משתמש:Aied1967/החוקה של אלמדינה
ברית בין כל תושבי אלמדינה (כולל היהודים):[1]
לאחר שקשר הנביא קשרי אחווה בין המוסלמים, כתב ברית בין כל תושבי אלמדינה. מסעיפי הברית הזאת:
1. למוסלמים דתם וליהודים דתם, והיהודים הם חלק מהמאמינים.
2. לא יישאר אדם חייב כספית בין תושבי אלמדינה, הכול יעזרו לו.
3. היהודים והמוסלמים יתמכו זה בזה בשעת סכנה או מצוקה.
4. שני הצדדים של המאמינים יגנו אחד על השני.
5. בשעת הצורך ובשעת המצוקה, התמיכה ההדדית לא תהיה רק במלחמה אלא גם בכסף.
6. אסור למאמין, משני הצדדים, לתמוך באנשי קוריש או בכופרים או לתת להם מקלט.
7. אם יהיו אי הבנות על דבר כלשהו, הבוררים יהיו אַלְלָה ושליחו מוחמד.[2]
כך יסד מוחמד את המדינה האסלאמית, וכך חינך את המוסלמים ובנה את אישיות האדם במדינה האסלאמית,וזכך את נפשו והרים אותה למעלה.[3]
פעם שאל מוסלמי את מוחמד, : מהו האסלאם הטוב? מוחמד אמר: להאכיל את האדם, לומר שלום לזה שאתה מכיר ולאלה שאתה לא מכיר. עבדאַלְלָה בן סלאם, החכם היהודי שהתאסלם אמר: כשבא הנביא מוחמד לאלמדינה וראיתי את פניו, ידעתי שהוא לא שקרן. והמלים הראשונה שהוא אמר היו: הוי אנשים! הפיצו את השלום! האכילו את הרעב, חזקו את הקשרים עם הקרובים שלכם, התפללו בלילה כשהאנשים ישנים, תכנסו בשלום לגן העדן.[4]
הנחיות החינוך של הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]
אני חושב שכדאי ללמוד ולהבין מספר ממשפטי ההנחיה והחינוך שאמר מוחמד הנביא , . כל אחד מהמשפטים הללו נקרא "חדית", כלומר אמרה , וברבים הם נקראים "אחדאית", כלומר אמרות:
1. לא יכנס לגן עדן מי ששכניו אינם בטוחים ממעשיו הרעים.
2. המוסלמי הוא מי שהמוסלמים בטוחים מלשונו ומידו.
3.לא יאמין האדם עד שיאהב לאחרים מה שהוא אוהב לעצמו.
4. כל המאמינים, כאיש אחד. אם עינו כואב, כולו כואב. ואם ראשו כואב, כולו כואב.
5. המאמין למאמין כבנין אחד, שחלקו הראשון מחזק את חלקו השני.
6.אל תכעיסו אחד את השני, אל תקנאו אחד בשני, אל תפנו עורף אחד לשני. היו עובדי אַלְלָה כאחים, לא מותר למוסלמי לנתק את יחסיו עם מוסלמי אחר יותר משלושה ימים.
7. רחמו על מי שעל כדור הארץ, וירחם עליכם מי שבשמים.
8. זה לא מאמין: מי ששובע ושכנו שלצדו רעב.
9. לקלל מוסלמי זאת הפקרות (בערבית: פיסק), להילחם בו (במוסלמי) זאת כפירה.
10.ראשית האמונה זה לאמור שאין אַלְלָה מלבד אַלְלָה, ותחתיתה זה להסיר מכשול הדרך.[5]
11. התרחקו מהגיהינום על ידי נתינה אפילו של חצי מתמר אחד. ואם אין לכם, התרחקו מהגיהינום על ידי סבר פנים יפות או במילה טובה. לעומת זאת, הנביא מוחמד, היה מאיץ במוסלמים לבקש מאַלְלָה לא לבקש נדבות מהאנשים. וגם היה מזכיר את התכונות הטובות של עזי הרוח הסובלניים, והיה משווה את בקשת הנדבות מהאנשים לשריטות בפני האדם, אם הוא זקוק לנדבות הללו.[6]
הוא גם היה מזכיר תמיד שצריך לבצע את מצוות אַלְלָה: להצהיר שאין אַלְלָה מלבד אַלְלָה, ושמוחמד הוא שליח אַלְלָה. להתפלל חמש פעמים ביממה (אם אפשר אז רצוי במסגד). לתת זכאה (מס חובה של צדקה לעניים), לצום את חודש הרמדאן, ולמי שיכול לעלות לרגל למכה. מוחמד היה מדקלם למוסלמים את מה שמסר לו אַלְלָה באמצעות המלאך גבריאל, אומר למוסלמים מה הם זכויותיהם וחובותיהם, מפציר בהם ללמוד ולהבין את הקוראן וליישמו כמו שצריך. כך שיפר הנביא , ,את מחשבות המוסלמים, רומם את רוחם, ונתן להם את הטוב ביותר מכל הבחינות , עד שהמוסלמים הגיעו לרמה הגבוהה ביותר ולמורל האיתן ביותר[7].
יסוד המדינה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כך ייסד מוחמד את המדינה האסלאמית, ופתר את כל הבעיות שנצפו לפניו. כל ההצלחה הזאת הייתה בגלל שהמוסלמים, שאהבו את האסלאם, ואהבו והעריכו את נביאו מוחמד הקשיבו ונשמעו לכל מה שאמר אַלְלָה בקוראן אומר מוחמד ובצעו אותה או ניסו לבצעה על הצד הטוב ביותר. אחרי יסוד ובסוס המדינה האסלאמית והברית עם היהודים תושבי המקום, ערך מוחמד בריתות עם שבטים אחרים, שהיו בקרבת אלמדינה.[8]
ההתנגדות של קוריש[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאבק המזוין המר כשהגיע הנביא מוחמד לאלמדינה, קבע בה את עתידו ואת עתיד האסלאם. קוריש שלחו מיד מכתב לעבדאַלְלָה בן אובי בן סלול, שהיה המועמד להיות מלך אלמדינה לפני בוא מוחמד אליה, ועדיין לא התאסלם, בו אמר לו שבט קוריש: קבלתם את מוחמד בעירכם, או שאתם תלחמו בו או תוציאו אותו מעירכם, או שצבאותינו יבואו ויהרגו אתכם!
כשהגיע המכתב לאבן סלול, אסף את אלה שעדיין לא התאסלמו בעירו, ואמר להם את דבר המכתב ושכולם צריכים להילחם במוחמד ובמוסלמים. כשנודע העניין למוחמד, הלך לאבן סלול ואנשיו ואמר להם: האם הפחד מקוריש מביא אתכם לידי מלחמה באחיכם, אנשי אלאוס ואלחזרג'?
כשאנשי בן סלול שמעו את המלים הללו ממוחמד הם התפזרו.
כשראה בן סלול את חולשתו הרבה ואת חולשת אנשיו, הפסיק לחשוב על מלחמה והחל לנסות לסכסך בין המוסלמים עצמם, ובינם לבין אנשי קוריש, וחלק מיהודי אלמדינה הצטרף לבן סלול בניסיונותיו[9].
קוריש מאימים על המהגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה חשש כבד לחיי מוחמד לכן היה בשמירה הדוקה מטעם המוסלמים, עד שהורד וניתן פסוק 67 מסורה אלמאידה (השולחן הערוך), שהוא סורה מספר 5 בקוראן, ובו אַלְלָה אומר: "הן אַלְלָה מגונן עליך מפני האנשים". אז הוריד הנביא את ראשו ואמר לשומריו: לכו ממני, אַלְלָה יגן עלי.
שבט קוריש המשיך לאיים, להתגרות ולנסות להרעיב את המוסלמים באלמדינה, ולענות את המוסלמים שנשארו במכה ומנע מהם להגר לאלמדינה. ואז הוריד אַלְלָה את פסוק 39 מסורה 22 (סורת אלחאג', "העלייה לרגל"): " מותר למאמינים נרדפים ועשוקים להגן על עצמם ולהילחם נגד רודפיהם. אַלְלָה יכול לעזור להם לנצח.[10]
הרשות הזאת מאַלְלָה נהפכה להיות חובה להילחם בכל מי שמתקיף את המוסלמים או מרעיב אותם או מתגרה בהם או מציק להם או מתכונן בסתר להזיק להם, או מי שמפר אתם חוזה או ברית. כתוצאה מכל מה שעולל שבט קוריש למוסלמים במכה ולמוסלמים שברחו או רצו לברוח לאלמדינה, כתוצאה מהעינויים, הנישול, הגזלה, והמשיך המצור וההרעבה, ולאור שליטת אלמדינה בדרך המסחר בין מכה לסוריה, ובגלל שרוב העושר של מכה (של קוריש) בא מהמסחר בין מכה לסוריה, לאור כל זה, החליט הנביא מוחמד לשלוט בדרך המסחר הזאת, להחזיר לקוריש באותו המטבע.[11]
הברית עם השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
1. הוא חתם בריתות עם השבטים שהיו צמודים לדרך הזאת כדי לאסוף מידע על השיירות המוגנות העוברות בדרך, וכדי להפגין נוכחות ולתת תחושת כוח וחוזק למוסלמים. חלק מהסיורים המזוינים האלה היה בפיקודו של הנביא מוחמד בעצמו.
רוב הזמן הסיורים היו מורכבים מאלה שהיגרו ממכה לאלמדינה ונלקחו מהם נשותיהם, ילדיהם, כספם ורכושם על ידי קוריש. כשהיה הנביא יוצא בראש סיור, היה ממנה לו מחליף באלמדינה. אחד הסיורים היה בפיקוד של עבדאַלְלָה בן ג'חש[12].
הנביא נתן למפקד מכתב ואמר לו לפתוח את המכתב אחרי יומיים. כשפתח את המכתב אחרי יומיים, קרא בו שהנביא מצווה עליו ועל אנשיו להגיע למקום מסוים כדי להביא מידע על המקום הזה. בזמן שהות המוסלמים במקום הזה, עברה שיירת מסחר של מכה, והתפתח עימות בין שני הצדדים.
בעימות נהרג אחד משומרי השיירה, ואחרים נשבו. כשחזר הסיור לאלמדינה, כעס הנביא על המפקד עבדאַלְלָה בן ג'חש ואמר לו: "לא אמרתי לכם להילחם, אלא לתצפת ולהביא ידיעות!
ההתנגשות בין הסיור לשומרי השיירה היה ביום האחרון של חודש רג'ב (שהוא אחד החודשים הקדושים לערבים של אז, והערבים נהגו לא להילחם בהם).
ואז הוריד אַלְלָה את פסוק 217 מסורה 2 (סורתאלבקרה, "הפרה"):
" יש כאלה ששואלים אותך (מוחמד) על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו. אמור, "מלחמה בו היא מעשה חמור, אך למנוע אנשים מללכת בשביל של אַלְלָה ואי אמונה (שלכם) בו, וגם למנוע אנשים מלהכנס למסגד הקדוש, ולגרש את יושביו ממנו, כל אלה יותר חמורים אצל אַלְלָה. כפייה על אנשים להמיר את דתם קשה מהריגתם.".
הנביא שחרר את השבויים ממכה ושלם פדיון למכה על ההרוג. לאחר ההתנגשות הזאת, הרגישה מכה שדרך המסחר בינה לבין סוריה מאוימת מטעם המוסלמים הערניים מאוד באלמדינה. ובמקום לבוא בדו שיח עם המאיימים, היא החליטה להשמידם. כתוצאה מכך, אַלְלָה צווה את המוסלמים, אחרי התקרית הראשונה, להילחם. אַלְלָה אמר בפסוקים 190-192 בסורה 2: "הילחמו למען אַלְלָה באלה אשר ילחמו בכם, ואל תעשו מעשי איבה (במי שלא נלחם בכם), אַלְלָה אינו אוהב את מי שעושה מעשי איבה. ואולם, אם יחדלו, הנה אַלְלָה סולח ורחום."
בתקופה הזאת צווה אַלְלָה את נביאו לשנות את כיוון הפניה בתפילתם, מירושלים, לעבר מסגד אלכעבה במכה[13].
תחילת הבעיות באלמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא עברה שנה להגעת מוחמד לאלמדינה, וכשהיה ברור שידם של המוסלמים על העליונה באלמדינה, התחילו שני הגורמים האחרים באלמדינה, "המשתפים" והיהודים, לבחוש בקדרה ולעורר בעיות בתוך אלמדינה, במיוחד 9 מחכמי היהודים שהעמידו פנים שהם מתאסלמים, אבל הם רצו לדעת יותר על המוסלמים והאסלאם כדי לחבל במעשי המוסלמים ותכניותיהם אחרי שיגיעו לעמדות הרגישות אצל המוסלמים. 10 מה"משתפים" באלמדינה והעמידו פני מתאסלמים (בראשם בן סלול) ופעלו יומם ולילה נגד הנביא ונגד המוסלמים.
לאחר שהמוסלמים התחזקו באלמדינה ושלטו בכל, חרה העניין לראשי היהודים, או לחלק מהם. מבין אלה שהדבר חרה להם מאוד היה חי בן אחטב, השונא הגדול של מוחמד מנהיג שבט בני נדיר ואביה של צביה, אשת הנביא מוחמד, . היהודים האלה התחילו להטיל ספיקות בכל מה שאומר מוחמד או יורד אליו מפסוקי הקוראן. הם גם הטילו ספק בכל הלכה מהלכות הנביא[14]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Constitution of Medina | 622". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-04-12.
- ^ Rodinson, Maxime., Muḥammad, New York: New Press, 2002
- ^ Khatab, Sayed., Democracy in Islam, London: Routledge, 2007
- ^ Ostrogorski, Georgije., History of the Byzantine state, Rev. ed, New Brunswick, N.J.,: Rutgers University Press, 1969
- ^ Shahid Mursaleen, The Constitution of Medina in 63 constitutional articles, Minhaj-ul-Quran Publications
- ^ Watt, W. Montgomery (William Montgomery), Muhammad : prophet and statesman
- ^ Provence, Michael, 1966-, The last Ottoman generation and the making of the modern Middle East
- ^ Kinross, Patrick Balfour, Baron, 1904-1976., The Ottoman centuries : the rise and fall of the Turkish empire, 1st Morrow Quill pbk. ed, New York: Morrow, 1979, ©1977
- ^ McMeekin, Sean, 1974-, The Ottoman endgame : war, revolution, and the making of the modern Middle East, 1908-1923
- ^ "The Constitution of Medina - Islamic Studies - Oxford Bibliographies - obo" (באנגלית). נבדק ב-2018-04-12.
- ^ Ibn Hishām, ʻAbd al-Malik, -834., The life of Muhammad, Karachi: Pakistan Branch, Oxford University Press, 1967
- ^ Rogan, Eugene L.,, The fall of the Ottomans : the Great War in the Middle East
- ^ Rogan, Eugene L.,, The Arabs : a history, Revised and updated, Trade paperback edition
- ^ Payne, Robert, 1911-1983., The history of Islam, New York: Barnes & Noble Books, 1995, ©1959