משתמש:BrobdingnaG/ארגז חול
ספרדית (español או castellano) היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו-אירופיות.
ספרדית היא אחת השפות המדוברות והנפוצות ביותר בעולם: דוברים אותה מאות מיליוני איש בארצות רבות מסביב לעולם, מתוכן כעשרים מדינות אף קבעו את הספרדית כשפתן הרשמית. היא גם אחת השפות הרשמיות של מספר ארגונים בינלאומיים, ביניהם האומות המאוחדות והאיחוד האירופי.
המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה-10 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית שדוברה במושבות העבר של האימפריה הרומית בימי הביניים המוקדמים, והתפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית. מאוחר יותר התפתחו מספר ניבים של ספרדית שנבדלים זה מזה בעיקר בהגייה, בדקדוק ובאוצר מילים.
בין השפות שהתפתחו מתוך הספרדית היא השפה היהודית לאדינו, המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד, וכן חכיתיה, שהיא ניב צפון-אפריקאי של לאדינו.
שמות השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני השמות העצמיים של השפה הספרדית הם español ו-castellano.
מקור השם español (אספניול) הוא השם España, שמה העצמי של ספרד. המונח הספציפי español בצורתו הסופית לקוח מהמילה espaignol בשפה האוקסיטנית, מילה שמוצאה מהמילה Hispaniolus בלטינית של ימי הביניים (Hispania, היספניה, היה השם הלטיני שהרומאים העניקו לחצי האי האיברי).
השם castellano (קסטֶיָאנוֹ או קסטז'נו; קסטיליאנית בעברית) נגזר משמה של ממלכת קסטיליה ממנה התפתחה ספרד. פירוש שמה של ממלכת קסטיליה הוא "ארץ הטירות", שכן בזמן הכיבוש המוסלמי של רוב חצי האי האיברי הייתה הממלכה מוקפת טירות.
אף כי שני השמות חופפים מבחינת משמעותם, ברוב המדינות דוברות הספרדית ישנה העדפה לאחד מהשמות על פני השני. העדפה זו נובעת בדרך כלל מסיבות שונות, לרוב סיבות פוליטיות, אידאולוגיות ותרבותיות. בדרום אמריקה בדרך כלל מעדיפים את השם castellano, בעוד שבמרכז אמריקה העדיפות היא לשם español. בספרד השימוש בשם español הוא כאשר מדובר על השפה כעל שפתה הלאומית של ספרד (בהשוואה לשפות אחרות כגון אנגלית, ערבית, רוסית וכדומה), ובשם castellano כהתייחסות לאחת משפות ספרד (בהשוואה לקטלאנית, גליסית ובסקית).
שם השפה בעברית, ספרדית, נגזר מהשם המסורתי לחצי האי האיברי, ספרד, שניתן לו על ידי היהודים בימי הביניים.
התפתחות השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שורשיה של השפה הספרדית נעוצים בלטינית הוולגרית שדוברה בצפון היספניה. שפה זו התפתחה תוך ספיגת השפעות ממספר שפות שונות, כגון בסקית ושפות איברו-קלטיות שהיו מדוברות באזור לפני השלטון הרומאי. פלישת הוויזיגותים לחצי האי האיברי הביאה איתה השפעות גרמאניות. אך ההשפעה הגדולה ביותר הייתה של השפה הערבית, שהייתה מדוברת ברוב חלקי חצי האי האיברי בתקופת השלטון המוסלמי שהחל במאה ה-8.
הטקסט הקדום ביותר הכתוב בשפה הספרדית הוא Cartularios de Valpuesta המתוארך למאה ה-10 לערך. טקסט קדום נוסף הוא Glosas Emilianiense, המתוארך לסוף המאה ה-10 או תחילת המאה ה-11, אם כי יש חוקרים הטוענים שהטקסט אינו כתוב בשפה הספרדית אלא בשפה קדומה יותר.
עם התקדמות הרקונקיסטה לעבר דרום חצי-האי האיברי ואיחוד הממלכות הנוצריות תחת כתר ספרדי אחד, השפה הספרדית התפשטה ברחבי חצי-האי האיברי. בשנת 1492 (שנת סיום הרקונקיסטה וגילויה של אמריקה) יצא לאור הספר Grammatica מאת אנטוניו דה נבריחה (Antonio de Nebrija), שהיה הספר הראשון שעסק בדקדוק הספרדי (והראשון שעסק בדקדוק של שפה אירופית מודרנית כלשהי).
כיבוש אמריקה והקמת המושבות הספרדיות שם תרמו להתפשטות השפה הספרדית ברוב חלקי יבשת אמריקה. האימפריה הספרדית כללה גם את הפיליפינים שבאסיה, שם ספרדית הייתה השפה הרשמית עד שנת 1973, ושטחים באפריקה (סהרה המערבית וגינאה המשוונית, בין השאר). בגינאה המשוונית ספרדית היא עדיין שפה רשמית, ובסהרה המערבית ספרדית היא השפה המדוברת ביותר אחרי הערבית.
תפוצה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות הערכות שונות לגבי מספר דוברי הספרדית בעולם. על פי אתר האינטרנט "אתנולוג" (Ethnologue)[2], מספר דוברי הספרדית כשפת אם עומד על 329 מיליון איש, מה שמציב שפה זו במקום השני בעולם מבחינת מספר הדוברים כשפת אם, אחרי סינית מנדרינית. לפי הערכות אחרות, המספר הכולל של דוברי ספרדית, הן כשפת אם והן כשפה זרה, נע בין 400 ל-500 מיליון איש. מכון סרוונטס (Instituto Cervantes), הפועל לקידום השפה הספרדית ולהפצתה בעולם, אומד את מספר האנשים הלומדים ספרדית כשפה זרה בכ-14 מיליון איש ב-90 מדינות[3].
כמו כן, אתנולוג מונה 44 מדינות בהן ספרדית מדוברת במידה זו או אחרת. בכ-20 ממדינות אלו ספרדית היא השפה הרשמית או העיקרית: ספרד, מרבית מדינות אמריקה הלטינית וגינאה המשוונית. בארצות הברית זוהי שפת המיעוט הגדולה ביותר, והיא מדוברת לרוב בפי ההיספנים.
ניבים ודיאלקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתוצאה מתפוצתה הגדולה של השפה הספרדית ברחבי העולם, אך טבעי שיהיו לה ניבים רבים הנבדלים זה מזה בעיקר בהגייה, בדקדוק ובאוצר המילים. למרות זאת, ההבדלים בין הניבים השונים אינם כה גדולים, ודובר ניב אחד יוכל להבין דובר ניב אחר ללא קושי או עם מעט מאמץ. להלן נסקור את ההבדלים העיקריים בין ניבים אלו.
הגייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- c, s, z - בניבים של צפון ספרד נשתמרה ההבחנה המקורית בהגיית עיצורים אלו: העיצור s נהגה /s/ (ס), בעוד שהעיצורים z ו-c (לפני התנועות e ו-i) נהגים /θ/ (ת', כהגיית th במילה האנגלית think). בשאר הניבים הבחנה זו אבדה וכל שלושת העיצורים נהגים באותו אופן, בין אם כ-/s/ (תופעה המכונה seseo) ובין אם כ-/θ/ (תופעה המכונה ceceo). ה-seseo קיים בכל הניבים האמריקאיים ובחלקים מספרד, בעוד שה-ceceo מצוי באזורים מסוימים באנדלוסיה.
- ll, y - כמעט בכל הניבים הגיית ll זהה להגיית y (תופעה המכונה yeísmo). ברוב הניבים הגיית שתי אותיות אלו היא /j/ (י עיצורית), בעוד שבאזור הריו דה לה פלטה (ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי) הן נהגות /ʒ/ (ז') או /ʃ/ (ש). רק במקצת המקומות קיים הבדל בהגייה - האות ll נהגית /ʎ/ (כעין לְי) והאות y נהגית /j/.
מערכת הכתב הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האלפבית הספרדי, שהתפתח מתוך האלפבית הלטיני, הוא בן 29 אותיות:
A B C CH D E F G H I J K L LL M N Ñ O P Q R S T U V W X Y Z
הדיגרפים ch ו-ll, כמו גם האות ñ (שהתפתחה מתוך הדיגרף nn), נחשבים לאותיות בפני עצמן ולכן זכו למקום משלהם באלפבית הספרדי. האותיות k ו-w משמשות אך ורק לכתיבת מילים שאולות משפות זרות (כגון המילה whiskey השאולה מאנגלית).
אותיות המייצגות תנועות (a e i o u) עשויות להופיע בליווי הסימן הדיאקריטי ´ שלו שני תפקידים שונים: האחד לסימון מיקום ההטעמה במילה והשני לשם הבחנה בין מילים הומוגרפיות. כמו כן, האות u עשויה להופיע עם הסימן הדיאקריטי ¨ שמטרתו לסמן כי אות זו נהגית ואינה נאלמת בצירופים güe, güi.
בנוסף לסימני הפיסוק הרגילים, ישנם שני סימני פיסוק ייחודים לספרדית: סימן שאלה הפוך (¿) הפותח משפטי שאלה, וסימן קריאה הפוך (¡) הפותח משפטי קריאה.
פונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרדית קיימות חמש תנועות שונות:
| קדמיות | מרכזיות | אחוריות | |
|---|---|---|---|
| סגורות | i | u | |
| אמצעיות | e | o | |
| פתוחות | a |
רצף של שתי תנועות נוטה להפוך לדיפתונג. מבחינים בין 14 דיפתונגים שונים המחולקים ל-8 דיפתונגים "עולים" (שבהם התנועה הראשונה מבין השתיים הופכת לחצי עיצור) ול-6 "יורדים" (התנועה השנייה הופכת לחצי עיצור). קיימים גם טריתונגים אחדים, כגון /wei/ במילה buey.
עיצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניתן להבחין בין 17 ל-19 עיצורים שונים (מספר העיצורים תלוי בדיאלקט), עליהם יש להוסיף מספר אלופונים. העיצורים השונים וחלק מהאלופונים מוצגים בטבלה שלהלן:
| דו-שפתיים | שפתיים שיניים | שיניים | מכתשיים | בתר-מכתשיים | חכיים | וילוניים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אפיים | m | n | ɲ | |||||||||||
| פוצצים | p | b | t | d | k | g | ||||||||
| חוככים | [β] | f | (θ) | [ð] | s | ʝ | x | [ɣ] | ||||||
| מחוככים | ʧ | |||||||||||||
| מורעדים | r | |||||||||||||
| חבוטים | ɾ | |||||||||||||
| מקורבים צדיים | l | (ʎ) | ||||||||||||
- העיצורים המוקפים בסוגריים עגולים () מצויים רק בחלק מהדיאלקטים.
- העיצורים המוקפים בסוגריים רבועים [] הם אלופונים.
הטעמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההטעמה בספרדית היא על פי רוב באחת משתי ההברות האחרונות של המילה, אך לעתים גם בהברה השלישית מהסוף ובמקרים מסוימים אפילו בהברה הרביעית מהסוף.
ההטעמה מצייתת בדרך כלל לשני כללים בסיסיים:
- אם המילה מסתיימת בתנועה או באחד מהעיצורים s ו-n, ההטעמה היא בהברה הלפני-אחרונה במילה (הטעמה מלעילית).
- אם המילה מסתיימת בעיצור שאינו s או n, ההטעמה היא בהברה האחרונה במילה (הטעמה מלרעית).
אולם לכללים אלו יש חריגים רבים; בחריגים אלו התנועה המוטעמת מסומנת באמצעות הסימן הדיאקריטי ´. כך למשל במילה árbol (עץ), שנהגית במלעיל למרות שהיא מסתיימת בעיצור שאינו s או n.
אוצר מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דקדוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינה בלשנית, ספרדית היא שפה סינתטית, כלומר רוב המילים בה מורכבות מבסיס וממוספיות שנותנות מידע נוסף על משמעות המילה ועל תפקידה התחבירי במשפט. בפרט, זוהי שפה נוטה - יש בה מערכות נטייה שונות עבור שמות עצם, שמות תואר ופעלים.
שמות העצם נוטים לפי מין (זכר ונקבה) ומספר (יחיד ורבים). בדרך כלל אפשר לזהות את המין הדקדוקי של מילה נתונה לפי הסיומת שלה (למשל, סיומת -o לזכר וסיומת -a לנקבה), אך לא תמיד הדבר אפשרי. קיימים גם שמות עצם המתפקדים הן כזכר והן כנקבה. צורת הרבים מתקבלת על ידי הוספת סיומת הרבים -s או -es לצורת היחיד. לשמות עצם אין יחסות, שכן מערכת היחסות שהתקיימה בלטינית אבדה כמעט לחלוטין עם התפתחות השפה הספרדית.
לפני שם עצם מיודע תבוא תווית יידוע. יש ארבע מיליות כאלה, בהתאם למין ולמספר של שם העצם אותו הן מיידעות, ובנוסף להן קיימת גם תווית יידוע חמישית, ממין סתמי (לא זכר ולא נקבה), אשר מופיעה כאשר שם העצם אינו נזכר במפורש ואין יודעים את מינו הדקדוקי.
גם שמות התואר נוטים לפי מין ומספר, ומקיימים התאם במין ובמספר ביניהם לבין שמות העצם. שמות התואר בדרך כלל באים אחרי שמות העצם אותם הם מתארים, אם כי הם עשויים להופיע גם לפניהם (במקרים מסוימים אף תוך כדי שינוי משמעות).
כינויי הגוף מתחלקים לשלושה גופים (גוף ראשון, גוף שני וגוף שלישי) בשני מספרים (יחיד ורבים). חלק מכינויי הגוף נוטים גם לפי מין. בגוף שני ישנה הבחנה בין פנייה פמיליארית לבין פניית כבוד, אולם אופן השימוש בפניות אלו משתנה ממדינה למדינה (ולעתים אף בתוך המדינות עצמן). באופן כללי ניתן לומר כי פניית הכבוד ננקטת בדרך כלל כאשר פונים לאדם מבוגר או בעל תפקיד רם.
מערכת הפועל מורכבת יחסית, שכן הפועל נוטה לא רק לפי גוף ומספר, אלא גם לפי זמן, מודוס ואספקט, ולפיכך לכל פועל עשויות להיות צורות רבות הנבדלות זו מזו בעיקר בסיומות. נוהגים לקבץ את הפעלים השונים לשלוש קבוצות נטייה לפי סיומת צורת המקור של הפועל (-ar, -er, -ir), כך שלפעלים מאותה קבוצת נטייה יש אותן סיומות בכל נטייה. עם זאת, יש פעלים חריגים רבים שאינם מתאימים לגמרי (או כלל לא מתאימים) לאחת משלוש קבוצות נטייה אלו.
ישנם שלושה מודוסים: ציווי, אינדיקטיב (indicativo) וסוביונקטיב (subjuntivo). הציווי משמש להבעת הוראה ודרישה, ומצוי רק בגוף שני. האינדיקטיב משמש לציון פעולות ממשיות שהתרחשו או יתרחשו במציאות, ואילו הסוביונקטיב משמש לציון יחסו של הדובר כלפי הפעולה - האם הוא מעוניין שהפעולה תתרחש, האם לדעתו הפעולה אכן התרחשה במציאות, וכו'. בכל אחד משני המודוסים האחרונים קיימים זמנים שונים, כגון "הווה פשוט" (presente simple) או "עבר מושלם" (pretérito perfecto). ישנו מודוס נוסף - התנאי (condicional), אשר משמש לציון התרחשות פוטנציאלית של הפעולה, או לציון פעולה עתידית ביחס לפעולה אחרת שהתרחשה בעבר. אולם האקדמיה המלכותית הספרדית אינה מתייחסת אליו כאל מודוס של ממש אלא כחלק ממערכת הזמנים של המודוס האינדיקטיבי.
סדר המילים במשפט הוא על פי רוב SVO (נושא-נשוא-מושא), אך סדר המילים הוא גמיש במידה מסוימת וניתן לסטות ממנו במקרים מסוימים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האקדמיה המלכותית הספרדית (Real Academia Española)
- המילון של האקדמיה המלכותית הספרדית
- מכון סרוונטס (Instituto Cervantes) - לקידום השפה הספרדית והוראתה בעולם (למכון זה יש סניף בתל אביב)
- El Castellano - אתר המוקדש לשפה הספרדית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שפה רשמית דה פקטו. על פי חוק, לספרדית ולשפות הילידיות המדוברות במקסיקו יש מעמד זהה, והן מוגדרות "שפות לאומיות".
- ^ Summary by language size | Ethnologue
- ^ El español es el segundo idioma que más se estudia en el mundo, según el Instituto Cervantes | Cultura | EL PAÍS