוסף, טורניר הכדורגל יורו 2012 אשר התרחש באוקראינה, גרם לממשלה להשקיע רבות בתשתיות תחבורה, כולל שדות תעופה. בוריספיל אשר ממוקם בבירה קייב הוא שדה התעופה הבינלאומי הגדול ביותר במדינה. יש לו שלושה מסופי נוסעים עיקריים והוא הבסיס של חברת הדגל של המדינה, יוקריין אינטרנשיונל איירליינס. נמלי תעופה גדולים אחרים במדינה כוללים את אלה בחרקוב, לבוב ודונצק (אשר הושמד כעת), בעוד שלאלה בדניפרו ואודסה יש תוכניות לשדרוג טרמינלים בעתיד הקרוב. בנוסף לחברת הדגל שלה, לאוקראינה יש מספר חברות תעופה בהן: וינדרוז איירליינס, דניפרואביה, אזור אייר אוקראינה ואטלסגלובל אוקראינה. נתיבי אוויר אנטונוב, חברת בת של הלשכה לתכנון אווירי וחלל של אנטונוב היא המפעילה היחידה של מטוס הכנף הקבוע הגדול בעולם, אנטונוב An-225.

נמל אודסה ממנו מפליגות מעבורות באופן קבוע לאיסטנבול, וארנה וחיפה

תחבורה ימית, בעיקר נהרות, מספקת שירותי נוסעים על הדנייפר, הדנובה, פריפיאט ויובליהם. ברוב הערים הגדולות ישנם נמלי נהרות, את כל המתקנים לעלייה וירידה של נוסעים, טעינה ופריקה של מטענים וחומרי גלם. הפלגות ימיות בינלאומיות מתבצעות בעיקר דרך נמל אודסה, משם מפליגות מעבורות באופן קבוע לאיסטנבול בטורקיה, וארנה בבולגריה וחיפה בישראל. חברת המעבורות הגדולה ביותר המפעילה כיום קווים אלו היא יוקרפרי.[140] לאוקראינה ישנה תשתית מפותחת של רכבות ומים בעוד מיקומה הגאוגרפי החיובי קובע את המעבר של מסדרונות תחבורה בינלאומיים. פוטנציאל המעבר המשמעותי של אוקראינה מאפשר לה לפתח את יצוא השירותים שלה, שהגיע ב־2009 ל־9.5 מיליארד דולר אמריקאי, כולל הובלה – 6.3 מיליארד. במבנה הכללי של יצוא השירותים, שירותי הובלה מהווים 66%, במבנה היבוא – 19%, אשר בזכותם התחבורה של אוקראינה מציגה מאזן חיובי יציב של סחר חוץ בשירותים.

בשנת 2009 סיפקה מערכת התחבורה 1.5 מיליארד טון מטען ו־7.3 מיליארד נוסעים. כתוצאה מהמשבר הפיננסי העולמי והירידה בביקוש לסחורות יצוא בסיסיות ב־2009, היקף תנועת המטענים ירד ב־17.6% לעומת 2008, תנועת הנוסעים – ב־12.7%.

תאגידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוקראינה יש בסיס גדול מאוד של תעשייה כבדה והיא אחת מבתי הזיקוק הגדולים של מוצרים מתכות במזרח אירופה.[141] המדינה ידועה גם בייצור של סחורות ומוצרי תחבורה עתירי טכנולוגיה, בהם מטוסי אנטונוב וכלי רכב פרטיים ומסחריים שונים כגון משאיות KrAZ המיוצאים למדינות רבות. רוב היצוא האוקראיני משווק לאיחוד האירופי ולחבר המדינות.[142] החברות הגדולות והתחרותיות במדינה הן מרכיבים של מדד PFTS, הנסחר בבורסת PFTS אוקראינה.

מותגים אוקראינים ידועים כוללים בין היתר את: נפטוגז, אבטוזאז, פריבט-בנק, רושן, יוז'מאש, נמירוף, מוטור סיץ', חורטיציה, קייבסטאר ואארוסוויט.[143]

ייצור חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקראינה הייתה הראשונה מבין הרפובליקות הסובייטיות שהפיקה גז. בדשאבה, לבוב, החלה הפקת הגז בשנות ה־20. במקביל הונח צינור הגז דשאבה-דרוהוביץ'. לאחר מכן, היה למדשאה דרך פולין לברלין, לאחר מלחמת העולם השנייה פורק צינור הגז, והונח צינור הגז דשאבה-קייב, ואחר כך צינור הגז דשאבה-מוסקבה. מאוחר יותר הונח צינור גז ללנינגרד דרך מינסק. דשאבה היה אחד משדות הגז הגדולים בברית המועצות. לאחר דשאבה התגלו שדות נוספים, שבכולם היו עתודות של לפחות 30 מיליארד מ"ק של גז, כלומר, היו חזקים למדי. בשנת 1973, ייצור הגז האוקראיני הגיע למקסימום של 68 מיליארד מטרים מעוקבים. לאחר מכן החלה הירידה בייצור, וכיום מייצרת אוקראינה 20–21 מיליארד קוב.

אוקראינה הייתה מדינה מייצאת אנרגיה נטו, בעוד בשנת 2011, 3.3% מהחשמל אשר יוצר יוצא,[144] אך גם מוגדרת כאחת מצרכניות האנרגיה הגדולות באירופה.[145] נכון לשנת 2011, 47.6% מסך ייצור החשמל היה מכוח גרעיני.[144] המדינה מוגדרת כמי שצורכת כמעט פי שניים יותר אנרגיה ליחידת תוצר מאשר גרמניה, בעוד רוב משאבי האנרגיה שלה מגיעים מאנרגיה גרעינית. עד שנות ה־2010, כל הדלק הגרעיני של אוקראינה הגיע מרוסיה. תחנת הכוח הגרעינית הגדולה באירופה, תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, נמצאת באוקראינה. בשנת 2008 זכתה חברת החשמל וסטינגהאוס בחוזה לחמש שנים למכירת דלק גרעיני לשלושה כורים אוקראינים החל מ־2011.[146] בעקבות הפגנות יברומאידאן דאז, הציג הנשיא ינוקוביץ' איסור על משלוחי דלק גרעיני של רוסאטום לאירופה דרך אוקראינה, שהיה בתוקף מ־28 בינואר עד 6 במרץ 2014.[147] עד 2016, חלקה של רוסיה ירד ל־55%, וסטינגהאוס סיפקה דלק גרעיני לשישה מהכורים הגרעיניים של אוקראינה, VVER-1000.[148] לאחר הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים באפריל 2014, החברה הלאומית לייצור אנרגיה גרעינית של אוקראינה אנרגואטום ווסטינגהאוס האריכו את החוזה לאספקת דלק עד 2020.[149]

בשנת 2006, הממשלה החליטה לבנות 11 כורים חדשים עד 2030, החלטה אשר כוללת כמעט הכפלת קיבולת הכוח הגרעיני הנוכחית. תחום האנרגיה של אוקראינה הוא ה־12 בגודלו בעולם עם הספק מותקן של 54 ג'יגה וואט (GW). מקורות אנרגיה מתחדשים עדיין ממלאים תפקיד צנוע מאוד בחשמל. בשנת 2007, 47.4% מהקיבולת הגיעה מפחם וגז (כ-20% מהגז), 47.5% מאנרגיה גרעינית (92.5 מיליארד קוט"ש) ו־5% מכוח המים.

תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, הגדולה מבין תחנות יבשת אירופה

נכון להיום, למדינה יש ארבע תחנות כוח גרעיניות פעילות הממוקמות בורש, אנרהודר, יוז'נואוקראינסק ונטישין. בנוסף לאלו הפעילות, תוכננה חמישית ממתחם הכור בחצי האי קרים, אך הבנייה הופסקה ללא הגבלת זמן כתוצאה מאסון צ'רנוביל.

שלושה כורים חדשים נבנו מאז 1991 באוקראינה העצמאית (הראשון ב־1995), בעוד שש-עשר האחרים עברו בירושה מברית המועצות.

לדברי מומחים, לאוקראינה יש פוטנציאל רוח גדול (לפי התחזית האופטימית – עד 1 מיליארד קילוואט). התוכנית המקיפה לפיתוח אנרגיית רוח באוקראינה מספקת קיבולת של חוות רוח (WPP) – 16 מיליון קילוואט, בפרט, באזור המערבי – 3 מיליון קילוואט. כיום, הקיבולת של חוות הרוח באוקראינה היא פחות מ־50 מגוואט, בעוד שהקיבולת הכוללת של כל תחנות הכוח – 54 מיליון קילוואט – גדולה פי אלף.

תחנות כוח תרמיות המופעלות על ידי פחם, גז טבעי ואנרגיית מים הן סוג ייצור החשמל השני והשלישי בגודלו במדינה.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקובל, אתר הסקי הגדול ביותר במזרח אירופה המהווה מוקד תיירות משמעותי באוקראינה הממקום באיוונו-פרנקיבסק

בשנת 2007 אוקראינה תפסה את המקום ה־8 באירופה לפי מספר התיירים המבקרים, לפי דירוג ארגון התיירות העולמי בעוד דווח כי 23.1 מיליון תיירים ביקרו במדינה באותה שנה.[150] שנה לאחר מכן, מספר זה גדל ל־25.4.[150]

אוקראינה היא מדינה בצומת הדרכים של מרכז ומזרח אירופה, בין הצפון לדרום, גובלת ברוסיה וקרובה לטורקיה. הרי הקרפטים בשטחה מתאימים לסקי, טיולים רגליים, דיג וציד, בעוד קו החוף של הים השחור מוגדר כמקום פופולרי בעונת הקיץ. לאוקראינה ישנם כרמים משלה המייצרים יינות טבעיים, חורבות של טירות עתיקות, פארקים היסטוריים, כנסיות אורתודוקסיות וקתוליות ומספר בתי כנסת. קייב, בירת המדינה, מחזיקה במגוון מבנים ייחודיים רחב, בהם קתדרלת סופיה הקדושה ושדרות רחבות. ישנן ערים נוספות הידועות היטב לתיירים – עיר הנמל אודסה והעיר העתיקה של לבוב במערב. למטבח האוקראיני ישנה היסטוריה ארוכה המציעה מבחר רחב של מנות מקוריות.

חורטיצה בתחום העיר זפוריז'יה המוגדר כאחד משבעת פלאי אוקראינה (מבט מאת תחנת הכוח ההידרואלקטרית דנייפרוגס)

קרים, "יבשת" קטנה בעיצובה, היא יעד נופש פופולרי לתיירים, שחייה ושיזוף בים השחור עם האקלים החם, ההרים הסלעיים, הרמות והחורבות העתיקות שבו. הערים בו כוללות את: סבסטופול ויאלטה – מושבי ועידת השלום בתום מלחמת העולם השנייה. המבקרים לוקחים לעיתים גם ספינות שייט על נהר הדנייפר מקייב לחוף הים השחור. התיירות הייתה בעבר עמוד התווך של כלכלת קרים, אך חלה ירידה משמעותית במספר המבקרים בעקבות הסיפוח הרוסי ב־2014.[151]

שבעת פלאי אוקראינה ושבעת פלאי הטבע של אוקראינה הם הבחירה של ציוני הדרך החשובים ביותר של המדינה, שנבחרו על ידי הציבור הרחב באמצעות הצבעות מקוונות.

טכנולוגית מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי אינדקס המיקום של שירותים גלובליים של קרני לשנת 2017,[152] אוקראינה מדורגת במקום ה־24 בין מיקומי מיקור החוץ הטובים ביותר, ובין 20 מיקומי שירותים מהחוף המובילים ב־EMEA, לפי חברת גרטנר.[153] בששת החודשים הראשונים של 2017 הגיע היקף היצוא של שירותי מחשוב ומידע ל־1.256 מיליארד דולר, המהווה עלייה של 18.3% בהשוואה לתקופה המקבילה ב־2016.[154] תעשיית ה־IT מדורגת במקום השלישי במבנה הייצוא של אוקראינה אחרי תעשיית החקלאות והמטלורגיה.

מגזר טכנולוגיית המידע (IT) באוקראינה מעסיק קרוב ל־100,000 עובדים, כולל 50,000 מפתחי תוכנה. מספר זה צפוי לעבור את רף ה־200,000 עד 2020. ישנן מעל 1,000 חברות IT באוקראינה.[155] בשנת 2017, 13 מהן הגיעו לרשימת 100 ספקי שירותי מיקור החוץ הטובים בעולם.[156] למעל 100 חברות טכנולוגיה רב-לאומיות ישנן מעבדות מו"פ באוקראינה.

אוקראינה מדורגת במקום הראשון בעולם במספר מפתחי C++ ו־Unity3D, ושנייה במספר מהנדסי ג'אווה סקריפט, סקאלה ומג'נטו.[157] 78% מעובדי הטכנולוגיה האוקראינית מדווחים על רמה בינונית או גבוהה של שליטה באנגלית.[158]

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חלוקה מנהלית של אוקראינה

לחצו כדי להקטין חזרה
מולדובההונגריהסרביהרומניהרוסיהפוליןסלובקיהבלארוסמחוז ווהליןמחוז רובנומחוז ז'יטומירקייבמחוז קייבמחוז צ'רניהיבמחוז סומימחוז לבובמחוז טרנופולמחוז חמלניצקיזקרפטיהמחוז איוואנו-פרנקיבסקמחוז צ'רנוביץמחוז ויניצהמחוז אודסהמחוז צ'רקאסימחוז פולטבהמחוז חרקובמחוז לוהנסקמחוז דונצקמחוז קירובוגרדמחוז מיקולאייבמחוז חרסוןמחוז דניפרופטרובסקמחוז זפוריז'יהרפובליקת קריםסבסטופול
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
מחוזות אוקראינה. למידע על מחוז, לחצו עליו.


באוקראינה, שהיא מדינה יחידה, קיים סוג יחיד של ארגון טריטוריאלי: מערכת מנהלית-טריטוריאלית (חטיבה). על פי אמנות 133 של חוקת אוקראינה, מערכת הארגון המנהלי-טריטוריאלי של אוקראינה מורכבת מ: הרפובליקה האוטונומית של קרים, אזורים, מחוזות, ערים, מחוזות בערים, עיירות וכפרים. המערכת הנוכחית של אזוריה ומחוזותיה של אוקראינה נוצרה ביולי 2020, אז נוצרו 136 מחוזות (למעשה 140 מחוזות, בעוד כי 14 מחוזות ברפובליקה האוטונומית של קרים יחוסלו רק לאחר הכיבוש הרוסי) במקום 460 הישנים.

נכון ל־1 בינואר 2021, היו לאוקראינה היחידות המנהליות-טריטוריאליות הבאות: רפובליקה אוטונומית אחת – הרפובליקה האוטונומית של קרים, 24 אזורים, 140 מחוזות, 461 ערים (187 מהן – ערים בעלות מעמד מיוחד, 2 ערים בעלות חשיבות לאומית – קייב, בירת אוקראינה וסבסטופול), 108 מחוזות בערים, 882 יישובים מסוג עירוני, 870 מועצות כפריות ו־27,205 כפרים. מאז 15 באפריל 2014, עקב הכיבוש הרוסי, לרפובליקה האוטונומית של קרים ולעיר סבסטופול ישנן מעמד של שטח כבוש זמני בחוק אוקראינה "על הבטחת הזכויות והחירויות של האזרחים והמשטר המשפטי בשטח הכבוש הזמני של אוקראינה".[159]

לשם השוואה, בדצמבר 1965 היו באוקראינה כ־394 מחוזות, 370 ערים, 828 יישובים מסוג עירוני ו־32,742 יישובים כפריים.

רשימת מחוזות, ערים בעלות חשיבות לאומית ורפובליקות אוטונומיות
מחוזות 10. מחוז לוהנסקמחוז לוהנסק מחוז לוהנסק 20. מחוז זפוריז'יהמחוז זפוריז'יה מחוז זפוריז'יה
1. מחוז צ'רניהיבמחוז צ'רניהיב מחוז צ'רניהיב 11. מחוז לבובמחוז לבוב מחוז לבוב 21. מחוז ז'יטומירמחוז ז'יטומיר מחוז ז'יטומיר
2. מחוז צ'רנוביץמחוז צ'רנוביץ מחוז צ'רנוביץ 12. מחוז מיקולאייבמחוז מיקולאייב מחוז מיקולאייב 22. מחוז צ'רקסימחוז צ'רקסי מחוז צ'רקאסי
3. מחוז דניפרופטרובסקמחוז דניפרופטרובסק מחוז דניפרופטרובסק 13. מחוז פולטבהמחוז פולטבה מחוז פולטבה 23. מחוז דונצקמחוז דונצק מחוז דונצק
4. מחוז איוונו-פרנקיבסקמחוז איוונו-פרנקיבסק מחוז איוונו-פרנקיבסק 14. מחוז רובנומחוז רובנו מחוז רובנו 24. מחוז אודסהמחוז אודסה מחוז אודסה
5. מחוז חרקובמחוז חרקוב מחוז חרקוב 15. מחוז סומימחוז סומי מחוז סומי ערים בעלות חשיבות לאומית
6. מחוז חרסוןמחוז חרסון מחוז חרסון 16. מחוז טרנופולמחוז טרנופול מחוז טרנופול 1. קייבקייב קייב
7. חמלניצקי (מחוז)חמלניצקי (מחוז) מחוז חמלניצקי 17. מחוז ויניצהמחוז ויניצה מחוז ויניצה 2. סבסטופולסבסטופול סבסטופול
8. מחוז קירובוגרדמחוז קירובוגרד מחוז קירובוהראד 18. מחוז ווהליןמחוז ווהלין מחוז ווהלין רפובליקות אוטונומיות
9. מחוז קייבמחוז קייב מחוז קייב 19. זקרפטיהזקרפטיה מחוז זקרפטיה 1. הרפובליקה האוטונומית של קריםהרפובליקה האוטונומית של קרים הרפובליקה האוטונומית של קרים

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גאוגרפיה של אוקראינה

אוקראינה היא מדינה גדולה במזרח אירופה, השוכנת ברובה במישור זה. זו היא המדינה השנייה בגודלה ביבשת (לאחר רוסיה) המשתרעת על שטח של 603,628 קמ"ר (233,062 מייל רבוע) עם קו חוף של 2,782 ק"מ (1,729 מייל).[160] היא שוכנת בין קווי הרוחב 44° ו־53° N, וקווי האורך 22° ו־41° E וגובלת במערב עם פולין, סלובקיה, הונגריה, רומניה ומולדובה, בצפון עם בלארוס ובמזרח עם רוסיה.

הנוף של אוקראינה מורכב ברובו ממישורים פוריים (או ערבות) ורמות, אותם חוצים נהרות כמו הדנייפר (דניפרו), סוורסקי דונץ, הדניסטר והבוג הדרומי בעודם זורמים דרומה לים השחור ואל הים הקטן יותר של אזוב. מדרום מערב, הדלתה של הדנובה מהווה את הגבול עם רומניה. לאזורים השונים של אוקראינה ישנם מאפיינים גאוגרפיים מגוונים, החל מהאזורים הגבוהים ועד לשפלה. ההרים היחידים במדינה הם הרי הקרפטים במערב, שהגבוה שבהם הוא ההוברלה בגובה 2,061 מטר (6,762 רגל), והרי קרים בחצי האי קרים, בדרום הקיצוני לאורך החוף.[161]

מפה טופוגרפית של אוקראינה

לאוקראינה ישנם גם מספר אזורים גבוהים כמו מחוז וולין-פודיליה (במערב) וליד דניפרו אפלנד (בגדה הימנית של הדנייפר). במזרח יש שלוחות דרום-מערביות של הגבעה הרוסית המרכזית שמעליה עובר הגבול עם הפדרציה הרוסית. בסמוך לים אזוב ניתן למצוא את רכס דוניץ ואת עללנד ליד אזוב. הפשרת השלג מההרים מזינה את הנהרות, ושינויים טבעיים בגובה יוצרים ירידות פתאומיות בגובה ומולידים מפלים.

משאבי טבע משמעותיים באוקראינה כוללים: עפרות ברזל, פחם, מנגן, גז טבעי, נפט, מלח, גופרית, גרפיט, טיטניום, מגנזיום, קאולינט, ניקל, כספית, עץ ושפע של אדמה לעיבוד. עם זאת, המדינה מתמודדת עם מספר בעיות סביבתיות מרכזיות כמו אספקה ​​לא מספקת של מים ראויים לשתייה, זיהום אוויר ומים וכריתת יערות, כמו גם זיהום קרינה בצפון-מזרח מתאונת 1986 בתחנת הכוח הגרעינית של צ'רנוביל. מיחזור פסולת ביתית רעילה עדיין מוגדר "בחיתוליו" באוקראינה.[162]

קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינבורן ספיט, אוצ'קוב, מחוז מיקולאייב
עבודות חקלאיות במחוז איוונו-פרנקיבסק

מצפון-מערב לדרום-מזרח ניתן לחלק את קרקעות אוקראינה לשלוש צבירות עיקריות,[163]

  • אזור של קרקעות חוליות.
  • חגורה מרכזית המורכבת מהאדמה השחורה האוקראינית הפורייה ביותר (צ'רנוזמים).
  • אזור של ערמונים וקרקעות מלוחות.

כשני שלישים משטחה של המדינה מורכבים מאדמה שחורה, משאב שהפך את אוקראינה לאחד האזורים הפוריים ביותר בעולם וידוע כ־"סל לחם". ניתן לחלק קרקעות אלו לשלוש קבוצות רחבות:

  • בצפון, חגורת צ'רנוזמים עמוקה, בעובי של כ־1.5 מטר ועשירה בהומוס.
  • מדרום וממזרח לראשון, אזור של ערבה צ'רנוזמית, או רגילה, שהן עשירות באותה מידה בהומוס אך בעובי של כ־3 רגל (0.91 מטר) בלבד.
  • החגורה הדרומית ביותר, שאף מוגדרת כדקה יותר ויש בה עדיין פחות הומוס.

בהיותן מפוזרות באזורים גבוהים שונים ולאורך ההיקף הצפוני והמערבי של הצ'רנוזמים העמוקים, תערובות של קרקעות יער אפורות וקרקעות אדמה שחורות, תופסות יחד חלק גדול מהשטח הנותר של אוקראינה. כל הקרקעות הללו פוריות מאוד כאשר מספיק מים מוגדרים כזמינים. עם זאת, העיבוד האינטנסיבי שלהן, במיוחד במדרונות תלולים, הוביל לשחיקת קרקע נרחבת ולערוץ.

החלק הקטן ביותר של כיסוי הקרקע מורכב מקרקעות הערמונים של האזורים הדרומיים והמזרחיים. הן הופכות למלוחות יותר ויותר מדרום כשהן מתקרבות לים השחור.[163]

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחה של אוקראינה נמצא בעיקר באזור הממוזג-יבשתי של אזור האקלים הממוזג בעולם עם יבשות גוברת מצפון מערב לדרום מזרח. החוף הדרומי של קרים בולט כאזור נפרד של אקלים ים תיכוני סובטרופי.[164] האקלים מושפע מאוויר חם ולח בינוני המגיע מהאוקיינוס האטלנטי.[163] בקרפטים האוקראינים במערב ובהרי קרים בדרום, גובה השטח וחשיפת המדרונות קובעים את האזור האנכי של האקלים.[165]

טמפרטורת האוויר השנתית הממוצעת באוקראינה נעה בין 11-13+ מעלות צלזיוס בדרום ועד 5-7+ מעלות צלזיוס בצפון. הטמפרטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר (ינואר) נע בין 7-8- מעלות צלזיוס בצפון מזרח ל־0 מעלות צלזיוס בערבות קרים ו־2-4+ מעלות צלזיוס בחוף הדרומי של קרים. בחודש החם ביותר (יולי), הטמפרטורה החודשית הממוצעת נעה בין 17-19+ מעלות צלזיוס בצפון ובצפון מערב ל־22-23+ מעלות צלזיוס בדרום ו־25+ מעלות צלזיוס בחוף הדרומי של קרים.[165]

טמפרטורת האוויר הנמוכה ביותר באוקראינה נרשמה ב־8 בינואר 1935 בלוהנסק עם כ־42- מעלות צלזיוס עקב חדירת זרמי אוויר מהקוטב הצפוני.[166]

משקעים מופצים באופן לא פרופורציונלי, בעוד הגבוהים ביותר במערב ובצפון והנמוכים ביותר במזרח ובדרום מזרח.[163] כמויות המשקעים השנתיות הגדולות ביותר נצפו בקרפטים האוקראינים – 1,500 מ"מ (מישור פלאי – 1,663 מ"מ) ובהרי קרים (1,000-1200 מ"מ), הקטנות ביותר – על חוף הים השחור ובפריסיוואשה (450-400 עד 300 מ"מ). ברוב חלקי השטח כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 600–650 מ"מ במערב ל־400–450 מ"מ בדרום ובדרום מזרח. רובם נופלים בתקופה החמה של השנה, למעט החוף הדרומי של קרים. בחורף יורדים משקעים בצורת שלג, כמעט בכל המדינה. גובה כיסוי השלג הוא 10–30 ס"מ, ובהרים מגיע ל־40 ס"מ.

מאגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהר הדנייפר במחוז דניפרופטרובסק

בשטחה של אוקראינה ישנם 63,119 נהרות ונחלים באורך כולל של יותר מ־206,000 ק"מ, מתוכם 3302 ק"מ באורך 10 ק"מ ויותר.[167] רוב הנהרות שייכים לים השחור ואזוב ורק 2% מהמים זורמים לאגן הבלטי (סאן והבוג המערבי עם יובליהם). הנהרות העיקריים הם הדנייפר, סוורסקי דונץ, הבוג הדרומי, דניסטר והדנובה.

במדינה יש כ־20,000 אגמים, מתוכם רק 43 בשטח של 10 קמ"ר ומעלה. האגם הגדול ביותר בפולזיה האוקראינית, סויטואז, הוא בשטח של כ־27.5 קמ"ר. לאגמי מלח ממוצא לימן יש שטח גדול יותר – דנובה (יאלפו – 149 קמ"ר), הים השחור (סאסיק אשר מותפל באופן מלאכותי – 204.8 קמ"ר) וקרים (סאסיק – 71 קמ"ר). שפך הנהר הגדול ביותר הוא דנייסטר – 360 קמ"ר. באוקראינה נבנו כ־1,157 מאגרים ו־28.8 אלף בריכות, בעוד המאגרים הגדולים ביותר נמצאים על הדנייפר (קרמנצ'וק, קאחובקה, קייב, קניב). שפך הנהר המלוח ביותר הוא קויאלניק – 157-227 ‰.

נופים ויעוד פיזי-גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארק הטבע הלאומי שאצק אשר ממקום ביערות המעורבים של אוקראינה, אזור המוגדר חלק מארבעת נופיה המישורים

בתוך אוקראינה, שני סוגים של מתחמי נוף נבדלים על ידי מאפיינים מורפוסטרוקטורליים נפוצים – מישור, אשר תופס יותר מ־93% מהשטח, והר. המאפיינים העיקריים של מבנה הנוף של המדינה נקבעים על פי מיקומו בעיקר באזור הממוזג. רק בחוף הדרומי של קרים ישנם אלמנטים של נופים סובטרופיים מהסוג הים תיכוני.

מבט על הקרפטים האוקראינים והוברלה בגובה 2,061 מ' (6,762 רגל), ההר הגבוה ביותר באוקראינה

שטחה של אוקראינה תופס את החלק הדרום-מערבי של המדינה הגופנית-גאוגרפית במזרח אירופה עם אזור רוחב ביו-אקלימי ונוף בולט, חלקים מהמדינות הפיזיקליות-גאוגרפיות של הרי הקרפטים האוקראינים והרי קרים. נופים מישוריים של אוקראינה מיוצגים על ידי ארבעה סוגים אזוריים (אזורים טבעיים),[168]

  • אזור יערות מחטניים-נשירים מעורבים, המיוצג על ידי אזור אחד, פוליסקי, אשר בתבליט תופס מישור מוצף בשפלה הנוצר על ידי מרבצים חוליים וחוליים עם דומיננטיות של קרקעות סוד-פודזוליות וביצות.
  • אזור היערות הנשירים, המיוצג על ידי אזור אחד – מערב אוקראינה, שהרקע שלו נוצר על ידי נופי אופולה של וולין, חוטין וחלקים ממרום פודיל (גולגוריה, אופיליה, טובטרי), כמו גם רוזטוכיה ונופי מאלי פוליסיה עם נהר צפוף, חרוץ עמוק.
  • אזור ערבות יער, המיוצג על ידי אזורי הדנייסטר-דנייפר, הגדה השמאלית-דנייפר ואזור רוסיה התיכונה, שבו באותם תנאי אקלים נופים שונים של גבעות (חלקים דרום-מזרחיים ומזרחיים של פודולסק, דנייפר, שלוחות הרוסית התיכונה) ושפלת הדנייפר; כאן נוצרו נופי יער נשירים עם קרקעות יער אפורות ואפורות כהות, ערבות יער עם צ'רנוזמים פודזוליים ומגודרים, ערבות אחו עם צ'רנוזמים אופייניים.
  • אזור הערבות, המחולק לשלושה תת-אזורים – ערבה צפונית, אמצעית ודרומית (ערבה יבשה), תופס את השלוחות הדרומיות של הגבעות והים השחור, צפון קרים, השפלה של אזוב, שיצרו צ'רנוזמים רגילים ודרומיים, כמו גם קרקעות ערמונים כהות וערמונים.

הסיסמיות של אוקראינה באה לידי ביטוי באזורים המערביים, הדרום-מערביים והדרומיים, הממוקמים ליד החגורה הסיסמית הים תיכונית-אלפינית-טרנסאסית החזקה של כוכב הלכת, שם יש שני אזורים סייסמיים עיקריים: הקרפטים והים השחור של קרים. חלק גדול מהשטח מושפע מרעידות אדמה (מקומיות) משלו ומרעידות אדמה תת-קליפתיות חזקות באזור ורנסיה (רומניה).[169][170]

משאבים טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקראינה מוגדרת כאחד המשאבים המינרלים המובילים בעולם. השילוב בין גילאי שונים של יסודות מבניים (מהארכאיקון ועד הקנוזואיקון), שנוצרו כתוצאה מביטוי של כל התהליכים הטמונים בהיווצרות קרום כדור הארץ, הוביל למגוון רחב של מינרלים המרכיבים את בסיס המינרלים של המדינה. אוקראינה, שתופסת רק 0.4% משטח כדור הארץ ומאכלסת 0.8% מאוכלוסיית העולם, מכילה 5% מפוטנציאל המינרלים בעולם במעיים.

20 אלף מרבצים וביטויים של 111 סוגי מינרלים נחקרו באוקראינה (על פי סוכנות המידע העצמאית האוקראינית לחדשות (UNIAN) כ־200 סוגי מינרלים, 120 מהם משמשים את האנושות כיום). מתוכם, 7,807 מרבצים של 94 סוגי מינרלים הם בעלי חשיבות תעשייתית ונלקחים בחשבון על ידי מאזן הרזרבות של המדינה. החשובים ביותר מבחינה כלכלית הם פחם, נפט וגז, עפרות ברזל ומנגן, גופרית מקומית, מלח גס ואשלגן, חומרי בניין לא מתכתיים ומים מינרליים בעוד המרבצים שלהם נמצאים באזורים גאולוגיים שונים של אוקראינה. במונחים של עתודות מוכחות של כמה מינרלים, אוקראינה מקדימה את ארצות הברית, רוסיה, הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, קנדה ומדינות אחרות. בפרט, במונחים של עתודות וייצור של ברזל, מנגן, עפרות טיטניום-זירקוניום, סוגים רבים של חומרי גלם לא מתכתיים, אוקראינה בסוף המאה ה־20 תפסה מקום מוביל בקרב מדינות אירופה והעולם.[171]

מגוון ביולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקראינה מוגדרת כביתם של מכלול מגוון של בעלי חיים, פטריות, מיקרואורגניזמים וצמחים, בעודה מכילה שישה אזורים אקולוגיים יבשתיים: יערות מעורבים של מרכז אירופה, מתחם יערות תת-תיכוני של קרים, ערבות יער מזרח אירופה, יערות מעורבים פאנוניים, יערות עצי מחט הרי הקרפטיים וערבה פונטית.[172]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסידות הלבנות מקורן בדרום-מערב ובצפון-מערב אוקראינה

אוקראינה מתחלקת לשני אזורים זואולוגיים עיקריים. אחד מהאזורים הללו, במערב המדינה, מורכב מארצות הגבול של אירופה, בהן יש מינים האופייניים ליערות מעורבים, השני ממוקם במזרח אוקראינה, שם משגשגים מינים שוכני ערבות. באזורים המיוערים של המדינה לא נדיר למצוא שונרים, זאבים, חזירי בר ודלקים, כמו גם מינים רבים נוספים דומים.

מעמד זה נכון במיוחד בהרי הקרפטים, בהם יונקים טורפים רבים מתגוררים בביתם, כמו גם קבוצה של דובים חומים. סביב האגמים והנהרות של אוקראינה מתגוררים בונים, לוטרות וחורפנים, בעוד שבמים קרפיונים, ספרוס זהוב ושפמנון הם מיני הדגים הנפוצים ביותר. באזורים המרכזיים והמזרחיים של המדינה, מכרסמים כמו אוגרים וחולדי השק נמצאים בכמויות גדולות.

פטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותר מ־6,600 מינים של פטריות (כולל מינים יוצרי חזזיות) תועדו מאוקראינה,[173] אך מספר זה רחוק מלהיות שלם. המספר הכולל האמיתי של מיני פטריות המופיעים במדינה, כולל מינים שטרם תועדו, צפוי להיות גבוה בהרבה, בהתחשב בהערכה המקובלת שרק כ־7% מכלל הפטריות ברחבי העולם התגלו עד כה. למרות שכמות המידע הזמין עדיין קטנה מאוד, נעשה מאמץ ראשון להעריך את מספר מיני הפטריות האנדמיים לאוקראינה, ו־2,217 מינים כאלה זוהו בהיסוס.[174]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2022, אוקראינה מונה 41.46 מיליון תושבים, והיא המדינה השמינית באוכלוסייתה באירופה. היא בעלת שיעור גבוה של אוכלוסייה עירונית -כ־67% מכלל אוכלוסייתה מתגוררת באזורים עירוניים, ואזורי התעשייה שלה במזרח ובדרום מזרח הם הצפופים ביותר [175] באוקראינה יש צפיפות אוכלוסין של 69.49 תושבים לקמ"ר (180 לקילומטר רבוע), ותוחלת החיים הכוללת במדינה בלידה היא 72 שנים (68 שנים לזכרים ו־77.8 שנים לנקבות).[176]

גרף המציג את תחולת החיים באוקראינה משנת 1900 עד 2019

לאחר פירוק ברית המועצות, אוכלוסיית אוקראינה הגיעה לשיא של כ־52 מיליון בשנת 1993. עם זאת, עקב שיעור התמותה שלה אשר עולה על שיעור הילודה, ההגירה ההמונית ותנאי החיים,[177][178] בין השנים 2014-1993 סך האוכלוסייה ירד ב־6.6 מיליון (12.8%).

לפי מפקד האוכלוסין של 2001, האוקראינים האתניים מהווים כ־78% מהאוכלוסייה, בעוד שהרוסים הם המיעוט הגדול ביותר, כ־17.3% מהאוכלוסייה. אוכלוסיות מיעוטים קטנות כוללות בין היתר: בלארוסים (0.6%), מולדובים (0.5%), טטרי קרים (0.5%), בולגרים (0.4%), הונגרים (0.3%), רומנים (0.3%), פולנים (0.3%), יהודים (0.3%), ארמנים (0.2%), יוונים (0.2%) וטטרים (0.2%). כמו כן, מוערך כי באוקראינה ישנם כ־10,000–40,000 קוריאנים, המתגוררים בעיקר בדרום המדינה, השייכים לקבוצת קוריו-סראם ההיסטורית.[179]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – אוקראינית

על פי החוקה, שפת המדינה של אוקראינה היא אוקראינית, בעוד רוסית מדוברת באופן נרחב במזרח ודרום אוקראינה. על פי מפקד האוכלוסין של 2001, 67.5% מהאוכלוסייה הכריזו על אוקראינית כשפת האם שלהם ו־29.6% על רוסית.[180] רוב דוברי האוקראינית כשפת אם יודעים את הרוסית כשפה שנייה. רוסית הייתה השפה השולטת בפועל של ברית המועצות,[181] אך אוקראינית החזיקה במעמד רשמי ובבתי הספר של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית הייתה חובה ללמידתה.

אוקראינית היא השפה השולטת במערב ובמרכז אם כי מדוברת בשכיחות נמוכה יותר גם במזרח והדרום ובקהילות כפריות בפרט. החל מאוגוסט 2012, חוק חדש על שפות אזוריות אשר נחתם על ידי הנשיא ינוקוביץ' זיכה כל שפה מקומית המדוברת על ידי לפחות 10% מיעוט להיות מוכרזת כרשמית בתחום זה.[182] רוסית הוכרזה תוך שבועות כשפה אזורית במספר מחוזות (פרובינציות) וערים במזרח והדרום,[183] אשר התירו את שימושה בעבודה ובמסמכים המנהליים של הערים/מחוזות הללו.[184] ב־23 בפברואר 2014, בעקבות המהפכה האוקראינית של 2014, הצביע הפרלמנט האוקראיני על ביטול חוק השפות האזוריות, מה שהפך את האוקראינית לשפת המדינה היחידה בכל הרמות. עם זאת, הביטול לא נחתם על ידי הנשיא בפועל אולכסנדר טורצ'ינוב או על ידי הנשיא פטרו פורושנקו אחריו.[185][186] בפברואר 2019, חוק השפות האזוריות נפסק כבלתי חוקתי על ידי בית המשפט החוקתי של אוקראינה.[187]

שפות האם הנפוצות ביותר ברשויות העירוניות והכפריות של אוקראינה על פי מפקד האוכלוסין של 2001

בחלק גדול מהתקופה הסובייטית ירד מספר דוברי האוקראינית מדור לדור, ועד אמצע שנות ה־80 ירד באופן משמעותי השימוש בשפה בחיים הציבוריים. לאחר החזרת עצמאותה, ממשלת אוקראינה החלה לשחזר את התדמית והשימוש בשפה באופן נרחב באמצעות מדיניות של אוקראיניזציה.[188][189] כיום, רוב הסרטים ותוכניות הטלוויזיה הזרים, כולל רוסיות, בעלות כתוביות או מדובבות באוקראינית.[190] חוק החינוך של אוקראינה משנת 2017 אוסר חינוך יסודי בבתי ספר ציבוריים מכיתה ה' ומעלה בכל שפה מלבד אוקראינית.[191][192] סוכנות המידע העצמאית האוקראינית דיווחה כי "איסור על שימוש במוצרי תרבות, כלומר סרטים, ספרים, שירים וכו', בשפה הרוסית בציבור" הוכנס במחוז לבוב בספטמבר 2018.[193]

על פי חוקת הרפובליקה האוטונומית של קרים, אוקראינית היא שפת המדינה היחידה של הרפובליקה. עם זאת, חוקת הרפובליקה מכירה באופן ספציפי ברוסית כשפת רוב אוכלוסייתה ומבטיחה את השימוש בה "בכל תחומי החיים הציבוריים". באופן דומה, לשפה הטטרית של קרים (שפתם של 12 אחוז מאוכלוסיית קרים) מובטחת הגנה ממלכתית מיוחדת כמו גם "שפות של עדות אחרות". דוברי רוסית מהווים רוב של אוכלוסיית קרים (77%), כאשר דוברי הטטרית כ־11.4% ודוברי האוקראינית 10.1%.[194]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה

באוקראינה ישנה את אוכלוסיית מאמינים הנצרות המזרח-אורתודוקסית השנייה בגודלה בעולם, לאחר רוסיה.[195][196] בשנת 2021, 82% מהאוקראינים הוכרזו כנוצרים, מתוכם 72.7% הצהירו על עצמם כאורתודוקסים, 8.8% קתולים יוונים, 2.3% פרוטסטנטים, 0.9% קתולים לטינים ו־2.3% נוצרים אחרים. יהדות, הינדואיזם ואסלאם היו הדתות של כ־0.2% מהאוכלוסייה כל אחת. על פי סקר משנת 2018 של מרכז רזומקוב, 9.4% מהאוקראינים היו קתולים טקסיים ביזנטיים ו־0.8% היו קתולים בעלי פולחן לטיני. הפרוטסטנטים מוגדרים כקהילה צומחת במדינה, שהיווה 1.9% מהאוכלוסייה ב־2016, אך עלו ל־2.2% ב־2018.

קתדרלת סופיה הקדושה המוגדרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ואחת משבעת פלאי אוקראינה

הכנסייה בקייב הייתה חלק מהכנסייה הפרבוסלבית של קונסטנטינופול עד נובמבר 1686, שאז הוכפפה לפטריארך של מוסקבה. על פי מחקר של המכון הבינלאומי לסוציולוגיה של קייב, בערך 58.3% מהאוכלוסייה האורתודוקסית באוקראינה היו חברים בכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה, ו־25.4% היו חברים בכנסייה האורתודוקסית האוקראינית של פטריארך מוסקבה.[197] לאחר התפרקות ברית המועצות הוקמו כמה כנסיות נפרדות, אך לכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית שכפופה לפטריארך של מוסקבה, נותר מעמד מיוחד. בשל התדרדרות היחסים בין אוקראינה לרוסיה, הרשויות באוקראינה החלו בשאיפה לנתק את הכנסייה האוקראינית מהכנסייה הרוסית ובשנת 2018 פנו לפטריארך קונסטנטינופול שיכיר בעצמאות של הכנסייה האוקראינית מהפטריארך של מוסקבה.[198] ב־5 בינואר 2019 חתם קונסטנטינופול על טומוס (מסמך כנסייתי רשמי) שייסד את הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית האוטוקפאלית לאחר סינוד שדן בהתנתקות הכנסייה האוקראינה מן הכנסייה האורתודוקסית הרוסית של פטריארך מוסקבה. בכך, אוחדו הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית של הפטריארך של קייב והכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית העצמאית תחת המטרופוליט אפיפניוס הראשון, המטרופוליט של קייב ואוקראינה.[199]

יהדות אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – יהדות אוקראינה

אוקראינה הייתה מקום מושבם העיקרי של יהדות תחום המושב, אך מתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19 ועד סוף שנות ה־20 של המאה ה־20, עקב חוקי מאי והפוגרומים שבוצעו בהוראתו של אלכסנדר השלישי צאר רוסיה, היגרו מאוקראינה יהודים רבים עד שבסוף שנות ה־30 היוו רוב בקהילות ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וארגנטינה.

חלקם הארי של העולים בעליות הראשונות לארץ ישראל הגיע מחבל ארץ זה של מזרח אירופה. בהם חובבי ציון, ארגוני הפועלים והחלוצים הראשונים אשר הקימו את הקיבוצים, מערך הבריאות, המשפט ואת צורת הממשל. היסודות עליהם נבנתה תדמיתה הסוציאליסטית והלאומית של מדינת ישראל היו על פי חזונם של ילידי אוקראינה. מהמפורסמים שבהם היו: גולדה מאיר, לוי אשכול, משה שרת, ישראל גלילי, יצחק בן-צבי, פנחס רוטנברג, יהושע חנקין, חיים נחמן ביאליק, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב, יצחק בן-אהרן, מרדכי נמיר, ליאו מוצקין, אהרון דוד גורדון, רחל בלובשטיין סלע, אברהם שלונסקי, נפתלי הרץ אימבר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, חיים בוגר, אפרים קציר, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, יוסף חיים ברנר, אחד העם, שלום עליכם, שמואל יוסף עגנון, אבא קובנר, יעקב דורי ורבים אחרים.

אוקראינה ידועה כמולדתם של רבנים מפורסמים רבים, בהם רבי שניאור זלמן מלאדי המכונה "אדמו"ר הזקן", רבי מנחם מנדל שניאורסון המכונה "הרבי מילובביץ" ורבי נחמן מברסלב בעודה מהווה מוקד עלייה לרגל תיירותי של יהודים מאמינים לקברו בעיר אומן. לפני התפרקות ברית המועצות מנתה אוכלוסיית היהודים באוקראינה כחצי מיליון איש. מאז, כתוצאה מהגירה שלילית, ירד מספרם באופן נרחב בעוד רוב יהדות אוקראינה היגרה בשנות ה־90 של המאה ה־20 לישראל. על פי נתוני התאחדות הארגונים והקהילות היהודיות של אוקראינה, עומד מספר היהודים במדינה על כ-360 אלף. עם זאת, מרבית ההערכות מדברות על מספרים נמוכים יותר של בין 100,000 ל-250,000 בתלות בסוגיית "מיהו יהודי".[200] הקהילות הגדולות ביותר הן בקייב, דניפרו, אודסה וחרקוב.

בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבריאות של אוקראינה מסובסדת על ידי המדינה וזמינה באופן חופשי לכל אזרחי אוקראינה ותושבים רשומים. עם זאת, אין חובה להיות מטופל בבית חולים בניהול המדינה שכן קיימים מספר מתחמי רפואה פרטיים בפריסה ארצית.[201] המגזר הציבורי מעסיק את רוב אנשי מקצועות הבריאות, כאשר אלו העובדים במרכזים רפואיים פרטיים שומרים בדרך כלל גם על העסקתם במדינה מכיוון שהם מחויבים לספק טיפול במתקני בריאות ציבוריים על בסיס קבוע. כל נותני השירותים הרפואיים ובתי החולים של אוקראינה כפופים למשרד הבריאות, המספק פיקוח וביקורת על הפרקטיקה הרפואית הכללית וכן אחראי על הניהול השוטף של מערכת הבריאות.

הליקופטר יורוקופטר EC145 רפואי, קייב
בית חולים עירוני, קריבי ריה, דניפרופטרובסק

בתי החולים באוקראינה מאורגנים באותם קווים כמו רוב מדינות אירופה, לפי המבנה המנהלי האזורי, כתוצאה מכך לרוב העיירות יש בית חולים משלהן ולרבות יש גם בתי חולים מחוזיים. מתחמי רפואה גדולים ומיוחדים יותר נוטים להימצא רק בערים הגדולות, כאשר מספר יחידות מיוחדות אף יותר ממוקמות רק בבירה קייב. עם זאת, לכל המחוזות יש רשת משלהם של בתי חולים כלליים המסוגלים להתמודד עם כמעט כלל הבעיות הרפואיות ומצוידים בדרך כלל במרכזי טראומה גדולים; בתי חולים כאלה נקראים "בתי חולים אזוריים".

אוקראינה מתמודדת עם מספר אתגרי בריאות ציבוריים מרכזיים ונחשבת במשבר דמוגרפי בשל שיעור תמותה גבוה ושיעור ילודה נמוך (שיעור הילודה באוקראינה הוא 11 לידות/1,000 אוכלוסייה, ושיעור התמותה הוא 16.3 מקרי מוות/1,000 אוכלוסייה). גורם התורם לשיעור התמותה הגבוה הוא שיעור תמותה גבוה בקרב גברים בגיל העבודה מסיבות הניתנות למניעה כגון הרעלת אלכוהול ועישון.[202] בשנת 2008, אוכלוסיית המדינה הייתה בעלת אחת הירידות המהירות ביותר בעולם עם צמיחה של 5%-.[203] האו"ם הצהיר כי אוכלוסיית אוקראינה עלולה לרדת ב־10 מיליון עד 2050 אם המגמות לא ישתנו.[204] בנוסף, השמנת יתר, יתר לחץ דם מערכתי והנגיף האנדמי של HIV הם האתגרים העיקריים העומדים בפני מערכת הבריאות האוקראינית.

החל ממרץ 2009 ממשלת אוקראינה עושה רפורמה במערכת הבריאות, על ידי יצירת רשת לאומית של רופאי משפחה ושיפורים בשירותי החירום הרפואיים.[205] בנובמבר 2009 הציעה ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו להנהיג מערכת בריאות ציבורית המבוססת על ביטוח בריאות באביב 2010.[206]

רפורמה אקטיבית של מערכת הבריאות של אוקראינה החלה מיד לאחר מינויה של אולנה סופרון לשרת הבריאות.[207] בסיוע הסגן פבלו קובטון, סופרון שינתה לראשונה את חלוקת הכספים בתחום הבריאות,[208] בעודם חייבים לעקוב אחר המטופל ורופאים כלליים יעניקו טיפול בסיסי לחולים בהיות למטופל תהיה הזכות לבחור אחד. שירות רפואת חירום נחשב לממומן במלואו על ידי המדינה. הרפורמה ברפואת חירום היא גם חלק חשוב ברפורמת שירותי הבריאות. בנוסף, חולים הסובלים ממחלות כרוניות, הגורמות לשיעור גבוה של נכות ותמותה, מקבלים תרופות חינם או במחיר נמוך.[209]

אגודת הצלב האדום האוקראינית הוקמה באפריל 1918 בקייב כחברה הומניטרית עצמאית של הרפובליקה העממית האוקראינית. משימותיה המיידיות היו לסייע לפליטים ושבויי מלחמה, טיפול באנשים נכים וילדים יתומים, להילחם ברעב ובמגיפות, לתמוך ולארגן מגורי חולים, בתי חולים וקנטינות ציבוריות. כיום, בעמותה מעורבים מעל 6.3 מיליון תומכים ופעילים בעוד לשירות האחיות המבקרות שלה ישנן כ־3,200 אחיות מוסמכות. העמותה לוקחת חלק בלמעלה מ־40 תוכניות הומניטריות בכל רחבי אוקראינה, הממומנות ברובן על ידי תרומה ציבורית ושותפויות תאגידיות. לפי הערכותיה, מספקת מדי שנה שירותים ליותר מ־105,000 קשישים בודדים, כ־23,000 נכים ממלחמת העולם השנייה ועובדים נכים, מעל 25,000 יוצאי מלחמה, ולמעלה מ־8,000 מבוגרים נכים מאז ילדותם. כמו כן ניתן סיוע לילדים יתומים ונכים.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקה האוקראינית, גישה לחינוך חינם ניתנת לכל האזרחים. השכלה תיכונית כללית מלאה היא חובה בבתי הספר הממלכתיים המהווים את הרוב המכריע. השכלה גבוהה חינם במוסדות חינוך ממלכתיים וקהילתיים ניתנת על בסיס תחרותי.[210] ישנם גם מספר קטן של מוסדות להשכלה תיכונית וגבוהה פרטיים מוסמכים.

בגלל הדגש של ברית המועצות לשעבר על גישה מלאה לחינוך לכל האזרחים, שנמשך גם היום, שיעור האוריינות עומד על 99.4%.[211] משנת 2005 הוחלפה תוכנית בית ספר בת האחת-עשרה באחת-עשרה שנתית: חינוך יסודי הנמשך ארבע שנים (החל מגיל שש), חינוך חטיבת ביניים (תיכוני) הלוקח חמש שנים ותיכון לאחר מכן כשלוש שנים.[212] בכיתה י"ב, התלמידים ניגשים למבחנים ממשלתיים, המכונים גם בחינות עזיבת בית הספר. מבחנים אלה משמשים מאוחר יותר לקבלה לאוניברסיטאות.

מגורי המטרופוליטים של בוקובינה ודלמטיה, אתר מורשת עולמית אשר מאז שנת 1955 משמש כמיקומה של אוניברסיטת צ'רנוביץ

המוסדות הראשונים להשכלה גבוהה הופיעו באוקראינה במהלך סוף המאה ה־16 ותחילת המאה ה־17. המוסד להשכלה גבוהה האוקראיני הראשון היה בית הספר אוסטרו וקולגיום אוסטרוזקי היווני-סלבי-לטיני, בדומה למוסדות להשכלה גבוהה במערב אירופה באותה תקופה. הקולגיום, שהוקם בשנת 1576 בעיירה אוסטרוה, היה המוסד הראשון להשכלה גבוהה בשטחי המזרח הסלאביים. האוניברסיטה הוותיקה ביותר היא האקדמיה הלאומית קייב מוהילה, שהוקמה לראשונה בשנת 1632 ובשנת 1694 הוכרה רשמית על ידי ממשלת רוסיה האימפריאלית כמוסד להשכלה גבוהה. בין מוסדות ההשכלה הגבוה הוותיקים נכללת גם אוניברסיטת לבוב שנוסדה ב־1661. שורת מוסדות להשכלה גבוהה הוקמו במאה ה־19, החל מאוניברסיטאות חרקוב (1805), קייב (1834), אודסה (1865) צ'רנוביץ (1875) ועוד. מספר מוסדות מקצועיים להשכלה גבוהה נוספים כוללים את המכון ההיסטורי והפילולוגי ניז'ין (אשר הוקם במקור כגימנסיה למדעים גבוהים ב־1805), מכון וטרינרי (1873) ומכון טכנולוגי בחרקוב (1885), מכון פוליטכני בקייב (1898) ובית ספר גבוה יותר לכרייה בקטרינוסלב (1899). עד 1988 מספר המוסדות להשכלה גבוהה גדלו ל־146 עם למעלה מ־850,000 סטודנטים. רוב מוסדות החינוך שהוקמו לאחר 1990 הם אלה שבבעלות ארגונים פרטיים.

אוניברסיטת קייב על שם טאראס שבצ'נקו

מערכת ההשכלה הגבוהה האוקראינית כוללת מוסדות חינוך גבוהים, מתקנים מדעיים ומתודולוגיים תחת גופים לאומיים, עירוניים ומנהלים עצמיים הממונים על החינוך.[213] ארגון ההשכלה הגבוהה באוקראינה בנוי בהתאם למבנה החינוך של המדינות המפותחות בעולם, כפי שהוגדר על ידי אונסק"ו והאו"ם.[214] באוקראינה ישנם מעל 800 מוסדות להשכלה גבוהה ובשנת 2010 הגיע מספר הבוגרים ל־654,700 איש.[215]

אוקראינה מייצרת את המספר הרביעי בגודלו של בוגרים על-תיכוניים באירופה, בעוד שהיא מדורגת במקום השביעי באוכלוסייה. סטודנטים הלומדים על חשבון המדינה מקבלים מלגה סטנדרטית אם ממוצע הציונים שלהם בבחינות סוף המועד ובמבחן המובחן מספיק, אם כי כלל זה עשוי להיות שונה באוניברסיטאות מסוימות. עבור הציונים הגבוהים ביותר, גדלה המלגה ב־25%. רוב האוניברסיטאות מספקות דיור מסובסד לסטודנטים מחוץ לעיר, בעוד מקובל שספריות מספקות ספרים נדרשים לכל התלמידים הרשומים. אוניברסיטאות אוקראינה מעניקות שני תארים: תואר ראשון (4 שנים) ותואר שני (5–6 שנים), בהתאם להסכם בולוניה. מבחינה היסטורית, תואר מומחה (בדרך כלל 5 שנים) עדיין מוענק גם כן, בעודו היה התואר היחיד שהוענק על ידי אוניברסיטאות בתקופה הסובייטית.

חוק אוקראינה על השכלה גבוהה אושר בפרלמנט ב־1 ביולי 2014 ונכנס לתוקף ב־6 בספטמבר 2014. השינויים העיקריים במערכת ההשכלה הגבוהה כוללים,[216] גוף קולגיאלי נפרד לפיקוח על איכות החינוך הוקם, לכל מוסד להשכלה גבוהה יש את הזכות ליישם תוכניות חינוך ומחקר משלו, תפקידה של ממשלת הסטודנטים הוגדל, למוסד להשכלה גבוהה יש את הזכות לנהל באופן חופשי את ההכנסות שלו, הוקמו חמישה מהסוגים הבאים של כישורי השכלה גבוהה: תואר ראשון, בוגר, מאסטר, דוקטור לפילוסופיה (PhD) ודוקטור למדעים, העומס על המרצים והסטודנטים הופחת, ניידות אקדמית לסגל ולסטודנטים ועוד.

עיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ערים באוקראינה

בסך הכל, באוקראינה ישנן 457 ערים, 176 מהן מתויגות במעמד אובלסט, 279 ערים קטנות יותר במעמד ראיון ושתי ערים במעמד חוקי מיוחד (קייב וסבסטופול). אחריהן מגיעים 886 יישובים מסוג עירוני ו-28,552 כפרים.[217]

הערים הגדולות של אוקראינה
אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2022[אוכלוסין 1]
דירוג שם מחוז אוכלוסייה דירוג שם מחוז אוכלוסייה
קייב
קייב
1 קייב קייב 2,952,301 11 מריופול דונצק 425,681 אודסה
אודסה
דניפרו
דניפרו
2 חרקוב חרקוב 1,421,125 12 לוהנסק לוהנסק 397,677
3 אודסה אודסה 1,010,537 13 ויניצה ויניצה 369,739
4 דניפרו דניפרופטרובסק 968,502 14 סימפרופול ה הפדרלי של קרים 340,540
5 דונצק דונצק 901,645 15 מקייבקה דונצק 338,968
6 לבוב לבוב 717,273 16 צ'רניהיב צ'רניהיב 282,747
7 זפוריז'יה זפוריז'יה 710,052 17 פולטבה פולטבה 279,593
8 קריבי ריה דניפרופטרובסק 603,904 18 חרסון חרסון 279,131
9 סבסטופול סבסטופול 485,386 19 חמלניצקי חמלניצקי 274,452
10 מיקולאייב מיקולאייב 470,011 20 צ'רקאסי צ'רקאסי 269,836

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף ביצי פסחא מסורתיות בעיטורי פיסנקה
המוזיאון הלאומי לאמנות של אוקראינה, 1900

חוקר ידוע של התרבות האוקראינית, אילריון אוהיינקו, ציין שמלכתחילה התרבות האוקראינית התאפיינה בפתיחות לעולם, חוסר שנאת זרים והומניזם. השלב ההיסטורי המרכזי בהתפתחות התרבות היה אימוץ הנצרות במאה העשירית. בהתהוות ההמשך של התרבות הלאומית, התרבות העממית מילאה תפקיד יוצא דופן, בעוד שתפקיד האליטות היה קטן בהרבה. תופעה זו נובעת מהדרך ההיסטורית המורכבת של אוקראינה, היעדר מדינה לאומית במשך זמן רב. בפרט, במאה ה־16, כאשר האצולה הפיאודלית-בויארית אימצה את הקתוליות ואת התרבות הפולנית, ועד סוף המאה ה־18, כאשר קציני הקוזאקים הבכירים היו רוסיפיקטים, התפתחה החברה האוקראינית ללא אליטה לאומית מן המניין.

מקורה של התרבות האוקראינית נעוץ במסורות ומנהגים עממיים עתיקים שנוצרו במשך מאות שנים, בעיקר באזורים כפריים. עקב התיעוש של המאות ה־19-2, אשר כללו שינויים משמעותיים באורח החיים, חלק גדול מאוכלוסיית אוקראינה נותקה מ־"שורשיה" ומתרבותה המסורתית. כמו התרבות האוקראינית, מקורה של האמנות האוקראינית ברוס של קייב, ולאורך ההיסטוריה התפתחה בהתאם למגמות האירופיות והרוסיות. התפתחות האמנות העכשווית קשורה לתפקודם של מספר סוכנויות ממשלתיות, ארגוני קונצרטים, איגודי יצירה ומוסדות חינוך תחת משרד התרבות והתיירות של אוקראינה.

ספרות אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגעים הספרותיים הראשונים בשטחה של אוקראינה מתוארכים לתקופת רוס של קייב ונכתבו בשפה הסלאבית העתיקה, שהייתה השפה הרשמית היחידה ברוסיה. בפרט, הכרוניקה "סיפור השנים האחרונות" וסיפור הגבורה "סיפור על גדוד איגור" נחשבים בין הראשונים. מדענים מתארכים כי במאה ה־16, הספרים הראשונים נכתבו בשפה האוקראינית העתיקה אשר שימשה בין המאות 10-15 על ידי סלאבים מזרחיים ברוס של קייב, בהם נכתב "לקסיס עם פרשנות של מילים סלובניות בפשטות", שנותן פרשנות למילים בשפה האוקראינית העתיקה. אנדרטה יוצאת דופן של השפה האוקראינית העתיקה היא בשורת פרסופניציה, שנכתבה בשנים 1556–1561. במהלך המאות ה־15-18, נוצרה הספרות הלטינית באוקראינה.

נקודת המפנה הייתה פרסום שירו ​​של איוון קוטליארבסקי "אניידה", שנכתב בשפה האוקראינית החיה. זוהי ההתחלה של התפתחות השפה האוקראינית המודרנית, שהתפתחה מאוחר יותר הודות לאמנים של המילה בהם טאראס שבצ'נקו, לסיה אוקראינקה, סטפן רודנסקי, איוואן פרנקו ואחרים. עם זאת, השלטונות הרוסיים הפכו למכשול משמעותי בהתפתחות הספרות האוקראינית, בהם האוקאז של ואלוייב במיוחד משנת 1863, אשר היה לצו סודי של שר הפנים של האימפריה הרוסית, פטר ואלייב, שאסר על פרסום ספרים בשפה האוקראינית כתוצאה מחשד השלטונות הצארים שפרסומם יעורר את צמיחתם של רגשות אנטי-צארים. גם גורלם של סופרים אוקראינים רבים במאה ה־20 היה טרגי, בפרט, השלטונות הסובייטיים נקטו באמצעי דיכוי המוניים בשנות ה־30 (מיקולה קוליש, ולריאן פידמוהילני, יבהן פלוז'ניק, גריגורי קוסינקה, מיקולה זרוב) ושנות ה־70 (ואסיל סטוס). במקביל, מספר משוררים אוקראינים מצאו את ייעודם בכיוון הריאליסטי הסוציאליסטי (פובלו טיצ'ינה, מקסים רילסקי). באוקראינה המודרנית, משוררים וסופרים מאוחדים באיגוד הסופרים הלאומי של אוקראינה, המפורסמים שבהם: לינה קוסטנקו, ואסיל פדקו, גריצקו צ'ובאי, איבן ניזובי, אולג לישגה, ויקטור נבוראק, ואסיל גרסימיוק ואחרים. בין הסופרים של הדור החדש, נכללים: יורי אנדרוקוביץ', סרגיי ז'אדאן, אלכסנדר אירוונטס, יורי איזדריק, אוקסנה זבוז'קו, איגור פאבליוק ואחרים.

איוון קוטליארבסקי

(1769—1838)

טאראס שבצ'נקו

(1814—1861)

סטפן רודנסקי

(1834—1873)

איוואן פרנקו

(1856—1916)

לסיה אוקראינקה

(1871—1913)

אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערים המלכותיים של הטמאן אוקראינה, איוואן מזפה, קתדרלת בוריס וגלב, צ'רניהיב

התפתחות האמנויות החזתיות באוקראינה מתחילה בימי קדם. הממצאים של ארכאולוגים, בפרט, תקופת הטריפיליה והתרבויות הסקיתיות, נבדלות בטכניקות מופתיות ומעידות על הרמה האמנותית הגבוהה של יצירותיהם של אבותיהם של האוקראינים המודרניים. דוגמאות של אמנות רוסית שהיו קשורים לכנסייה הנוצרית הגיעו בצורה מלאה יותר. ז'אנרים מובילים של אמנויות חזותיות של רוס של קייב – פסיפס, פרסקו, איקונוגרפיה ומיניאטורות ספרים. ציור אייקונים נשאר הז'אנר המוביל של הציור עד המאות ה־17-18, בתי הספר המובילים לאמנות עבדו בלאוורת קייב-פצ'רסק, מהמאה ה־17 גם באקדמיית קייב-מוהילה. לצד הציור הקנוני והאקדמי, מתפתח באוקראינה ז'אנר ייחודי של "ציור עממי" מאז ימי הנסיכות. הדימויים של "קוזאק מאמאי" ו־"קוזאק עם בנדורה" הפכו לאיקוניים עבור האמנות האוקראינית.

מהמאה ה־18 החלו להתפתח באוקראינה ז'אנרים חילוניים, בפרט ציור דיוקן ומאוחר יותר נוף, שהתפתח בסגנון הקלאסיציזם. בתקופה זו הפכה האקדמיה לאמנויות בסנט פטרבורג למרכז אמנות, בו התחנכו גם המחזאי דמיטרו לויצקי והצייר ולדימיר בורוביקובסקי, ילידי אוקראינה. באמצע המאה ה־19, הריאליזם החליף את הקלאסיציזם בציור. בין ילידי אוקראינה של תקופה זו נמנים איבן סושנקו, דמיטרי בזפרצ'י, אלכסנדר ליטובצ'נקו, ניקולאי יארושנקו, איליה רפין, אולכסנדר מורשקו וארכיפ קוינג'י. יצירותיו של טאראס שבצ'נקו הן גם המורשת של האמנויות החזותיות האוקראיניות של תקופה זו.

תחילת המאה ה־20 התאפיינה במספר רב של מגמות אמנותיות שונות, כולל פרימיטיביות (אנה סובאצ'קו-שוסטק), אימפרסיוניזם (מיקולה בורצ'ק) ופוטוריזם (ואסיל ירמילוב), סופרמטיזם (קזימיר מלביץ'), סימבוליזם (יוחים מיכאיליב), מודרניזם (פדיר קריצ'בסקי) ואוונגרד (אלכסנדר בוגומזוב, מיכאילו בויצ'וק, אלכסנדר ארכיפנקו), אך המשיכו את ההתפתחות והמסורות של הריאליזם (קיריאק קוסטנדי). מיכאילו ז'וק ואיוון פדלקה עבדו בתחום הגרפיקה של כן ציור, וגאורגי נרבוט עיצב את הספרים והמגזינים הסובייטיים האוקראינים הראשונים.

מתחילת שנות ה־30 התפתחה האמנות הסובייטית בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי, שהוכרז כשיטה האמנותית היחידה המותרת. עם הסיסמה שאמנות צריכה להיות מובנת ל־"המון הרחב", הניסוי היצירתי, נאסר למעשה החיפוש אחר צורות חדשות. בין האמנים של התקופה הסובייטית נכללים – אולכסי שובקוננקו, טטיאנה יבלונסקה, מיכאילו דרהוס וואסיל קאסיאן.

סופרמטיזם, קזימיר מלביץ', סוף 1920

בשנות ה־60 וה־70, האמנות של אוקראינה החלה להסתעף לאמנות רשמית ומחתרתית נקייה ממעורבות מפלגתית. מהאמנים של אותה תקופה השמות הבאים הופיעו: בוריס פלקסי, אלה הורסקה, פנאס זליבאחה, ויקטור זרצקי, ויקטור זדורוז'ני, יעקב פטרוביץ' קלצ'ניק, לב איבנוביץ' ויטקובסקי, ואסיל נפיפיבו, מיקולה סטורוז'נקו, וירה קולבה, טטיאנה גולמבייבסקה, פיודוסי הווליוקוני, פיודוסי הווליוקוני, פיודוסי הווליוקורי ואחרים.

אמנים מוכרים רבים לא הציגו את אותן יצירות שלא צונזרו (איוון מרקוק, ולרי למאך), בעוד חלקם לא יכלו להציג את יצירותיהם כשהם במחתרת: מיקולה טרגוב, ודון בקליטסקי אם כי מאוחר יותר התפרסמו כל היצירות. שלב חדש של יצירתיות אמנותית בקייב התחיל עם הופעת המחתרת. בשנת 1987, איגוד האמנים ארגן תערוכה של צעירים, כולל אמנות מופשטת, בה נכללו: אנטולי קריוולאפ, טיבריוס סילבשי ואלכסנדר דובויק. בשנות ה־90 שמות הגל החדש אשר נודעו בהרחבה כלל את: ארסן סבאדוב, אולג טיסטול, אלכסנדר גליצקי, סולומקו יורי ואולג גולוסי. בתחילת שנת 2000, לאחר המהפכה הכתומה, הוקמה קבוצת דור חדש – R. E. P.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפת האדריכלות המודרנית של אוקראינה הופכת גלובלית יותר, פלורליסטית בכיוון היצירתי, אך במקביל ממלאת תפקיד משמעותי בחיפושים יצירתיים חדשים אחר כיוונים מתקדמים, עקרונות ושיטות לפתרון הצורה והתוכן באדריכלות.

ביטויים פוסט-מודרניזם והיי-טק כהשתקפות של הגלובליזציה של תהליך הפיתוח באדריכלות עולמית נמצאים יותר ויותר בעבודותיו של דור האדריכלים האוקראיניים של קייב. אפשרויות קונסטרוקטיביות ואמנותיות-פלסטיות חדשות הן של חומרי בניין מסורתיים והן של חדשים משמשות בהצלחה בבניינים בסגנון החדש – קונסטרוקציות מתכת-פלסטיק קלות, חומרי גימור מעולים ומבנים חדשים רבים אחרים. שחזור ושיפוץ כיכר העצמאות בקייב הפכו גם הם לאירוע ציון דרך, שכן הוא אישר את הדימוי החדש של אוקראינה הריבונית עם סמלים ארכיטקטוניים ואמנותיים.

בניית מבני דת התחדשה בסוף שנות ה־80. כנסיות וקתדרלות אורתודוקסיות חדשות בנויות בעיקר בסגנון ביזנטי, ולעיתים נדירות בסגנון קלאסי או גותי. המבנה ייחודי בסגנון הבארוק האוקראיני (קתדרלת הארכיבישוף של חרקוב אלכסנדר, שנבנתה ב־2004).

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורשת של התרבות האוקראינית היא מוזיקה עממית ומקצועית כאחד. מוזיקת ​​העם האוקראינית מגוונת בז'אנרים וכוללת שירי לוח שנה ופולחן משפחתי, שירי חיי צמית וחיילים, שירים היסטוריים המבוצעים בליווי קובזה או בנדורה, וכן שכבה עוצמתית של מוזיקה אינסטרומנטלית, הכוללת מוזיקת ​​אנסמבל (מוזיקה משולשת) ומשתמשת במגוון כלי נשיפה (חלילית), כלי מיתר (כינור) וכלי הקשה (טמבורין), וחימום (במיוחד כלים מקוריים של מערב אוקראינה – תוף, טרמביטה).

כיום, מוזיקת ​​העם שומרת על תנאי קיומה המקוריים רק באזורים המערביים, אך שירי עם הפכו לנחלתן של קבוצות מקצועיות וחובבות ברחבי אוקראינה בהם עבור מאזינים אותנטיים (הרכבים: דריבו, וולודר, בוז'צי בוט'ה), בצורת עיבודים (מקהלת העם האוקראינית וריובקה, להקת בנדורה על שם מייבורודה), בתחומים קלאסיים (יבגני סטנקוביץ') ובתחומים שונים של המוזיקה הפופולרית (וופלי וידופליאסובה, אוקיאן אלזי, טרטק, רוסלנה).

הקוזאק מאמאי מנגן על בנדורה הוא סמל לנשמת השירה של העם האוקראיני

היווצרותה של אמנות מוזיקלית מקצועית קשורה בעיקר בהתנצרות רוס של קייב, שהביאה את תרבות השירה הכנסייתית. החל מהמאה ה־12 התפשטה שירה סמלית פה אחד בכנסיות האורתודוקסיות, ובמאה ה־17 הוחלפה בשירת מסיבות פוליפונית, מיוצגת בצורה חיה ביצירותיו של ניקולאי דילצקי. במאה ה־18 שלב חדש בהתפתחות האמנות המוזיקלית קשור בהטמעת המסורות של בתי ספר למוזיקה באירופה (דמיטרי בורטניאנסקי, מקסים ברזובסקי וארטמי ודל). הפעילות ההלחנהית והארגונית הרב-גונית של מיקולה ליסנקו נחשבת ביסודה לגיבוש בית הספר הלאומי למלחינים.

התרבות המוזיקלית העכשווית של אוקראינה מיוצגת על ידי מוזיקה בידור וקלאסית כאחד. במדינה ישנם 5 קונסרבטוריונים (אקדמיות למוזיקה), 6 בתי אופרה, 5 בתי עוגב ומוזיקה קאמרית, אולמות פילהרמוניים בכל המרכזים האזוריים וכו'. פסטיבלים שונים מתקיימים מדי שנה בז'אנרים מגוונים, בהם: ג'אז פופולרי (צ'רבונה רוטה, משחקי טאוריאן), רוק (רוק איקסטנציה, טאראס בולבה) ג'אז (ג'אז בז, ג'אז קוקטבל), פולק (קריינה מריי) ומוזיקה קלאסית (קייב מיוזיק פסט, יומיים ושני לילות של מוזיקה חדשה, קונטרסטי)

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון האופרה והבלט של אודסה
פסטיבל מלפומנה טבריה בחרסון, 2018

אמנות התיאטרון האוקראינית מתחילה בימי קדם. בעידן רוס של קייב היו ידועים מופעי תיאטרון של סקומורוכים, בעוד אלמנטים של התיאטרון היו בטקסי כנסייה שמוצגים על ציורי הקיר של קתדרלת סופיה הקדושה. הדוגמאות הראשונות לדרמה נאמרו בפומבי על ידי תלמידי אחוות קייב (אקדמיית קייב-מוהילה) ובית הספר לברה (המאות ה־16-17). התיאטרון הנייח הראשון באוקראינה נפתח ב־1795 בלבוב בכנסייה הישועית לשעבר.

היווצרות הדרמה האוקראינית הקלאסית מתוארכת לתחילת המאה ה־19 והיא קשורה בשמותיהם של איוון קוטליארבסקי וגרגורי קוויטקה-אוסנוביאננקו, בשלב זה נפתחו תיאטראות נייחים בקייב (1806), אודסה (1809), פולטבה (1810) ובערים נוספות. במחצית השנייה של המאה ה־19 תרומה משמעותית לפיתוח התיאטרון נעשתה על ידי מיכאיל סטאריצקי, מארק קרופיבניצקי ואיוון קרפנקו-קארי.

תקופה חדשה בהיסטוריה של התיאטרון הלאומי החלה בשנת 1918, כאשר הוקמו בקייב תיאטרון הדרמה הממלכתי והתיאטרון הצעיר (מאז 1922 – התיאטרון האוקראיני המודרני בריזיל) על ידי לס קורבס וגנאט ג'ורה. אולם עם תחילת עידן הריאליזם הסוציאליסטי דוכא החיפוש החדשני בקרב אמנים אוקראינים, ומספר אישים (כולל קורבס) הוצאו להורג.

כיום באוקראינה ישנם תיאטראות בכל המרכזים האזוריים של המדינה, פסטיבלים לאמנות תיאטרלית כוללים את: קייב מאי בקייב, אריה הזהב בלבוב, ערבי תיאטרון טרנופול הופעת הבכורה בטרנופול, משחקי צ'רסון בסבסטופול, מלפומנה טבריה בחרסון, תעלומת חג המולד בלוצק ואינטרליאלקה באוז'הורוד. בין הבמאים המובילים נכללים – רומן ויקטיוק, אנדריי ז'ולדק, שחקנים – אנטולי הוסטיקוב, נטליה סומסקאיה.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי הקולנוע, אלכסנדר דובז'נקו, על סט צילום בשנת 1932

בתי הקולנוע העתיקים ביותר ששרדו באוקראינה הם בומר (חרקוב, 1909) ואקרן (קייב, 1911). על שטחה של המדינה בימי ברית המועצות התקיימו 3 אולפני סרטים גדולים: דובז'נקו (1927), אודסה (1919), יאלטה (1917) לצד "Ukrtelefilm" (מאז 1965) ו־"Kievnauchfilm" אשר פעל בין השנים 1941–1990. במהלך הכיבוש הגרמני בשנים 1941–1943 הועברו אולפני קולנוע אוקראינים לאוזבקיסטן וקזחסטן. באוזבקיסטן צולם הסרט "קשת בענן" (1943) בכיכובה של השחקנית נטליה אוז'ביי וזכה לאחר מכן בפרס מיוחד מאקדמיית הקולנוע האמריקאית. במשך השנים, תעשיית הקולנוע האוקראינית הוציאה מספר סרטים מוכרים, בהם: "ארסנל", "אוקראינה בוערת", "אדמה", "רק הזקנים יוצאים למלחמה", "אחד-שניים, חיילים התחילו ללכת", "בבילון XX", "צללים של אבות נשכחים" ו־"ציפור לבנה עם שלט שחור". בתקופות שונות, שחקנים, במאים ומפיקים בהם ליאוניד בייקוב, איוון מיקולאיצ'וק, סרגיי פרג'אנוב, ליאוניד אוסיקה ומיכאילו אילינקו עבדו באולפני קולנוע אוקראינים. כיום, היצרני ביותר הוא אולפן הסרטים הפרטי "Film.UA".[218]

בשנת 2005, הסרט "מטיילים" של הבמאי האוקראיני הצעיר איגור סטרמביצקי זכה בענף דקל הזהב עבור סרט קצר. מאז 2004, צולמו מספר סרטים אוקראינים על המהפכה הכתומה. התרחשותה גולמה במספר סרטים, ביניהם: "השמיים הכתומים" (2006, בבימויו של אלכסנדר קיריינקו), "נפרוץ דרך" (2006, בימוי איוון קרבשישין) ו־"אהבה כתומה" (2006, אלן באדויב) אשר זכה בפרס לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי קינושוק ה־15 באנאפה. בשנת 2006 התקיימה הבכורה של המותחן האוקראיני הראשון "גלריה" (מפיק-צלם אולקסי חורושקו, במאי לובומיר קובילצ'וק). בשנת 2008 יצא לאקרנים הסרט "אשליה של פחד" של הבמאי אלכסנדר קיריינקו בעודו מבוסס על עבודתו באותו השם של הפוליטיקאי האוקראיני, אולכסנדר טורצ'ינוב, והיה מועמד לפרס האוסקר מאוקראינה. בין הסרטים עם התקציבים הגדולים ביותר של הקולנוע האוקראיני ניתן למנות את "סאפו" (6 מיליון דולר), "תפילה להטמן מאזפה" (2.8 מיליון דולר), "שתיים ומלחמה" (2 מיליון דולר) ו־"הוא שעבר דרך האש" (2 מיליון דולר).

שנת 2010 נודעה כעידן תחיית הקולנוע האוקראיני,[219] בעוד סרטים רבים קיבלו תמיכת מדינה מהקרן הממלכתית לקולנוע. סרטים עלילתיים אוקראינים שנעשו מאז החזרת עצמאותה של המדינה עם הדירוג הגבוה ביותר של IMDb, כוללים את: "המחשבות שלי שותקות" (2019, 8.0),[220] "קיבורגים" (2017, 7.8),[221] "המדריך" (2014, 7.8),[222] "שדות הפרא" (2018, 7.5),[223] "הביתה" (2019, 7.4),[224] "איוון סילה" (2013, 7.4),[225] "אדום" (2017, 7.1),[226] "סימן קריאה בנדרס" (2018, 7.0),[227] "זה שעבר דרך האש" (2011, 7.0),[228] "השער" (2017, 6.9).[229]

אומנות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות אזורית של רקמה אוקראינית

אמנות עממית משחקת תפקיד חשוב בתרבות האוקראינית, במיוחד במסורות חתונה. רקמה אוקראינית היא אריגה המשמשת בלבוש מסורתי של חגים עממיים וחגים מסורתיים. הרקמה האוקראינית משתנה בהתאם לאזור המוצא והעיצוב שלה, בעודה מחזיקה בהיסטוריה ארוכה, הרכב, בחירת צבעים וסוג תפרים. השימוש בצבעה חשוב מאוד ויש לו שורשים היסטוריים מסוימים בפולקלור האוקראיני.

שמלות אוקראיניות לאומיות מעוטרות בשפע. אריגה בעבודת יד, למרות התפתוחת הטכנולוגיה של הייצור, עדיין נהוגה, למשל, בכפר קרופוב, הממוקם במחוז רובנו.

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח האוקראיני – מטבח לאומי בעל היסטוריה ארוכת שנים ומפורסם בגיוון שלו, בעודו מחזיק במאות מתכונים בהם: בורשט, פמפושקה, סירניקי, פאלאניצה, הלוסקי, ריאז'נקה, ורניקי ומשקאות עשויים פירות ודבש המוכרים הרבה מעבר לשטחו.

בורשט, המאכל הלאומי של אוקראינה

מאפיינים רבים של המטבח האוקראיני נבעו מאורח החיים של האנשים, שרובם המכריע עסקו בחקלאות אשר כללה עבודה קשה אשר דרשה אוכל דשן ועתיר קלוריות. לכן, המטבח האוקראיני מאופיין במנות עשירות בחלבונים, שומנים ופחמימות. גחמות האופי הלאומי דרשו שהמאכלים "יהיו טעימים" ולכן, רוב המנות מתאפיינות בסט מורכב של רכיבים (בהם עד 20 בבורשט), כמו גם שילוב של מספר שיטות של טיפול בחום (טיגון, בישול, אפייה). טכנולוגיה זו קובעת את הטעם, הארומה והעסיסיות הייחודיים של המטבח האוקראיני.

במאה ה־18 באוקראינה, תפוחי אדמה נמצאו בשימוש נרחב לבישול מנות ראשונות ושניות ותוספות למנות דגים ובשר. אמנם הירק לא הפך ל־"לחם השני" במדינה, בניגוד לשכנה הצפונית בלארוס, אך היה בשימוש נרחב, ומאז, כמעט כל המנות הראשונות החלו לכלול תפוחי אדמה בתוכנן. לכל אחד מהאזורים האתנוגרפיים של אוקראינה ישנם מאפיינים משל עצמם בקרב המטבח, בשל תנאים גאוגרפיים ומסורות מקומיות.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קריסת ברית המועצות נותרה אוקראינה עם מאות אצטדיונים, בריכות שחייה, חדרי כושר ומתקני ספורט רבים אחרים. מבחינת ספורט, אוקראינה היא מדינה אירופאית טיפוסית. ענפי הספורט הפופולריים ביותר ברחבה הם אתלטיקה, כדורגל (בעוד הקבוצות המוצלחות ביותר הן דינמו קייב ושחטאר דונצק), איגרוף, כדורעף, היאבקות, כדוריד, כדורסל ואחרים. ביאתלון פופולרי בקרב ספורט חורף. האוקראינים מתרגלים כמעט את כל ענפי הספורט האולימפיים וענפי ספורט רבים אחרים שאינם כלולים בתוכנית האולימפית בעוד המדינה אירחה את תחרות היורו לשנת 2012.

נבחרת אוקראינה במהלך טקס הפתיחה של אולימפיאדת הקיץ 2020 בטוקיו

החלוץ אנדריי שבצ'נקו הפך לעיתים קרובות לסמלה של אוקראינה במגרש הכדורגל ונכלל על ידי פלה ברשימת 125 שחקני הכדורגל החיים הטובים בעולם. במשך שנות הקריירה שלו, זכה שבצ'נקו בפרסים ותארים רבים בהם: אלוף אוקראינה (5 זכיות), אלוף איטליה, זוכה כדור הזהב 2004, השחקן הטוב ביותר בליגת האלופות בעונת 1998–1999 (מונה על ידי הוועדה המיוחדת של אופ"א באוגוסט 1999), הכובש הטוב ביותר של הנבחרת הלאומית בהיסטוריה וכובש השערים של ליגת האלופות (3 זכיות, 2 – אליפות איטליה, סרייה א'). יחד איתו ועם המאמן אולג בלוחין, הגיעה נבחרת אוקראינה בכדורגל לרבע הגמר במהלך מונדיאל 2006. השחיינית האוקראינית יאנה קלוצ'קובה, הידועה בתור "דג הזהב", זוכת 5 מדליות אולימפיות (בהן ארבע מזהב), שלוש פעמים אלופת עולם, אחת עשרה פעמים אלופת אירופה, שחיינית השנה בעולם (2004) והמשתתפת האולימפית בעלת כמות הפרסים הגדולה ביותר מאוקראינה.[230] בגיל 14, השחמטאי האוקראיני רוסלן פונומריוב הפך לרב-אמן הצעיר ביותר בעולם, אלוף העולם בקרב בנים מתחת לגיל 18 ואלוף העולם ה־16 בשחמט (לפי פיד"ה, 2002). ולדיסלב טרזיול מוגדר כאחד מטפסי ההרים הטובים בעולם, בעוד ישנם האומרים כי הוא אחד הבודדים שטיפסו על כל פסגות שמונת האלפים, והאוקראיני הראשון.[231]

המתאגרפים האוקראינים המפורסמים בעולם כוללים את: ולדימיר קליצ'קו, ויטלי קליצ'קו, ואסילי לומצ'נקו ואלכסנדר אוסיק, המתעמלות האמנותיות: קתרינה סרבריאנסקה ואנה בזסונובה, הסייפים: סרגיי גולוביצקי ואולגה הרלן, האתלטים: איוון גשקו, אינסה קראבץ, נטליה דוברינסקה, בודן בונדרנקו והיורים: מיקולה מילצ'ב ואולנה קוסטביץ' אשר ייצגו את אוקראינה במשך השנים במשחקים האולימפיים מאז הופעתה לראשונה באולימפיאדת אטלנטה.[232]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פתגמים אוקראיניים
ויקיחדשות דיווחים בוויקיחדשות: אוקראינה
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: אוקראינה

אוקראינה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Стенограма прес-конференції «Рішення Апеляційного суду Києва про визнання винними в Голодоморі, присвоєння звання «Герой України» Степанові Бандері та інші питання історичної спадщини України.» | Центр досліджень визвольного руху, web.archive.org, ‏2016-03-14
  2. ^ Голова СБУ назвав точну кількість жертв Голодомору, web.archive.org, ‏2017-03-01
  3. ^ Професор Олександр Лисенко: "Найбільше трофейного обладнання отримав Донбас" | Історична правда, web.archive.org, ‏2011-09-10
  4. ^ Велика Вітчизняна Війна, web.archive.org, ‏2005-05-15
  5. ^ Ukrainian Insurgent Army, web.archive.org, ‏2011-02-24
  6. ^ "Migration and migration policy in Ukraine" :: Національний інститут проблем міжнародної безпеки, web.archive.org, ‏2011-05-10
  7. ^ Декларація про державний суверенітет України, Офіційний вебпортал парламенту України (באוקראינית)
  8. ^ Інститут історії України НАН України, web.archive.org, ‏2014-01-05
  9. ^ Україна досі в СНД чи ні?, Радіо Свобода (באוקראינית)
  10. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2013-10-14
  11. ^ Beyond Transition Issues - Can Ukraine Avert a Financial Meltdown?, web.archive.org, ‏2014-04-10
  12. ^ The IMF and Ukraine: What Really Happened, A Commentary by Lorenzo Figliuoli and Bogdan Lissovolik, IMF Resident Representatives in Ukraine, web.archive.org, ‏2007-04-17
  13. ^ Macroeconomic indicators, web.archive.org, ‏2007-10-21
  14. ^ Wines, Michael (2002-04-01). "Leader's Party Seems to Slip In Ukraine". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  15. ^ Ukraine | Country Profiles | NTI, web.archive.org, ‏2014-08-29
  16. ^ ВЕРХОВНИЙ СУД УКРАЇНИ - РІШЕННЯ, 3 грудня 2004 року, www.skubi.net
  17. ^ Yushchenko: 'Live And Carry On' - CBS News, web.archive.org, ‏2012-10-25
  18. ^ Yushchenko to Russia: Hand over witnesses - Sep. 28, 2009, KyivPost, ‏2009-09-28
  19. ^ Donnacha Ó Beacháin, Abel Polese, The Colour Revolutions in the Former Soviet Republics: Successes and Failures
  20. ^ "Ukraine comeback kid in new deal" (באנגלית בריטית). 2006-08-04. נבדק ב-2022-02-22.
  21. ^ BBC NEWS | Europe | Tymoshenko picked for Ukraine PM, web.archive.org, ‏2018-08-19
  22. ^ "Russia shuts off gas to Ukraine" (באנגלית בריטית). 2009-01-01. נבדק ב-2022-02-22.
  23. ^ 1 2 "Yanukovych urges rival to concede" (באנגלית בריטית). 2010-02-10. נבדק ב-2022-02-22.
  24. ^ Інформація про постраждалих у сутичках ... :: Новини :: Прес-релізи, новини та оголошення :: МОЗ України, web.archive.org, ‏2014-07-24
  25. ^ Opposition leaders sign deal with president to end crisis in Ukraine, Fox News, ‏2015-03-20 (באנגלית אמריקאית)
  26. ^ Ukraine sets date for presidential election, POLITICO, ‏-001-11-30T00:00:00+00:00 (באנגלית אמריקאית)
  27. ^ Офіційний портал Верховної Ради України, web.archive.org, ‏2014-08-06
  28. ^ 1 2 Herszenhorn, David M. (2014-05-24). "Election of President Seen as a Beginning to Repairing Ukraine". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  29. ^ Янукович не визнає своє відсторонення від влади, - Герман - Новини РБК-Україна, web.archive.org, ‏2014-02-28
  30. ^ Petro Poroshenko to Be Inaugurated as Ukraine President June 7 - WSJ.com, web.archive.org, ‏2014-05-29
  31. ^ Herszenhorn, David M. (2014-10-27). "Ukrainian Voters Affirm Embrace of Europe and Reject Far Right". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  32. ^ Video: Putin reveals the moment he gave the secret order for Russia’s annexation of Crimea - Telegraph, web.archive.org, ‏2015-03-09
  33. ^ Agence France-Presse, Vladimir Putin describes secret meeting when Russia decided to seize Crimea, the Guardian, ‏2015-03-09 (באנגלית)
  34. ^ Атаман Долуда: Переброску казаков в Крым в феврале 2014 года санкционировал губернатор Кубани, web.archive.org, ‏2017-10-19
  35. ^ ​A year after referendum, Putin talks about Yanukovych rescue, nuclear readiness over Crimea - Mar. 16, 2015, KyivPost, ‏2015-03-16
  36. ^ Russians pressure Ukrainian forces in Crimea to disarm, the Guardian, ‏2014-03-03 (באנגלית)
  37. ^ MacFarquhar, Neil (2015-03-16). "Putin Says He Weighed Nuclear Alert Over Crimea". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  38. ^ Putin: Russia Prepared Raising Nuclear Readiness Over Crimea - The New York Times, web.archive.org, ‏2015-06-20
  39. ^ Russian Roulette: The Invasion of Ukraine (Dispatch 1), www.vice.com (באנגלית)
  40. ^ Official results: 97 percent of Crimea voters back joining Russia, www.cbsnews.com (באנגלית אמריקאית)
  41. ^ CNN, By Alex Felton and Marie-Louise Gumuchian,. "U.N. General Assembly resolution calls Crimean referendum invalid - CNN". CNN. נבדק ב-2022-02-22.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  42. ^ Sengupta, Somini (2014-03-27). "Vote by U.N. General Assembly Isolates Russia". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  43. ^ Sengupta, Somini (2014-03-15). "Russia Vetoes U.N. Resolution on Crimea". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  44. ^ MacFarquhar, Neil (2014-09-23). "Ukraine's Best Pitch Might Come From the Sidelines". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  45. ^ Выступление Путина: Новороссия и другие яркие цитаты - Новости bigmir)net, web.archive.org, ‏2017-10-19
  46. ^ Донецькі сепаратисти готуються сформувати “народну облраду” та приєднатися до РФ, Українська правда (באוקראינית)
  47. ^ Российская армия под Дебальцево. Представляем доказательства / ГОРДОН, web.archive.org, ‏2017-10-19
  48. ^ Olearchyk, Roman (2014-08-07). "Rebel leader quits Donetsk amid infighting". Financial Times. נבדק ב-2022-02-22.
  49. ^ Tavernise, Sabrina; Sneider, Noah (2014-07-14). "For a Weekend, Ukraine Rebels Make Love, Not War". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  50. ^ "Text of Joint Diplomatic Statement on Ukraine". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2014-04-17. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-22.
  51. ^ Poroshenko promises calm 'in hours' amid battle to control Donetsk airport | World news | The Guardian, web.archive.org, ‏2014-05-26
  52. ^ 1 2 Uri Friedman, A 24-Step Plan to Resolve the Ukraine Crisis, The Atlantic, ‏2014-08-26 (באנגלית)
  53. ^ Deutsche Welle (www.dw.com), Ukraine ratifies EU association agreement | DW | 16.09.2014, DW.COM (באנגלית בריטית)
  54. ^ "Ukraine president sets 2020 as EU target date, defends peace plan". Reuters (באנגלית). 2014-09-25. נבדק ב-2022-02-22.
  55. ^ Ukraine ceasefire: European leaders sceptical peace plan will work, the Guardian, ‏2015-02-13 (באנגלית)
  56. ^ Ukraine - Trade - European Commission, ec.europa.eu
  57. ^ Ukrainians can now travel to EU Member States without a visa, SchengenVisaInfo.com, ‏2017-06-11 (באנגלית)
  58. ^ Tension escalates after Russia seizes Ukraine naval ships - BBC News, web.archive.org, ‏2018-11-26
  59. ^ Закон про зміни до Конституції щодо курсу на вступ в ЄС і НАТО набув чинності | Євроінтеграційний портал, web.archive.org, ‏2020-09-28
  60. ^ NATO, Brussels Summit Communiqué issued by the Heads of State and Government participating in the meeting of the North Atlantic Council in Brussels 14 June 2021, NATO (באנגלית)
  61. ^ "How big is Russia's military build-up around Ukraine?". The Economist. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2022-02-22.
  62. ^ Jen Kirby, Russia has 150,000 troops near Ukraine. What does that mean?, Vox, ‏2022-02-18 (באנגלית)
  63. ^ Biden sanctions Russian oligarchs, banks in Ukraine crisis, AP NEWS, ‏2022-02-22 (באנגלית)
  64. ^ Jones, Sam (2022-02-24). "Markets shaken after Putin announces special military operation – as it happened". the Guardian (באנגלית). נבדק ב-2022-02-24.
  65. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Politics - European Parliament president greets Ukraine on conducting free and fair presidential election, web.archive.org, ‏2010-02-11
  66. ^ "World Digest: International observers say Ukrainian election was free and fair" (באנגלית אמריקאית). 2010-02-09. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2022-02-15.
  67. ^ EU endorses Ukraine election result, EUobserver (באנגלית)
  68. ^ Paul J. D'Anieri, Understanding Ukrainian Politics: Power, Politics, and Institutional Design, M.E. Sharpe, 2007, ISBN 978-0-7656-1811-5. (באנגלית)
  69. ^ 1 2 Що означає скасування політреформи 2004 року?, Радіо Свобода (באוקראינית)
  70. ^ Yulia Tymoshenko: October 1 marks the end of Ukraine’s democracy and beginning of dictatorship - Yulia Tymoshenko. Official Website., web.archive.org, ‏2011-10-09
  71. ^ Судові абсурди, або Котляревський знову сміється, Радіо Свобода (באוקראינית)
  72. ^ President Yanukovych and Ukraine opposition sign early poll deal, Europe Sun (באנגלית)
  73. ^ "Ukraine: Speaker Oleksandr Turchynov named interim president". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-02-23. נבדק ב-2022-02-15.
  74. ^ Harriet Salem, Who exactly is governing Ukraine?, the Guardian, ‏2014-03-04 (באנגלית)
  75. ^ Government portal :: General Articles about Ukraine, web.archive.org, ‏2008-01-20
  76. ^ Верховна Рада України, web.archive.org
  77. ^ Constitution of Ukraine with amendments by the Law of Ukraine №2222-ІV from 8 December 2004
  78. ^ WJP Rule of Law Index, worldjusticeproject.org (באנגלית)
  79. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Business - Business Focus - Prosecutors fail to solve biggest criminal cases, web.archive.org, ‏2010-03-31
  80. ^ Українські суди майже не виносять виправдувальних вироків, Українська правда (באוקראינית)
  81. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Business - Business Focus - Moskal: ‘Rotten to the core’, web.archive.org, ‏2010-03-31
  82. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Ukraine - Jackpot, web.archive.org, ‏2010-03-29
  83. ^ Російська мова стала офіційною в українських судах ( У судах можна буде говорити регіональними мовами), for-ua.com
  84. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Ukraine - Constitutional Court rules Russian, other languages can be used in Ukrainian courts, web.archive.org, ‏2011-12-16
  85. ^ Chivers, C. J. (2005-01-17). "How Top Spies in Ukraine Changed the Nation's Path". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-15.
  86. ^ Українська держава 1917-1920 років як суб'єкт міжнародного права // Центр Разумкова, web.archive.org, ‏2015-04-02
  87. ^ Teixeira: Ukraine's EU integration suspended, association agreement unlikely to be signed, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  88. ^ EU, Ukraine to sign remaining part of Association Agreement on June 27 – European Council, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  89. ^ Програма інтеграції України до Європей... | від 14.09.2000, web.archive.org, ‏2021-05-20
  90. ^ Ukraine has no alternative to Euro-Atlantic integration – Ukraine has no alternative to Euro-Atlantic integration – Poroshenko, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  91. ^ Ukraine's complicated path to NATO membership, euronews, ‏2014-12-23 (באנגלית)
  92. ^ Cullison, Nick Shchetko and Alan (2014-12-23). "Ukraine Ends 'Nonaligned' Status, Earning Quick Rebuke From Russia". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2022-02-15.
  93. ^ Ukraine abolishes its non-aligned status – law, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  94. ^ Україна завершила головування в ОБСЄ | Новини на Gazeta.ua, web.archive.org, ‏2018-11-22
  95. ^ Україна поступилася Швейцарії головуванням в ОБСЄ - Korrespondent.net, web.archive.org, ‏2014-01-05
  96. ^ Україна більше не головує в ОБСЄ : Новини УНIАН, web.archive.org, ‏2014-01-06
  97. ^ Claudia Patricolo, Ukraine looks to revive V4 membership hopes as Slovakia takes over presidency, Emerging Europe, ‏2018-07-29 (באנגלית אמריקאית)
  98. ^ Members of the United Nations Security Council, web.archive.org, ‏2012-10-08
  99. ^ Україна остаточно вийшла з СНД, espreso.tv (באוקראינית)
  100. ^ Україна досі в СНД чи ні?, Радіо Свобода (באוקראינית)
  101. ^ Україна, Грузія та Молдова створили новий формат співпраці для спільного руху в ЄС, www.eurointegration.com.ua (באוקראינית)
  102. ^ У 2024 році Україна подасть заявку на вступ до ЄС, www.ukrinform.ua (באוקראינית)
  103. ^ Рада зменшила кількість районів в Україні: 136 замість 490, Українська правда (באוקראינית)
  104. ^ Ukraine Special Weapons, www.globalsecurity.org
  105. ^ Історія створення Збройних Сил України, web.archive.org, ‏2011-10-28
  106. ^ Участь Збройних Сил України у миротворчих операціях, web.archive.org, ‏2011-10-28
  107. ^ Ukrainian Navy Warship Hetman Sagaidachniy Joins EU Naval Force Counter Piracy Operation Atalanta | Eunavfor, web.archive.org, ‏2021-02-28
  108. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Politics - Parliament approves admission of military units of foreign states to Ukraine for exercises, web.archive.org (באנגלית)
  109. ^ Declaration of State Sovereignty of Ukraine, web.archive.org, ‏2007-09-27
  110. ^ "Ukraine votes to drop non-aligned status". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-12-23. נבדק ב-2022-02-17.
  111. ^ Wayback Machine, web.archive.org
  112. ^ Чисельність ЗСУ і витрати на утримання в 2021 році
  113. ^ Україна вилетіла з десятки найбільших експортерів зброї - Світ - ТСН.ua, web.archive.org, ‏2011-08-16
  114. ^ Україна увійшла до трійки світових лідерів з продажу бронемашин - Гроші - ТСН.ua, web.archive.org, ‏2011-08-14
  115. ^ Президент підписав закон про збільшення призовного віку до 27 років, web.archive.org, ‏2015-02-06
  116. ^ Призивний вік - Рада проголосувала за підвищення призовного віку до 27 років і продовження терміну служби - dt.ua, web.archive.org, ‏2015-04-02
  117. ^ WTO | Publications, www.wto.org
  118. ^ Ukraine becomes world's third biggest grain exporter in 2011 - minister — BlackSeaGrain, web.archive.org, ‏2013-12-31
  119. ^ Ukraine's Results in Corruption Perceptions Index 2019 | Transparency International Ukraine, ti-ukraine.org, ‏2020-01-23 (באנגלית אמריקאית)
  120. ^ Why Is Ukraine Poor? Look To The Culture Of Poverty | VoxUkraine, voxukraine.org (באנגלית אמריקאית)
  121. ^ Report for Selected Countries and Subjects, IMF (באנגלית)
  122. ^ CIA - The World Factbook 2002 -- Ukraine, web.archive.org, ‏2012-01-18
  123. ^ CIA - The World Factbook -- Ukraine, web.archive.org, ‏2021-02-27
  124. ^ Head of IMF's Resident Representative Office in Ukraine to change his job - Ukrainian news. Interfax-Ukraine, web.archive.org, ‏2010-11-26
  125. ^ Ukrainian Economy in 2021: Procrastination Without Innovation - KyivPost - Ukraine's Global Voice, KyivPost, ‏2021-12-29
  126. ^ Global Wealth Report 2018, Credit Suisse (באנגלית)
  127. ^ Poverty headcount ratio at national poverty lines (% of population) - Ukraine | Data, data.worldbank.org
  128. ^ Unemployment, total (% of total labor force) (national estimate) - Ukraine | Data, data.worldbank.org
  129. ^ Ukraine Government Debt: % of GDP, 2010 – 2022 | CEIC Data, www.ceicdata.com
  130. ^ Major producer countries of sunflower seed 2021/2022, Statista (באנגלית)
  131. ^ German expert: Sunflower oil grows in price in Ukraine due to its low world reserves — BlackSeaGrain - All information on agriculture and food industry, web.archive.org, ‏2011-07-23
  132. ^ У майбутньому Україна буде аграрною країною / Статтi / Finance.ua, web.archive.org, ‏2010-12-12
  133. ^ State Space Agency of Ukraine / Statistics of Launches of LVs produced in cooperation with Ukrainian enterprises, web.archive.org, ‏2018-12-10
  134. ^ Ukraine Special Weapons, web.archive.org, ‏2021-01-18
  135. ^ Державний дорожній фонд: децентралізоване фінансування доріг | Політичні новини з України: аналітика, прогнози, коментарі | DW | 02.01.2018, web.archive.org, ‏2021-05-26
  136. ^ ПЛАНИ РЕМОНТІВ ДОРІГ НА 2017 РІК :: Державне агентствоавтомобільних доріг України, web.archive.org, ‏2017-03-03
  137. ^ TRANSPORTATION IN UKRAINE, permanent.access.gpo.gov
  138. ^ Какое киевское изобретение предопределило развитие городского транспорта на несколько десятилетий: Авто новости от AUTO-Consulting - транспорт, www.autoconsulting.com.ua
  139. ^ Как в Киеве появилась первая в СССР линия скоростного трамвая. Исторические фото: Авто новости от AUTO-Consulting - трамва, www.autoconsulting.ua
  140. ^ Shipping Company Ukrferry ✓ Freight and Passenger Transportation on the Black Sea, www.ukrferry.com
  141. ^ Industry of Ukraine, web.archive.org, ‏2010-12-31
  142. ^ Географічна структура експорту-імпорту товарів, archive.ph, ‏2012-06-28
  143. ^ David R. Marples, Brand “Ukraine” will be reloaded in 2012, Current Politics in Ukraine, ‏2008-05-02 (באנגלית)
  144. ^ 1 2 Міністерство енергетики та вугільної промисловості України :: Інформаційна довідка про основні показники розвитку галузей паливно-енергетичного комплексу України за грудень та 2011 рік, mpe.kmu.gov.ua
  145. ^ Ukraine - U.S. Energy Information Administration (EIA), web.archive.org, ‏2014-03-19
  146. ^ Westinghouse Wins Contract to Provide Fuel Supplies to Ukraine -- re> PITTSBURGH, March 30 /PRNewswire/ --, web.archive.org, ‏2015-06-19
  147. ^ "Russia says restarts nuclear fuel transit to Europe via Ukraine". Reuters (באנגלית). 2014-03-08. נבדק ב-2022-02-16.
  148. ^ American coal miners are undermining Putin's use of the energy weapon against Ukraine, Newsweek, ‏2017-11-10 (באנגלית)
  149. ^ Press Releases, web.archive.org, ‏2014-04-11
  150. ^ 1 2 Number of tourists who served tourist firms of Ukraine, by type of tourism, www.ukrstat.gov.ua
  151. ^ "Tourism takes a nosedive in Crimea". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-08-07. נבדק ב-2022-02-16.
  152. ^ finanzen net GmbH, A.T. Kearney 2017 Global Services Location Index Spotlights Automation as Massive Job Displacer, markets.businessinsider.com (באנגלית)
  153. ^ Leading Offshore Services Locations in EMEA, 2015: Nearshore Increases Despite Geopolitical Concerns, Gartner (באנגלית)
  154. ^ IT industry ranked third in the export structure of Ukraine, web.archive.org, ‏2017-10-11
  155. ^ Ukraine | ITOnews.eu, itonews.eu
  156. ^ IAOP - The 2017 Global Outsourcing 100, www.iaop.org
  157. ^ How Many Ukrainian Developers Are There in 2020?, Daxx Software Development Teams, ‏2020-05-22 (באנגלית)
  158. ^ Портрет ИТ-специалиста — 2017. Инфографика, ДОУ (ברוסית)
  159. ^ Про забезпечення прав і сво... | від 15.04.2014 № 1207-VII (Сторінка 1 з 2), web.archive.org, ‏2018-12-25
  160. ^ Ukraine, The World Factbook, Central Intelligence Agency, 2022-02-08
  161. ^ Ukraine :: Relief --  Britannica Online Encyclopedia, web.archive.org, ‏2008-01-15
  162. ^ Kyiv Post. Independence. Community. Trust - Ukraine - Environment suffers from lack of recycling, web.archive.org, ‏2012-01-05
  163. ^ 1 2 3 4 Ukraine | History, Geography, People, Religion, Map, & Language | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  164. ^ Ukraine, web.archive.org, ‏2016-10-06
  165. ^ 1 2 Національний атлас України, web.archive.org, ‏2015-04-02
  166. ^ § 20. Основні показники клімату та пори року | Фізична географія України, 8 клас, geomap.com.ua
  167. ^ Національний атлас України, web.archive.org, ‏2014-11-29
  168. ^ Національний атлас України, web.archive.org, ‏2015-04-02
  169. ^ NAU-Online -> Сейсмічність і сейсмічна небезпека території України, web.archive.org
  170. ^ Сейсмічність України | Світовий центр даних, web.archive.org, ‏2010-03-14
  171. ^ УКРАЇНСЬКА ГІРНИЧА ЕНЦИКЛОПЕДІЯ::Ресурси країн світу, web.archive.org, ‏2012-01-27
  172. ^ Eric Dinerstein, David Olson, Anup Joshi, Carly Vynne, An Ecoregion-Based Approach to Protecting Half the Terrestrial Realm, Bioscience 67, 2017-06-01, עמ' 534–545 doi: 10.1093/biosci/bix014
  173. ^ Cybertruffle's Robigalia, www.cybertruffle.org.uk
  174. ^ fungi of Ukraine: potential endemics, www.cybertruffle.org.uk
  175. ^ Statistics | Ukraine | UNICEF, web.archive.org, ‏2019-04-03
  176. ^ GHO | By category | Life expectancy and Healthy life expectancy - Data by country, WHO
  177. ^ Population, www.ukrstat.gov.ua
  178. ^ Nolan Peterson: Why is Ukraine's population shrinking? | Opinion, Newsweek, ‏2017-02-26 (באנגלית)
  179. ^ Koreans of Ukraine. Who are they? • Ukraїner, Ukraїner, ‏2019-10-30
  180. ^ Всеукраїнський перепис населення 2001 | English version | Results | General results of the census | Linguistic composition of the population:, web.archive.org, ‏2004-11-01
  181. ^ L. A. Grenoble, Language Policy in the Soviet Union, Springer Science & Business Media, 2003-07-31, ISBN 978-1-4020-1298-3. (באנגלית)
  182. ^ Yanukovych signs language bill into law - Aug. 08, 2012, KyivPost, ‏2012-08-08
  183. ^ Russian spreads like wildfires in dry Ukrainian forest - Aug. 23, 2012, KyivPost, ‏2012-08-23
  184. ^ Romanian becomes regional language in Bila Tserkva in Zakarpattia region - Sep. 24, 2012, KyivPost, ‏2012-09-24
  185. ^ Kramer, Andrew E. (2014-03-02). "Ukraine Turns to Its Oligarchs for Political Help". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-18.
  186. ^ Western nations scramble to contain fallout from Ukraine crisis, the Guardian, ‏2014-02-24 (באנגלית)
  187. ^ Constitutional Court Declares Law On Language Policy Unconstitutional, ukranews_com, ‏2018-02-28 (באנגלית)
  188. ^ "Criticism of Ukraine's language law justified: rights body". Reuters (באנגלית). 2017-12-08. נבדק ב-2022-02-18.
  189. ^ Світова преса про вибори в Україні-2004, web.archive.org, ‏2009-01-08
  190. ^ New language law could kill independent media ahead of 2019 elections - Oct. 19, 2018, KyivPost, ‏2018-10-19
  191. ^ Daniel McLaughlin in Budapest, Ukraine defends education reform as Hungary promises ‘pain’, The Irish Times (באנגלית)
  192. ^ Ukrainian Language Bill Facing Barrage Of Criticism From Minorities, Foreign Capitals, RadioFreeEurope/RadioLiberty (באנגלית)
  193. ^ Lviv region bans movies, books, songs in Russian until end of Russian occupation, www.unian.info (באנגלית)
  194. ^ Всеукраїнський перепис населення 2001 | English version | Results | General results of the census | Linguistic composition of the population | Autonomous Republic ofCrimea:, web.archive.org, ‏2008-02-27
  195. ^ 1615 L. St NW, Suite 800 Washington, DC 20036 USA202-419-4300 | Main202-419-4349 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, Orthodox Christianity in the 21st Century, Pew Research Center's Religion & Public Life Project, ‏2017-11-08 (באנגלית אמריקאית)
  196. ^ 1615 L. St NW, Suite 800 Washington, DC 20036 USA202-419-4300 | Main202-419-4349 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, Religious Belief and National Belonging in Central and Eastern Europe, Pew Research Center's Religion & Public Life Project, ‏2017-05-10 (באנגלית אמריקאית)
  197. ^ ПРЕС-РЕЛІЗ ЗА РЕЗУЛЬТАТАМИ СОЦІОЛОГІЧНОГО ДОСЛІДЖЕННЯ «УКРАЇНА НАПЕРЕДОДНІ ПРЕЗИДЕНТСЬКИХ ВИБОРІВ 2019» – Socis (ב־)
  198. ^ ההיסטוריה חוזרת? הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה מפלג את הנצרות המזרחית
  199. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס,אי-פי, גרדיאן, קרע בעולם הנוצרי: הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית התפצלה מרוסיה, באתר הארץ, 5 בינואר 2019
  200. ^ גלובס, צוות המשרוקית של (2022-02-15). "האם יש באוקראינה רבע מיליון יהודים שזכאים לעלות לישראל?". Globes. נבדק ב-2022-02-21.
  201. ^ Medical Care in Ukraine. Health system, hospitals and clinics - BestOfUkraine.com - The Best Travel Guide to Ukraine, web.archive.org, ‏2010-12-09
  202. ^ What Went Wrong with Foreign Advice in Ukraine, web.archive.org, ‏2009-07-20
  203. ^ The World Factbook, web.archive.org, ‏2014-06-25
  204. ^ World Population Prospects, the 2012 Revision, web.archive.org, ‏2014-03-20
  205. ^ National network of family doctors to be established by 2010, says health minister, Interfax-Ukraine (באנגלית)
  206. ^ Ukraine to start introducing insurance-based healthcare system in spring of 2010, web.archive.org, ‏2013-10-23
  207. ^ Ukraine parliament greenlights healthcare reform, www.unian.info (באנגלית)
  208. ^ Ministry of Health: Medical institutions will receive guidance on how to convert to enterprises, Uacrisis.org, ‏2017-04-24 (באנגלית אמריקאית)
  209. ^ What do you need to know about the healthcare reform in Ukraine?, Uacrisis.org, ‏2017-09-11 (באנגלית אמריקאית)
  210. ^ Constitution of Ukraine, web.archive.org, ‏1997-04-15
  211. ^ Ukraine, The World Factbook, Central Intelligence Agency, 2022-02-16
  212. ^ General secondary education, web.archive.org, ‏2007-10-16
  213. ^ System of Higher Education of Ukraine, web.archive.org, ‏2007-12-17
  214. ^ System of the Education of Ukraine, web.archive.org, ‏2007-12-12
  215. ^ Educational system in Ukraine facilitates the development of IT outsourcing sector | Ukrainian Hi-Tech Initiative, web.archive.org, ‏2020-09-28
  216. ^ 16 змін у вищій освіті: новий закон почав діяти, Освіта.UA (באוקראינית)
  217. ^ РЕГІОНИ УКРАЇНИ ТА ЇХ СКЛАД, web.archive.org, ‏2007-12-31
  218. ^ FILM.UA Group | Діти в місті Київ, web.archive.org, ‏2019-10-03
  219. ^ Ми стоїмо біля витоків відродження українського кіно - Сумська | Культура | Новини на Gazeta.ua, web.archive.org, ‏2013-12-27
  220. ^ My Thoughts Are Silent, 2020-01-16, נבדק ב-2022-02-20
  221. ^ Kiborgy. Heroyi ne vmyrayut, 2017-12-07, נבדק ב-2022-02-20
  222. ^ Povodyr, 2014-11-12, נבדק ב-2022-02-20
  223. ^ Dyke pole, 2018-11-08, נבדק ב-2022-02-20
  224. ^ Evge, 2019-11-07, נבדק ב-2022-02-20
  225. ^ Ivan Syla, 2013-10-03, נבדק ב-2022-02-20
  226. ^ Chervonyi, 2017-08-24, נבדק ב-2022-02-20
  227. ^ Pozyvnyy 'Banderas', 2018-10-11, נבדק ב-2022-02-20
  228. ^ ToyKhtoProyshovKrizVohon, 2012-01-19, נבדק ב-2022-02-20
  229. ^ Brama, 2018-07-26, נבדק ב-2022-02-20
  230. ^ Битва статей: хто приніс Україні більше олімпійського "золота", sport.segodnya.ua (באוקראינית)
  231. ^ Vladislav Terz, www.russianclimb.com
  232. ^ Історія спорту | Спорт в Україні, web.archive.org, ‏2011-11-06
  233. ^ אתר למנויים בלבד פנחס גוברין, קטעים מהספר "היינו כחולמים" המתארים את העצמאות קצרת הימים של אוקראינה בעקבות מהפכת 1917 ואת סופה, באתר הארץ, 1 במרץ 2022


מדינות אירופה
מדינות ריבוניות אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן 1 • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה 2 • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • גאורגיה 1 • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • הרפובליקה הצ'כית • ותיקן • טורקיה 1 • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צרפת • קזחסטן 1 • קפריסין 2 • קרואטיה • רומניה • רוסיה 1 • שוודיה • שווייץ אירופה
חבלי ארץ "לא מוכרים" אבחזיה • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה • קוסובו • צפון קפריסין 2
שטחים תלויים אולנד • אקרוטירי ודקליה 2 • איי פארו • גיברלטר • גגאוזיה • גרנזי • יאן מאיין • ג'רזי • האי מאן • סבאלברד
הערות 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות.
מדינות וטריטוריות סלאביות
אוקראינה • בוסניה והרצגובינה • בולגריה • בלארוס • טרנסניסטריה (בלתי מוכרת) • מונטנגרו • מקדוניה הצפונית • סלובניה • סלובקיה • סרביה • פולין • צ'כיה • קרואטיה • רוסיה מפת אירופה הסלאבית
מדינות ברית המועצות לשעבר
אוזבקיסטןאוזבקיסטן אוזבקיסטן • אוקראינהאוקראינה אוקראינה • אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן • אסטוניהאסטוניה אסטוניה • ארמניהארמניה ארמניה • בלארוסבלארוס בלארוס • גאורגיהגאורגיה גאורגיה • טג'יקיסטןטג'יקיסטן טג'יקיסטן • טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן • לטביהלטביה לטביה • ליטאליטא ליטא • מולדובהמולדובה מולדובה • קזחסטןקזחסטן קזחסטן • קירגיזסטןקירגיזסטן קירגיזסטן • רוסיהרוסיה רוסיה מדינות ברית המועצות לשעבר


* קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אירופה קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:AddMore-III/אוקראינה&oldid=37289401"