משתמש:Avneref/חינוך/חינוך ומשפט/תקציר פרי-חזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הזכות לחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחינוך: קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית, לוטם פרי-חזן[1]; משפט ועסקים, דצמבר 2013; מבוסס על הרצאה בכנס על זכויות אדם, 2011, ומעודכן לתאריך זה.

  • סיכום: מאז המהפכה החוקתית, יש מגמות שונות בזכות לחינוך. נוצרו הסדרים שהרחיבו את הזכות, ואחרים שהגבילו אותה (בעיקר בגלל לחצים מגזריים). בסה"כ, מימוש הזכות כיום אינו שיוויוני. המהפכה לא שינתה באופן מהותי את הזכות לחינוך, וספק אם תשנה בעתיד - אם לא יחול שינוי ניכר במעמד החינוך בישראל.
  • בג"ץ טבקה[2]: הזכות לחינוך - זכות חוקתית, דומה לזכות לכבוד.
  • על פי ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, בזכות לחינוך יש 4 מרכיבים:
  1. זמינוּת (availability): בתי-ספר ציבוריים מתפקדים ובכמות מספקת: תקצוב החינוך הרשמי, חלוקתו ומערכת יחסיו עם חוק ההסדרים; אישור הפעלתם של בתי-ספר שאינם ציבוריים והימנעות מסגירתם: בין חוק נהרי לפסק-דין חברותא
  2. נגישוּת (accessibility): איסור הפליה בחינוך: כיצד עקפה ההדרה בבתי-הספר את איסורי ההפליה; נגישות פיזית של החינוך: הרחבת הגישה לחינוך (בתוך בית-הספר, אל בית-הספר, בבית ובבית-החולים); נגישות כלכלית של החינוך: מחירו המאמיר של חינוך "חינם"
  3. קבילוּת (acceptability): תכנים מתקבלים על הדעת: סיפורן של תכניות-הליבה
  4. מותאמוּת (adaptability): מותאם למעגלי השתייכות תרבותיים: חד-תרבותיות חינוכית במערכת מתבזרת; מותאם ליכולות לימודיות: חינוך מיוחד, חינוך למצטיינים וביניהם; מותאם לרצונות הילדים: זכות השתתפות ובחירה

זמינוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בג"ץ חמדאן נ' עיריית ירושלים, ובג"ץ אבו לבדה נ' שרת החינוך (מזרח ירושלים): המדינה לא מילאה את חובתה, התעלמה מפסיקות, ביזתה את בית הדין.
  • מחסור במורים, בעיקר במתמטיקה, במדעים ובאנגלית[3]
  • פסק-דין חברותא: בית המשפט המחוזי חייב את משרד החינוך לתת רישיון לבי"ס פרטי "חברותא"[4] (למרות דרישת תקנה 3(א1) ל"תקנות מוסדות מוכרים" (1953), שלא יינתן רישיון אם הוא עלול לפגוע במערכת החינוך הממלכתית – לגרום לסגירה של כיתות, להפחתת מספר התלמידים או שיעורם בה, או לפגיעה בהרכב האינטגרטיבי של התלמידים); רישיון (לפי חוק פיקוח על בתי-ספר) אין פירושו הכרה.
  • בג"ץ רשת גני חב"ד בארץ הקודש, 2000: המדינה ממלאת חובתה ע"י המוסדות הרשמיים, ואינה חייבת לממן את המוכרים שאינם רשמיים. (חזן: בעשורים האחרונים חלה נסיגה מכך). בעקבות עתירה לבג"ץ ב-2003[5], קבע חוזר מנכ"ל[6] מדרג: למוכר שאינו רשמי 75% מרשמי, למוסד פטור 55%; חריגים - מוסדות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, המקבלים 100%.
  • בעקבותיו, "חוק נהרי": סעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי[7], חיוב המדינה לממן מוסד "מוכר שאינו רשמי" באותו יחס כמו רשמיים; מתיר לרשות המקומית לממן אפילו יותר מכך; אושר בהליך מזורז.
    • "חוק גפני", תיקון לחוק חינוך ממלכתי[8]: רשות מקומית רשאית לתקצב מוסד גם בשווה-כסף, כגון עובדים (חוסר שקיפות); אושר בהליך מזורז של יום אחד.
  • בעקבותיהם, תיקון (תק' 9 ב 1) לתקנות מוסדות מוכרים: השר רשאי לשקול שלא לממן מוסד מוכר, אם המימון עלול לפגוע בממלכתי. (על פי זה, פסק דין חיואר: אין לתת הכרה בבי"ס, מחשש שיפגע באחרים - תקנה 3(א1) לתקנות מוסדות מוכרים -?)
  • סיכום - נראים שני תהליכים סותרים: פסילה של החלטות המשרד, שלא לאשר מוסדות פרטיים; ואישור של החלטות שלא לתקצב פרטיים.

נגישוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ועדת האו"מ לזכויות, לנגישות 3 מימדים (פרי-חזן: הם אותה מטבע): איסור הפליה; נגישות פיזית; נגישות כלכלית

  • הפליה והדרה במוסדות מוכרים: בג"ץ טבקה קבע שהאיסור הוא חלק מזכויות התלמיד, כי הפליה פוגעת בו לכל חייו.

איסור הפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק זכויות התלמיד, ס' 5; חוק איסור הפליה, ס' 3(א). זוהי עברה פלילית. מנכ"ל המשרד רשאי לצוות על סגירת ביה"ס; וכן ניתן לתבוע תביעה אזרחית, ולקבל פיצוי ללא הוכחת נזק.
  • אסור למיין תלמידים; חריג לדוגמה: בי"ס לאומנויות, שם המיון על בסיס של כישורי אומנות. בפועל - לא נאכף מספיק, ובתי ספר מיינו בפועל ע"י תשלומים להסעות, למשל. ב-2006, בעקבות פס"ד, גיבש המשרד נוהל למניעת אפליה (במוכרים לא רשמיים, על יסודיים).
  • בג"ץ בית הספר בעמנואל (בית יעקב): הפרדה בין אשכנזיות-חסידיות לבין מזרחיות. בעתירה מ-2006, לאחר שכשלו הפשרות, נקבע שמותר לאפיין רק על פי אמת מידה שעליה יקום המוסד - ולא סתם עפ"י עדה. המשרד לא עשה דבר, הוגשה בקשה לבית המשפט העליון עפ"י פקודת בזיון בית הדין, והמשרד הציב אולטימטום. ההפרדה בוטלה, אבל האשכנזיות לא באו. ב-2010 בית המשפט הורה לאסור את ההורים; האבות נכלאו, האמהות לא התייצבו. הגיע סוף שנה"ל, התקיימו ימי "קירוב לבבות", נציגת המדינה הודיעה שהפרשה הסתיימה; ללא קשר לכאורה, הסכים משרד החינוך להקים לאשכנזים מוסד פטור נפרד, שבשבילו ההורים הסכימו לוותר על "זכותם" לתקצוב. בית המשפט הודיע, שאסור לתקצב (למשך שנה אחת בלבד...), גם לא מהרשות המקומית; שהוא מקווה שהמוסד החדש לא נועד להמשיך את ההפרדה, מפני שתקוותו היא שאין קשר למקרה... ושבכל מקרה, אם יהיה לו תקצוב - פתוחה הדרך לבג"ץ. אם כי - יש הסבורים שהסנקציות לא מידתיות. התברר, שהמשרד נמנע בקביעות מלהתעמת, בעיקר מסיבות פוליטיות - למרות תלונות רבות על אפליה. עד היום אין פיקוח על מנגנוני המיון, בנוסף לכך שגבולות האיסור אינם חדים.

נגישות פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש "נראות" ונכונות של החוק, אבל שיקולים תקציביים דוחים את מימושו זמן רב.

היבטים בחוק:

נגישות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק לימוד חובה חינם (1949): חל על 3 שנים בגן, ו-12 שנים בבי"ס; אם כי החלתו על שנתיים ראשונות (גיל 3-4) ואחרונות עדיין לא הושלמה נכון ל-2011. בינתיים קיימים צווים עוקפים, כדי להחילם.
  • תשלומי הורים מותרים על פי ס' 6(ד) לחוק: ביטוח תאונות, בריאות השן; תשלומי-רשות: תרבות, טיולים, מסיבות, השאלת ספרים, הזנה; ועוד. תכניות לימוד נוספות (תל"ן): ס' 8 בחוק חינוך ממלכתי, וס' 6(ה) לחוק לימוד-חובה. שעות תל"ן גדלו מ-3 ל-5 בשבוע. ממלכתיים-דתיים רשאים לגבות יותר, לתכנית תורנית נוספת של 5 שעות ביום. ניתן לגבות מהורים ל"רכישת שירותים מרצון" (חוזר מנכ"ל, 2002): חוגים, רכישה מרוכזת של ספרים, אינטרנט, לומדות, עיתון בית-ספר; יש סעיף המאפשר תרומות הורים "לשיפור בית הספר (כגון: מזגנים ומחשבים)", וכן לסיוע לתלמידים נזקקים. המשרד מגביל מדי שנה, אולם בתי-ספר רבים חורגים, והמשרד לא אוכף. גביה גדולה מהמותר מאפיינת: כיתות מצוינוּת, מופ"ת, מגמות אומנות; מדיניות המשרד לאחרונה היא להסדיר את החינוך ייחודי בתוך הציבורי, ולא למנוע - על-מנת להגביל את גידול החינוך הלא-ציבורי. הוצאה מותרת שאינה בחובת המדינה: הסעות. ביהמ"ש: ראוי שהמשרד יקבע גם כאן מדיניות; עד שיקבע - כל רשות מקומית עושה כרצונה, ונוצרים עוד פערים.
  • המשרד קבע כללים לחסכון בהוצאות על ספרי לימוד: קביעת ספר ל-5 שנים; הגבלת כתיבה;[9]
  • פרי-חזן: משרד החינוך לא נאבק בפערים כלכליים, כי נוח לו שיש הורים שמשלמים וכך לא נוטשים לחינוך הפרטי (שמתוקצב מכוח חוק, ועל כן פורח).

קבילוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כולל שני חלקים: תוכן, ואופן לימוד. פרי-חזן: מכוון בעיקר ל-לא ציבוריים

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקצועות ליבה; חוק חינוך ממלכתי: תכנית יסוד שהיא 75% מהתוכן - תנאי להכרה. בפועל - מעולם לא נאכף. עד 1999 לא הייתה תכנית ליבה; בג"ץ פריצקי[10] הביא לניסוח מופשט; תכנית ליבה פורסמה רק ב-2003, בעקבות בג"ץ ארגון המורים[11]; בג"ץ קיבל את כל טענות המשרד, ולא דן כלל בהפרת זכותם של התלמידים לחינוך הולם. ב-2008 הוגש בג"ץ המרכז לפלורליזם יהודי, וביהמ"ש ביקר בחריפות את שרת החינוך על כך שלא נוצלו 3 שנות הארכה לקביעת ליבה. פסק הדין נועד ליישב את זכות ההורים לאוטונומיה חינוכית, עם זכות המדינה להבטיח מינימום של חינוך הולם. ביהמ"ש הודיע על כוונתו לחייב את המדינה, אך נמנע מפני שהדבר היה בהליכי חקיקה. בפועל, עבדה הכנסת על חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, הפוטר בתי"ס תיכונים חרדיים לבנים ("ישיבות קטנות") מלימודי ליבה, בתנאי שאינם סותרים את "ערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית". החוק התקבל בהיעדרות מכוונת של חברי כנסת שאינם חרדים. על כן, המקצועות המחייבים את כולם הם רק שפת-אם, מתמטיקה ותנ"ך. גם במוסדות המלמדים מקצועות ליבה - אין תכניות מאושרות, או שהן מיושנות מאד ועל כן אין כל דרך לכפות את הלימוד. ואילו באלה שמלמדים רק 3 מקצועות המצב גרוע יותר[12]
  • המשרד מנסה לפקח על ליבה ע"י בחינות, מה שגורם להסטת שעות למקצועות מדידים, ולהפרטה גוברת של הלימוד. בחרדיים אין כמעט פיקוח (אינם ניגשים למיצ"ב, למרות חיוב המשרד), ומעט המפקחים הם חרדים בעצמם, שלא כפופים למפמ"רים. אין כלל מיפוי של המוסדות החרדיים, ולכן יש מוסדות ותלמידים "נעלמים". חוזר מנכ"ל חדש (2011) דורש לימודי אנגלית בכיתות ד'-ח', אבל הוא לא מזכיר חובת השתתפות במיצ"ב; הוא אינו תנאי לתקצוב; ויש בו רק רשימת מקצועות ללא תכנים.

אופן הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מספר תלמידים בכיתה
    • כיתה תקנית בישראל מונה בין 20 ל-40. ב-2007 התווסף לחוק לימוד חובה סעיף 12ד', המחייב בכיתות א-ב לא יותר מ-20 תלמידים, בלפחות 10 שעות שבועיות; נקבעה תחולה ל-2012, ש(נכון ל-2011) דחתה פעמיים ע"י חוק ההסדרים ל-2014.
    • הממשלה החליטה ב-2008 לצמצם כיתה ל-32, אבל לא יישמה. ארגון המורים עתר לביה"ד הארצי לעבודה, וזה פסק שההחלטה מחייבת, ואסר על הממשלה למסמס אותה ע"י טריקים של תקציב. מאז החל תהליך איטי של הקטנה, אך ב-2011, עדיין כרבע מהכיתות גדולות מ-32; בכיתה ממוצעת יש 27 (וזה כולל הפרטיים, בהם כיתות קטנות), לעומת ה-OECD: בו יש 21 ביסודי, ו-24 בתיכון.
  • אלימות
    • דו"ח ועדת וילנאי, 1999, הוביל לחוזר מנכ"ל לצמצום האלימות
    • חוק זכויות התלמיד, 2000: מועמד להרחקה מבי"ס לצמיתות בגלל אלימות זכאי לשימוע בפני ההנהלה, ערר בפני ועדה מחוזית, ועתירה לבי"מ לעניינים מנהליים.
    • ב-2009 נקבע המאבק באלימות יעד מרכזי; תוקן החוק כך שניתן להרחיק לצמיתות לפני הערר; ב-2010 הוצע לבטל את החוק, ההצעה נדחתה בועדת השרים לחקיקה.
    • גבתון טוען, שהרחקה לצמיתות (שהיא תמיד למוסד גרוע יותר) פוגעת במורחק (שהוא תמיד מאוכלוסיה מוחלשת, שלא יכולה לדאוג לחינוכו) כעונש, במקום לפעול כאמצעי מניעה[13].
    • פרטיות - לאחרונה ננקטו אמצעים כמו: חיפוש בתיקים והצבת מצלמות; נוצרה דילמה בין מניעת אלימות לבין פגיעה בפרטיות.

מותאמוּת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאמה למעגלי השתייכות תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך מותאם למעגלי השתייכות תרבותיים: חד-תרבותיות חינוכית במערכת מתבזרת

  • הזכות לחינוך מותאם למעגלי ההשתייכות התרבותיים, מוכרת ע"י: ועדת האו"מ לזכויות; אמנת זכויות הילד; חוק חינוך ממלכתי; ואף בג"ץ עמנואל. עם זאת, בג"ץ גם קבע שיש גבול להכרה בזכויות הנובעות מזרמים ותת-זרמים: מעבר להכרה בפיצול לרשתות "החינוך העצמאי" ו"מעיין החינוך התורני", אין בסיס בדין המתיר פיצול נוסף "בין בתי ספר בעלי אופי חרדי שמרני ובתי ספר בעלי אופי חרדי שמרני יותר"[14].
  • בישראל, אין שוויון בין יהודים וערבים בעניין המותאמות. יהודים יכולים לבחור את זרם החינוך; ערבים יכולים רק להתאימו לזרם יחיד. ליהודים יש מועצות מייעצות לשר; לחינוך הערבי תוקנה מועצה מייעצת ב-1996, אך סמכויותיה מצומצמות, והיא לא מתפקדת.
  • גם אצל היהודים אין הכרה במותאמות לכולם: בממלכתי רווחת גישת כור היתוך, שבפועל מדירה את התרבות המזרחית. יונה[15], סבירסקי ודגן-בוזגלו[16]: תכנית הלימודים הרשמית יוצרת זרות אצל מזרחים, בגלל השימוש במאפיינים אירופיים-מערביים באופן כמעט בלעדי. זוהי סיבה עיקרית להצלחה של ש"ס, ולהצלחת הרשת שלה, מעיין החינוך התורני, לגייס לא-חרדים[17]. פרי-חזן: זוהי סיבה עיקרית לעידוד של חינוך לא-רשמי ע"י המערכת עצמה![18].
  • בשנות ה-90 החלה להתגבש מדיניות חלקית של הכרה במעגלי השתייכות של תלמידים "עולים": 1994, מרכז היגוי של עולי אתיופיה במשרד; 1996, חוזר מנכל המתיר להשתמש בשפת המוצא; 2001, חוזר המנחה לא להציע שינוי שמות, אלא לדון במקורות השמות. אבל, המחקר מצביע שאלה מאפיינים זמניים, ולא מצביעים על התפתחות של רב-תרבותיות; אמנם, חוזר מנכ"ל מ-2011 מצביע על שינוי: בתי"ס שבהם עולים רבים ייחשבו "רב-תרבותיים" וישקפו זאת. מדיניות "כור ההיתוך" הובילה ליצירת מוסדות נפרדים, תרבותית: רשת מופ"ת, ומעיין החינוך. התופעה משתלבת במגמת ההפרטה בחינוך: ברשמי - האפשרות לגבות יותר תשלומי הורים לתגבור; בלא-רשמי - באוטונומיה פדגוגית ומנהלית, תקציבים גבוהים ועידוד יציאה מהרשמי. גבתון, ובנפרד סבירסקי, דגן-בוזגלו: התומכים בכך באים משני הקצוות - קבוצות אתניות שרוצות לשמר את זהותן או שמודרות מהרשמי; וקפיטליסטים שרוצים לצמצמם מעורבות המדינה וליצור מערכת אליטיסטית ונפרדת. פרי-חזן: כך, רק חלק מהקהילות נהנות מהמותאמות; יונה: הדבר לא נובע מהכרה ברב-תרבותיות, אלא ממאבקים פוליטיים.

התאמה ליכולת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך המותאם ליכולות לימודיות: חינוך מיוחד, חינוך למצטיינים ומה שביניהם

  • חוק חינוך מיוחד, 1998 קובע זכות לחינוך חינם לבעלי כל המוגבלויות, בין במסגרת מיוחדת ובין בשילוב. לא נקבע חיוב לממן בשילוב, אבל בג"ץ ית"ד, 2002[19] קבע שזה משתמע. החוק תוקן כך שחייב מימון. רק אחרי בג"ץ נוסף (2002) חויבה המדינה לממן.
  • אגף מחוננים פועל במשרד כ-30 שנה, אך מוזנח. אין חוק שמחייב מימון. ב-2010 קבע חוזר מנכ"ל את זכותם לחינוך מותאם[20]. ועדת היגוי הוקמה ב-2003.
  • סיוע לתלמידים עולים חדשים הוא חלקי מאד, תלוי ברשויות מקומיות ובקרנות פרטיות. יש גם התנגשות של זכויות, בין זכות לחינוך מותאם (מסגרת מיוחדת לעולים) לבין איסור אפליה, או סכנה של הסללה ועמדת מוצא נמוכה: מקרים של בתי"ס לאתיופים בלבד. יוצאי ברה"מ מתבדלים מרצון, מסיבות של התאמת שפה, תרבות (ואולי כי הרמה נמוכה מדי?).

התאמה לרצון התלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השתתפות בתהליך החינוכי: חוק זכויות התלמיד (2000) קובע חובה לעודד הקמת מועצת תלמידים; שיתוף נציג בשימוע בהליך הרחקה לצמיתות; תיקון לפקודת העיריות (2000) קובע שתלמיד יהיה חבר ועדה לקידום מעמד הילד בעירייה.
  • ביקורת ומחאה: חלופה למועצת התלמידים הארצית (2004), שביתות בגלל ועדת דוברת (2005), ובמחאה על הקיצוץ בחינוך (2006)[21]. איסור השתתפות בהפגנות בשעות הלימודים נקבע בחוזר מנכ"ל (2001); חופש הביטוי בביה"ס נקבע פנימית; לא נידון עד היום בבימ"ש.
  • בחירה: קיימת בחירה גדולה בבגרות, אם כי זו יוצרת הסללה[22]. מעלה דילמה של איזון בין בחירה מרובה, לבין מניעת הסללה; כיום המגמה היא לצמצם את הבחירה בבגרות כדי למקד במקצועות ליבה. החינוך הטכנולוגי נסגר כתוצאה מטענות להסללה, והיום הוא חוזר לדרישת צרכים מקצועיים וצרכי המדינה, ואיתו חוזרת הדילמה[23].
  • בבתי"ס חרדים לבנים אין כמעט בחירה, כי מעטים ניגשים לבגרות; לבנות יש בחירה רבה יחסית, כי הן רוכשות מקצוע כדי לפרנס את בעליהן.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימוש בפועל של הזכות לחינוך לא נקבע כתוצאה מדיון ציבורי ענייני, אלא מתהליך של מאבק בין: חקיקה מיושנת, חסרה, סותרת, ולא מיושמת; לבין כוחות פוליטיים-מגזריים חזקים.

פרי-חזן: זה מצב שמבטא את מקומו הנמוך של החינוך בסדר העדיפות. שדה הפעולה היעיל הוא הפוליטיקה, אך יש לנתק את הדיון מאילוצים קואליציוניים וכלכליים. המלצתהּ - חוק יסוד: זכויות חברתיות, שכולל את הזכות לחינוך (הצעה קיימת מ-1996)[24].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החוג למנהיגות ולמדיניות בחינוך, אוניברסיטת חיפה
  2. ^ בג"ץ 7426/08, טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך
  3. ^ "על בסיס ניתוח של נתוני ה- OECD, כותבת רות קלינוב כי שכר המורים בישראל נמוך מאוד, הן בהשוואה לשכר המורים במדינות אחרות בעלות תמ"ג דומה לנפש, והן בהשוואה למשכורת שיכלו המורים להשתכר אילו פנו לתעסוקה שאינה הוראה. לדבריה, השכר הנמוך עשוי להסביר את הקושי של מערכת החינוך לגייס מורים "איכותיים". מפרספקטיבה זו, הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", שבמסגרתן עלה שכרם של חלק מהמורים, עשויות לתרום למימוש רחב יותר של הזכות לחינוך ציבורי זמין. כך גם תכניות שונות שיישם משרד החינוך בשנים האחרונות במטרה למשוך ללימודי הוראה סטודנטים מצטיינים, ביניהן תכנית "חותם" להסבת אקדמאים מצטיינים להוראה, תכניות הסבה של עובדי היי-טק להוראה וכן מלגות שכר לימוד לסטודנטים מצטיינים ולסטודנטים המשלבים תואר שני עם תעודת הוראה."
  4. ^ עמ"נ (מנהליים ת"א) 52641-12-10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ' חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע"מ
  5. ^ בג"ץ 1614/00, בית הספר הריאלי בחיפה נ' משרד החינוך
  6. ^ "תקצוב מערכת החינוך היסודי – מעבר לתקן דיפרנציאלי לתלמיד", חוזר מנכ"ל משרד החינוך
  7. ^ יוזמת משולם נהרי, תיקון מס.7 לחוק, 2007
  8. ^ יוזמת משה גפני, תיקון מס. 11 לחוק, 2009
  9. ^ חוק השאלת ספרי לימוד, 2000 - נדחה ארבע פעמים באמצעות חוק ההסדרים, נכנס לתוקף רק בשנת 2010; החלתו תארך עוד מספר שנים.
  10. ^ בג"ץ 2751/99 פריצקי נ' שר החינוך והתרבות; שירה בן ששון-פורסטנברג: [1]
  11. ^ בג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל -יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נט(3) 224 (2004)
  12. ^ שי פירון, בטרם היה שר החינוך: בבתי-ספר חרדיים יש מתמטיקה, "אבל גם למידה של לוח הכפל על פי מסכת סוכה... יכולה להיחשב כלימודי מתמטיקה לצורך העניין." [2]
  13. ^ דן גבתון, לאיזה תלמיד החוק דואג? חוק זכויות התלמיד: תרומתו ותפקידו בראי הפסיקה, משפט ועסקים יד 767 (2012)
  14. ^ בג"ץ 10749/08 מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ' משרד החינוך, פס' 33. כשם שתלמידי החינוך הרשמי זכאים למימון הסעה רק לבית-הספר הקרוב לביתם, כך גם תלמידי החינוך החרדי.
  15. ^ יוסי יונה, בזכות ההבדל: הפרויקט הרב -תרבותי בישראל 60,67 (2005)
  16. ^ שלמה סבירסקי ונוגה דגן-בוזגלו, יעדים לתיקון החינוך: לקראת קידום כלל התלמידים בישראל 30 (מרכז אדוה, 2011) [3]
  17. ^ הנרייט דהאן-כלב, עדתיות בישראל – נקודת-מבט פוסט-מודרנית מודרניות, פוסט-מודרניות וחינוך, 197, 214 (1999)
  18. ^ לטם פרי-חזן, תהליכי הסדרת החינוך החרדי בישראל – פוליטיקה, משפט ומה שביניהם, רגולציה בחינוך: משילות מבוזרת במערכת כאוטית (יוסי יונה עורך, 2013)
  19. ^ בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 842–843 (2002)
  20. ^ תלמידים מחוננים – תכניות ייחודיות ונהלים להפעלתן וליישומן, חוזר מנכ"ל משרד החינוך ע/8(ב), 1.5-1, ס' 1.3 (התש"ע) [4]
  21. ^ מורן זל'קוביץ', היום: שביתת תלמידים בגלל הקיצוץ בחינוך, באתר ynet
  22. ^ שוכן, זהבי, אלמוג, בחינה מחודשת של בית הספר העל-יסודי המקצועי הטכנולוגי (מכון מנדל לחינוך) [5]
  23. ^ יוסי דהאן, חזרתו של הפיאודליזם החינוכי, העוקץ 2010; אברהם פרנק, האם מערכת החינוך חוזרת להסללה?, עבודה שחורה 2010
  24. ^ חוק יסוד: זכויות חברתיות