משתמש:EilonAdan/דקמווריאט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדקמוויראט (בלטינית: decemviri legibus scribundis) הייתה מועצה בת עשרה חברים אשר נבחרה ב450 ו451 לפנ״ס לכהונה של שנה בכל פעם, לשם כתיבת החוק הרומי. לאור עיוותי צדק חברתיים רבים ועימותים פוליטיים בין הפטריקים (האריסטוקרטיה) והפלבאים (פעילים פוליטיים בקרב הציבור הרחב) בתוך החברה הרומית, הוחלט כי על החוקים להיות אחידים ונגישים לכל. לשם כך, הוחלט כי גם הקונסולים (מנהיגי הפטריקים) וגם הטריבונים (מנהיגי הפלבאים) יוותרו על כוח שלטונם לטובת הדקמווירים (חברי הדקמוויראט).[1] בתום כתיבת עשר לוחות החוקים הראשוניים וקץ שנת כהונת הדקמוויראט הראשון, עלה לשלטון הדקמוויראט השני וכתב את שני החוקים הנוספים אשר חתמו את החוק הרומי. על פי המסורת, הדקמוויראט השני גילה סממנים רודניים, והונשל מכוחו לאחר התקוממות אזרחית של הפלבאים.

הרקע להקמת הדקמוויראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של קונסול רומני מלווה על ידי שני ליקטורים

במהלך המאה החמישית והרביעית לפני הספירה, שתי המאות הראשונות של הרפובליקה הרומית, הייתה החברה הרומית שסועה בשורה של עימותים על רקע חברתי, שהבולט שבינם הוא המאבק בין הפטריקים והפלבאים.[2]

הפטריקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפטריקים היוו את הגרעין הקשה של האריסטוקרטיה הרומית. יוקרתם נבעה מהיותם צאצאים למשפחות (gens) החזקות ברומי הקדומה. אלו הפרידו את עצמם מיתר החברה על ידי איסור נישואין בין בני מעמדם ובני המעמדות האחרים.[3] הפטריקים השתלטו על מיטב המשרות הדתיות והפוליטיות של רומא.[4] עוד בתקופת המלוכה הייתה משׂרת האינטררקס (interrex), שלטון בן חמישה ימים בזמן שבין מלכים, הייתה שמורה רק לבני המעמד הפטריקי. בכך הם הבטיחו את בלעדיותם על בחירת המלכים. לאחר סילוק מלכה האחרון של רומא, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, וכינון הרפובליקה בשנה 509 לפנה״ס, הוקם מוסד הקונסולאט הפטריקי. הקונסולים, שניים מבכירי המעמד הפטריקי, נבחרו והתחלפו מדי שנה כדי להנהיג את הרפובליקה ולפקד על הצבא. בנוסף, הוקם הסנאט הפטריקי, שאויש בעיקר פטריקים בלבד, ואשר מטרתו לייעץ לקונסולים המכהנים.[5] לצד הפטריקים עמדו שכבות רחבות מקרב הציבור השמרן ברומא.

בעיית האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמות החקלאיות, אשר היו בבעלותם הפרטית של רוב הציבור, היו קטנות ומצומצמות ולא הספיקו לגדול תבואה מספקת לפרנסת משפחה. לפיכך, הישרדותם הייתה תלויה בחכירת אדמת מדינה (ager publicus), אדמות חקלאיות ציבוריות בבעלות המדינה אשר לרוב נכבשו מעמים שכנים לרומא והוחכרו לאזרחים. למעשה, הפטריקים, עשירי וחזקי החברה, השתלטו על רוב אדמות המדינה הללו והפכו אותן לנחלתם הפרטית. בתמורה לשימוש חקלאי באדמתם דרשו בעלי האדמות שירותים, תשלום או נאמנות אישית. כתוצאה מכך, אזרחים רבים נאלצו ללוות כספים ושקעו בחובות.[6]

נקסום (שיעבוד הגוף)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליוויס טיטוס

שני חוקים היו תקפים אז למקרה שחקלאי לווה כספים כדי לשכור אדמות ולא פרע את חובו:

  1. סטיפולטיו (stipulatio): המלווה מורשה לתפוס ולהרוג או למכור את החייב לעבדות מחוץ לרומא אם הורשע באי פירעון חובו בבית הדין.
  2. נקסום (בלטינית: nexum). חייב אשר נקלע למצב בו איננו יכול להחזיר את חובותיו יכול היה לבחור להשתעבד מרצונו לחזקת המלווה מבלי לאבד את זכויותיו האזרחיות. החייב יכול היה לפדות את עצמו בחזרה אם נפרעו חובותיו על ידי אדם אחר, או אם המלווה הגדיר את תקופת השעבוד מראש וזו הסתיימה.[7]

המשבר הכלכלי החמור אשר פקד את איטליה כולה הגדיל את מספר לו֗וי הכספים אשר לא הצליחו לפרוע את חובותיהם. דוגמה לבעיית החובות נמצאת בסיפורו של הזקן אשר מתואר בספרו של ליוויוס. הזקן, איש צבא לשעבר, איבד את אדמותיו אשר נשרפו על ידי כוחות אויב ונקלע לחובות כלכליים. הזקן לווה כספים ממלווים בריבית כדי לשלם מסים למדינה, אך משלא הצליח להשיב את חובותיו שיעבד את עצמו מרצון (נקסום) לידי נושיו ועונה על ידם באכזריות. הזקן הגיע לפורום כדי למחות על עוולותיו, מחזה שזעזע את הציבור שנאסף במקום ועורר מהומה בקרב משועבדים (nexi) נוספים.[8]

הפלבס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב. ברלוסיני (1849) - פרישת ההמון להר האוונטינוס

החיכוך המתמשך בין המעמדות ותחושת חוסר הצדק שהוחרפה על-ידי המשבר הכלכלי הביאה להתאגדותם של הפלבאים (בלטינית: plebs, plēbēs).[9] על פי המסורת התאגדו הפלבאים לראשונה בשנת 494 לפנ׳, במטרה להגן על זכויותיהם בפני שרירות השלטון הפטריקי.[10] הם הקימו לעצמם מועצה (Concilium Plebis), אשר הייתה פתוחה להשתתפות על ידי כל אזרח רומאי לא-פטריקי.[11] מנהיגי האסיפה והמעמד הפלבאי נקראו טריבונים. סמכותם וביטחונם של הטריבונים הובטחו על-ידי חוק מקודש, אשר קבע כי גוף הטריבון המכהן קדוש, ומי שפוגע בו – חייו הפקר.[12]

מוסד השלטון הפלבאי צבר כוח רב והשתכלל עד שבאמצע המאה החמישית לפני הספירה, ניתנה לטריבונים זכות הטלת וטו על החלטות מדיניות שהתקבלו באסיפה הפטריקית (הסנאט).[13] בשנת 462 לפנ׳ העלה טריבון בשם גאיוס טרנטיליוס הארסה (Terentilius) דרישה להסדיר ולפרסם את חוקי רומא, במטרה להגביל ולאזן את סמכויותיהם השלטוניות של הקונסולים.[14] הפטריקים הצליחו לדחות את חקיקת החוקים לזמן מה, אך לאחר כעשור של לחץ פלבאי עקבי התקבלה ההחלטה כי כלל המגיסטרטים (שליטים), קונסולים וטריבונים כאחד, יוותרו על סמכויותיהם השלטוניות ויפנו את מקומם למועצה של עשרה נבחרים שתיקרא: "הדקמוויראט".[15] בידי חברי הדקמוויראט הופקדה הסמכות לכתיבת החוק הרומי ומילוי הסמכויות השלטוניות השונות בעת כהונתם. כדי ללמוד את הנושא, נשלחה משלחת רומית רשמית לאתונה וערים יווניות נוספות על מנת להכיר את חוקי היוונים, ובפרט את חוקי סולון.[16]

הדקמוויראט הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן חברי הדקמוויראט הראשון:

הדקמוויראט הראשון החל את כהונתו בשנת 451 לפני הספירה. למרות לחצם של הפלבאים למנות גם את אנשיהם[17], הרכבו של הדקמוויראט מנה עשרה פטריקים, אשר בראשם שני הקונסולים אשר ויתרו על משרת הקונסולאט באותה השנה לטובת הקמת הדקמוויראט, טיטוס גנוסיוס ואפיוס קלאודיוס קראסוס (Appius Claudius Crassus). קונסול בדימוס, פ' סטיוס, צורף גם הוא לצוות המחוקקים, לאור תמיכתו הרבה בכתיבת חוקה בעת כהונתו מספר שנים קודם לכן. בנוסף, התווספו שלושת הנציבים אשר נשלחו ליוון כדי ללמוד את חוקת סולון היוונית: ג' יוליוס, א' מאניליוס וס' סולפיקיוס. על פי ליוויוס, ארבעת הדקמוויראטים הנותרים, פ' ססטיוס, פ' קוריאטיוס, ט' רומיליוס וס' פוסטימיוס, מנכבדי זקני רומא, נבחרו מתוך אמונה כי גילם המופלג ימנע מהם לבצע התנגדות אלימה להחלטות שאר המליאה. [18]

הדקמוויראט הראשון התנהל בצורה חלקה ונטולת מחלוקת לאורך כל שנת כהונתו. כל דקמוויר בתורו משל על האסיפה בה הוכרעו ענייני הממשל השוטפים, ובה נכתבו חוקי רומא. מנהיג המליאה, אשר התחלף מדי יום, הוקף על ידי תריסר ליקטורים (שומרים חמושים), אשר החזיקו בידם את הפסקס (fasces), צרור של זמורות אשר סימל סמכות שיפוטית ושלטונית. לאחר כתיבת הטיוטה, נחרטו החוקים על לוחות ברונזה והוצגו לאספת הקנטוריות, אשר יעצה לדקמוורים כיצד לשפרם. לאחר מתן חוות דעתם, הסעיפים השנויים במחלוקת הובאו לכדי דיון פומבי. כל זאת נעשה, על פי ליוויוס, כדי שהחוקים החדשים יטיבו עם כלל אזרחי רומא, ועל מנת שהחוקה תכתב על ידי העם ולא תיכפה עליו על ידי אחרים. לאחר תיקונם ואשרורם, פורסמו עשרת הלוחות ברבים. [19]

תריסר הלוחות

עשרת לוחות החוקים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקים אלו נחשבים על ידי רבים כיסודם של החוק הרומי. הם לא נכתבו יש מאין, אלא בוססו על פי הנורמות החברתיות, החוקים הבלתי כתובים של החברה. מהחוקים ניתן ללמוד לגבי התפיסה הרומית בנושאי צדק, שוויון וענישה. החקיקה עסקה מדרך הטבע בפשעים כרצח וגנבה, אך גם בדיני רכוש, אדמות ועבדות, ובנוסף לכך בזכויות האזרחיות בתחום הפרטי ׁ(דיני משפחה, נישואין וכדומה) וברשות הציבור (נאמנות למדינה, שוחד בעת תפקיד פוליטי וכדומה) .[20]

להלן חוקים נבחרים מתוך עשרת הלוחות הראשונים: [21]

  • לוח I:
    "אם התובע מזמן את הנתבע לבית משפט, הנתבע מחויב להתייצב. אם איננו מגיע על התובע לזמן עדים, ורק אז להביא את הנתבע בכוח למשפט. אם הנתבע הינו זקן או חולה, על התובע לספק לנתבע שוורים לתחבורה. התובע לא מוכרח לרפד את כרכרת השוורים אם איננו רוצה בכך."
  • לוח II:
    "הוא הזקוק לראיות, רשאי לעמוד מחוץ דלתו של עד הראיה אחת לשלושה ימים ולקרוא לו להעיד"
    "אם אדם גונב באישון לילה, נתפס ונהרג תוך כדי, הריגתו אינה עבירה. אם אדם גונב לאור יום, ונתפס תוך כדי המעשה, הוא יולקה ויהפוך לעבד של האדם אשר את רכושו ניסה לגנוב."
    "רכוש שנגנב יהיה תמיד שייך לבעליו החוקיים, גם לאחר זמן רב, ואפילו אם נמכר לצד ג'."
  • לוח III:
    "אדם אשר נמצא חייב בבית המשפט יקבל שלושים ימי חסד. לאחר שלושים הימים, גובה החוב רשאי להביאו לבית המשפט בכוח הזרוע. אם בבית המשפט החייב אינו מחזיר את חובו ואינו מציג ערב לחובותיו, הרי שגובה החוב רשאי לקחת את הנאשם תחת חזקתו. לשם כך רשאי בעל החוב לאזוקו בשלשלאות ומשקולת השוקלים לפחות 15 ליברות. אם בתום שישים ימי החזקה החייב עדיין לא שילם את חובו, רשאי בעל החוב למוכרו כעבד בארץ נכר או להורגו."
  • לוח IV:
    "ולד בעל עיוות קשה יומת במהרה"
    "ילד אשר נמכר על ידי אביו שלוש פעמים יהפוך חופשי מאביו."
    "ילד אשר נולד עשרה חודשים לאחר מות אביו לא יהיה זכאי לירושתו."
  • לוח V:
    "נשים, לאור קלות דעתם, יישארו תחת חסות גברית מגנה גם בבגרותן."
    "אזרח רומאי משוחרר (עבד לשעבר) אשר מת ללא צוואה או יורשים, יעביר את עזבונו לפטרונו"
  • לוח VI:
    "קשר בין גבר ואישה ייחשבו חוקיים אם נמשך לפחות שנה, והאישה לא נעדרה ממיטת הגבר יותר משלושה ימים."
  • לוח VII:
    "אם אדם, על ידי כישוף או קסם, ימנע מתבואה לגדול בשדה של אחר, הוא יועלה כקרבן לאלת התבואה, קרס."
    "אם אדם שר או כתב שיר אשר הוציא דיבתו של אחר, דינו הלקאה למוות."
    "פטרון אשר ירמה את הקליינט שלו, דינו מוות." "עד אשר יעיד דברי שקר יושלך למותו מהסלע הטארפיאני."
    "כל אדם אשר מטיל כישוף על אחר, אשר גורם למכושף לחולי או לאי פעילות או מתכנן להרעיל אדם אחר, יואשם בפשע חמור ויוצא להורג."
  • לוח VIII:
    "על בניינים להיות מרוחקים זה מזה לפחות שניים וחצי רגל."
    "על רחוב (כביש) להיות ברוחב של שמונה רגל, ושש-עשרה רגל בפיתול."
    "כאשר פרי נופל מעץ אל תוך אדמת השכן, זכותו של בעל העץ לאסוף את פריו"
    "אדם אשר אדמתו סמוכה לכביש ראשי רשאי לגדר אותה כפי שיראה לנכון. אם הוא לא מגדרה, רשאים עוברים ושבים לעבור באדמותיו עם חיותיהם היכן שיחפצו."
  • לוח IX:
    "אף אדם לא ינהל אסיפות בתוך העיר בשעת ליל."
    "שופט או בורר אשר הואשם בקבלת שוחד יוצא להורג."
    "אדם אשר שיתף פעולה עם אויב או העביר אזרח רומי לידי האויב, יוצא להורג."
    "הוצאה להורג של כל אדם אשר לא הורשע כחוק אסורה."
  • לוח X:
    "לנשים אסור להשחית ולשרוט פניהם בזמן הלווייה, ואל להם לקונן בצעקות על המת."
    "אין למשוח גופו של עבד אשר נפטר, או לקיים משתה או חגיגה לכבודו לאחר מותו"

הדקמוויראט השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן חברי הדקמוויראט השני:

בתום שנת כתיבת עשרת לוחות החוקים הראשונים הוסכם כי יש צורך בשני חוקים נוספים בכדי להשלים את החוקה. בכך, החלו הבחירות למושב הדקמוויראט השני. אפיוס קלאודיוס, אחד מחברי הדקמוויראט הראשון, חפץ להיבחר למשרה הפוליטית הרמה שנה שנייה ברציפות. איוש תפקיד פוליטי בכיר למעלה מכהונה אחת ברציפות היה מעשה אשר נתפס כבעל אופי רודני, ובלתי מקובל בימי הרפובליקה הרומית. לשם כך, חיבל אפיוס בבחירות לדקמוויראט השני והחל במסכת איומים ונאומים נלהבים. כדי לרצות אותו, הוא מונה על ידו הסנאטורים לתפקיד האחראי על הבחירות. בגלל שכהונה שנייה ברצף נראתה כטאבו כה גדול, לא האמינו עמיתיו כי תהיה לו התעוזה להציג את עצמו כמועמד. בעזרת קשריו הענפים בין חברי הסנאט, הוא אכן נבחר לכהונה שנייה כדקמוויר. אפיוס קידם את בחירתם של תשעה מועמדים נוספים לדקמוויראט אשר היו נחותים לו הן פוליטית והן חברתית, וביניהם חמישה חברים שלא היו פטריקים. מינוייהם של עמיתים הנחותים לו, כך האמין אפיוס, תאפשר לו שליטה בהם ובכך יוכל למשול כרודן על רומא.[22]

האזרחים הרומים בוחנים את תריסר הלוחות

שני לוחות החוקים הנוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקמוויראט השני הוסיף שני לוחות חוקים נוספים לעשרת הלוחות הקיימים ובכך חתמו את החוקה הרומית:[23]

להלן חוקים נבחרים מהלוחות הנוספים[24]:

  • לוח XI:
    "חל איסור נישואין בין פטריקי ופלבאי."
    " ענייני ציבור בעלי חשיבות גדולה מחייבים אישור העם על ידי הצבעה. בידי העם הכוח למנות מגיסטרטים, לגנות אזרחים ולאכוף את החוק. חוקים עכשוויים מחליפים את החוקים הישנים."
  • לוח XII:
    "עבד אשר גונב או גורם נזק לאדם אחד בידיעת בעליו, בעליו ישועבד לחזקת הקורבן כפיצוי על הנזק אשר עבדו גרם."


עשרת הטיראנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המקורות חל שינוי גדול באופי התנהגותו של אפיוס קלאודיוס לאחר בחירתו מחדש. אם מלכתחילה הציג עצמו כמנהיג ישר במהלך כהונתו הרי שבמהלך הדקמוויראט השני גילה את עורו האמיתי, והיטה את גוף השלטון הזה לעריצות.[25] כל אחד מחברי העשיריה הוקף על ידי תריסר ליקטורים אשר אחזו בצרור פסקס הכרוך סביב גרזן, אות ברור לכוחניות השלטון, וזאת למרות שנשיאת נשק בתוך חומות העיר הייתה אסורה בתכלית. ב-15 למאי 449, יום חילוף השלטון השנתי, סירבו חברי הדקמוויראט השני להרפות ממשרותיהם. כתוצאה מכך, לא התבצעו בחירות לראשות הטריבונאט והקונסולאט למרות שהדקמווירים סיימו את מטלתם כמחוקקים בתום שנת כהונתם. סירובם של אפיוס ועמיתיו להרפות ממשרותיהם גרם לאי-סדר בענייניה הפנים-פוליטיים של רומא.

עיקור הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]
חטיפת הנשים הסביניות - על פי המסורת, הסבינים תקפו את רומא לאחר שאלו חטפו ואנסו את נשותיהם [26]

שלטון הדקמוויראט השני, ובראשו אפיוס קלאודיוס, צינזר ועיקר את כוחם של בכירי הפטריקים. במשך כל שנת כהונתם לא נקרא הסנאט לייעוץ, אשרור או דיון אף לו פעם אחת. כך לדוגמה, בצל האיום הגובר של תקיפת הצבאות הסבינים והאייקווים, עמים אשר שכנו צפון מזרחית לעיר רומא, נקראו לראשונה הסנטורים לדיון בפורום לאחר תקופה ממושכת בה לא נקראו לבצע את חלקם הפעיל בענייני הממשל הרומים. הסנאטורים, אשר סירבו להתייצב לזימונם הראשון, הגיעו בסופו של דבר בקריאה משנית רק לאחר שנקנסו ואויימו.[27] בעת האסיפה, לא הורשו הסנאטורים לדון בחופשיות בנושאים פרט לאלו אשר הועלו נקודתית על ידי חברי הדקמוויראט.[28] פרט לקווינטוס קורנליוס, דודו המכובד של אפיוס הדקמוויר, אשר דיבר כנגד התנהלותו של אחיינו, פחדו אחרים להביע את התנגדותם למעשי השלטון מפחד לחייהם. כדי להשתיק ביקורת קראו הדקמווירים לסנאטורים לדחות את הדיון לגבי סוגיות השלטון, ולהתמקד באיום הצבאי של פלישת כוחות האויב. למרות שמאסו הסנאטורים מהשלטון הטיראני, הם הבינו כי סילוק שלטון הדקמוויראט בכוח הזרוע יוביל למרד ולהתחזקותם של יריבם הפוליטיים, האסיפה הפלבאית ומנהיגיהם הטריבונים.[29] בכך, דחה הסנאט את הדיון בפתרון הבעיות השלטוניות והשבת הסדר הפוליטי על כנו, ובתום המליאה אישר גיוס של כוח צבאי נרחב, פטריקי ופלבאי למלחמה בצבאות הסבינים.[30]

דיכוי הפלבאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון הדקמוויראט השני השליט טרור גם על בני המעמד הפלבאי. אפיוס דיכא ביד קשה התארגנויות פלבאיות לקימום אסיפת הפלבאים ותפקיד הטריבונאט. [31] תקרית בולטת, אשר ליוויוס מכנה "פשע בחסות הדקמווירים", היא הרצח של לוקיוס סיקיוס.[32] סיקיוס, טריבון פלבאי לשעבר אשר פיקד על כוח צבא פלבאי בזירת הלחימה הסבינית, זיהה את האיבה אשר חשו חייליו כלפי שלטון הדקמוויראט השני. בשיחות סודיות, הוא התסיס את חייליו ועודדם להחיות את אסיפת הפלבאים לכדי פרישה פלבאית מהרפובליקה. בעת סריקת שטח להקמת בסיס לחייליו, הותקף סיסיוס על ידי קבוצת חיילים מכוחותיו. סיקיוס מצא את מותו במארב אשר תוכנן על ידי הדקמווירים והוצא לפועל על ידי חייליו. התוקפים שבו למחנה והודיעו כי סיקיוס נהרג מידי כוח אויב. כאשר אנשיו הגיעו למקום מותו על מנת לקחת את גופתו, גילו כי היו אלה חיילים רומים אשר התנקשו בחייו ולא חיילי האויב. על מנת להקהות את החששות כי מותו היה חיסול פוליטי פנימי, הקפידו הדקמווירים להעניק לסיקיוס הלווית כבוד בעיר רומא על חשבון המדינה.

ניסיון האונס של ורגיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומנינו: מות ורגיניה

השערוריה השניה עליה מספר ליוויוס עסקה בעלמה פלבאית צעירה בשם ורגיניה, בתו של לוקיוס ורגיניוס, פלבאי בכיר, חייל ואזרח מוערך בחברה הרומית. על אף אירוסיה ללוקיוס איקיליוס (Lucius Icilius) , טריבון לשעבר, אפיוס קלאודיוס חשק בה וניסה לפתותה למיטתו בעזרת מתנות והבטחות. כאשר חיזוריו נדחו זמם קלאודיוס להשיג את מבוקשו בדרכי אלימות וכוח. בשעה שאביה של ורגיניה שירת במערכה מחוץ לכתלי העיר, שלח קלאודיוס את הקליינט שלו, בן חסותו, מרקוס קלאודיוס, כדי שזה יחטוף אותה ויביאה בכוח בפני בית המשפט בפורום. בבית המשפט טען קלאודיוס כי הנערה היא שפחתו, ולפיכך רכושו. בהגיעם לבית המשפט, השופט היה לא אחר מאשר אפיוס קלאודיוס בעצמו, הדקמוויר אשר רקם במו ידיו את המזימה. קלאודיוס האזין לטענותיו הבדויות של התובע אשר גרס כי ורגיניה נחטפה בצעירותה מחזקתו לבית אביה ורגיניוס. סביב המשפט הטעון התקבצו קרוביה של ורגיניה מלווים בהמון הרומי, וקראו לאפיוס לדחות את השימוע עד לשובו של אבי הנערה משדה הקרב. קלאודיוס הסכים לדחות את גזר הדין עד ליום המחרת ושחרר את ורגיניה לביתה כנגד ערבות כספית. עם זאת, הוא פסק כי במידה ואביה לא יתייצב תוך יממה לבית המשפט על מנת להגן על חפותה, היא תועבר לבעלותו של התובע, מרקוס קלאודיוס.[33]

פרנססקו דה מורה - מות ורגיניה (1760)

אפיוס מיהר לשלוח שליחים למחנה הצבאי עליו פיקד ורגיניוס על מנת להביאו למעצר ולחבל בשובו חזרה לעיר. מקרוביה של ורגיניה הקדימו את שליחיו, ומיהרו להחזירו כדי שיוכל להגן על חירות בתו בבית הדין.[34] ביום למחרת, התקהל ההמון הרומאי ברחבת הפורום והביע תמיכה עזה בורגיניוס. אפיוס עלה לכס השיפוט, וללא היסוס, קבע כי ורגיניה הינה עבד ותועבר לאלתר לחזקתו של קלאודיוס.[35] ורגיניוס מחה כנגד פסיקתו של הדקמוויר, אך התחנן להתייחד מספר דקות בחברת בתו והאומנת שלה לפני שתועבר לידי בעליה החדשים. כאשר הגיעו השלושה אל רגלי מקדש ונוס קלואקינה (Venus Cloacina), דקר ורגיניוס את בתו למוות וזעק כי מותה הוא הדרך היחידה בה יכל לשמר את חירותה. ארוסה של ורגיניה, איקיליוס ובני לוויתו, הציגו את גופתה המדממת של ורגיניה הצעירה לפני ההמון כהוכחה לנבזות ורשעות הלב של אפיוס קלאודיוס הדקמוויר.[36] ליוויוס גורס כי ההשלכות לטרגדיה של אירועי ורגיניה אינם נופלים מהשלכות האונס ומותה של לוקרטיה בשנת 510 לפני הספירה, אירוע טרגי אשר זעזע גם הוא את העם הרומי והוביל לסילוקם של המלכים הטיראניים.[37]

נפילת הדקמוויראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחי רומא אשר נכחו במשפט ורגיניה הזדעזעו ממעשי הזדון של אפיוס קלאודיוס. ברחוב הרומאי רווחה התחושה כי כעת הגיעה ההזדמנות להשיב לעצמם את חירותם וזכויותיהם. במטרה להפגין את כוחו, ציווה אפיוס להעלות את איקיליוס, ארוסה של ורגיניה, להישפט מולו בגין התרסה. לאור סירובו של איקיליוס להתייצב, שלח אפיוס את שומרי ראשו הליקטורים כדי להביאו בכוח למתן הדין. ההמון הנלהב חסם את דרכם של הליקטורים ולא אפשר להם להניח ידיהם על איקיליוס. בין אנשי הקהל נכחו לוקיוס ולריוס (Lucius Valerius Potitus) ומרקוס הוראטיוס (Marcus Horatius Barbatus), בכירים פטריקים שהתנגדו לעריצות הדקמווירים. ולריוס והוראטיוס הצהירו בריש גלי כי אפיוס והדקמווירים אינם השליטים הלגיטימיים של רומא. ההפגנה התפתחה במהרה לקטטה בה שבר ההמון את הפסקס אשר אחזו הליקטורים של אפיוס.  ולריוס עלה לנאום מול ההמון והורה לליקטורים לחדול מלהגן על חברי הדקמוויראט מכיוון שהשלטון לא עוד נמצא בידיהם. אפיוס חשש לחייו, נס על נפשו הרחק מהפורום, ונטל את חייו.[38]

הפרישה הפלבאית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להט ההתקוממות של ההמון הזועם בפורום זלג במהרה למחנה הצבאי הפלבאי, אשר היה תחת פיקודו של ורגיניוס האבל. ארבע מאות מאזרחי העיר הגיעו לתמוך בו ויידעו אותו ואת חייליו על המתרחש ברומא. אנשי צבאו של ורגיניוס אשר הזדהו עם כאב מפקדם, התאגדו, ערקו מעמדותיהם והתייצבו חמושים בגבעת האוונטינוס הקדושה אשר בתוך העיר רומא. אירוע זה מכונה "הפרישה הפלבאית השנייה" (Secessio Plebis). כאשר דרש הסנאט תשובות לגבי כוונותיהם, השיב לו הצבא המורד כי יענו רק לולריוס והוראטיוס.[39] הידיעה לגבי פרישה פלבאית נוספת התפשטה גם לחיילים פלבאים נוספים אשר נלחמו בגזרה הסאבינית. גם הם נטשו את עמדותיהם והצטרפו לאחיהם הפלבאים בגבעה. הסנאט חשש מהשלכות התקוממות הפלבאים. במטרה לרצותם, הואשמו חברי הדקמוויראט ברצח סיקיוס המפקד הפלבאי ובהפקרות ובזבזנות בעת תפקיד שלטוני. עם זאת, הסנאט העקר היסס להוקיע ולהוריד את הדקמווירים מהשלטון.[40] לאור לחץ העם אשר חשש בפני התקוממות אלימה של הפלבאים, החליטו הדקמווירים לוותר על משרתם מרצונם החופשי ולהעביר את סמכות שלטונם לסנאט. אפיוס קלאודיוס, כאמור, נס על נפשו מחשש לחייו, ובסופו של דבר התאבד.

בעקבות התפטרות הדקמוויראט התייצבו ולריוס והורציוס כנציגי הסנאט הפטריקי בפני הנהגת הפלבאים. איקיליוס, אשר מונה כדובר הפלבאים במשא ומתן מול השניים, הבטיח כי לפלבאים אין כוונות אלימות. עם זאת, הוא דרש את השבת כוחם של הטריבונים והשבת זכותם להטיל וטו על החלטות הסנאט. בנוסף, איקיליוס דרש נקמה בדקמווירים על ידי שריפתם על המוקד. ולריוס והוראטיוס הגיבו בחיוב לדרישותיו הפוליטיות, אך סירבו לדרישות הנקמה. ולריוס הסביר כי הסיבה לסירובו היא כי מעשי נקמה שכאלו עומדים בניגוד לחוקי וזכויות רומא אשר נלחמים הפלבאים להשיבם.[41] לאחר שהפלבאים התרצו מנכונותם של נציגי הסנאט להחזיר את דרכי השלטון והזכויות הפלבאיות על כנם, הם מינו עשרה טריבונים, חזרו מפרישתם, ושבו להוות חלק מהרפובליקה הרומית. גם משרת הקונסולאט הפטריקית החד שנתית שבה אל כוחה, לה נבחרו ולריוס והוראטיוס.[42]

ניתוח היסטורי מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הקדיש תשׂומת לב מרובה לשאלת מטרתו של הדקמוויראט כמוסד. תאוריה אחת גורסת כי בעוד הדקמוויראט הראשון נועד להיות זמני (עבור צרכי חקיקה), תפקידו של הדקמוויראט השני היה להוות גוף שלטוני קבוע אשר אינו מתחלף משנה לשנה.[43]. קורנל (Tim Cornell) סותר טענה זו, וקובע כי לו היה זה מצב הדברים, היו המגיסטרטים מוותרים על תפקידם במהלך הדקמוויראט השני ולא הראשון. בנוסף, טוען קורנל, אם הדקמוויראט השני מונה רק בגלל שהדקמוויראט הראשון לא סיים את כתיבת החוקים, אזי מטרת הדקמוויראט כמוסד היא להוות גוף מחוקק זמני.[44] בנוסף, הפיכתו של הדקמוויראט כמוסד שלטוני חדש במקום המגיסטרטים הישנים (טריבונים וקונסולים) נתפס על ידי היסטוריונים רבים כדרך לרצות את הפלבאים ולמזגם אל תוך הפוליטיקה הרומית. אם כך היה, העובדה כי הדקמוויראט הראשון מנה רק פטריקים סותרת תאוריה זו.[45]

תהייה נוספת עולה לגבי אופיים הניגודי של שני הדקמוויריאטים. יש הטוענים שקיומם של שני דקמווירים (האחד טוב בעוד השני רע) הינה אגדה מאוחרת אשר הומצאה על ידי כותבי המקורות כדי לטעון כי רוב החוקים היו חיוביים פרט לחוק איסור הנישואין המעורבים אשר נתפס כשלילי. קורנל סותר טיעון זה ומעלה שתי שאלות. אם הדקמוויראטים היו אכן אגדה אשר נועדה לגנות את חוק איסור הנישואין, מדוע אושרר על ידי הקונסולים אשר עלו לשלטון אחרי נפילת הדקמוויראט השני? בנוסף, איך יכול להיות כי חוק אשר אוסר נישואים בין פטריקים ופלבאים נכתב על ידי דקמוויראט אשר חבריו היו גם פטריקים וגם פלבאים?[46]

גם לגבי סיפור ניסיון האונס של ורגיניה על ידי אפיוס קלאודיוס קיימים ספקות. מומזן מציין כי ייתכן ותיאורו האנטגוניסטי של קלאודיוס הינו תוספת מאוחרת, אשר נבעה משנאה כלפי משפחת קלאודיוס (Claudii). הדמיון בין סיפורה של ורגיניה ולוקרטיה מחזקת את החשד כי סיפור זה אינו יותר מאגדה מסורתית.[47] [48]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

.Cicero, Marcus Tullius. The Republic: And, the Laws. Oxford University Press, 1998

.Cornell, Tim. The beginnings of Rome: Italy and Rome from the Bronze Age to the Punic Wars (c. 1000–264 BC). Routledge, 2012

.Livy. History of Rome. Vol. 2. Bell, 1915

.Mommsen, Theodor. Römische forschungen. Weidmann, 1879

.Niebuhr, Barthold Georg. The history of Rome. Vol. 1. Lea & Blanchard, 1844

.Ogilvie, Robert Maxwell. A commentary on Livy. Clarendon Press, 1965

Raaflaub, Kurt A. "From Protection and Defense to Offense and Participation: Stages in the Conflict of the Orders.”." Social Struggles in Archaic Rome: New .Perspectives on the Conflict of the Orders 2005

Steinberg, S. 'The Twelve Tables and Their Origins: An Eighteenth-Century Debate' Journal of the History of Ideas Vol. 43, No. 3 (1982) 379

.Thatcher, Oliver Joseph, ed. The library of original sources. Vol. 8. University Research Extension, 1907

אבי-יונה, מיכאל וישׂראל שצמן. תשמ"א (1981). אנציקלופדיה של העולם הקלאסי, ת"א-יפו: מעריב.

  1. ^ Cicero, M.T., The Republic: And, the Laws 2.61
  2. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.242
  3. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p. 245
  4. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.255
  5. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.251-2
  6. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.269
  7. ^ אבי-יונה, מיכאל וישׂראל שצמן. תשמ"א (1981). אנציקלופדיה של העולם הקלאסי עמ' 62. ת"א-יפו: מעריב.
  8. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.266
  9. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.265
  10. ^ Raaflaub, (ed.), chapter 7, From Protection and Decense to Offense and Participation: Stages in the Conflict of the Orders
  11. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.256
  12. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.259
  13. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p.260
  14. ^ Livy, The History of Rome 3.32
  15. ^ Cicero, M.T., The Republic: And, the Laws 2.61
  16. ^ Livy, The History of Rome 3.31.8
  17. ^ Livy, The History of Rome 3.32
  18. ^ Livy, The History of Rome 3.33
  19. ^ Livy, The History of Rome 3.33
  20. ^ Steinberg, S. 'The Twelve Tables and Their Origins: An Eighteenth-Century Debate' Journal of the History of Ideas Vol. 43, No. 3 (1982) 379
  21. ^ Oliver J. Thatcher, ed., The Library of Original Sources (Milwaukee: University Research Extension Co., 1901), Vol. III: The Roman World, pp. 9-11
  22. ^ Livy, The History of Rome 3.35.4
  23. ^ Livy, The History of Rome 3.34
  24. ^ Oliver J. Thatcher, ed., The Library of Original Sources (Milwaukee: University Research Extension Co., 1901), Vol. III: The Roman World, p.11
  25. ^ Livy, The History of Rome 3.36
  26. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         {{{מחבר}}}, The Rape of the Sabine Women, Wikipedia, 2017-07-06
  27. ^ Livy, The History of Rome 3.39.11-13
  28. ^ Livy, The History of Rome 3.40
  29. ^ Livy, The History of Rome 3.41.5
  30. ^ Livy, The History of Rome 3.41.7
  31. ^ Livy, The History of Rome 3.36.7
  32. ^ Livy, The History of Rome 3.43
  33. ^ Livy, The History of Rome 3.45
  34. ^ Livy, The History of Rome 3.46
  35. ^ Livy, The History of Rome 3.47
  36. ^ Livy, The History of Rome 3.4
  37. ^ Livy, The History of Rome 3.45
  38. ^ Livy, The History of Rome 3.49
  39. ^ Livy, The History of Rome 3.50
  40. ^ Livy, The History of Rome 3.51
  41. ^ Livy, The History of Rome 3.52
  42. ^ Livy, The History of Rome 3.53
  43. ^ Niebuhr, History Rome, (1837). II, p. 334
  44. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p. 273-274
  45. ^ Drummond A, Cambridge Ancient History2 VII.2 1989, pp. 113–142
  46. ^ Cornell, T.J., The Beginnings of Rome, p. 274
  47. ^ Ogilvie A Commentary on Livy, )(1965
  48. ^ Mommsen, Romische Forschungen, I (1864), pp. 285–318
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:EilonAdan/דקמווריאט&oldid=24740140"