משתמש:Karinvered

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרד בגיל שנתיים - terrible two, הידוע גם בשמו גיל שנתיים הנורא או גיל ההתבגרות הראשון, מתייחס לשלב ההתפתחותי בו מצוי הפעוט כאשר הוא מתחיל להיפרד מהתלות מההורים ומתחיל להיות עצמאי. בגיל שנתיים הפעוט מתחיל לרכוש מיומנויות מוטוריות, קוגניטיביות, רגשיות וחברתיות אשר מאפשרות לו להתחיל להתנסות בעצמו בהיותו אדם אוטונומי הנפרד מהוריו, ומתפתחת תחושת העצמי ותחושת המסוגלות שלו. עם זאת, יכולת הוויסות העצמית שלו עדיין לא מתפקדת היטב ולכן הוא מתקשה בשליטה בדחפיו ונוטה לכעוס ולהביע תסכול רב כאשר אינו מקבל את מבוקשו. הילד בשלב הזה מגלה את העצמי שלו ומתחיל להיות מודע ליכולותיו ורצונותיו, וכן מגלה את הייצוג הפנימי שלו ומבין שהוא יכול לעשות דברים בעצמו. תחושת העצמי של הילד מבססת אצלו מוטיבציה לעצמאות וגורמת לו יותר ויותר לסמוך על עצמו. כמו כן הוא גם לומד מה מותר ומה אסור ומהם גבולות הוריו (ועל כן המרד כה משמעותי), הגבולות מעניקים לו את הביטחון להמשיך להתפתח ולחקור, להפנים את הנורמות החברתיות, וכך הילד לומד לווסת את תחושותיו ורגשותיו ולשלוט בעצמו.

התפתחות הילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הגילאים שנתיים עד ארבע, מתרחשות התפתחויות מקיפות בתחומים מרכזיים אצל הילד:

התפתחות בין-אישית ורגשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הילדות מתרחשת התפתחות חשובה בפעילות הבין-אישית והרגשית של הפעוט אשר מחוללת שינויים רבים ביחסי הגומלין בינו ובין הסביבה. לקראת תחילת גיל שנתיים האם הופכת למוקד ההתקשרות המרכזי של התינוק והוא בוחן את נכונותה להיענות לציפיותיו. מתחיל גיבוש העצמי (self) הפעוט מתחיל לקבוע מטרות ופעילויות שהוא מעוניין בהן, שלא בהכרח מוצאים חן בעיניי המבוגרים סביבו .[1] בשלב זה האם מרגישה סיפוק מהידיעה שהילד שלה זקוק לה, אך יחד עם זאת אף עשויה לחוש לעתים איום לנוכח דרישותיו. כתוצאה מדו-ערכיות זו, האם מתחילה להציב גבולות, אשר מובילות לידי התנהגות דעתנית ותובענית של הפעוט. הפעוט מתחיל להכיר היטב את כוחה של המילה "לא" ומשתמש בה בתכליתיות.[2] מגיל שנתיים עד ארבע מתפתחת תחושה של קביעות העצמי .[3] העצמי ממשיך להתקיים על אף שיבושים זמניים ביחסים עם הסביבה. בדרך כלל ניתן לראות לראות ביטויים של עצמאות לצד ביטויים של עקשנות ותוקפנות. הפעוט לומד שגם כאשר מתנגד לרצון האם הוא יכול לשמור על דימוי טוב בעיני הסביבה. כך הפעוט שומר על קביעות העצמי שלו, וכן על מערכת יחסים טובה עם הסביבה, הישג שיעניק לו את הביטחון שהוא זקוק לו במידה רבה .[4]

התפתחות גופנית ומוטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת תקופת גיל שנתיים ומעבר לגן, הילד מגלה ומפגין מיומנויות בתפקוד ובתנועות המוטוריות. הילד מגלה התעניינות רבה בתנועות ובמשחקים מוטוריים ואוהב להפגין את יכולתיו המוטוריות בתחומים רבים. ניתן בגיל זה לראות פעילויות כגון: עלייה וירידה במדרגות ללא עזרה, בניית מגדל קוביות, השחלת חרוזים, שיפור מיומנויות האחיזה השונות ועוד. בסביבות גיל 3-4 הילד מפגין כישורים מוטוריים גבוהים יותר וכן פעולות הדורשות קואורדינציה. לדוגמה: שריכת נעליים, כפתור כפתורים, וכן ציור וכתיבה.[5] כתוצאה מההתפתחות הגופנית ורכישת הכישורים המוטוריים הילד מפגין רצון גבוה לעצמאות, ועומד בתוקף על רצונו לבצע דברים לבד ללא עזרת הוריו והסביבה הקרובה.

התפתחות קוגניטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילד עובר התפתחות מהירה מבחינה קוגניטיבית אשר באה לידי ביטוי בדרך החשיבה, אופני הדיבור, התפתחות לשונית ועוד. מגיל שנתיים חלה התפתחות מרשימה אצל הילד והוא עובר לשלב בו הפעילות הקוגניטיבית מבוססת על חשיבה פנימית ולוגית, מעבר לסביבתו המידית של הילד. ההתפתחות מבוססת על חשיבה סמלית ומופשטת יותר. החשיבה הסמלית מתבטאת אף בשפה הנרכשת בגיל זה, וכתוצאה מכושר הדיבור המתפתח, הילד מתחיל להבין את המציאות סביבו .[6] ההתפתחות הלשונית הנובעת מיכולת החשיבה הסמלית המתפתחת, מאפשרות לילד עצמאות גדולה יותר ויכולת הבנת הסביבה והבעת דעתו.

גישות למרד בפסיכולוגיה התפתחותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל הפסיכוסקסואלי של פרויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב האנאלי מתקיים מגיל שנתיים עד שלוש וחצי. לפי פרויד האנרגיה המינית - הליבידו מושקע באזור האנאלי - הסיפוקים הם באזור ההפרשות .[7] שלב זה מתאפיין בראשית העצמאות של הילד. התינוק מגלה את השליטה בסוגרים ושליטה זו גורמת לו הנאה מרובה. יחד עם זאת, התינוק חייב ללמוד להתאים עצמו לדרישות המציאות וכך מתפתח האגו. הילד לומד לשלב בין עקרון העונג (לא להתאפק) לבין עקרון המציאות (הדרישה לחינוך וניקיון - להתאפק ולהשתמש בשירותים). כך, הילד מגלה את כוחו באמצעות שני אופנים "עצירה" ו"שחרור". הורים המקפידים יתר על המידה בענייני חינוך או דורשים ממנו דרישות טרם זמנן, ומגיבים בכעס ודחייה כאשר הילד אינו מצליח, עלולים לגרום לו להרגיש שגופו רע ומלוכלך. ילדים אשר מרגישים כי החינוך לניקיון מאד חשוב להוריהם עשויים לבטא כעס בהרטבה ובלכלוך כדרך לביטוי מרד ולהיפך, לסבול מעצירות מחשש שיאכזבו .[8]

תאוריית השלבים של אריקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל ההתפתחותי של אריק אריקסון מתבסס על שמונה שלבים התפתחותיים בחיי האדם, ובשנתיים הראשונות הילד עובר את שלב האמון בסיסי לעומת חשדנות. בשלב זה תפקיד האם להפגין נכונות לטפל בילד, כתוצאה מכך הילד לומד שאפשר לסמוך על הסביבה משום שהאם נמצאת לידו ודואגת לו. במהלך שלב זה כאשר צרכיו נענים ניתן לצפות תחושה של אמון כלפי הילד וסביבתו. תקופת גיל 2-4 מתוארת לפי המודל ההתפתחותי של אריקסון כשלב העצמאות לעומת בושה וספק. בשלב זו חלה התפתחות ביכולת הפיזית-מוטורית והלשונית של הילד. הילד מגלה רצון משלו. בנוסף, ההורים מציבים דרישות הקשורות בתהליך החיברות socialization, תהליך זה נועד להקנות לילד ערכים ודרכי התנהגות הרצויים בעיני החברה. לפי אריקסון ובדומה לפרויד, במהלך שנים אלו נמצא במוקד העניין החינוך לניקיון. נושא זה מהווה קונפליקט בין הנטייה של הילד להפגין עצמאות ובין ציפיית ההורים הדורשים משמעת. בשלב זה תפקיד דמות ההורים ליצור בסיס בטוח המאפשר לילד לגלות את העולם תוך ידיעה שתמיד יוכל לחזור אליו. הילד לומד לתת ביטוי לרצונותיו ולעצמאותו, צפויות תגובות של עקשנות אך גם שליטה עצמית. במידה והילד לא יזכה לגישה מתאימה של הסביבה צפויות תגובות של בושה וספקות .[9]

תהליך הספרציה-אינדיבידואציה לפי מרגרט מאהלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מאהלר כל פעוט עובר תהליך התפתחותי אשר אותו כינתה תהליך ההיפרדות והייחוד (ספרציה ואינדיבידואציה) והוא מתאר את ההיפרדות הפסיכולוגית של הפעוט מהדמות המטפלת שלו, ואת מודעתו הגדלה להיותו אינדיבידואל עצמאי, אדם יחיד ומיוחד. מאהלר מתארת כיצד הקירבה המוקדמת של הפעוט עם המטפל, תומכת בהתמודדויות הראשונות של הפעוט בעולם, וכיצד התמודדויות אלו מעניקות לפעוט תחושה בלתי נמנעת של נפרדות מהמטפל. ככל שהפעוט מתנסה יותר בעצמו, כך הוא מכיר בעצמאותו ובפעולותיו אשר מתקיימות גם ללא המטפל (הליכה, ביטוי רצונותיו וכדומה) .[10] מאהלר מתארת את שלבי התינוק עד שמגיע לשלב בו הוא מרגיש עצמאי ונפרד, כאשר תהליך ההפרדות מתחיל בגיל חצי שנה כשהשלב הראשון הוא שלב ההבחנה. התינוק לראשונה מרשה לעצמו להתרחק פיזית מהאם ומתחיל לזחול ולחקור את סביבתו ובכך מתחיל להבחין עצמו כישות נפרדת מהאם. לאחר מכן מגיע שלב האימון שמתחיל בגיל 10 חודשים, ובשלב הזה הילד מתחיל לעמוד וללכת. ההתפתחות הפיזיולוגית גורמת לילד להרגיש בטוח ומסוגל יותר, אולם מבחינה רגשית הוא עדיין מחובר לאם וזקוק למגעה הפיזי. האם מעניקה לו את הבטחון לצאת ולחקור כאשר הוא יודע שהיא שם. בהמשך מתרחשת התקרבות מחודשת, בגיל 16 חודשים, כאשר בשלב זה הילד מתחיל להפנים את ההתרחקות שלו מהאם והוא חווה אמביוולנטיות בין אוטונומיה לקרבה ורצון שהאם תמשיך להיות איתו בכל רגע. שלב זה נחשב לפי מאהלר כמשבר בו הילד מבין שלהוריו יש רצונות משלהם והוא אינו כל יכול וזהו תחילתו של מרד גיל השנתיים. הילד מבין שלא כל רצונותיו דומים לאלו של אימו, ומתחילים עימותים הנוגעים בחינוך לניקיון ושליטה בצרכים. השלב נחשב כמאתגר במידה רבה עבור הילד. הילד חווה את הפיצול של האם: "האם הטובה" לעומת "האם רעה" וחווה בעוצמה חזקה את הקונפליקט שבין הצורך באוטונומיה לבין הפחד מאובדן אהבת אימו, מה שעשוי לגרום להתקפי זעם. אולם, כאשר הפעוט מפנים את האובייקטים האהובים והמגוננים עליו ומבין שהם אינם נעלמים הוא עובר לשלב ההיפרדות. באופן הדרגתי הילד רוכש את העצמיות שלו, ומבחין עצמו מהסביבה ובעיקר מהאם ומפנים את דמותה אצלו. הילד יוצר אצלו אינטגרציה בין "האם הטובה והאם הרעה" ותהליך זה דורש רכישת אמון ויכולת מילולית ובהמשך רכישת יצוג סמלי של האם ושל עצמו. המרד מתרחש במקביל לשלב ההיפרדות מההורים, בו הילד הפנים את עצמאותו ובוחר להיפרד ולחקור בעצמו. כאשר קיימת קביעות האובייקט הרגשית אצל הילד, והפנים אצלו את הוריו, הוא מרגיש בטוח יותר לחקור את העולם והתחיל לגבש את זהותו. אלו מעניקים לו את הביטחון להרגיש שיכול לעשות יותר ויותר בעצמו. לפי מאהלר התהליך אינו מסתיים ונמשך לאורך כל החיים, כך בעצם, אנחנו לוקחים איתנו מאפייני מרד בכל שלב בחיים. כמו כן, תהליך ההיפרדות הינו הכרחי להתפתחות נורמלית אצל כל ילד ועל כן, שלב המרד גם הוא נורמלי להתפתחות תקינה. פתולוגיות ובעיות רגשיות שונות עשויות להיות מוסברות על ידי כשלים בתהליכי הסמביוזה בין האם והילד בתחילת החיים, או סיום לא תקין של שלבי ההיפרדות, למשל קשיי היפרדות אשר משפיעים על התפתחות הילד (לא רוצה ללכת לגן או לבית הספר) .[11]

תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ז'אן פיאז'ה, בסביבות גיל שנה וחצי-שנתיים, הפעוט נמצא בתחילת השלב הקדם-אופרציונלי: השלב הקדם מושגי. בשלב זה הפעוט כבר סיים באופן תקין את השלב הסנסורי-מוטורי בו הילד תופס את המציאות בצורה מוחשית ומיידית "כאן ועכשיו", וחשיבתו צמודה לדברים קונקרטיים וממשיים הנמצאים בסביבתו. בתום השלב הוא מסוגל ליצור בדמיון ייצוג או דימוי של סמלים של אובייקטים שאינם נראים לעין. צורת ההופעה בדמיונם של הפעוטות נקראת ייצוג פנימי, והיכולת הזו מכונה לפי פיאז'ה תפקוד סמלי. יכולת זו מהווה בסיס לצורות החשיבה הקוגניטיביות אשר מתחילות להתפתח אצל הפעוט. בין יתר הצורות, הפעוט מתחיל לרכוש שפה והתפקוד הסמלי הופך גם ליכולת ביטוי. בנוסף, יכולת התפקוד הסמלי שהתפתחה לפי פיאז'ה בסוף השלב הסנסורי-מוטורי, מאפשרת לילד לתפוס את עצמו כישות נפרדת ועצמאית, ולהבין את המשמעות של "אני" ו"עצמי". כמו כן, המודעות העצמית של הפעוט כבר מפותחת בשלב זה, ומאפיין חשוב הוא התפיסה האגוצנטרית. כך, במקביל להתפתחות השפה ככלי שימושי עבור הילד, הוא חושב אך ורק מנקודת מבטו ותופס את העולם כנועד לספק רק את צרכיו האישיים, והוא כמרכז העולם. ההתפתחות הלשונית מעניקה לילד את היכולת לבטא את עצמו בצורה ברורה, ויחד עם החשיבה האגוצנטרית המאפיינת את הגיל, הילד לומד לסמוך על עצמו כמסוגל לדאוג לעצמו ולהסתדר לבד. הפעוט בגיל הזה נמצא בשלב מרגש עבורו, הוא כבר מבין שיש עולם מסביבו, חוויות והרפתקאות, והוא מרגיש במרכזו של העולם הזה. כל אלו, מעניקים לפעוט תחושות כל יכול המהווים בין היתר גורמים למרד הראשון. כאשר הפעוט מרגיש עצמאי ובמרכז העולם, הוא מתחיל לרצות לצאת לחקור בעצמו .[12]

מאפייני המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התקפי זעם (Temper Tantrum)- הם תופעה שכיחה בגיל הזה ובעיקרם נובעים מתסכול. ההתקפים מתבטאים בבכי שעשוי להיות היסטרי, צרחות, חוסר שליטה ולפעמים אף ילדים משתטחים על הרצפה מרוב זעם. בכי כזה יכול להמשך שעות, כאשר הילד אינו מקבל את מבוקשו. נטיית ההורים להעלב ולהבהל מאוד, אך הופעת התקפי זעם כאלה הינם טבעיים ולא מומלץ לרצות את הילד מיד .[13]
  2. אי-דחיית סיפוקים והתקשות בויסות העצמי- בסביבות גיל שנתיים הילד כבר בעל רצונות ומוטיבציה מאוד חזקה עקב התפתחותו הקוגניטיבית, אולם מנגנון הויסות העצמי אינו פועל כראוי עדיין והוא מתקשה בדחית סיפוקיו. להורים יש תפקיד משמעותי בעזרה והנחית הילד ביצירת מנגנון ויסות עצמי.
  3. רצון לעצמאות (לעשות לבד!) – כאמור, בגיל זה חלה התפתחות מהירה ביכולת הפיזית, המוטורית והלשונית של הילד. יכולות אלו מאפשרות לו לשלוט בתנועותיו ולתקשר במילים, מה שבוודאי גורם לו להרגיש שהוא פחות תלותי בהוריו וכן את הרצון לפעול לבד .[14] כך, מחד, הילד פעיל מאוד מבחינה מוטורית וקוגנטיבית ומגלה עניין רב בעולם החיצוני ורוצה לעשות הכל בעצמו. מאידך, הוא עדיין מגלה התנהגות תינוקית וזקוק לתמיכה, עידוד, בטחון ואף הצבת גבולות .[15]

ההשפעה ההורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתגרים רבים ניצבים בפני הילד בתקופת גיל השנתיים, שינויים התפתחותיים מכריעים במקביל לתהליכי החברות. לאינטראקציה בין הילד להוריו יש תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות של הילד. כמו-כן, לתיווך ההורה חשיבות רבה להתפתחות הילד. מטרת התיווך לספק לילד תועלת וההעצמה לחוויות שהינו חווה [16] התנהגויות התיווך כוללות: מיקוד תשומת לב, שיתוף בחוויות רגשיות, עידוד מתן תחושת יכולת, ויסות התנהגות ועוד. בתקופה זו על ההורה לאפשר לילד לתת ביטוי לתחושות השליטה והאוטונמיה המתפתחים אצלו וחיוניים להתגבשות אישיותו וזאת תוך כדי הצבת גבולות ודרישות מבוקרות אשר תואמות לבשלותו. בנוסף לכך, הבנה של שלבי ההתפתחות הילד וצרכיו תורמת להורה לספק סביבה עשירה בגירויים ומתאימה מבחינה התפתחותית וכן ליצור אווירה מקבלת ומכילה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סולברג, ש.(תשס"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
  2. ^ Kopp,C. B. (2003). Baby Steps :A Guide to your Child's Social, Physical, Mental and Emotional Development In the First Two Years (2nd ed.). New York: Holt.
  3. ^ סרוף,א. קופר,ר. דהארט, גאני. (2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  4. ^ סולברג, ש.(תשס"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
  5. ^ סולברג, ש.(תשס"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
  6. ^ סרוף, א. קופר,ר. דהארט, גאני.(2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  7. ^ ביטמן, א., בייט מרום, ר., בן-עטר כהן, א., פוך, ח. (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. כרך א. יחידה 1. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  8. ^ כצנלסון, ע. (2006). הורים וילדים ומה שביניהם. פסיכולוגיה של הורים וילדים עמיחי הוצאת ספרים: נתניה.
  9. ^ אריקסון, א"ה(1960). ילדות וחברה. ת"א :ספרית פועלים.
  10. ^ Mahler, M. S. (1994). Separation-Individuation: The Selected Papers of Margaret S. Mahler. Northvale, New Jersey: J. Aronson
  11. ^ נוף, א. (2009). תהליך הספרציה והאינדיבידואציה: התאוריה של מרגרט מאהלר במבט משנות האלפיים, באתר האוניברסיטה הפתוחה
  12. ^ סרוף, א. קופר,ר. דהארט, גאני.(2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  13. ^ סרוף, א. קופר, ר. דהארט, גאני.(2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  14. ^ סולברג, ש.(תשס"ז). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. ירושלים: הוצאת מאגנס.
  15. ^ סרוף, א. קופר, ר. דהארט, גאני.(2004). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. הוצאה לאור האוניברסיטה הפתוחה.
  16. ^ קליין, פ. (2000). מאפייני התנהגות תיווכית במסגרת המשפחה והשפעתם על הילד בתרבויות שונות. בתוך פ' קליין (עורכת). תינוקות, טף, הורים ומטפלים: מחקרים בנושא התפתחות הילד בישראל (עמ 31-19). אבן יהודה-רכס.