משתמש:Gatt0 Nero/ארגז חול
גי ארנסט דבור (בצרפתית: Guy Ernest Debord ; נולד ב-28 בדצמבר 1931 בפריז - נפטר ב-30 בנובמבר 1994 בבלוו-לה-מונטאז') היה סופר, במאי קולנוע ופילוסוף צרפתי, ממייסדי האינטרנציונל הלטריסטי (1957-1952) והאינטרנציונל הסיטואציוניסטי (1972-1957).
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
חייו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גי דבור נולד בפריז ב28 בדצמבר 1931 למרסיאל דבור, רוקח שנפטר כאשר גי היה כבן ארבע, ולפאולט רוסי. לאחר מותו של אביו, שלחה אותו אמו להתגורר עם סבתו בווילת המשפחה באיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה, עזבה משפחת רוסי את הווילה באיטליה והיגרה בין מספר ערים, עד שהתיישבה בקאן. בעיר זו למד גי בבית הספר התיכון ושם החל להתעניין בקולנוע ובונדליזם. כבחור צעיר, התנגד דבור בצורה אקטיבית לפעולותיה של צרפת במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה והצטרף להפגנות שהתקיימו בפריז כנגד פעולות אלה.
מעורבתו בתנועה הלטריסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל 18 שב גי אל פריז, שם החל לגלות עניין בסוריאליזם ובאוונגרד האומנותי והספרותי. כשנה לאחר מכן הצטרף דבור אל התנועה הלטריסטית שהונהגה בצורה רודנית על ידי איזידור איזו. באוקטובר 1952 החלו להיווצר קרעים בתוך התנועה הלטריסטית, זאת כאשר אנשי האגף השמאלי הרדיקלי בתוך התנועה, בראשותו של דבור, שיבשו את מסיבת העיתונאים שערך צ'רלי צ'פלין במלון ריץ' שבפריז לרגל צאת סרטו אורות הבמה באמצעות זריקת חוברת, אותה כתבו קודם לכן, אל עבר הקהל. בתוך החוברת נכתב כי "אורות הבמה מוססו את האיפור מפרצופו של הפנטומימאי המבריק לכאורה, כל מה שנותר לנו לראות כעת הוא אדם זקן, עצוב ורודף בצע. לך הביתה מר צ'פלין." איזידור אשר שאף להבדיל את עצמו מחבריו הצעירים והרדיקליים טען כי לצ'פלין מגיע כבוד כאחד היוצרים הגדולים של אומנות הקולנוע. הקבוצה הרדיקלית אשר הרגישה כי איזידור הפך ללא רלוונטי, השיבה לו במילותיו שלו, "אנחנו מעריכים את חשיבות עבודתו של צ'פלין לזמן שלה, אבל אנחנו יודעים שהיום החדשנות מצויה במקום אחר, ו'אמיתות שמפסיקות לבדר הופכות לשקרים' (על פי מילותיו של איזידור)". בנוסף טענו כי "התרגיל הדחוף ביותר להגשמת החירות הוא השמדת האלילים". על סביב פולמוס זה החליטו אנשי האגף הרדיקלי לנתק את עצמם מהתנועה של איזידור ולהקים את האינטרנציונל הלטריסטי. גי דבור הגדיר שתי הגדרות שהיו חשובות, לטענת הקבוצה, להבנת מציאות הכרך המודרני: המונח הראשון הוא "פסיכוגיאוגרפיה", מונח אותו טבע דבור ב-1955 והגדיר אותו כ"למידת החוקים המדויקים וההשפעות הספציפיות של הסביבה הגיאוגרפית, בין אם שאורגנה במודע או שלא במודע, על הרגשות וההתנהגויות של הפרטים". המונח השני אותו טבע גי הוא "סחף" (בצרפתית:Dérive), אותו הגדיר כ"צורת התנהגות ניסיונית הקשורה לתנאי החברה האורבנית: היא טכניקה של מעברים מהירים בין סביבות מגוונות. והמונח מהווה גם את משך הפעילות של כל ניסיון כזה".
האינטרנציונל הסיטואציוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר ב1956, במסגרת "הקונגרס העולמי הראשון של האמנים החופשיים" שהתקיים באלבה שבאיטליה, מצאו חברי האינטרנציונל הלטריסטי מכנה משותף פוליטי ופילוסופי עם מספר קולקטיבים שהשתתפו בקונגרס, ויצרו איתם קשרים.
כחודש לפני הקמת הקבוצה, ביוני 1957 פרסם דבור את המניפסט הסיטואציוניסטי, תחת השם "דיווח על בנייתם של מצבים". בדיווח הוגדרה מטרתה הפוליטית המרכזית של התנועה כתנועה מהפכנית: "ראשית אנו מאמינים כי העולם חייב להשתנות. אנו משתוקקים לשינוי המשחרר ביותר שאפשר של החיים והחברה בה אנו מוצאים את עצמנו מוקפים. אנו יודעים כי שינוי כזה אפשרי באמצעות נקיטת פעולות רלוונטיות".
המניפסט הכיל בנוסף לכך, ביקורת חברתית כנגד התרבות הרשמית על היותה תרבות ריקנית, המגמדת ומעקרת כל פן של חתרנות.
ביולי 1957 הוקם האינטרנציונל הסיטואציוניסטי עם מיזוגן של שלוש קבוצות קטנות בעלות נטיות אומנותיות אוונגרדיות: האינטרנציונל הלטריסטי, התנועה הבינלאומית למען באוהאוס יצירתי (תנועה שהתפצלה מקוברה) והאגודה הפסיכוגיאוגרפית של לונדון. מאוחר יותר שאבה התנועה רעיונות גם מהתנועה הסוציאליסטית-ליברטרית הצרפתית "סוציאליזם או ברבריות" (בצרפתית:Socialisme ou Barbarie).
החבר הבולט ביותר בקבוצה היה גי דבור שנחשב לתאורטיקן מכובד ולמנהיג בפועל של הקבוצה. חברים בולטים נוספים כללו את התאורטיקן הבלגי ראול וואנייגם, הצייר ההולנדי קונסטנט ניוונהויס, הסופר האיטלקי-סקוטי אלכסנדר טרוקי, האמן הדני אסגר יורן, הארכיטקט ההונגרי ואיש המרד ההונגרי אטילה קוטאני והסופרת הצרפתייה מישל ברנשטיין (מי שהייתה חלק גם מהאינטרנציונל הלטריסטי ולה נישא דבור כבר ב1954).
ב1959 החלו הסיטואציוניסטים לשתף פעולה עם קבוצת אמנים גרמנית בשם "גרופה שפור" (בגרמנית:Gruppe SPUR) וב1961 הצטרפה קבוצה זו באופן רשמי אל האינטרנציונל הסיטואציוניסטי.
במשך ארבע השנים הראשונות מהיווצרותו, הציר המרכזי שהפעיל את האינטרנציונל הסיטואציוניסטי התבסס על שיתוף הפעולה בין דבור לאסגר יורן. לאסגר יורן היה תפקיד חשוב בארבע השנים הללו כמנהיג בקרב חברי הקבוצה וכאדם בעל כושר שכנוע, דבור לעומתו חסר את החום האישי ואת יכולת השכנוע למשוך אנשים בני לאומים וכישרונות שונים לשתף פעולה עם הסיטואציוניסטים, ולכן היה לו צורך בברית עם אדם שיוכל ליישב את האנוכיות והמריבות הקטנוניות שהתגלעו בין חברי הקבוצה.
ב1961, פרש אסגר יורן באופן חברי מהאינטרנציונל הסיטואציוניסטי, אך עדיין תמך באופן מלא בשאיפות ובתכני הקבוצה והמשיך לתמוך בה באופן פיננסי. משפרש, מריבות רבות החלו לבעבע בין חלקים שונים באינטרנציונל הסיטואציוניסטי וגרמו לפילוגים.
הפילוג הגדול הראשון התרחש עם סילוק "גרופה שפור" מהאינטרנציונל ב10 בפברואר 1962. חילוקי דעות רבים ושונים הובילו לשבר זה, אחד השורשים לשבר התרחש עוד לפני המיזוג הרשמי, בכנס הרביעי של הסיטואציוניסטים שהתקיים בלונדון ב1960, בדיון על המהות הפוליטית של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי, חברי "גרופה שפור" חלקו על תפיסת אנשי הגרעין של האינטרנציונל שגרסו כי המהפכה שתתרחש תסתמך על קיומו פרולטריון מהפכני. חברי הקבוצה הגרמנית טענו כי הם בספק בנוגע ליכולות המהפכניות של הפרולטריון להילחם כנגד המוסדות הביורוקרטים ששלטו בתנועותיו, לעומת זאת סברו חברי "גרופה שפור" כי על הסיטואציוניסטים לממש את תכנית המהפכה בעצמם באמצעות גיוס אמנים אוונגרדיים, אשר נמצאים בחברה הקיימת תחת תנאים בלתי נסבלים ויכולים לסמוך רק על עצמם למען יישום מהפכנותם.
גורם נוסף לסילוקם היה האשמתם של חברי "גרופה שפור" על ידי גרעין האינטרנציונל כי פעילותם מתבססת על "אי הבנה שיטתית של תזות הסיטואציוניזם", ובמשך הזמן אנשי הקבוצה לא הפנימו את ערכי הסיטואציוניסטים, אלא רק ניצלו אותם בכדי להשיג הצלחה כלכלית בשוק האומנות.
בסילוקם הייתה הכרה בכך ש"עקרונותיהם, שיטותיהם ומטרותיהם" של חברי "גרופה שפור" עומדים בניגוד משמעותי עם אלה של הסיטואציוניסטים. עם זאת, הפיצול לא גרם לאיבה בין הקבוצות, כמה חודשים לאחר הרחקתם מן הקבוצה - במסגרת תביעה משפטית שהתנהלה כנגד "גרופה שפור" ע"י המדינה הגרמנית, הביע דבור את הערכתו לקבוצה זו והגדיר אותה כקבוצה האומנותית המשמעותית היחידה שקיימת בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, והכריז כי רמתה שווה לשאר קבוצות האוונגרד הקיימות ברחבי העולם.
הפילוג השני שהתקיים בקרב האינטרנציונל הסיטואציוניסטי התרחש אף הוא ב1962, כאשר הפלג הסקנדינבי בראשות האמן הדני, יורגן נאש, סולקו מהארגון בעוון חוסר קפדנות תאורטית שדרשו חברי הקבוצה הצרפתית-בלגית בראשותו של דבור. הקבוצה הסקנדינבית המורחקת תכריז על עצמה מאוחר יותר בשם "האינטרנציונל הסיטואציוניסטי השני" , תוך ביסוס ארגונם בשוודיה. לטענת העיתונאי סטיוארט הום, שאהד את הקבוצה הסקנדינבית והחשיב את דבור כ"מיסטיקן, אידאליסט, אדם דוגמטי ושקרן", כי בעוד חברי הקבוצה הסקנדינבית שאפו לקרוא תיגר על ההפרדה בין האומנות והפוליטיקה לבין חיי היומיום, אנשי קבוצתו של דבור ביקשו להתרכז אך ורק במטרות פוליטיות תאורטיות.
ב1963 מרבית האינטרנציונל הורכב מחברי הקבוצה הצרפתית-בלגית בראשותם של גי דבור וראול וואנייגם, חברי קבוצה זו נטו יותר להתמקד בהיבטים הפוליטיים של הסיטואציוניזם מאשר בהיבטים האומנותיים שלו. שינוי זה בסדר העדיפויות גרם להתמקדות חברי הקבוצה בניתוח ביקורתי של המרקסיזם, ובתיאורית "חברת הראווה" של דבור. בתקופה זו החלה לגבור השפעתם של הסיטואציוניסטים על סטודנטים באוניברסיטאות המקומיות בצרפת. חמישה סטודנטים צרפתיים שהושפעו מהסיטואציוניזם, ניצלו את אדישותם של חבריהם, חדרו לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת שטרסבורג בנובמבר 1966 והחלו לעורר שערוריות אל מול הרשויות. פעולתם הראשונה הייתה יצירת "חברה להערכת האנרכיזם" שנקראה "החברה לשיקומם של קרל מרקס וראוואשול", פעולתם השנייה הייתה הפקעת כספי איגוד הסטודנטים למען פרסום המוני של רצועת הקומיקס של אנדרה ברטרנד - "חזרתו של הטור הצבאי של בואנוונטורה דורוטי" (שהיה אחד מן הכוחות האנרכיסטים הגדולים ביותר שהיו קיימים במסגרת מלחמת האזרחים בספרד). מאוחר יותר החמישה הזמינו את הסיטואציוניסטים לכתוב ביקורת על מצב האוניברסיטה של שטרסבורג, התוצאה הייתה הביקורת שנכתבה על ידי הסיטואציוניסט התוניסאי מוסטפה חאייתי תחת השם "על דלות חיי הסטודנט". הביקורת פורסמה בנובמבר 1966, ובמהרה התחבבה על אגודת הסטודנטים המרכזית בצרפת (בצרפתית:Union Nationale des Étudiants de France) שהשתמשה בקרנות אוניברסיטאיות בכדי להדפיס את הביקורת בעשרת אלפים עותקים, ובהמשך חולקה הביקורת בצורה המונית במהלך טקס לציון תחילת השנה האקדמית. מעשה זה עורר מחאה מידית בקרב התקשורת המקומית, הלאומית והבינלאומית. בשל ההפצה הנרחבת של המסה "על דלות חיי הסטודנט" הופצו הרעיונות הסטיאוציוניסטיים בקרב רבים והם הפכו למוכרים בקרב כלל השמאל הלא-סטליניסטי.
ב1968 מילאו הסיטואציוניסטים תפקיד משמעותי באירועי מאי 1968, כאשר במידה מסוימת האידאלים והנחות היסוד שלהם הם שהזינו את האירועים בזכות הבסיס התאורטי הנרחב שהם העניקו להמונים הצרפתים. בעוד מספר חברי האינטרנציונל הסיטואציוניסטי ירד בהתמדה במספר השנים שקדמו למאי 1968, אלה שנותרו חברים היו בעלי יכולת למלא את התפקידים המהפכניים אליהם התכוננו וציפו בסבלנות. למעשה, האידאולוגים הפעילים מאחורי האירועים המהפכניים בנאנטר, שטרסבורג ופריז מנו לא יותר מעשרה עד עשרים בני אדם. ציטוטים משניים מספרי המפתח של הסיטואציוניזם - "חברת הראווה" של דבור ו"על דלות חיי הסטודנט" של מוסטפה חאייתי נכתבו על קירות פריז ומספר ערים נוספות במהלך אירועי מאי 1968.
במהלך האירועים, שהכילו לא רק את פעילותם הרדיקלית של הסטודנטים, אלא גם את השביתה הכללית הגדולה ביותר שאי פעם התרחשה ועצרה כלכלה של מדינה מפותחת ומתועשת (שביתתם של כ-10 מיליון עובדים צרפתים), הסיטואציוניסטים אשר עמדו בניגוד לעמדתם של האיגודים המקצועיים הצרפתיים ובניגוד למפלגה הקומוניסטית הצרפתית שהחלו לצדד בממשלתו של דה גול בניסיון לעצור את המרד, קראו להקמת מועצות פועלים שישתלטו על המפעלים בעצמם, יגרשו את מנהיגי האיגודים המקצועיים ואת הביורוקרטים של השמאל, בכוונה להותיר את הכוח בידיהם של הפועלים במסגרת דמוקרטיה ישירה.