משתמש:Amirber/ההיווצרות וההתפתחות של מערכת השמש
התאוריות לגבי ההיווצרות וההתפתחות של מערכת השמש הן מורכבות ומגוונות ושוזרות תחומי מדע שונים, מאסטרונומיה ופיזיקה ועד לגאולוגיה וגיאופיזיקה. תאוריות רבות פותחו במאות השנים האחרונות לגבי הדרך בה נוצרה מערכת השמש, אך התיאוריה המודרנית התפתחה רק במאה ה-18. עם תחילת עידן החלל, עזרו התמונות והמבנים של העולמות האחרים לעדן את התובנות שלנו, בעוד שההתקדמות בפיזיקה גרעינית אפשרה לנו הצצה ראשונה אל התהליכים שבבסיס יצירת הכוכבים, והובילה לתאוריות הראשונות על דרך יצירתם ועל הדרך בה נחרבו לבסוף.
ההשערה המקובלת כיום על דרך היווצרות מערכת השמש היא השערת הערפילית שהוצעה לראשונה ב-1734 על ידי עמנואל סוודנבורג[1]. ב-1755 הרחיב עמנואל קאנט את התאוריה. תאוריה דומה פותחה במקביל וללא תלות על ידי פייר סימון לפלס ב-1796. בתקופתם שיערו כי דווקא ערפיליות פלנטריות (כמו ערפילית הטבעת) הן הערפיליות בהן נוצרים כוכבי הלכת, אולם כיום ההשערה הכללית היא שדווקא ערפיליות המכונות ערפיליות יצירה הן מקום הלידה של מערכות שמש. ערפיליות יצירה מוכרות הן ערפילית אוריון וערפילית הנשר.
היווצרות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערפילית השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפיסה המודרנית לגבי השערת הערפילית גורסת כי מערכת השמש נוצרה לפני כ-4.6 מיליארד שנים מקריסה גרוויטציונית של ענן מולקולרי (אזור קטן בערפילית יצירה). רדיוס הענן הראשוני היה כנראה בגודל כמה שנות אור וממנו נולדו מספר כוכבים. למרות שבתחילה האמינו כי תהליך זה התרחש בצורה רגועה - הוכיחו מחקרים עדכניים של מטאוריטים קדומים, בהם נתגלו שרידים של יסודות הנוצרים אך ורק בליבות של כוכבים גדולים מאוד שהתפוצצו - כי הסביבה בה נמצאת השמש היא תוצר של מספר סופרנובות קרובות. ייתכן שגלי ההלם שנוצרו מהתפוצצות סופרנובות אלו הם שהביאו להיווצרות השמש על ידי יצירת אזורים דחוסים מאוד בערפילית הסובבת ועקב כך להתמוטטות פנימה.
שבר העננה ממנו נצרה השמש היה בעל רדיוס של כ-7,000 עד 20,000 יחידות אסטרונומיות ומסתו עלתה בלא יותר מאחוז בודד על מסת השמש כיום. הרכב הערפילית היה דומה למדי להרכב החומר שנוצר במפץ הגדול: 98% מימן והליום ו-2% בלבד של יסודות כבדים. 2% אלו נוצרו על ידי היתוך גרעיני (נוקליאוסינתיזה) בליבות אותם כוכבים אשר גרמו לקריסת הערפילית.
כאשר הערפילית קרסה תחת עצמה, שימור התנע הזוויתי גרם לחומר המרכיב אותה להסתובב במהירות הולכת וגדלה, אנרגית כבידה פוטנציאלית הפכה לאנרגיה קינטית אשר התגלמה בין השאר כחום. במרכז העננה לחץ הגזים, העליה באנרגיה הקינטית וכן פעולה של שדות מגנטיים גרמו לערפילית להידחס לצורת דיסקה שטוחה. הדיסקה הפרוטופלנטרית הגיעה לרדיוס של כמאתיים יחידות אסטרונומיות ובתוכה החל להיווצר פרוטו כוכב. בשלב זה, הייתה השמש דומה לכוכבים מסוג T Tauri - כוכבים צעירים מאד המוקפים דיסקות אבק בין כוכבי שטרם הגיעו לשלב ההיתוך הגרעיני והפקת האנרגיה שלהם מסתמכת על קריסה כבידתית. לאחר כמאה מליון שנים הלחץ גובר בליבת הפרוטו כוכב והטמפרטורה במרכזו מגיעה למליוני מעלות. דבר זה מאפשר לכוכב להגיע לשיווי משקל הידרוסטטי - השלב הסופי בהיווצרות כוכב.
היווצרות כוכבי הלכת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלל שימור התנע הזויתי, מרבית החומר שסובב את הפרוטו כוכב מרוכז בדיסקה שטוחה בה ריכוז החומר גבוה משמעותית לעומת האיזורים הניצבים לדיסקה. אף על פי כן, מסת הדיסקה מהווה רק שברי אחוז ממסת הכוכב. באזור זה גרגרי אבק נצמדו זה לזה ובתהליך של סיפוח גדלו והפכו לפלנטיסימליים. בתנועתם סביב השמש, הפלנטיסימלים התנגשו זה בזה, לא אחת התוצאה הייתה התפרקות אולם מספר גופים אשר גדלו מעבר לרדיוס מינימלי של מספר קילומטרים יכלו להמשיך ולגדול. גופים אלו מכונים פרוטו פלנטות.
בשל בכאוס ששרר באותה תקופה, פלנטיסמליים רבים התרסקו לעבר השמש בעוד שאחרים מצאו דרכם לקצוות מערכת השמש, והם ככל הנראה המקור לעננת אורט ולחלק נכבד מן השביטים.
כוכבי הלכת הפנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת ההיתוך הגרעיני בשמש גרם לעליה משמעותי בטמפרטורה בחלקה הפנימי של מערכת השמש. החומרים הנדיפים כמים ומתאן התנדפו והותירו את הפלנטיסימלים שם עם מעט חומר, רק כ0.6% ממסת הדיסקה. החומרים שנותרו היו בעלי נקודות התכה גבוהות כסיליקטים ומתכות; חומרים אלו הם המרכיבים העיקריים של כוכבי הלכת הפנימיים. בקצה האזור ממנו התנפו אותם חומרים, כח המשיכה של מה שעתיד להיות כוכב הלכת צדק לא איפשר לפלנטיסימלים להיווצר והותיר את חגורת האסטרואידים.
כוכבי הלכת החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעבר לקו הקרח חומרים כמים ומתאן קפאו והצטברו בכמויות גדולות; הגופים שעתידים להפוך לצדק ולשבתאי אספו את מירב החומר שנותר לאחר היווצרות הפרוטו כוכב והם מכונים הענקים הגזיים. יתרת החומר הפכה לגופים מהם יווצרו אורנוס ונפטון המכונים ענקי הקרח, משום שככל הנראה במרכזם ליבת קרח (קרח של תרכובות מימן שונות).
כוכבי T-שור מתאפיינים ברוח שמשית חזקה מאד, במהלך תקופה זו השמש הצעירה הקרינה את שאריות הערפילית הפרוטופלנטרית לחלל הבינכוכבי ובכך לא איפשרה לפרוטופלנטות להמשיך ולגדול.
מעבר למערכת השמש כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסלולי כוכבי הלכת הפנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילוי של כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש בסוף המאה ה-20 גרם לשינויי תפיסה רבים לגבי היווצרות מערכת השמש. הטענה כי כוכבי הלכת נוצרו במסלולם הנוכחי או בקרבה רבה אליו מתערערת בשנים האחרונות והדעה הרווחת כיום היא שבעבר סבבו במערכת השמש הפנימית חמישה גופים גדולים ולא ארבעה. חלקה החיצוני של מערכת השמש היה צפוף יותר והמרחק מן השמש למה שעתיד להפוך לאורנוס היה קטן משמעותית.
היוצרות הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי תיאוריות עדכניות, ה"גוף החמישי" אשר נרמז בפסקה הקודמת נוצר באחת מנקודות לגרנז' היציבות L4 או L5 וסטה מהן מסיבה כלשהי. אותו גוף, בעל מסה מסדר הגודל של מאדים, פגע בכדור הארץ בעוצמה אדירה אשר גרמה לנטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ להשתנות וכמות חומר אדירה התנתקה מפני כדור הארץ ויצרה את הירח.
חגורת האסטרואידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי השערת הערפילית, בעת היווצרות מערכת השמש נותר די חומר ליצור כוכב לכת נוסף במסלול שבין מאדים וצדק, אולם צדק כבר היה גורם בעל כובד משקל לא מבוטל ופלנטיסימלים בעלי מסלולי רזוננס כלפיו לא הצליחו להסתפח זה לזה ולעבור את ה"חסם" שיאפשר להם להפוך לפרוטופלנטות. פעולת כח המשיכה של צדק לא רק מנעה היווצרות של פרוטופלנטה בחגורת האסטרואידים, אלא ניפתה רבים מהם אל שולי מערכת השמש והותירה רק כעשירית ממסת כדור הארץ.
עדויות להתנגשויות הרבות בחגרות האסטרואידים ניתן למצוא בכך שלאסטרואידים רבים ישנם ירחים בדמות אסטרואידים קטנים יותר. ירחים אלו ככל הנראה נוצרו לאחר התנגשויות במהירות קטנה יחסית, כך שאותם ירחים לא הגיע למהירות המילוט. השפעת הענקים הגזיים, ובמיוחד צדק, ניכרת עד היום במספר הירחים הקטנים המקיפים אותו (שלא לבלבל עם הירחים הגליליאניים). דוגמה בולטת במיוחד ניתן לראות בחגורת האסטרואידים: אזורים מסוימים אשר נמצאים ברזוננס מלא עם כוכב הלכת צדק, נוקו לחלוטין מאסטרואידים. אזורים ריקים אלו נקראים רווחי קירקווד.
כוכבי הלכת החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעולה ההדדית שבין כוכבי הלכת החיצוניים גרמה למסלולם לגדול ולהתרחק מהשמש, אינטראקציות שונות מספקות הסבר גם לנטיית ציר הסיבוב של צדק, שבתאי ונפטון. נטיית ציר הסיבוב של אורנוס נגרמה ככל הנראה מפגיעה עצומה של פלנטיסימל אשר הפנה את ציר הסיבוב שלו כך שיהיה כמעט מקביל למישור המלקה.
שינויי מסלול אלו ככל הנראה גרמו להפגזה הכבדה המאוחרת, במהלכה רבים מהעצמים בחגורת קויפר הופנו אל פנים מערכת השמש או לחילופין הועפו ממנה במהירות רבה. מחקרים עדכניים מראים כי מקור מרבים המים בכדור הארץ הוא שביטים אשר מקורם בחגור קויפר. כמו כן, גילם של מרבית המכתשים שעל הירח תואם גם הוא לתקופה זו.
עצמי חגורת קויפר[עריכת קוד מקור | עריכה]
העצמים של חגורת קויפר החלו כאוסף פלנטיסימליים שחסרו מסה מספקת להצטברותם ככוכבי לכת. לאחר שרוח השמש ניפתה את שאריות הגז והאבק שמילאו את מרחבי מערכת השמש, כוכבי הלכת החיצוניים החלו להתרחק מהשמש תוך משיכת חלק מגופי חגורת קויפר פנימה. הגופים שנמשכו לחלקה הפנימי של מערכת השמש גרמו להפגזה הכבדה המאוחרת וגופים שמסלול תנועתם הביא אותם לסביבת כוכבי הלכת הענקים התרסקו על פניהם או נתפסו בכוח המשיכה שלהם והפכו לירחיהם. יאפטוס, ירחו של שבתאי, הינו ככל הנראה גוף שכזה ומלבדו לצדק, שבתאי, אורנוס ונפטון יש עוד עשרות ירחים קטנים שמקורם בחגורת קויפר או בחגורת האסטרואידים.
עצמים מחגורת קויפר אשר הגיעו למהירויות גבוהות מאד נכנסו למסלולים אקסצנטריים, בנטייה גדולה למישור המלקה ובמרחק גדול מהשמש וכך יצרו את עננת אורט. עצמים רבים בחוגרת קויפר ובכללם פלוטו הושפעו מכח המשיכה של נפטון וננעלו במסלולים בעלי רזוננס איתו, כך אפילו שמסלולו של פלוטו חוצה את זה של נפטון, השניים לעולם לא יתנגשו.
ירחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום ישנן שלוש תיאוריות עיקריות למקורם של ירחים לכוכבי הלכת:
- היווצרות משותפת מן הדיסקה הפרוטופלנטרית
- היווצרות מאוסף של שברים שנוצרו לאחר התנגשות או התנגשויות
- לכידה של גוף מחגורת האסטרואידים או חגורת קויפר
ייתכן כי הירחים הגליליאניים בצדק והירחים הגדולים של שבתאי, אורנוס ונפטון נוצרו מאותה דיסקה. ירחים אלו גדולים מאד (מסדר הגודל של הירח של כדור הארץ) ולמסלולם אקסצנטריות קטנה מאד. כמו כן, ציר ההקפה שלהם כמעט מתלכד עם ציר הסיבוב של כוכב הלכת אותו הם סובבים. הירחים החיצוניים של אותם כוכבי לכת וגם ירחי מאדים בעלי מסלולים אקצנטריים וציר ההקפה שלהם את כוכב הלכת לעיתים נטוי ב1800 כך שהם מקיפים את כוכב הלכת בכיוון ההפוך לסיבוב העצמי.