משתמש:Bosmit79/אליהו רוזנברג

אליהו רוזנברג

אליהו (משה אלי) רוזנברג, 10 במאי 1924- 23 בספטמבר 2010, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, כאחד מהמעטים שנבחרו לעבודת כפייה במחנה, חזה בכל חלקיו של תהליך ההשמדה. עד תביעה במשפטים שנערכו בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמשפטיהם של אדולף אייכמן 1961 ושל איוואן דמיאניוק 1987.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו (משה אלי) רוזנברג נולד בוורשה בתאריך 10 במאי 1924 לבית יהודי מסורתי. אביו חיים, היה בעל בית מלאכה קטן למראות וזגוגיות. אמו רבקה, הייתה עקרת בית. אליהו היה בן בכור ולו שלוש אחיות: גיטה, סימה ונחה.

מלחמת העולם השנייה החלה בשנת 1939 בעודו בן 15. בשלהי דצמבר 1940, בעוד אביו שב הביתה ובידו מעט מזון וחלב, נעצרה מספר בלוקים ליד ביתם משאית גרמנית ממנה קפץ הנהג עם את חפירה והחל להכות בעוברים ושבים. אביו חיים, הספיק לברוח לחצר בית סמוכה, אך נהג המשאית הגרמני רדף אחריו והיכה בראשו עם האת, מכות מהן נפטר זמן קצר לאחר מכן.

טרבלינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ספטמבר 1942, גורשו אליהו, אימו ושלוש אחיותיו מגטו ורשה למחנה המוות טרבלינקה. בהגיעם למחנה, הופרד אליהו מאימו ואחיותי, כאשר מאוחר יותר נודע לו כי הן הומתו ביום הגעתן למחנה בתאי הגזים. עם הפרדתו מבנות משפחתו, הסתנן אליהו לקבוצת יהודים שעבדה בעבודות הכפייה במחנה, ובכך ניצל משליחתו לתאי הגזים יחד עם יהודים נוספים שהורדו מקרונות הרכבת. במהלך ימיו הראשונים בטרבלינקה, עבד אליהו במיון נעליים במחנה 1 בטרבלינקה, מחנה העבודה. לאחר מספר ימים, קצין ס"ס ביקש מעובדי המחנה להתנדב לעבודה קלה. אליהו התנדב והועבר עם יתר המתנדבים (כעשרים במספר) למחנה 2 בטרבלינקה, מחנה המוות. במהלך החודשים הראשונים בטרבלינקה עבד רוזנברג בהעברת גוויות מתאי הגזים לקברים הגדולים שנחפרו במחנה. בשלב מאוחר יותר, כאשר הוחלט לאחר ביקור הימלר במחנה, להוציא את הגוויות מהקברים ולשרוף אותן, הועסק בשריפת גוויות המומתים.

האנשים שנכנסו האחרונים לתאי הגאזים קיבלו דקירות בגופות שלהם בכידונים, היות והאנשים האחרונים ראו כבר מה שנעשה בפנים ולא רצו להיכנס. 400 איש נכנסו לתא הגאז הקטן. הם נדחפו לבד ויצרו את הכמות המלאה של האנשים, כך שהספיקו בקושי לסגור את הדלת החיצונית של התא...שמענו צעקות "שמע ישראל", “אבא", “אמא",כעבור 35 דקות הם היו מתים.

— משפט אייכמן

במהלך המרד בטרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943, הצליח רוזנברג להימלט ממחנה ההשמדה. רוזנברג שרד מספר חודשים ביער עם קבוצת יהודים נוספים שברחו מן המחנה, ואף מצא מקלט אצל זוג פולנים כפריים שנתנו לו מחסה (אשר לימים הוענק להם תואר חסידי אומות עולם על סיועם לרוזנברג). לאחר שהצבא האדום כבש את האיזור, הצטרף רוזנברג לשורות הצבא הפולני, על מנת להילחם בגרמנים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה, השתחרר רוזנברג מהצבא הפולני, הצטרף לשורות ההגנה, וביקש לעלות לארץ ישראל על מנת להצטרף ללוחמים היהודים במאבקם נגד הערבים. בקשתו נענתה והוא הועבר לאיטליה ותחת שם בדוי עלה על מטוס לארץ ישראל ונחת בחיפה. עם הגעתו ארצה, גויס מיד לצבא והועבר לירושלים הנצורה, שם נפצע פעמיים במהלך הקרבות. בשנת 1949 שוחרר מהצבא והחל בבניית חייו.

הנצחת זיכרון השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מן הצבא, נישא רוזנברג לעדינה, לבית ולדמן, ניצולת שואה מאוקראינה, לזוג נולדו שתי בנות. רוזנברג ומשפחתו חיו רוב שנותיהם בבת ים.

רוזנברג שם לו למטרה לספר את שחווה, על מנת שהשואה לא תישכח ולא תחזור שנית. במסגרת זו, לקח חלק במסעות רבים לפולין עם קבוצות נוער. כמו כן שימש כעד תביעה במשפטים רבים נגד הנאצים ועושי דברם. ביניהם, משפט אייכמן שנערך בירושלים בשנת 1961.

בתחילת שנות השמונים, עת שזומן לתחנת המשטרה על מנת לעבור על תצלומי אזרחים אמריקאים החשודים שנכנסו לארצות הברית תוך הסתרת עברם בשירות הנאצים, זיהה רוזנברג את תצלומו של איוון דמיאניוק כ"איוון האיום" ששירת במחנה טרבלינקה. אירוע, שגרר לאחריו את הבאתו של דמיאניוק לישראל והעמדתו לדין. רוזנברג שימש כעד מרכזי מטעם התביעה במשפט דמיאניוק, ובמהלך עדותו תיאר בפרוטרוט את מסכת ההשמדה במחנה המוות טרבלינקה. סביב עדותו של רוזנברג התעוררה מחלוקת משום שבמהלך שנות ה-40 לאחר בריחתו מן המחנה, העיד ש"איוואן האיום" נהרג במהלך המרד. זאת משום שנמלטים מן המחנה התפארו בפניו כי חיסלו את "איוואן האיום". השופטים קיבלו את עדותו שמדובר בעדות שמיעה בלבד.

עדותו המצולמת של אליהו רוזנברג מונצחת במוזיאון יד ושם בירושלים. עדות בכתב ידו של רוזנברג על מחנה המוות טרבלינקה שנכתבה עם תום המלחמה, שמורה במוזיאון היהודי בוורשה.

רוזנברג נפטר בתאריך 23 בספטמבר 2010. רעייתו, עדינה הלכה לעולמה באוגוסט 2007.