משתמש:Gveret Tered/ארגז חול/פליקס החתול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נא לא לערוך דף זה

הצעידה המפורסמת של פליקס מתוך הסרט "ענק כאוקיינוס" (1930)

פליקס החתול ('Felix The Cat') הינו דמות אנימציה מתקופת הראינוע.

פליקס הוא מדמויות האנימציה המוכרות ביותר בעולם, הן בזכות מאפייניו הפיזיים: גופו השחור לעומת פניו הלבנות עם עיניו וחיוכו הענקים, והן בזכות המצבים הסוריאליסטיים בסרטיו. הוא נחשב גם לראשון מדמויות הסרטים המצוירים שהיה לכוכב קולנוע אמיתי שהקהל נוהר לסרטיו.

פליקס נוצר באולפנו של פאט סאליבן, המפיק והאנימטור ממוצא אוסטרלי, אולם קיימת מחלוקת מיהו יוצרו המקורי. שניים טענו לזכויות יוצרים: פאט סאליבן והאנימטור האמריקאי אוטו מסנר, וקיימות עדויות לכאן ולכאן. אולם היסטוריונים רבים, בכללם ג'ון קנמקר, סבורים כי מסנר היה צייר הצללים של סאליבן.

הסרטים המצויירים בכיכובו של פליקס זכו להצלחה ופופולאריות חסרת תקדים בשנות ה-20. אולפני פאראמונט הפיצו את הסרטים המוקדמים מ-1919 עד 1921. מרגרט ג. ווינקלר הפיצה את הסרטונים מ-1922 עד 1925 ולאחר מכן הם הופצו על ידי אדיוקישונל פיקצ'רס עד 1928. ב1928 הופצו מחדש כמה מהם על ידי פירסט נשיונל. בשנים 1929 עד 1930 הם הופצו על ידי קופלי. ב-1936 זכה פליקס לתחיה קצרה בשלושה סרטים של אולפני ואן-ביורן, אך בעת הופעתו קצרת הימים בקולנוע הצבעוני כבר חלפה לה תהילת העבר. רוב השיווק של הדמות בשנות ה-20 נעשה על ידי סאליבן.

פליקס פרץ בסערה לתרבות ההמונים האמריקאית והעולמית. הוא זכה לככב ברצועת קומיקס משלו (שצויירה ע"י מסנר), ובמהרה הופיעה דמותו על מגוון מוצרי מרצ'נדייז. זמרי ג'אז כמו פול ויטמן שרו עליו, ודמותו שודרה בשידורי נסיון של הטלויזיה על ידי חברת RCA ב-1928.

אולם ההצלחה היתה קצרת ימים. הופעתם של סרטים מצוירים מדובבים, בעיקר מיקי מאוס של וולט דיסני, העיבה על התרומה האילמת של סאליבן ומסנר. אחיו של סאליבן הפיק כמה סרטוני פליקס מדובבים, אך גם הם לא השיבו לחתול את אהדת הקהל.

ישועתו של פליקס הגיעה מהטלויזיה. הטלויזיה בארצות הברית החלה לשדר סרטים מצויירים בכיכובו ב-1953. ג'ו אוריאולו, בן טיפוחיו של אוטו מסנר והמאייר החדש של רצועת הקומיקס של פליקס, קיבל את הזכויות ליצור סדרת טלויזיה של פליקס. הוא הוסיף דמויות חדשות, כמו פוינדקסטר ורוק בטם, ויצר לפליקס "תיק תעלולים קסום" שמשתנה באינספור צורות על פי צרכיו. דון אוריאולו, בנו של ג'ו אוריאולו, עומד כיום מאחורי פליקס, שכיכב מאז בתכניות טלויזיה אחרות ובסרט באורך מלא.

פליקס בא לעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליקס "מיילל" אל הירח מתוך "פליקס בהוליווד" (1923)

ב"שטויות של פלין", סרטון של אולפני פאראמונט שיצא לאקרנים ב-9 בנובמבר 1919, הופיעה לראשונה דמות שדומה לפליקס: "מאסטר תום". הסרטון הופק באולפנו של פאט סאליבן ובויים על ידי אוטו מסנר. הוא זכה להצלחה ואולפנו של סאליבן הפיק במהרה סרטון נוסף בכיכובו של מאסטר תום, "חדשות מוסיקליות" שהופץ ב-16 בנובמבר 1919. גם הוא זכה לאהדת הקהל. ג'ון קינג, המפיק של פאראמונט, הציע לשנות את שם החתול לפליקס בהשראת המילים הלטיניות felis (חתול) ו-felix (מזל). בסרט השלישי כבר בוצע השינוי, והוא נקרא "הרפתקאותיו של פליקס" והופץ ב-14 בדצמבר 1919.

פליקס וצ'ארלי צ'אפלין חלקו רגע בלתי נשכח ב"פליקס בהוליווד" (1923).

פליקס וצ'ארלי צ'אפלין ברגע קולנועי בלתי נשכח מתוך "פליקס בהוליווד" (1923)

ב-1924 האנימטור ביל נולן עיצב מחדש את פלין, כעגלגל וחמוד יותר. מראה חדש זה, בשילוב עם מקצוענותו של מסנר בהנפשה, עתידים היו להזניק את פליקס לתהילה בינלאומית.

קיימת מחלוקת לגבי השאלה מי בדיוק יצר את פליקס. סאליבן הצהיר במספר ראיונות עיתונאים כי הוא יצר את פליקס ושרטט את איורי הבסיס לדמות. בביקור באוסטרליה ב-1925 סאליבן אמר לעיתון ארגוס: "קיבלתי את הרעיון ממראהו של חתול שאשתי הביאה יום אחד לאולפן".[1]. הצהרותיו של סאליבן נתמכות על ידי סרטון האנימציה "סיפורו של תומס חתול" שהוא הפיץ ב-18 במרץ 1917, יותר משנתיים קודם ל"שטויות של פלין". גם בסרט תעודי משנת 2004 של חברת ABC-TV האוסטרלית וגם בתערוכה בספריית המדינה של ניו סאות' ויילס ב2005 הועלתה ההשערה שתומס חתול היה אבטיפוס או אב קדמון של פליקס.

אולם רק פרטים בודדים שרדו לגבי תומס. לא ברור מה היה צבע פרוותו, ומהתקציר שנותר מהתסריט ניתן להסיק על הבדלים ניכרים בין תומס ופליקס. בעוד שפליקס משנה באופן קסום את זנבו לכלים וחפצים אחרים, הרי תומס הוא חתול ללא יכולת השתנות, המאבד את זנבו בקרב עם תרנגול ולא משחזר אותו. חברים באגודת ציירי הסרטים המצויירים האוסטרלית במלבורן, אוסטרליה השוו לאחרונה עיצוב כתב ששימש ב"שטויות של פלין" עם דגימות הידועות כשל סאליבן, והצהירו כי הסגנונות תואמים[2].

סאליבן היה בעליו של האולפן ולכן, כמו כמעט כל יזמי הסרטים, היה בעל זכויות היוצרים על כל יצירותיהם של עובדיו. מסנר, כמו אנימטורים רבים בזמנו, לא קיבל קרדיט על עבודתו. לאחר מותו של סאליבן ב-1933 הבעלות על הדמות נכללה בנכסיו האוסטרלים. רק שנים רבות לאחר מותו, אנשי הצוות של סאליבן (האל ווקר, האל אגסטר, ועורך הדין שלו - הארי קופ) הצביעו על מסנר כיוצרו של פליקס. הם טענו שפליקס בוסס על דמות אנימציה של צארלי צאפלין שמסנר יצר מוקדם יותר עבור אולפנו של סאליבן. לחתול ב"שטויות של פלין" היו אישיות ותנועות אופייניות ששיקפו מאפייני מפתח של צ'אפלין, וגופו היה הגוף השחור המוכר של פליקס, אם כי חסון יותר (בעיני מסנר צורות מוצקות היו קלות יותר להנפשה).

מסנר עצמו איזכר את גרסתו ליצירת החתול בראיון עם היסטוריון האנימציה ג'ון קנמקר:

"האולפן של סאליבן היה עמוס מאוד, הם לא עמדו בלוח הזמנים ונזקקו למישהו נוסף. וסאליבן שהיה מאוד עסוק, אמר: "אם אתה רוצה לעזור מהצד, אתה יכול לעשות משהו קטן שיספק אותם". אז חשבתי שחתול יהיה הדבר הפשוט ביותר. אעשה אותו שחור כולו, אתה יודע - לא אצטרך לדאוג לקוי המיתאר. והבדיחות רצו אחת אחרי השניה, אתה מבין ? חמוד. וכולם נשפכו מצחוק. ופאראמונט אהבו אותו עד כדי כך שהזמינו סידרה."

היסטוריונים של אנימציה רבים (בעיקר אמריקאים ואנגלים) מגבים את הטענות של מסנר. בינהם מיקל ברייר, ג'רי באק, קולין וטימותי קואלס, דונלד קרפטון, דיוויד גרסטייין, מילט גריי, מארק קאוסלר, לאונרד מלטין וצ'ארלס סולומון.

מבלי קשר לשאלה מי יצר את פליקס, סאליבן שיווק את החתול בנחישות, ומסנר המשיך לייצר מסה עצומה של סרטוני פליקס, ומשנת 1923 יצר גם רצועת קומיקס שהופצה על ידי סינדיקט קינג פיצ'רס.


פופולריות חסרת תקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהסכם ההפצה עם פאראמונט פקע ב-1922, סאליבן החל להפיץ את סרטוני האנימציה באמצעות מרגרט ג. ווינקלר, והפופולריות של פליקס גאתה לשיאים חדשים.

ב-1923 החתול היה בשיא קריירת הקולנוע שלו. "פליקס בהוליווד", סרטון שהופץ בשנה זו, משתמש בפופולריות של פליקס ומפגיש אותו עם ידוענים עמיתים כמו דאגלס פיירבנקס, ססיל ב. דה-מיל, צ'ארלי צ'אפלין, בן טרפין ואפילו הצנזור וויל ה. הייס. דמותו הופיעה על שעונים, קישוטי חג המולד, וכבלון הענק הראשון של תהלוכת חג ההודיה של מייסי'ס. פליקס היה גם נושאם של מספר שירים פופולרים. אפילו פול ויטמן מלך הג'אז עשה קטע על החתול הנמרץ. בעקבות ההצלחה הופיעו גם דמויות משנה חדשות רבות, בינהן ווילי בראון אדונו של פליקס, יריבו סקידו העכבר, אחייניו אינקי, דינקי, ווינקי וחברתו קיטי.

רוב סרטוני פליקס המוקדמים שיקפו את רוח התקופה בארצות הברית. סטריאוטיפים אתניים הופיעו בסרטונים כמו "פליקס רעב" (1924). נשים מנהיגות הוגחכו ב"פליקס מתעשר בפתאומיות" (1924). פליקס אפילו היה מעורב בהתארגנות של איגוד מקצועי ב"פליקס מורד" (1924). בסרטונים רבים היו התייחסויות לאלכוהוליזם ולתקופת היובש, למשל ב"פליקס מגלה" (1924) וב"פליקס מחפש כיף" (1930). ב"פליקס מפענח" (1924) פליקס מנסה לעזור לחברו הנווד שמוטרד בשל אפו האדום. בסוף הסרטון החתול מוצא מרפא לאף המטופש: "המשך לשתות והוא יהפוך לכחול".

קובץ:Felixfindsout.jpg
פליקס מבקש אור ירח (כינוי למשקה מוברח) ממבריח בתקופת היובש, מתוך "פליקס מפענח" (1924)

פליקס היה גם הדמות הראשונה ששודרה בטלויזיה. ב-1928 בחרה חברת RCA בובת פליקס עשויה מעיסת נייר (papier-mâché) לניסוי באמצעות תחנת הטלויזיה הנסיונית W2XBS ניו יורק בפארק ואן קורטלנד. הבובה נבחרה בשל ניגודי הגוונים ועמידותה באור העז שנדרש לניסוי. הבובה הוצבה על משטח מסתובב של פונוגרף וצולמה כשעתיים ביום. לאחר תשלום חד פעמי לסאליבן, נותרה הבובה על המשטח המסתובב כמעט עשור, במהלכו RCA כיווננה את הגדרות התמונה.

הצלחתו הגדולה של פליקס הולידה חקיינים רבים. המראה והאישיות של כוכבים חתולים אחרים בשנות ה-20, כמו ג'וליוס מסדרת קומדיות אליס של וולט דיסני, וואפלס מסרטי איזופוס של פול טרי וביחוד חתול משוגע של ביל נולן מ-1925, כולם נראים כאילו נגזרו על פי דמותו של פליקס.

גם המבקרים אהבו את הסרטים המצויירים של פליקס. הם שיבחו אותם כדוגמאות יצירתיות להפליא של סוריאליזם קולנועי. נאמר על פליקס שיחסו אל הפנטסטי - יוצר אותו כשאינו בנמצא ומתייחס אליו כמובן מאליו בהימצאו - מייצג את תודעת הפלא של ילדים. צעידתו המפורסמת - ידיים מאחורי הגב, ראש מורכן, שקוע במחשבות - הפכה לסמל מסחרי שנותח ופורש על ידי מבקרים בכל העולם. זנבו האקספרסיבי של פליקס, שיכול להיות את חפירה לרגע וברגע הבא סימן קריאה או עיפרון, מדגיש כי הכל אפשרי בעולמו.

פליקס כקמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל יחידת VF-31 של הצי האמריקאי

עקב הפופולריות חסרת התקדים של פליקס, והעובדה ששמו נגזר בחלקו מהמילה "אושר" בלטינית, היו אנשים ואירגונים שאימצו את פליקס כקמיע. בינהם, ווינסלו ב. פליקס, סוחר שברולט מלוס אנג'לס וחבר של פאט סאליבן שפתח חדר תצוגה ב-1921. שלט הניאון בעל שלושת הצדדים של שברולט פליקס, עם דמויות החתול המחייך הענקיות, המשקיף על רחוב Figueroa ועל הכביש המהיר Harbor, מהווה כיום ציון דרך ידוע של לוס אנג'לס. בין האחרים שאימצו את פליקס כקמיע: הניו יורק יאנקיס של 1922, והטייס צ'ארלס לינדברג שלקח עימו בובת פליקס בטיסתו הטראנס-אטלנטית ההיסטורית.

הפופולראיות של פליקס נמשכה. בסוף שנות ה-20 יחידת מפציצים של הצי האמריקאי (VB-2B) אימצה סמל הכולל את פליקס המחייך נושא פצצה עם פתיל בוער. הסמל שימש אותם במהלך שנות ה-30. בתחילת מלחמת העולם השניה, כשיחידה זו כבר פורקה, יחידה אחרת של הצי האמריקאי (VF-31) החליפה את הלוגו שלה בסמל זה, ונושאת אותו עד היום על המעילים ועל כלי הטיס שלה.

מראינוע לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליקס, אינקי ווינקי ב"בילבול באפריל" (1930)


עם הופעת הסרט המדבר הראשון זמר הג'אז של אל ג'ולסון ב-1927, אדיוקישונל פיקצ'רס שהפיצה אז את סרטוני פליקס, דחקה בפאט סאליבן לעלות מדרגה לסרטים מצוירים "מדברים". הוא סירב, והויכוח הממושך הוביל למשבר ביחסיהם. סאליבן זיהה את הפוטנציאל של הקול בסרטים המצויירים רק ב-1928, כשהסרטון "אנית הקיטור ווילי" של וולט דיסני בכיכובו של מיקי מאוס עשה היסטוריה קולנועית כסרט המצויר המדובב הראשון עם פסקול מסונכרן. סאליבן חתם חוזה עם פירסט נשיונל פיקצ'רס ב-1928 אך מסיבות לא ידועות ההתקשרות לא החזיקה מעמד. סאליבן העביר את הפצת סרטי פליקס המדובבים לקופלי פיקצ'רס. ב-16 באוקטובר 1929 הפיעה פרסומת בעיתון בה פליקס מכריז, בסגנונו של ג'ולסון: "עוד לא שמעתם כלום!".

אך לרוע המזל, המעבר לקולנוע לא צפן בשורות טובות לפליקס. תוצאות המעבר היו הרסניות, ויותר מתמיד נראה היה שעכברו של דיסני מרחיק את הקהל מכוכבו האילם של סאליבן. אפילו "פליקס מחפש כיף" האקסצנטרי ו"בילבול באפריל" בסגנון סדרת "סימפוניות שטותיות" של דיסני (שניהם הופצו ב-1930 לא הצליחו לזכות באמון הקהל, וחוזה ההפצה בקופלי בוטל. סאליבן הצהיר על תוכניות להקים אולפן חדש בקליפורניה, אך הן לא הוגשמו. המצב הלך והידרדר כשבעקבות מותה של אשתו של סאליבו, מרג'ורי, במרץ הבא, סאליבן התמוטט. הוא שקע בדיכאון אלכוהולי, במהרה הידרדרה בריאותו וזיכרונו התעמעם. הוא לא יכל אפילו לפדות המחאות עבור מסנר שכן חתימתו הצטמצמה לשירבוט קלוש. הוא נפטר ב-1933 והותיר את האולפן בקריסה.

ב-1935 פנו אולפני ואן ביורן למסנר ושאלוהו אם יוכל להחזיר את פליקס אל המירקע. הם אף הציעו לו צוות מלא ואת כל האמצעים הדרושים. מסנר דחה את ההצעה, אך המליץ על בארט ג'ילט, שעבד בעבר עם סאליבן וכעת עמד בראש הצוות של ואן ביורן. ב-1936 קיבלו אולפני ואן ביורן את הסכמתו של אחיו של סאליבן להפיק סרטוני פליקס חדשים, בקול וצבע. ג'ילט, בהשפעת הסגנון של דיסני, מחק בסרטוניו את אישיותו הבולטת של פליקס והפכו ברוח הזמן לדמות משעשעת סתמית. הסרטונים החדשים לא זכו להצלחה, ולאחר הפקת שלושה פרקים בלבד הפסיקו אולפני ואן ביורן את הסידרה.

שיבת החתול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1953 אופישל פילמס רכשו את סרטוני סאליבאן ומסנר, הוסיפו להם פסקול והפיצו אותם לשוק הביתי ולטלויזיה. מסנר עצמו המשיך לצייר את רצועות הקומיקס של פליקס בימי ראשון עד שהן הופסקו ב-1943, ומאז במשך אחת עשרה השנים הבאות, הוא כתב וצייר ספרי קומיקס חודשיים של פליקס עבור דל קומיקס. ב-1954 מסנר פרש מרצועות הקומיקס היומיות ועוזרו ג'ו אוריאולו החליפו. אוריאולו ובעליו החדש של פליקס, אחיינו של פאט סאליבן, החליטו ליצור סדרה חדשה של סרטוני פליקס לטלויזיה. החל משנת 1958 כיכב פליקס ב-260 סרטונים שאוריאולו הפיק לטלויזיה, ושהופצו על ידי טראנס-לוקס. בדומה לאולפני ואן ביורן לפניו, אוריאולו יצר פליקס מבויית וחדגוני יותר, מותאם יותר לילדים, והוסיף אלמנטים כמו תיק התעלולים הקסום של פליקס שמשתנה בצורתו ובתכונותיו לפי רצונו של פליקס. התוכנית זכורה גם בשל שיר הנושא שלה, שנכתב על ידי ווינסטון שארפלס (1958):

"פליקס החתול
החתול המופלא, המופלא!
בעת צרה
בתיק התעלולים ימצא עזרה!".

התוכנית לא כללה חלק נכבד מדמויות המשנה הקודמות של פליקס, ובמקומן הופיעו דמויות חדשות. בינהן : פרופסור מוסטשיוד הזדוני; פוינדקסטר האחיין הלמדן הגאון (עם אי.קיו 222); רוק בטם בעל פני הבולדוג, עוזרו השלומיאל של הפרופסור; מאסטר צילינדר, רובוט גלילי מרושע ו"מלך הירח"; ווה-וום, אסקימוסי קטן, צנוע וידידותי, שקולו היחיד הינו זעקה של שמו בעוצמה מרעידת אדמה. דמויות אלו דובבו על ידי ג'ק מרסר.
העלילות שכתב אוריאולו נסובו סביב נסיונותיהם הכושלים של היריבים לגנוב את שק הקסמים של פליקס, אם כי שלא כמקובל האויבים הוצגו לעיתים גם כחבריו של פליקס. הסרטונים זכו לאהדת הקהל, אולם המבקרים ראו בהם העתק חיוור של היצירות המוקדמות של סאליבן ומסנר, ביחוד כיוון שאוריאולו היפנה אותם לילדים. אך האנימציה המוגבלת (עקב אילוצים תקציביים) והעלילות הפשטניות לא פגעו בפופולריות של הסדרה.


כיום דון, בנו של אוריאולו ממשיך לשווק את החתול. ב-1991 פליקס כיכב בסרטו הראשון והיחיד באורך מלא: "פליקס החתול: הסרט", בו פליקס, הפרופסור ופונידקסטר מבקרים במציאות חלופית. הסרט נכשל בקופות. בין השנים 1995 עד 1997 פליקס הופיע שוב בטלויזיה, בסדרה שנקראה "הסיפורים המופרעים של פליקס החתול". ב-2000 הופצו "פליקס התינוק" לשוק היפני, ו"פליקס החתול מציל את חג המולד" שהופץ ישירות לוידאו. אוריאולו יצר גם גל חדש של מוצרי מרצ'נדייז עם דמותו של פליקס, שכללו כל מוצר אפשרי החל בספלים וכלה במשחק וידאו נינטנדו.

מאז הופעת סיפרו של ג'ון קנמקר: "פליקס: הסיפור המופרע של החתול המפורסם ביותר בעולם" ב-1991 נוצרה התעניינות מחודשת בסרטונים המוקדמים של סאליבן ומסנר. בשנים האחרונות הם זכו למהדורות רבות בוידאו ובDVD, הראויות ביותר לציון הן: מהדורת "קבלו את פליקס החתול" של בוסקו וידאו, "פליקס!" של לומיויזן, "בטרם מיקי" של אינקוול אימג'ס אינק, "פליקס החתול ונדירים של שנות ה-20" של ת'נדרבין אנימישן.

גם הקומיקס של פליקס של מסנר הוצאו במהדורות חדשות, בינהן: "תשע נשמות: חגיגת הקלאסיקות של פליקס" של דיוויד גרסטיין, ומאוחר יותר גם "ההרפתקאות המשעשעות של פליקס החתול" על ידי דטרמינד פרודקשנס.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Canemaker, John (1991): Felix: The Twisted Tale of the World's Most Famous Cat. Pantheon, New York.
  • Crafton, Donald (1993): Before Mickey: The Animated Film, 1898-1928. University of Chicago Press.
  • Gerstein, David (1996): Nine Lives to Live. Fantagraphics Books.
  • Barrier, Michael (1999): Hollywood Cartoons. Oxford University Press.
  • Beck, Jerry (1998): The 50 Greatest Cartoons. JG Press.
  • Culhane, Shamus (1986): Talking Animals and Other People. St. Martin's Press.
  • Gifford, Denis (1990): American Animated Films: The Silent Era, 1897-1929. McFarland and Company.
  • Maltin, Leonard (1987): Of Mice and Magic: A History of American Animated Cartoons. Penguin Books.
  • Solomon, Charles (1994): The History of Animation: Enchanted Drawings. Outlet Books Company.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]