משתמש:Avitalvf/טל מצליח - טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Avitalvf/טל מצליח - טיוטה
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1961 (גיל: 63 בערך)
כפר עזה, ישראל
תחום יצירה ציור

טל מצליח (נולדה ב-1961) היא ציירת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טל מצליח נולדה בקיבוץ כפר עזה בשנת 1961 לדליה מצליח (לשעבר קוטלר) ודוד מצליח, ולה ארבעה אחים. את כפר עזה היא מתארת כגן עדן: "תקשיב לשקט פה. זה מקום נפלא לגור בו".[1] עם זאת, המצב הביטחוני באזור הקיבוץ הסמוך לרצועת עזה השאיר בה חרדות, כלשונה. אותן החרדות השפיעו מאוד על ציורה: "יש לי חרדות, חצי מהציורים האחרונים שלי עוסקים בקסאמים. כל היום הייתי מציירת טילים. בציורים הטיל הוא גם איבר מין זכרי. יש לי ציור שבו אני רואה גופה, שזו אני ששוכבת עם הידיים על הראש כשיש אזעקה. זה פחד קיומי. את לא יכולה לחשוב על שום דבר, רק על איפה זה יתפוס אותך או את קרובייך כשאת נסה אל הממ"ד. אנחנו חיים פה בהכחשה מטורפת." בילדותה עברה מספר ניתוחי עור בעקבות מחלת עור מילדות בשם נבוסים: "זה נעשה בתום לב, אולי כי הרופאים הבהילו את הורי והם הסכימו שיגרדו לי את הכתמים וינתחו אותי. אבל הכתמים תמיד חזרו, והייתי מצולקת ועם כוויות וזה היה נורא" . כשהייתה בת 16 החלה לעסוק בציור בהשפעת השותפה שלה לחדר שציירה. "מהשיעמום שלא קראתי ולא למדתי התחלתי לצייר. לא קראתי ספר מימי, ובאותה תקופה הייתי בן אדם אבוד. כשהתחלתי לצייר משהו קרה לי. התעוררתי לחיים. התחלתי גם לדבר. קודם לכן לא דיברתי עם אף אחד. הייתי מנותקת והציור פתח לי עולם חדש". בשנת 1984 החלה ללמוד בבית הספר לאומנות "קלישר". בעת לימודיה הכירה את דני בן שמחון, שלימים הפך לבעלה עד לפרידתם בשנת 2001. ביחד עם בן שמחון וגיל גורן פתחה בבית הספר גלריה לאומנות, בתערוכת הפתיחה הוצגו עבודותיו של מאיר פיצ'חדזה, שתערוכה זו הייתה תערוכת היחיד הראשונה שלו. בשנת 1999 פרשה זמנית מאומנות ועסקה בפעילות חברתית עם נוער ביפו. בראשית שנות ה-2000 חזרה להתגורר ולפעול בקיבוץ. בעיקר כדי להיות קרובה להורים לבני המשפחה. החלל בו היא גרה לא גדול אבל מקושט מאוד: "הבית שלי צריך להיות שמח. שלא יהיה לי רגע אחד עצוב. שכל הזמן אהיה מוקפת בדברים צבעוניים ובצעצועים מצחיקים. רק שלא יהיה מדכא".

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור של מצליח הוא ציור אוטוביוגרפי, וזאת גם נקודת המוצא שלה בשאלת ה"עצמי" או ה"אחר". מקורותיו שאובים מסביבתה המידית של האמנית: החפצים, הנופים, והאנשים המקיפים אותה. כמו גם הדברים המקיפים אותה: שיחות, ספרים, עיתונים, סרטים, הסביבה הגאוגרפית בה היא חיה והמצב הפוליטי שלו. משמשים לה גם כמקורות השראה החפצים אותם היא אספה וממשיכה לאסוף במהלך חייה תוך שיטוטה ברחובות: בחנויות צעצועים, בחנויות הכל בדולר, בחנויות של חומרי מלאכה וציוד משרדי וגם בחנויות מין. ביתה עמוס בכל אלה והוא אחד מני גורמי ההשראה הרבים שלה. נקודת המוצא לכל הציורים שלה היא לרוב מתוך האוספים שלה. "ציור מתחיל מתחושות שאני רוצה להעביר אלייך. אני יודעת מה אני רוצה שתרגישי ואני מתחילה להריץ את עולם הדימויים. כשאני רוצה שתרגישי נוח, אני מגייסת את הצורות ואת האורנמנטיקה ואת הצבעוניות. הכי חשוב שיהיה המון ערפל בציור, שתרגישי שאת רואה משהו, אבל אני מנסה גם להסתיר. ולכן יש בלגן והמון הסחות דעת כדי שלא תוכלי ליצר רצף אחד של משפט ולהגיד: "זה מה שיש בציור. זו סיטואציה שמפחידה אותי."

כך למשל, סדרה ארוכה של דיוקנאות עצמיים שציירה במהלך השנים. אלו דיוקנאות שלה כילדה החולה במחלת עור וכן זכרונותיה מהמחלה ומהטיפול הארוך בה. דיוקנאות נוספים שלה מושפעים מהמצב הפוליטי בארץ, מהתנגדותה לכיבוש הישראלי, וכן מחוויותיה כאישה ומשאלות רבות על המגדר ותפקידי המגדר שעלו בה במהלך השנים. הזהות העצמית המשתקפת מהעולם הציורי שלה ומהדיוקנאות העצמיים שלה היא מפוצלת: למרות הצגת זהות קבועה ואחידה, מצליח בוחרת להציג את המרכיבים הרבים של העצמי המרובה שלה. במישור הראשון, הפיצול חל ב"אני" המתפרק לכמה זהויות: אני כאישה, אני כאמנית, אני כישראלית. במישור השני בבחינה של כל אחת מהזהויות אל מול האחר. בציוריה היא חוזרת ובוחנת את הניגודים המקובלים: אמן ואומן, בריא וחולה, גבר ואישה, מבוגר וילד, יהודי וערבי, ישראלי ופלסטיני ומאתגרת את הניגודים האלו. "יש לי כמה עלילות בציורים.העלילה הפוליטית, העלילה של מחלת העור והעלילה הקשור למיניות, לגבר-אישה. אלה שלושת הפרקים בטלנובלה. אני עושה מיש-מש ביניהם, שיוצר גם את הערפל, שלא יבינו מה בדיוק קורה בתוך הציורים, ואני שוזרת בזה קצת ביקורת על עולם האומנות שלפעמים מכעיס אותי. מחלת העור שלי באה לידי ביטוי כמעט בכל ציור. הגופות המרוטשות האלה והטקסטורות של העור של הדמויות. השכבות של צבע השמן שאני מניחה על הבד קשורות לציור. אני לא פוליטית כמו דוד ריב. הפוליטי מוצנע בציורים שלי. זה פוליטי במובן של הגבר כיצור-מלחמה, ולא במושגים של ימין או שמאל."

סגנונה של מצליח מתאפיין בקומפוזיציות פתוחות, בריבוי צבעים, עבודה סיזיפית ועמלנית ושימוש תדיר בטקסטים. הטקסטים משמשים בעבודותיה הן כאמירה והן כפטרן, כשהמשפט הנבחר ביחס לעבודה נכתב שוב ושוב ושוב עד שיוצר משטח, או מנטרה החוזרת על עצמה. עבודותיה של מצליח מתאפיינות בריבוי דימויים ובעודפות של צורות וצבעים, בדחיסות ובצפיפות, בהתפשטות ובכיסוי המשטח כולו. חלק מאבני היסוד שלה הם קווקווים קטנים, משיכות מכחול זעירות וצפופות, עמוסות בצבעי שמן המותירות סימן וטקסטורה על הדיקט.

מצליח משתמשת בכל עבודה במכחול אחד, שאותו היא זורקת בסיום העבודה ומחליפה אותו במכחול חדש בעבודה הבאה, ומתייחס אל עבודותיה כאל עבודת ניקיון: "זאת עבדות, זה כמו לעבוד בניקיון. עבדות לכלום. מנקים, וכול פעם מתלכלך, אף פעם לא נגמר. משהו שיושב על הנשמה. לא נגמר, לא ייגמר, תמיד יחכה לך. מן מחנק."

לצד ציורי השמן ובמקביל להם מצליח גם רושמת רישומים רבים בשחור-לבן או בצבע, המביעים לרוב תחושה מסוייטת אף יותר.

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישוטים ל...

במרץ 1998 הציגה מצליח תערוכת יחיד בגלריה נגא תחת הכותרת "קישוטים ל..." שעסקה בהדרת הגבולות שבין מעשה אומנות לקישוטיות. בתערוכה הוצגה, בין היתר, קבוצת ציורים גדולה שנקראה "קישוטים לעצמי". את הציורים האלו לא ציירה מצליח עצמה אלא חבריה ובני משפחתה. לקראת התערוכה העבירה מצליח לכל אחד מהם חוברת הוראות: "כיצד לצייר ציור של טל מצליח", וצרפה לחוברת חומרים וכלי עבודה. את החוברת חילקו גם לקהל המבקרים בתערוכה. המעשה עומד בניגוד לתפיסה הרווחת של יצירת האומנות כחד פעמית וכאותנטית, כזו הנושאת את טביעת ידו הייחודית של האמן, ומשקף היטב את ערעור הגבולות כמניע ביצירתה של מצליח.

בעבודות שלה מ"קישוטים ל..." (שכללה שתי קבוצות ציורים נוספות: "קישוטים לדני" ו'-"קישוטים לשבועות"), תופסת מקום מרכזי ההבחנה בין אומנות לקישוט, שאצל מצליח הוא נושא לעיסוק מתמיד. בעבודות בתערוכה נמתחים הגבולות של הציור עד שהם מכילים גם את הקישוט. על גבי הציורים מופיע כיתוב בולט המשייך כל אחד מהם קבוצת ה"קישוטים" שלו, והציור מצהיר על היותו קישוט. כך למשך, בעבודה "ללא כותרת" מתוך התערוכה, נכתבת על העבודה ההצהרה: "קישוטים לעצמי".

שמחת עצירת הרצף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 הציגה מצליח במוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית תערוכת יחיד בשם "שמחת עצירת הרצף", אותה אצר איתן הילל. את הכותרת בחרה מצליח כשאמרה: "השמחה היא על כך שאני תורמת לעולם בכך שלא יצרתי שום תא משפחתי, שאין מישהו שממשיך אותי, שאני עוצרת את הרצף שלי. נשבעתי לעצמי שלא אמשיך את עצמי." שתי עבודות המפתח של התערוכה הן שתי עבודות שכל אחת מהן מורכבת מעשרה פאנלים נפרדים, והן מתייחסות ישירות לבחירה האישית של מצליח שלא להביא ילדים. במבט ראשון נראות שתיהן כעבודות גרפיות מופשטות, בנויות קוים קוים המונחים זה לצד זה בצפיפות וברפטטיביות לאורך הפאנל, כשהם נמשכים ועוברים אל הפאנל הבא ומתלכדים לתמונת נוף פנורמית. הנוף נראה סוריאליסטי. התבוננות נוספת בציורים מגלה את הדמויים המופיעים בציור שקשורים כולם אל מערכת הרבייה האנושית ואל תהליך ההפריה החוזר ונקטע. בשני הציורים מופיע משפט אחד בכתב גדול וברור: "שמחת עצירת הרצף".

נושא נוסף שאיתו מתעסקת מצליח בתערוכה בנושא הכיבוש עם זיקה לנושא המגדרי, קבוצה זו כוללת שלוש עבודות נוספות שנעשו בשנים 2000 ו-2002.

התערוכה כולה הוצגה בתוך מבנה אדריכלי פנימי, שנבנה במיוחד לכבוד התערוכה באולם הראשי של מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית. המבנה האדריכלי כונה בשם "האוהל", אותו עיצבו האדריכלים ירמי הופמן, אורית שלזינגר, ענת אהרונסון, קארין כהן, הלית סטריקובסקי ורפי רייש. האוהל הוא עבודה בפני עצמו שמשמש כחלל המציג של העבודות של מצליח בתערוכה "שמחת עצירת הרצף". ירמי הופמן אומר שהמפתח לפיענוח העבודה גלומות באסוציאציות: תנועה, ארעיות, חומריות דלה, מרחבים פתוחים והיסטוריה מקומית, והעיצוב של האוהל קשורות למפגש שלו עם טל מצליח והנסיעה אל קרוון מגוריה, אשר הצטיירו לו כחוויית מסע. וההשראה למבנה כולו שאולים מעולם הנוף הישראלי: מערה, הר כל וכדומה" הדינמיקה בין האמנות של מצליח לבין המבנה האדריכלי התרחש, לטענתו של הופמן, היפוך תפקידים: האדריכלות אינה מספקת במה לאומנות אלא מוצגת בה, ובהקשר שהיא מייצרת, שאלת התפקידים הופכת לנושא המרכזי של העבודה ולחלק מחוויית המסע: המפגש עם טל מצליח, או הנסיעה בדרך אליו, כמטאפורה לקו ההשקה בין החלל האדריכלי לאומנות המוצגת בו. סמדר שפי כותבת בעיתון הארץ: "שמחת עצירת הרצף, התערוכה החדשה של טל מצליח במוזיאון הרצליה, היא מרתקת – הן בשל האינטנסיביות של היצירות, שהופכות את הצפייה בהן לחוויה כמעט פיזית, והן בשל המטאמורפוזה שעבר החלל שבו היא מוצגת.[2]

הקונספט הלך לטייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 הציג מוזיאון תל אביב לאומנות תערוכה רטרוספקטיבית לכבוד זכייתה של טל מצליח בפרס רפפורט. התערוכה, שהוקמה בזכות קרן רפפורט לסיוע לציירים ישראלים בכירים וצעירים, הציגה מגוון מעבודותיה של מצליח לאורך השנים, ביניהם דיוקנותיה, ציוריה העוסקים במגוון העיסוקים שליוו אותה במהלך חייה ואוספים מתוך תערוכות קודמות שהציגה.

את התערוכה אצרה אפרת לבני שבנוסף כתבה וערכה את הטקסט לקטלוג שסקר את כל שנות פעילותה של מצליח.

סמדר שפי תיארה בעיתון הארץ את התערוכה כ"אחת התערוכות הפוליטיות והאינטליגנטיות ביותר שהוצגו לאחרונה. היא מדברת על החטא שבלהיות עני, בלהיות אשה לא יפה, על אלימות מינית, אלימות מינית לטנטית, חיים באימת הפגזה תמידית.[3]

בשנת 2015-2016 הציגה תערוכת יחיד בשם "עבודות חדשות בגלריה אלון שגב, תל אביב. עוזי צור טוען שבתערוכה זו ניכר על עבודותיה שהגיעו לבשלות מלאה. הוא מכנה אותה כאחת האמנים הכי בוטים ובועטים של האמנות הישראלית בת זמננו. יחד עם זאת הכי עדינים ופגיעים. בציוריה הוא טוען, היא מוציאה לאור את השדים של ילדותה, נותנת להם צורה וצבע ובכך מתמודדת איתם. באחד מהציורים בתערוכה ״ צלקות מרהיבות״ נראית דמות ילדה יחפה ומסביבה מתעופפים ערפדים מאיימים, יחד עם זאת מקיפה אותה הילה המגוננת בצבע ורוד[4]. את אותה דמות, ספק ראליסטית, ספק ילדה וללא פנים, מעצימים צבעים עזים את תחושת הבדידות, בפרט לאור הבולטות שלה ביחס לרקע. היא ניראת תלושה ומודבקת.

תערוכה נוספת בגלריית אלון הציגה ב2017 "פורטרט עצמי – גבר באשה" עוזי צור מתייחס לשם התערוכה ומדגיש כי ה-"ב" עקרונית להבנת הנושא - היא הגבר הנמצא באשה האמנית המחסנת עצמה ממנו על ידי הכלתו בתוכה [5]. אחד הציורים הוא ארבעה פורטרטים משופמים, כל אחד מהם הוא דימוי שלה מגיל אחר, הנושא עימה כאב של תקופה. מסביב למסגרת מושטות ידיים מלטפות ומנחמות אך גם בכל אחת מהן נפער פצע.

בניגוד לצור, שרה פלד אינה מבחינה האם הגבר באשה או האשה בגבר[6], מבחינתה אין לכך משמעות מאחר ויצירות אלו יש בהן נופך מדיטטיבי הנותן מרפא לנפש.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1984-1988: קלישר – בית הספר לאומנות, תל אביב.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995: פרס האמן הצעיר, משרד התרבות, ישראל.
  • 1996: קרן אמריקה ישראל, תל אביב.
  • 1996: פרס הדסה ורפאל קלצ'קין למצוינות באומנות פלסטית.
  • 2001: פרס קרן אוסקר הנדלר, בית לוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי הגטאות.
  • 2002: פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאומנות לאמן ישראלי.
  • 2002: פרס שר התרבות, ישראל.
  • 2009: פרס רפפורט לצייר ישראלי בכיר.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1992: "ארוחת בוקר אנגלית", גלריה מרי פאוזי, יפו.
  • 1995: "עבודות חדשות", נגא גלריה לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 1996: "עכשיו אתם יכולים לזרוק אותי לכלבים", בית העם, תל אביב.
  • 1997: "קישוטים ל..." גלריה נגא, תל אביב.
  • 1998: "מזרח תיכון חדש", גלריה היינריך בל, תל אביב.
  • 2001: "טל מצליח – ציורים", גלריית אומנות, בית לוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי הגטאות.
  • 2003: "שמחת עצירת הרצף" (מוכר גם בשם "האוהל"), מוזיאון לאומנות עכשוית, הרצליה.
  • 2005: "צהבת", גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2010: "הקונספט הלך לטייל", מוזיאון תל אביב לאומנות.
  • 2012: "הליקופטרים", גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2015: "עבודות חדשות", גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2015: "סטלה ויין", גלריה אלון שגב, תל אביב.


תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1992: "הנער", גלריה מרי פאוזי, יפו.
  • 1993: אופוזיציות שקטות", גלריה שרה לוי, יפו.
  • 1993: "קונפליקט החזרה לציור 2", גלריה שרה קונפורטי, יפו.
  • 1994: "סובטרופי", מוזיאון תל אביב.
  • 1994: "זמן מקומי 1", נגא גלריה לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 1994: "חרדה", מוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית.
  • 1994: "עבודת בית" מוזיאון הרצליה; הסדנא אומנות, יבנה; מוזיאון ערד; גלריה לאומנות, אוניברסיטת חיפה.
  • 1994: תערוכה לרגל ארט פוקוס, נגא גלריה לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 1994: סטודיו בורוכוב, תל אביב.
  • 1995: "תערוכת קיץ", נגא גלריה לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 1995: "סלון הסתיו", מוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית.
  • 1995: "פרס האמן הצעיר", בית האומנים, תל אביב.
  • 1996: גלריה נחשון, קיבוץ נחשון.
  • 1996: "אוברקרפט – אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", גלריה לאומנות, אוניברסיטת חיפה.
  • 1997: "שנה טובה", גלריה נחמה, יפו.
  • 1998: "ילדים טובים, ילדים רעים", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1998: "נשים באומנות ישראלית", מוזיאון חיפה לאומנות.
  • 2002: תערוכה קבוצתית, מוזיאון תל אביב לאומנות.
  • 2003: "פעולה חיובית", מוזיאו תל אביב לאומנות.
  • 2004: "טיפול נמרץ", גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2005: "העברים החדשים", מוזיאון תל אביב לאומנות.
  • 2009: "זהירות מודבק", מוזיאון תל אביב לאומנות.
  • 2009: תערוכה קבוצתית, גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2011: "המוזיאון מציג את עצמו: אומנות ישראלית מאוסף המוזיאון" מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 2011: "חדר משלך", רחוב סמילנסקי 31, באר שבע.
  • 2013: "תערוכה קבוצתית", גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2014: "260 יצירות מאוסף שיף", מלון מרינה, תל אביב.
  • 2017: "אסיף: עשור לפרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר\בכיר", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 2017: "מסע בערפל", נגא גלריה לאומנות עכשוית, תל אביב.
  • 2017: "לעמל יולד: עמלנות באומנות." גלריה עירונית, כפר סבא.
  • 2017: "אותו דבר אבל אחר", מינוס אחת, תל אביב.
  • 2018: "Tap and Touch", גריה ברוורמן, תח אביב.
  • 2018: "של מי העבודה הזאת?", מינוס אחת, תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קטלוג "שמחת עצירת הרצף", מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית, 2003
  • טל מצליח: הקונספט הלך לטייל (קטלוג תערוכה), מוזיאון תל אביב לאומנות עכשוית, 2010

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]