משתמש:LightBringer/אופיום
אופיום הוא סם פסיכואקטיבי מקבוצת האופיאטים, סמים שמחלישים את התחושה הפיזית ואת היכולת להגיב לגירויים על ידי דיכוי מערכת העצבים.
אופיום, שהוא שרף של פרג האופיום, מכיל מספר חומרים כימיים, לרבות מורפין וקודאין. קודאין, מרכיב נפוץ במשככי כאבים הניתנים ללא מרשם וכן בתרופות נגד שיעול, הוא יחסית מתון בהשפעותיו (לפחות במנות קטנות). מורפין והנגזרת שלו, הרואין, הם בעלי פוטנציאל הרסני גדול בהרבה. מרבית השימוש הבלתי חוקי באופיאטיים הוא בהרואין, כיוון שניתן להסתירו ולהבריחו בקלות יחסית וכן משום שהוא מרוכז יותר.
פרג האופיום עובד למזון, לחומר מרדים, ולצורכי פולחן החל מהתקופה הנאוליתית. לאורך השנים, אימפריות רבות ביצעו שימוש נרחב באופיום שבאותה תקופה היה משכך הכאבים היעיל ביותר. שימוש באופיום איפשר למנתחים לבצע ניתוחים ממושכים. ישנם אזכורים של אופיום בטקסטים עתיקים של אישים חשובים, כגון קלאודיוס גלנוס, אברס פאפירוס, ואבן סינא. השימוש הנרחב באופיום נמשך עד לתום מלחמת האזרחים האמריקנית, שהוחלף במורפין ובנזגרותיו.
השימוש באופיום למטרות הנאה החל בסין במאה ה-15, אך כמות החומר הייתה מצומצמת משום שהוא היה יקר ונדיר. הסחר באופיום התחדש במאה ה-17, כהחומר עורבב עם טבק לצורכי עישון. איסור השימוש באופיום בסין החל ב-1729, אך ב-2 המאות שלאחר האיסור, השימוש באופיום גדל. הקיסר הסיני החרים אופיום בכמויות מסיביות, וניסה להביא קץ לסחר באופיום. סכסוך זה הוביל לפרוץ 2 מלחמות אופיום בשנים 1840 ו- 1858. השימוש וההפקה של אופיום בסין גדלה לאחר 1860, כשיותר מרבע האוכלוסיה הגברית מכורה לסם. שימוש באופיום כסם במדינות אחרות היה נדיר עד סוף המאה ה-19.
התפשטות האופיום הובילה ליצירת תקנות עולמיות ולהקמת ועידה בין לאומית לשימוש באופיום ב-1909 כצעד לאיסור השימוש באופיום. השימוש באופיום נאסר במדינות רבות בתחילת המאה ה-20, מה שהוביל לייצור האופיום כחומר מוצא של סמים אסורים אחרים או כחומר מוצא של סמים רפואיים חוקיים. ייצור לא חוקי של אופיום מתבצע בעיקר באפגניסטן, כשמדי שנה מופקים מעל ל-6600 טון חומר. האופיום הלא חוקי בדרך כלל מומר להרואין, חומר החזק פי שניים ממורפין, שניתן להזריקו, וקל יותר להבריח אותו.
הסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שימוש בעת העתיקה (4200 לפנה"ס- 800 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בפרג האופיום החל בתקופת קדם. שרידי אופיום נמצאו עוד משנת 4200 לפנה"ס. גידול ועיבוד פרג האופיום החל בשנת 3400 לפנה"ס בארם נהריים על ידי השומרים, שכינו את הצמח כ"צמח השמחה". לוחות שנמצאו בניפור, מרכז שומרי רוחני הנמצא מדרום לבגדאד, תארו את איסוף המיץ מהפרג בשעות הבוקר שהוביל להפקת אופיום. פרג האופיום במזרח התיכון גודל גם על ידי האשורים, שאספו גם כן את מיץ הפרג בשעות הבוקר. פרג האופיום גודל גם בבבל ובמצרים.
האופיום עורבב עם רוש עקוד על מנת להרוג בני אדם במהירות וללא כאבים, אך היו לו גם שימושים רפואיים. בטקסטים רפואיים משנת 1500 לפנה"ס שנמצאו במצרים, תוארו דרכים למניעת בכי ממושך של ילדים באמצעות שימוש בעיסה של גרעיני הפרג. בתחום הכירורגיה, השתמשו במטליות ספוגות באופיום במהלך ניתוחים כמשכך כאבים. המצרים סחרו באופיום בעזרת הפיניקים והמינואים, שסיפקו את האופיום למדינות באיזור הים התיכון, כגון ליוון, לקרתגו, ולמדינות נוספות באירופה. בסביבות השנה 1100 לפנה"ס, בקפריסין החלו לגדל ולעבד את האופיום, על מנת לסחור בו ולעשן אותו.
בנוסף לכך, השתמשו באופיום גם בטקסים והייתה לו חשיבות דתית, וישנה השארה שכהנים הציגו והשתמשו באופיום ככוח מרפא. במצרים, השימוש באופיום היה אסור על הכהנים, על המכשפים, ועל הלוחמים. המצרים האמינו שאחד מאליליהם אחראי להמצאת האופיום, ואיזיס העניק את האופיום לאל רע, כתרופה לכאבי ראש. כמו כן, נמצא פסל משנת 1300 לפנה"ס השייך לתרבות המינואית, שבו מתוארת "אלת הסמים" של המינואים, חבושה בכתר העשוי מפרג האופיום, וכמו כן נמצא בקרבתה מכשיר עתיק לעישון. האלים היוונים היפנוס, ניקס, ותנטוס תוארו מקושטים בזר העשוי מפרג האופיום, או תוארו אוחזים פרג. פרג האופיום קישט לעתים קרובות גם פסלים של אלים נוספים ממיתולוגיות שונות.
האימפריה המוסלמית (1500-600 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהאימפריה הרומית איבדה כוח, שטחים מדרום וממזרח לים התיכון נספחו אל האימפריה המוסלמית, שהקימה את הספריות הטובות ביותר בזמנם, והיו לה פיזיקאים שנחשבו למנוסים ולטובים ביותר. מוסלמים רבים האמינו שעל פי החדית', שימוש בחומרים משכרים הוא חראם, אבל שימוש בחומרים אלו כמרכיבים בתרופות מותר. בין השנים 400-1200 לספירה, סוחרים ערבים הציגו בפני הסינים את האופיום. אל-ראזי, פילוסוף פרסי, עשה שימוש באופיום כחומר מרדים והמליץ להשתמש בו כחומר אנטי-מדכא. הפיזיקאי הפרסי אבן סינא תיאר את האופיום כחומר המקהה חושים החזק ביותר, בהשוואה לחומרים מקהי חושים אחרים כגון הדודא. כמו כן, השתמשו באופיום גם באימפריה העות'מאנית במאה ה-14 כמשכך כאבים נגד מיגרנה ומחלות אחרות.
שימוש ברפואה המערבית (1500-600 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת האינקוויזיציה באירופה, האופיום נתפס כהשפעה של מזרח התיכון ולכן בין השנים 1300-1500 נחשב לטאבו. בתקופה ההיא נמצאו תחליפים לפרג האופיום שבו השתמשו במזרח התיכון- זנים אחרים של הצמח בעלי תכונות זהות.
ב-1527 החלו להשתמש באירופה בתרופה שפותחה על ידי פאראצלסוס- לאודנום, סם הרגעה העשוי מאופיום, לאחר שפאראצלסוס חזר ממסעו בחצי האי ערב והביא עמו חרב מפורסמת שבקצה חניתה נמצאו "אבני האלמוות" שהוכנו מצמח האופיום, ממיץ פרי הדר, ומתמצית של זהב. לאודנום היה במקורו מונח רפואי מן המאה ה-16 שהתקשר לפיזיקאי מוערך, אך נודע בזכות גילוי "תמיסת האופיום" בידי פאראצלסוס, המסת האופיום באתנול. במשך שנות חייו, פאראצלסוס ערך טיפולים כימיים מסוכנים, אך טיפולים אלו היו נקודת מפנה ברפואה המערבית.
במאה ה-17 הוצע להשתמש בלאודנום כמשכך כאבים, וכתרופה נגד כאבי ראש ושלשול. הצעה זו הוצעה על ידי תומאס סידנהם, שהוגדר כ"אבי הרפואה האנגלית", והמשפט "מבין כל התרופות שניתנו לאדם על ידי האל כדי להקל על סבלו, אף אחת מהן לא יעילה יותר מאופיום" יוחס אליו. השימוש באופיום כמרפא לכול הופיע ב-1728. כאחד מהמרכיבים של סם נוגד-רעל. לאחר מכן, לאודנום היווה חומר מוצא לתרופות רבות במאה ה-19.
השימוש באופיום נמשך גם במאה ה-19. נשיא ארה"ב ויליאם הנרי הריסון טופל באמצעות אופיום ב-1841, ובמהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, צבא האיחוד השתמש ב 2.8 מיליון אונקיות של תמיסת ואבקת אופיום, וכ-500 אלף כדורי אופיום. בתקופה זו, האנשים כינו את התרופה כ"תרופת האל". הסיבה העיקרית לעלייה בצריכת האופיום בארה"ב במאה ה-19 הייתה נתינת האופיום לנשים עם "בעיות נשיות" (בדרך כלל על מנת לשכך את הכאבים הבאים כתוצאה מהוסת). בארה"ב במאה ה-19 חיו בין 150 ל-200 אלף מכורים לאופיום, כשמרביתם היו נשים.
שימוש למטרות הנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מאורת סמים
כבר ב-1483 תואר השימוש באופיום למטרות הנאה בספרו של קסו בולינג, שכתב שהאופיום מטפח את הגבריות, מחזק את הזרע, ומשפר את החוסן. כמו כן, נכתב שהאופיום תורם לאומנות האלכימאים, ומשפר את יחסי המין. הוא תיאר את האופיום כשווה ערך לזהב. כעבור כ-100 שנים, נכתבו שימושיו הרפואיים השונים של האופיום, אך גם נכתב ש"האספסוף משתמש באופיום ביחסי מין", בעיקר במטרה לעכב את פליטת הזרע. עישון אופיום הייתה תחילה פריבילגיה לאצולה, ורק בני המעמד הגבוה עישנו אופיום. אך מאז, בספרים משנת 1861 נכתב שבאופיום השתמשו גם האיכרים העשירים, ואפילו הכפרים הקטנים שאין בהם חנויות למכירת אורז, יש בהם חנויות שבהן נמכר אופיום.
עישון האופיום נהיה נפוץ יותר בעקבות איסור זמני של עישון הטבק. בשנת 1644 הותר לאזרחים לעשן טבק, אך הומלץ לערבב בינו לבין האופיום. בשנת 1705 נכתב: "כיום, החל מהאצולה ועד לעבדים ולנשים, כולם מכורים לטבק". בתקופה ההיא, הטבק עורבב לרוב עם צמחים אחרים, והאופיום היה אחד מהחומרים בתערובת. ערבוב של אופיום עם טבק נקרא בתקופה ההיא מדאק, ותערובת זו הייתה פופולארית מאוד בסין ובמדינות שסין סחרה איתן (כגון טאיוואן, ג'אווה, והפיליפינים) במאה ה-17.
בעקבות האיסור על עישון מדאק בשנת 1729, עישון אופיום טהור נהיה נפוץ יותר במאה ה-18. הרעב וחוסר היציבות הפוליטית בסין, וכמו כן השמועות על העושר והשגשוג בדרום-מזרח אסיה הביאו להגירה מאסיבית של אזרחים סינים. מהגרים סינים התיישבו, בין היתר, בניו יורק, בסן פרנסיסקו ובלונדון וכך הפיצו בערים אלו את האופיום. צרפתים היוו קבוצה נוספת שעישנה אופיום, וקולוניות צרפתיות שמוקמו באסיה תרמו להפצת האופיום. בקרב האירופאים האופיום שימש כסם הרגעה, וחלק מהמדינות אסרו על הפצתו לצרכי עישון. גם ארה"ב, שפעלה למען מיגור השימוש באופיום, אסרה על המהגרים לעשן אופיום בקרב האדם הלבן.
העימות והאיסור של אופיום בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמות האופיום