משתמש:KimiSan/מאמר
אסונות חלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סויוז 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
סויז 1 (רוסית: Союз 1, "ברית 1") הייתה חללית הסויוז המאוישת הראשונה בתוכנית סויוז הסובייטית. סויוז 1 שוגרה למסלול ב־23 באפריל 1967, כשבה הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב. בעת שובה לכדור הארץ, בתום ההקפה ה־17 לאחר 25.2 שעות טיסה, ארעה תקלה במצנח הבלימה שלה. הקוסמונאוט פלט אותו והפעיל את מצנח הגיבוי, אולם עקב תקלה, לא נותק המצנח הראשון, ושני מצנחיה של סויוז 1 הסתבכו, והחללית ששקלה 6.35 טונות התרסקה וגרמה למותו של קומורוב.
מתכנני המשימה תכננו במקור לשגר חללית שנייה סויוז 2 שתישא 3 קוסמונאוטים - ולרי ביקובסקי, יבגני חרונוב ואלכסיי ייליסייב ביום המחרת, שניים מהם תוכננו לעשות פעילות חוץ רכבית לסויוז 1. זמן קצר לאחר השיגור החלו בעיות כשאחד מהלוחות הסולריים לא נפתח, דבר שהוביל למחסור בכוח למערכות החללית. כמו כן, בעיות של גלאי האוריינטציה סיבכו את תמרון החללית. צוות סויוז 2 תכנן לתקן את הלוח הסולרי של סויוז 1 אך גשם כבד בקוסמודרום בייקונור הפך את השיגור לבלתי אפשרי.
בעקבות ההפרעה בשיגור סויוז 2, פנתה סויוז 1 מהמסלול לכיוון כדור הארץ ברגע שעברה שוב מעל ברית המועצות. המצנח הראשי לא נפתח עקב בעיות עם חיישן הלחץ, המגלש הרזרבי המתפרס ידנית הסתבך וגרם לחללית ליפול לכדור הארץ כמעט ללא בלימה. קומורוב נהרג כתוצאה מההתרסקות. הוא נקבר כגיבור של ברית המועצות בבית הקברות של חומת הקרמלין בה קבורים גדולי האומה של רוסיה בתקופה הסובייטית.
בדיקה מאוחרת של הסויוז 2 גילתה את אותה הבעיה עם המצנח שהיה עשוי לחרוץ את דינם של כל שלושת הקוסמונאוטים אם השיגור היה ממשיך. המשימה המקורית של סויוז 1 וסויוז 2 בוצעה מאוחר יותר על ידי סויוז 4 וסויוז 5. מהנדסים זיהו 200 פגמים תכנוניים בחללית לפני השיגור אך פקידי הממשלה דחפו לניסוי חלל כדי להביס את ארצות הברית במירוץ החלל ולהיות ראשונים על הירח. הבעיות בסויוז 1 עיכבו את שיגור סויוז 2 וסויוז 3 עד ל־25 באוקטובר 1968.
אפולו 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפולו 1 הייתה אמורה להיות המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו. אך ב־27 בינואר 1967, אירע אסון. בעת בדיקה לפני טיסה, שריפה שפרצה בתא הפיקוד של החללית, שאמורה הייתה להיות משוגרת ב־21 בפברואר, קיפדה את חייהם של האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי.
סויוז 11[עריכת קוד מקור | עריכה]
סויוז 11 היא חללית סויוז שהמריאה ב-6 ביוני 1971 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן כשעל סיפונה שלושה קוסמונאוטים: ולדיסלב וולקוב, ויקטור פצאייב וגיאורגי דוברובולסקי.
ב-7 ביוני 1971 עגנה בתחנת החלל סאליוט. סויוז 11 הצליחה במה שנכשלה סויוז 10 - הבאת קוסמונאוטים לתחנת חלל. השלושה שהו בחלל 25 יום וביצעו סדרת ניסויים. בשלב חזרת החללית לכדור הארץ, ב-29 ביוני, נתגלתה תקלה באחד משסתומי האוויר שלה (שקוטרו כ 1 מ"מ בלבד), וכתוצאה מכך נפתח שסתום זה מוקדם מדי תוך שהוא משחרר את האוויר שבחללית. החללית נחתה בשלום, אך משנפתחה, התגלו שלושת הקוסמונאוטים כשהם מתים.
כתוצאה מאסון זה תוכננה מחדש חללית הסויוז, קיבולתה הוקטנה לשני קוסמונאוטים תוך שהמרווח המשופר מאפשר לבישת חליפת חלל בזמן ההמראה והנחיתה לשם שרידות גבוהה יותר.
STS-107[עריכת קוד מקור | עריכה]
STS-107 הייתה המשימה ה־113 של מעבורות החלל של נאס"א שהתבצעה באמצעות המעבורת קולומביה, בשיגור ב-16 בינואר 2003. המשימה הסתיימה באסון כשהצוות שכלל שבעה חברים נהרג ב-1 בפברואר 2003 במהלך הכניסה מחדש אל אטמוספירת כדור הארץ. הסיבה לתאונה הייתה חתיכת קצף אטימה שנשברה במהלך השיגור ופגעה ברעפי ההגנה מחום בכנף השמאלית של המעבורת. במהלך הכניסה מחדש הכנף הפגועה התחממה אט-אט ולבסוף התפרקה, דבר אשר גרר פירוק מוחלט של המעבורת. המשימה כללה עבודות מחקר מתחומי המיקרוכבידה ומדעי כדור הארץ בסדרי-גודל עולמיים במשך 16 הימים בהם שהתה המעבורת בחלל.
המעבורת התפרקה במהלך חזרתה לאטמוספירת כדור הארץ ב-1 בפברואר 2003, 16 דקות לפני מועד נחיתתה המתוכנן. באסון נהרגו כל שבעת אנשי צוותה. ועדת חקירה שהוקמה בעקבות התאונה קבעה כי פיסת קצף בידוד שנפרדה בעת השיגור מהצד השמאלי של הדו-רגל, המחבר את מכל הדלק החיצוני למעבורת, ופגעה בכנף המעבורת, הייתה הגורם הישיר לאסון. עם זאת קבעה הוועדה כי שלל כשלים ארגוניים בנאס"א בכלל ובתוכנית מעבורות החלל בפרט אפשרו את התרחשות התאונה. בעקבות האסון קורקעו כל מעבורות החלל של נאס"א למשך כשנתיים וחצי עד לטיסת STS-114 של מעבורת החלל דיסקברי ב-26 ביולי 2005. לאחר אסון זה, שהצטרף לאסון הצ'לנג'ר, נותרה נאס"א עם שלוש מעבורות מבצעיות בלבד. להנצחת הנספים באסון זה נקראו גבעות קולומביה במאדים.
STS-51-L[עריכת קוד מקור | עריכה]
STS-51-L, הייתה משימה בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א. הצ'לנג'ר שוגרה ב-28 בינואר 1986 כשעל סיפונה שבעה חברי צוות. בפיצוץ שאירע שניות לאחר השיגור עקב כשל במערכת טילי ההנעה נהרגו כל אנשי צוותה.
המשימה הייתה אמורה לכלול פריסת לוויין תקשורת, ניסויי בדינמיקת נוזלים, ניסויי מתוך תוכנית מעקב אחר כוכב השביט "הלי", מספר ניסויי סטונדנטים והעברת שיעור מהחלל במסגרת פרוייקט "מורה בחלל".
המעבורת התפוצצה 73 שניות לאחר שיגורה, וכל אנשי צוותה נהרגו באסון. ועדת חקירה שהוקמה בעקבות התאונה קבעה כי הפיצוץ נגרם עקב אטם בטיל ההאצה, שנפגם כתוצאה מהטמפרטורה הנמוכה, ששררה ביום השיגור. כתוצאה מכך, גאזים לוהטים נפלטו ממנו וחיממו את מכל הדלק הנוזלי הגדול שבגחון המעבורת, עד שהמכל התפוצץ. בנוסף מצאה הוועדה שלל כשלים ארגוניים בנאס"א ובתוכנית מעבורת החלל שאפשרו את התרחשות האסון, והמליצה על שינויים רבים בתוכנית. בעקבות התאונה קורקעו כל מעבורת החלל של נאס"א למשך כשנתיים וחצי עד לטיסת STS-26 של מעבורת החלל דיסקברי ב-28 בינואר 1986, וקצב הטיסות צומצם במידה ניכרת.
ארצות הברית הקימה ועדת חקירה נשיאותית בראשות ויליאם רוג'רס, לחקר הגורמים לתקלה ולסיבות שמנעו את גילויה המוקדם. ועדת החקירה גילתה כי המעבורת תוכננה במידה רבה מתוך שיקולים פוליטיים, ופחות מתוך שיקולים מדעיים. כאשר ההשפעה המשמעותית ביותר על התרחשות התאונה נגרמה בשל הרצון לקצץ בתקציב שהביא לשימוש בדלק מוצק (שאיננו ניתן לכיבוי לאחר ההדלקה) במקום בדלק נוזלי (שניתן לכיבוי), דבר שמנע למעשה את היכולת לטפל בתקלה. אחת התוצאות החשובות של האסון היא הצימצום החד (מפעם בשבועיים לפעם בחודשיים) במספר הטיסות המתוכננות של כל המעבורות. בנוסף, מספר המעבורות המתוכנן פחת בצורה חדה, והתקבלה החלטה שלא לתכנן מעבורות נוספות על אלו שהיו על שולחן השרטוט. הפיזיקאי, זוכה פרס נובל, ריצ'רד פיינמן, שהיה חבר בוועדת החקירה והגיש נספח מטעמו בדוח, כתב את רשמיו מעבודת הוועדה בספרו האוטוביוגרפי, "מה אכפת לך מה אחרים חושבים?". המשפט המסכם של פיינמן בדו"ח היה: "עבור טכנולוגיה מוצלחת, המציאות חייבת לגבור על יחסי ציבור - לא ניתן להתל בטבע".