משתמש:Kulystab/גאוגרפיה של איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


Iran map.png

איראן היא מדינה בדרום-מערב אסיה השוכנת בין הים הכספי לבין המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן. מקובל לשייך את איראן למזרח התיכון, אולם חלקים במזרח איראן נכללים גם, לפי הגדרות מסוימות, במרכז אסיה. עיר הבירה של איראן והגדולה שבעריה היא טהראן, שאוכלוסייתה מונה כ-9 מיליון בני אדם.

גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן גובלת בצפונה בים הכספי לאורך קו חוף של 740 ק"מ ובטורקמניסטן לאורך גבול 992 ק"מ. במזרחה היא גובלת באפגניסטן לאורך 936 ק"מ ובפקיסטן לאורך 909 ק"מ. לדרומה של איראן נמצאים המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן וממערב לה שוכנת עיראק עם קו גבול באורך 1,458 ק"מ. בצפון-מערב איראן גובלת בטורקיה לאורך 499 ק"מ, באזרבייג'ן לאורך 611 ק"מ, לרבות מובלעת נחיצ'יבאן, ובארמניה לאורך 35 ק"מ.

שטחים במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד האמירויות הערביות טוען לריבונות על איי טונב והאי אבומוסא שבמפרץ הפרסי הנשלטים כיום בידי איראן. איים אלה נכבשו מאיראן על ידי הבריטים בשנת 1921, אשר הפקידו בידי אמירות שארג'ה את השלטון המקומי בהם. עם סיום הפרוטקטורט הבריטי בשנת 1971, ולקראת הקמת איחוד האמירויות הערביות, חתמו איראן ואמירות שארג'ה על מסמך הבנות שבו הסכימו על שלטון משותף באיים הללו. אולם, יום לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1971, השתלטו כוחות איראניים על האיים ומאז האיים בשליטת איראן. איחוד האמירויות הערביות, בתמיכת מדינות ערב, ניסה להביא לפתרון הסוגיה באמצעות בית הדין הבינלאומי לצדק ומועצת הביטחון של האו"ם, אך אלה לא דנו בעניין והנושא נסגר.

מחלוקת נוספת שיש לאיראן היא בעניין חלוקת משאבי הטבע בים הכספי. בעבר חולקו המשאבים בצורה שווה בין ברית המועצות לאיראן לפי הסכם שנחתם בין שתי המדינות, אולם המדינות אשר התפרקו מברית המועצות אינן מקיימות הסכם זה ודורשות מים טריטוריאליים בתחומי הים, כאילו היה מדובר בים הפתוח, ולמרות העובדה שלים זה מאפיינים גאוגרפיים של אגם. איראן מצדה דורשת חלוקה שווה של המשאבים בין חמש המדינות שלחוף הים הכספי.

פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה טופוגרפית של איראן

שטחה הכולל של איראן משתרע על פני 1,648,195 קמ"ר, מתוכם 1,531,595 קמ"ר (92.9%) הם שטחי יבשה ו- 116,600 קמ"ר (7.1%) הם שטחי מקורות מים. רכסי ההרים המתנשאים בסמוך לגבולות היבשתיים של איראן יוצרים טבעת המקיפה שטחים מישוריים נמוכים יותר, שהנם חלק מן הרמה האיראנית ונקראים יחדיו רמת המרכז. מחוץ לטבעת ההררית נמצאות שפלות חוף הנושקות למפרץ הפרסי ולים הכספי.

הקטע המערבי של טבעת ההרים האיראנית הוא רכס הרי זגרוס שנמתח לאורך כ-1,500 ק"מ מן הגבול הצפון-מערבי של המדינה ועד למצר הורמוז. רכס רחב זה, שרוחבו הממוצע בחלקו המרכזי הוא כ-340 ק"מ, מורכב ממספר שרשראות הרים מקבילות, אשר בתווך ביניהן מישורים גבוהים, בגובה של כ-1,200–1,500 מ', המהווים קרקע פורייה ומאוכלסת. הרי הזגרוס היו לאורך ההיסטוריה מחסום טבעי שסיפק הגנה לאימפריות בתחומי הרמה האיראנית. יתר על כן, שרשראות ההרים המקבילות של הרי הזגרוס יצרו בטרם פיתוח תשתית התחבורה המודרנית אזורי יישוב מבודדים שבכל אחד מהם התפתחה עיר ראשית אחת. למרגלות הרי זגרוס שוכנות הערים קום, אספהאן, יזד, שיראז וכרמאנשאה.

לאורך גבולה הצפוני של איראן, במקביל לחוף הים הכספי, נישא רכס אלבורז התוחם את רמת המרכז מצפון. רכס זה גבוה מרכס הזגרוס, עם הרים המתנשאים למעל 5,000 מטרים, אולם הוא קצר יותר ממנו, כ-600 ק"מ אורכו, וכן צר יותר. המשקעים הרבים היורדים ברכס מזינים את הצמחייה שבשפלת חוף הים הכספי. למרגלותיו שוכנת עיר הבירה טהראן. מזרחית להרי אלבורז נמצאת סדרה של רכסי הרים מקבילים המגיעים לגובה של 2,700 מטרים. בעמקים הפוריים שבין הרכסים שוכנת העיר משהד. את טבעת ההרים החובקת את רמת המרכז משלימה סדרה של רכסי הרים הנקראים יחד ההרים המזרחיים, שבקרבם שוכנות הערים בירג'נד וזאהראן.

רמת המרכז, הנמצאת בגובה של 900 מ' בממוצע מעל פני הים, כוללת בתחומה שני מדבריות מלח. מדבר כוויר הוא מדבר מלח מדרום להרי אלבורז שכמעט שאינו מיושב, למעט נאות מדבר בודדים. דרומית-מזרחית למדבר כוויר נמצא מדבר לות, המקום החם ביותר בעולם, שבו נמדדה בשנת 2005 באמצעות לוויינים טמפרטורת פני שטח של 70.7°C.

בפינה הדרום-מערבית של איראן, ממערב להרי זגרוס, נמצא מישור ח'וזסתאן, שבו זורם נהר כארון אל שפכו של שט אל-ערב. זהו אזור עשיר בחקלאות והמישור הגדול ביותר באיראן. במישור שוכנות הערים אהוואז ואבאדאן. מלבד אזור זה הנושק למפרץ הפרסי, לאיראן רצועת חוף ארוכה אך צרה לאורך המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן שבה נמצאות הערים בושהר, בנדר עבאס וצ'אבהאר. רצועת חוף נוספת נמצאת בצדה השני של המדינה, צפונית להרי אלבורז לחוף הים הכספי.

הרים ומישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר דמאוונד

כאמור, בהיקפה של איראן טבעת רכסי הרים החובקת רמה. הרכס הגבוה ביותר בטבעת זו הוא רכס אלבורז הצפוני, שפסגותיו מגיעות אל מעל ל-5,000 מ' מעל פני הים. ההר הגבוה ביותר ברכס זה הוא הר דמאוונד, הר געש המתנשא לגובה 5,610 מ'. הר דמאוונד פולט אדי גופרית מלועו ולכן נחשב להר געש רדום. להר חשיבות במיתולוגיה הפרסית. ההר השני בגובהו באיראן, הר סבלאן, אף הוא הר געש, הממוקם בצפון-מערב המדינה באזרבייג'ן האיראנית. גובהו 4,811 מ' והוא משמש אתר תיירות וסקי.

רכס הרים מרכזי נוסף באיראן הוא הרי זגרוס במערב המדינה. זהו רכס ארוך ורחב אשר היה לאורך ההיסטוריה לחיץ טבעי בין איראן למסופוטמיה ומקום מושבם של עמים רבים. בחלקו הצפון-מערבי של הרכס ניצבים הרים גבוהים שפסגותיהם מגיעות למעל 3,000 מטרים, בעוד שבחלקו הדרום-מזרחי ההרים נמוכים יותר וגובהם הממוצע הוא כ-1,500 מ'. ההר הגבוה ברכס זה הוא הר דנא המתנשא לגובה 4,409 מ'.

גובהה הממוצע של רמת המרכז המאופיינת במדבריות מלח הוא 900 מ', אולם טווח הגבהים ברמה זו נע בין 156 מ', הנקודה הנמוכה ביותר ברמה הנמצאת במדבר לות, לבין מספר פסגות הרים שגובהן למעלה מ-3,000 מטרים. צפונית לרכס אלבורז נמצאת רצועת החוף של הים הכספי, ובה הנקודה הנמוכה ביותר במדינה – 28 מ' מתחת לפני הים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם אורמיה, תצלום מהחלל משנת 2003

ימים ומפרצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן שוכנת לחוף שלוחה של הים הערבי, ים שולי של האוקיינוס ההודי, אל המזרח התיכון: מפרץ עומאן, והמשכו של האחרון – המפרץ הפרסי, שנושא את שמה הקודם של איראן, וכן לחוף הים הכספי. סך אורך חופיה של המדינה מסתכם ב-2,440 ק"מ, מתוכם 1,700 ק"מ הם לאורך המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן ו-740 ק"מ הם לאורך הים הכספי.

המפרץ הפרסי וחופיו הם המקור הגדול ביותר בעולם לנפט, ועתודות הנפט שבהם מציבות את איראן במקום השלישי בעולם בהחזקת עתודות נפט. מצר הורמוז, המחבר בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ומפריד בין איראן לבין איחוד האמירויות הערביות ועומאן, הוא נקודה אסטרטגית למעבר סחורות מן המפרץ הפרסי, במיוחד נפט, והדבר מהווה לעתים מוקד מתיחות בין איראן למדינות המערב ובראשן ארצות הברית, למשל עם האיום האיראני לסגור את המצר בתגובה לעיצומים שיוטלו עליה בעקבות פיתוח תוכנית הגרעין שלה. מעבר לנפט, המפרץ הפרסי עשיר בדגה, בשוניות אלמוגים ובצדפות פנינה. לחופו האיראני של המפרץ הפרסי שוכנות מספר ערים, בהן עיר הנמל בנדר עבאס, בושהר וצ'אבהאר. לאיראן גם מספר איים הנמצאים במפרץ, בהם האי קשם, איי טונב ואבומוסא.

איראן היא אחת מחמש המדינות העוטפות את הים הכספי, אשר ניתן להגדירו למעשה כאגם הגדול ביותר בעולם. הים הכספי נתגלה אף הוא כעשיר בנפט ובגז טבעי, אולם בין חמש המדינות הסובבות אותו קיימת מחלוקת באשר לחלוקת המשאבים בו.

אגמים ונהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיראן אגמי מלח, אשר חלקם, כמו הנהרות הזורמים אליהם, הם אגמים עונתיים המתייבשים עם בוא עונת הקיץ הצחיחה. האגם הגדול ביותר באיראן, למעט הים הכספי שלחופו היא שוכנת, הוא ימת אורמיה, אשר שוכנת בצפון-מערבה של המדינה, באזרבייג'ן האיראנית. זהו האגם הגדול ביותר במזרח התיכון והשלישי בגודלו בעולם, עם שטח של 5,200 קמ"ר. אף שבמימי הימה עצמה אין בעלי חיים, על האיים בה מגוון צורות חיים, והיא מוגדרת כשמורת טבע. הימה מתייבשת כך שקו החוף שלה מצטמצם ב-0.6–1 מטר מדי שנה. אגם מלח נוסף, השני בשטחו במדינה, הוא אגם בח'תגאן שבדרום המדינה. מעט אגמי מים מתוקים נמצאים בעמקי ההרים הגבוהים.

איראן אינה משופעת בנהרות ורוב נהרותיה הם נהרות אכזב. הנהר היחיד במדינה שבו ניתן להשיט סירות הוא נהר כארון, הנהר הארוך ביותר במדינה שאורכו 830 ק"מ. מקורו של כארון הוא בהרי זגרוס, והוא נשפך לנהר שט אל-ערב, המגיע מעיראק לאחר התמזגותם של הפרת והחידקל ונשפך למפרץ הפרסי. נהר כארון, יחד עם נהר כרח'ה, אף הוא באיראן, מזוהים על ידי חוקרים מסוימים כנהרות פישון וגיחון.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיראן שורר במרבית שטחי המדינה אקלים צחיח או צחיח למחצה, שבו ממוצע המשקעים השנתי נמוך מ-250 מ"מ בשנה, ואלה המעטים יורדים בעיקר בחודשים אוקטובר עד אפריל. בחלק מן המדבריות של רמת המרכז כמות המשקעים נמוכה מ-100 מ"מ בשנה. יוצאים מכלל זה הם אזורי הרי זגרוס והמישור לחופי הים הכספי, שבהם ממוצע המשקעים השנתי מטפס ל-500 מ"מ ואף אל למעלה מ-1,000 מ"מ בחלקים המערביים של מישור החוף הכספי. בהרים, במיוחד בצפון-מערב המדינה, הטמפרטורות יורדות בחודשי החורף אל מתחת לאפס, בעוד שהאביב והסתיו אינם כה קשים ואילו הקיץ חם ויבש. בדרום המדינה הקיץ חם מאוד, עם ממוצע של 38°C בחודש יולי, בעוד החורף נוח. באזור חופי המפרץ החום מלווה בלחות גבוהה.

טמפרטורה וכמויות משקעים שנתיות ממוצעות ביישובים נבחרים:[1][2][3][4]

מזג אוויר בטהראן
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 7 10 15 22 28 34 37 35 32 24 17 10
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -1 1 5 11 16 21 24 23 19 13 7 1
משקעים ממוצעים (מ"מ) 37 34 37 28 15 3 3 1 1 14 21 36
מזג אוויר במשהד
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 7 9 14 21 27 32 34 33 29 22 16 10
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -5 -3 2 8 12 16 18 15 10 5 1 -3
משקעים ממוצעים (מ"מ) 33 36 52 50 26 3 1 1 2 11 16 27
מזג אוויר בתבריז
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 12 15 19 24 31 36 38 37 34 28 21 14
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 0 1 5 9 13 17 20 19 14 9 4 1
משקעים ממוצעים (מ"מ) 80 50 48 31 7 0 1 0 0 5 21 63
מזג אוויר בבנדר עבאס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 24 24 28 32 36 38 38 38 37 35 30 26
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 12 14 18 21 25 28 30 30 28 24 18 14
משקעים ממוצעים (מ"מ) 40 48 35 11 5 0 1 2 1 1 5 24

טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משאבים טבעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארקים לאומיים ואתרי מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת איראן מחולקת למחוזות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות איראן

מבחינה מנהלית, איראן מחולקת ל-31 מחוזות (استان), המחולקים בתורם ל-324 נפות (شهرستان), ואלו מחולקות ל-865 חבלים (بخش) הכוללים ערים וכפרים קטנים יותר. המחוז הגדול ביותר במדינה הוא מחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן המשתרע על פני 181,785 קמ"ר ואילו המאוכלס ביותר והצפוף ביותר הוא מחוז טהראן עם כ-13.5 מיליון תושבים. בראש כל מחוז עומד מושל (استاندار) הממונה על ידי שר הפנים האיראני, וכפוף לאישור של המג'לס. לעומת זאת, המועצות המקומיות נבחרות בבחירות ישירות אחת לארבע שנים, ואלו ממנות את ראשי הערים, הכפופים להן.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של איראן

נכון ליולי 2012, נאמדת אוכלוסיית איראן בכ-78,869,000 נפש,[5] עם צפיפות אוכלוסין של 48 נפש לק"מ. עיקר ריכוזי האוכלוסייה נמצאים בצפון המדינה, לרבות הבירה טהראן, ובמערבה.

עמים ודתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמים באיראן

הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיראן היא הפרסים, המהווים 61% מן האוכלוסייה במדינה. הפרסים הם קבוצה אתנית אחת בתוך משפחת עמים הנקראת העמים האיראניים, אשר חיו לאורך ההיסטוריה בחבל הגאוגרפי של רמת איראן ודיברו בלשונות איראניות. הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באיראן היא האזרים, אשר מתרכזים בעיקר בצפון-מערב המדינה ומהווים 16% מן האוכלוסייה.

ערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ World Weather Information Service - Tehran, World Meteorological Organization
  2. ^ World Weather Information Service - Mashhad, World Meteorological Organization
  3. ^ World Weather Information Service - Tabriz, World Meteorological Organization
  4. ^ World Weather Information Service - Bandar Abbas, World Meteorological Organization
  5. ^ איראן באתר ספר העובדות העולמי של ה-CIA