משתמש:Lirdon/ח"א מצרי בכיפורים

[[קובץ:|שמאל|ממוזער|250px|]]

למרות שספג מפלה במלחמת ששת הימים חיל האוויר המצרי השתקם והשתתף בפעילות מיד עם תחילת מלחמת ההתשה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים חיל האוויר המצרי ביצע 120 גיחות מבצעיות, רובן תקיפה, ומילא תפקיד חשוב בפריצת קו בר לב. למרות שמאז מגמת הפעילות של החיל הפכה להיות פחותה והגנתית יותר ויותר, וכן אבידות קשות שהסתכמו ב-220 מטוסים בכל המלחמה היא נחשבת למלחמה המוצלחת של חיל האוויר, ואף אחד הקרבות המפורסמים בעיניהם הפך להיות ליום חיל האוויר המצרי.

סדר כוחות החיל לפני פרוץ המלחמה

מטוס מיג-17 מצרי.

חיל האוויר המצרי שלחם במלחמת יום כיפור הורכב ממטוסים ויכולות אשר נרכשו מהסובייטים בשנים 1697-1973. בפרוץ המלחמה מפקד חיל האוויר המצרי חוסני מובראק החזיק ברשותו 770 כלי מטוסי קרב. מתוכם היו 220 מטוסי מיג-21, 200 מטוסי מיג-17, 120 מטוסי SU-7, ‏18 מפציצים מסוג TU-16, ‏10 מטוסי IL-28, ‏40-50 מטוסי תובלה מסוג IL-14 ו-AN-12 וכן 100-140 מסוקי תובלה מסוגים 4‏,‏6‏,‏8‏,MI-1. בנוסף לכך היו לרשותו כ-150 מטוסי אימון שחלקם יכלו לשאת חימוש.

מטוסי מיג-21 שימשו בעיקר למשימות עליונות אווירית ויירוט חומשו בשני טילי אוויר אוויר אטול ותותח בקוטר 23 מילימטר. מטוסי המיג-17 וסו-7 שימשו למשימות תקיפה, שניהם יכלו לשאת 500 ו-2,250 קילוגרם חימוש בהתאמה. מפציצי הטו-16 יכלו לשאת טילי אוויר קרקע קלט. המטוסים הללו פוזרו ב-35 בסיסי אוויר במצרים שהותאמו למצב לחימה וכללו מסלולי המראה נוספים, דירים תת קרקעיים וצוותים מיוחדים לשיפוץ מסלולים.

מערך ההגנה האווירית המצרי היה שייך לפיקוד נפרד שעליו היה אחראי מוחמד עלי פהמי וכלל 40 סוללות SA-2, ‏85 סוללות SA-3 וכן 40 סוללות ניידות מסוג SA-6. מרבית הסוללות הללו פרסו ברצועה ברוחב 23 קילומטר לאורך תעלת סואץ, ושאר הסוללות הקנו הגנה נקודתית על אתרים אסטרטגיים כגון סכר אסואן, אלכסנדריה ובסיס חיל האוויר קהיר מערב. הסוללות האלה נשלטו בעזרת 50 מרכזי איתור ובקרה וכן 180 סוללות מכ"ם, וכן פיקוד ההגנה העסיק חוליות זינהוי אווירי לצורך יירוט בגובה נמוך. בנוסף לכך 6-9 טייסות מיג-21 סופחו לפיקוד ההגנה האווירית ויועדו למטרות יירוט והגנה. ההגנה בגבהים נמוכים במיוחד ממערכת ההגנה וכן מהחזית המצרית נעשתה על ידי 1,300 תותחי נ"מ וכן מאות טילי כתף מסוג SA-7, חלקם הותאמו לנשיאה על רכבים צבאיים בסוללות של שמונה, מה שהגדיל משמעותית את הניידות וקצב האש.

מהלך המלחמה

חיל האוויר המצרי החל את מבצע באדר בשעה 14:05 ב-6 לאוקטובר 1973 עם תקפיה מסיבית שכללה 150-250 מטוסים. מטוסים אלו תקפו בשדות תעופה בביר-גפגפה, ביר אל טהמדה, ראס נסרני, אופירה, אל עריש, עקבה וראס סאדר וכן מפקדות בטסה וביר גפגפה ביחד עם 8-10 סוללות הוק ומספר סוללות מכ"ם שהגנו על אתרים אלו. בנוסף שתי סוללות ארטילריה הותקפו בציר בודפשט ועשר קילומטר מזרחה מפורט פאוד. תקיפות אוויריות נוספות התבצעו על שארם א-שיח, אל סיר ואל טור. במקביל לתקיפות האוויריות התבצעו פשיטות מוסקות בעומק סיני של הקומנדו המצרי במטרה לשבש את צירי האספקה ומאמצי התגבור לחזית. הפשיטות התבצעו בביר גפגפה, מזרחית למעבר המתלה, מעבר הג'ידי, עמק סודר, ליד בלוזה, וגבעת סובה. לבסוף טיל קלט בודד שוגר נגד תל-אביב על ידי מטוס טו-16 ויורט על ידי מטוס קרב ישראלי. ביום זה המצרים הודו באבדות של 10 מטוסי קרב ומספר לא ידוע של מסוקים, בעוד הישראלים טענו שהפילו 16 מטוסים ו-20 מסוקים.

הלחימה המשיכה ה-7 לאוקטובר עם תקיפות אוויריות על מעוזים בבודפשט בסביבות 14:00 בעזרת נפלם ומטרות נוספות בבלוזה עם 40 מטוסי סו-7, מיג-17 ומיג-21. בנוסף ביום זה שישה מסוקים הצניחו חיילי קומנדו כשישה קילומטרים מערב לבלוזה בעוד 44 מסוקים נוספים הצניחו חיילי קומנדו צמוד לשארם א שיח, ומזרחית לצירי המתלה וג'ידי, 12 מסוקי מי-8 נפלו באותו יום לאש ישראלית. ב-8 לאוקטובר בוצעו תקיפות על בסיסי אוויר במליזה וטהמדה, בארות נפט באבו-רודיס, סוללות הוק שהגנו על אתרים אלו וכן סוללות מכ"ם בבלוזה, טהמדה, אום מורגן וקסבה. חיל האוויר המצרי המשיך עם תקיפות על האתרים הללו גם ב-9 לאוקוטובר.

פעילות אווירית מצרית מעטה נרשמה בין ה-9 ל-13 לאוקטובר אשר היתה מוגבלת לתקיפות של מספר מועט של מטוסים אשר הקפידו להישאר תחת מעטה ההגנה של סוללות הנ"מ המצריות. ב-14 לאוקטובר חיל האוויר המצרי ביצע מספר רב של תקיפות כמאמץ סיעו אווירי צמוד לכוחות הקרקעיים שניסו להגדיל את אחיזתם בסיני שהחלו בתקיפות העומק אשר התמקדו בסוללות ההוק ומרכזי לוחמה אלקטרונית בשעה 6:15, כאשר תקיפות הסיוע לשריון שבהן השתתפו גם מטוסים לובים, החלו חמש דקות מאוחר יותר, על מאמצים אלה נוספו גם פשיטות מוסקות של הקומנדו המצרי. תקיפות אלו היו קצרות ותרומתן למערכה היה מזערי, כמו כן הקומנדו המצרי נעצר על ידי כוחות הצנחנים הישראלי.

עד ה-16 לאוקטובר נרשמה פעילות מועטה ביותר של חיל האוויר מצרי כאשר באותו היום ולמחרת הוא ריכז את תקיפותיו באזור החווה הסינית. ב-18 חיל האוויר המצרי החל לרכז את תקיפותיו בתעלת סואץ. התקיפות בוצעו בשלושה גלים המורכבים ממטוסי קרב ומסוקים שניסו להפציץ את הגשרים הישראלים שנפרסו בתעלה. ולמרות אבדות קשות שנגרמו בעיקר ממטוסי קרב ישראלים, נזק משמעותי נעשה לגשרים. ב-19 לאוקטובר חיל האוויר המצרי נוכח מאמצי חציית תעלת סואץ על ידי הישראלים העבירו את כל מאמציהן כולל כוחות המילואים לבלימת הפלישה. התקיפות המצריות על הגשרים בוצעו על ידי מטוסי מיג-17 וסו-7 כאשר מטוסי מיג- 21 שימשו לחיפוי אווירי בנוסף כוחות ההגנה האווירית המצרי ניסו והצליחו במידת מה שלבש פעילות אווירית ישראלית באזור, אבל האבידות של חיל האוויר המצרי היו חמורות ביותר.

                      Egyptian Air Defense Operations

Egyptian air defense operations can also be characterized by an initial period of intense activity by the Air Defense Barrier during the period 6-9 October, followed by a period of sustained activity until the Barrier's partial withdrawal and destruction in the south around 19 October. The MIG- 21 fighters in the Air Defense Command encountered sustained operations throughout the war in response to the repeated attacks of Israeli aircraft against Egyptian airfields, Moreover, the separate air defense forces in the Port Said area withstood sustained Israeli attacks until their eventual destruction or suppression. The construction before the war of 20 additional airfields with two runways each and approximately 650 launcher sites and as many dummy sites for the surface-to-air missile batteries provided redundancy, deception, and defense in depth to the Egyptian air defense forces.16 These sites were hardened with concrete and the control vans and radars were buried or fortified to the maximum extent practicable. The engineers also constructed special one and two plane hangerettes at the airfields to protect Egyptian aircraft from destruction, and each airfield had specially trained crews to repair bomb damage to runways. Air defense response by the Egyptians to the initial Israeli air strikes on the 6th was to fill the sky with missiles and lead as the Israelis tried to strike troop concentrations on each side of the canal and the all important bridges being constructed. The shock associated with the losses caused by this vicious defense caused General Peled, the Israeli Air Force commander, to order no flying within fifteen kilometers of the canal.17 On the 7th of Octo- ber both elements of the Air Defense Barrier, grand defenses and MIG-21 fighters, came into action. Early morning air strikes at major Egyptian air- fields, in an attempt to re-create the pre-emptive attacks of the 1967 war, were met by MIG-21 aircraft and concentrated missile fire. The result was that the great air success of the 1967 war was not repeated. The extensive electronic and visual early warning systems had deprived the Israelis of the important element of surprise, and the massive engineering preparations on runways, camoflage, dispersion, and hangers negated Israeli efforts. Also, efforts were made once again against the bridges over the canal and the ferries in operation, but the defenses did not enable the Israelis to press home their attacks to ensure total destruction of any of the bridges. With the shifting of emphasis by the Israeli Air Force to the Golan front, the intensity of the air defense battle slackened somewhat except in the Port Said area. Air strikes against the military installations including the four surface-to-air missile batteries occurred on 8, 9, 10, 11, 12, and finally the 13th of October. The following account starting at 1100, 8 October describes the battle:

           Soon the main enemy attack was detected, approaching Port
           Said from the south.  The planes were in two groups one
           heading toward the northeast to attack the missile positions
           there, the other one northwestward to attack the other de-
           fense positions.
                Some small SA-7 personnel- borne weapons were positioned
           in the line of approach of the attacking aircraft.  As these
           missiles were launched, the planes were forced to zoom up
           quickly, exactly as we planned.  Thus they were in the most
           convenient positions for our SA-2 and SA-3 batteries to
           destroy them.
                The air battle lasted until 1700.  The Israelis sent
           over a total of 94 planes.  Defending against such a num-
           ber was beyond the capacity of our four batteries, which
           could face only one apiece at any one time.  Any planes in
           addition to the four being engaged could thus bombard the
           missile positions and evoke no counteraction.  Using these
           tactics, the Israelis were able to silence all four missile
           batteries.  But in return they lost 12 planes.
                Under cover of night, the Israelis started the second
           phase of their air attack, lighting their target with flares.
           Their aim was to prevent the Egyptians from erecting new
           missile batteries at night.  The planes desperately hammered
           at their targets to assure the total destruction of all missile
           equipment.  Later they intensified the bombing in order to
           destroy the missile positions themselves.  They wanted to make
           sure that even if new missiles were brought in to replace the
           ones that had been knocked out there would be no positions from
           which they could operate.  Israeli planes blocked the posi-
           tions and the approaches to them by dropping time bombs, mines,
           and specially designed booby traps, so as to prevent the en-
           gineers from approaching them.  Finally they cut the road leading
           to Port Said to prevent reinforcements from reaching the town.
                This operation was repeated monotonously throughout the
           9th and 10th of October.  Whenever Israeli planes found them-
           selves facing anti-aircraft artillery or small portable missiles,
           they nosed up a little and then dropped various kinds of bombs
           and rockets.  During those two days, 214 planes dropped approx-
           imately 1,500 tons of explosives on the town and the naval base.
                At 0938 hours on the 11th of October, sixteen Israeli
           planes again approached Port Said.  Their mission was to sow
           fear in the hearts of the inhabitants who had refused to leave
           town.  The planes did not have to fly at low altitude for there
           were no more important air defense elements.  Suddenly SA-2 and
           SA-3 missiles darted out again.  How had this happened?  When
           were the missiles brought back to these positions?  This appeared
           almost impossible; yet it happened.  Despite all the pounding
           they had received, missile batteries in Port Said resumed
           action in greater strength and effectiveness than before,
           thanks to clever preplanning, organization, total cooperation,
           and stubborn determination.  The credit was due to the mil-
           itary engineers of the air defense forces and to the heroic
           inhabitants of Port Said.  By 11 October, Port Said had
           downed 21 Israeli planes and damaged many others.  The struggle
           between the Port Said air defense forces and the Israeli air
           forces went on.  It was a bitter and unequal struggle between
           hundreds of planes of the latest models and four missile bat-
           teries.  The Israelis used thermal rocket which are guided to
           sources of heat.  To counter them, Egyptian soldiers set fire
           to empty barrelsfilled with fuel and trash and successfully
           attracted the thermal rockets.  The Israelis also used tel-
           evision-guided missiles.  The Egyptian air defense men set up
           a dense smoke screen around the missile positions, which led
           the missiles astray and created bad visibility for the pilots.
           On 13 October, the air defense batteries found themselves in
           an awkward  position  for three had been disabled, leaving
           only one operative.18

Throughout the first week of the war the expenditure of air defense missiles had been prodigious and in the first three days of hostilities the number fired on the combined Syrian and Egyptian fronts reportedly totalled over 1,000. This reflected a deployment density surpassing that of any known SAM system in the world. On the 10th, the first Soviet supplies of SAM ammunition and spares arrived.19 By the 14th, the Egyptians had moved 6 to 7 batteries of SA-6 missiles and 8 other batteries across the canal to extend the air defense coverage during the ground offensive.20 However, the repulse of that attack opened the way for an Israeli cros- sing of the canal and brought the Egyptian air defense batteries under ground attack and long range artillery fire. The first Israeli tanks and armored personnel carriers across the canal on the 16th, struck out in a controversial move and knocked out 4 to 7 surface-to-air missile complexes by shooting up antennas. This crack in the Egyptian air defense umbrella soon became a gap and then a chasm as the bulging Israeli ground forces advanced with a top priority going to the destruction of air defense positions.21 The ground columns continued to overun air defense elements until the Egyptian chief of staff, General Shazli, in conjunction with General Ismail, ordered the withdrawal of all SAM sites on 18 October in the vicinity of the Israeli bridgehead.22 With the missile defenses removed, air defense in the prin- ciple arena of combat south from Ismailia fell to Egyptian aircraft which could not totally defend Egyptian ground forces until combat stopped on the 24th. Before a discussion of the Egyptian air activity can be closed, mention must be made of the number of sorties flown and losses sustained. The Egyptian Air Force flew about 6,900 sorties during the war, with about one- half of these claimed to have been air support.23 However, this figure seems high if the term air support is interpreted as ground attack. In the later stages of the war, the Egyptian Air Force flew nearly 2,500 sorties of which 1,800 were fighter sorties and 300 were fighter bomber sorties.24 From this ratio it can be seen that the large majority of missions were fighter sorties so that the 3,400 sorties claimed as air support probably included the MIG-21 sorties flying as cover, and a more accurate figure of 1,000 actual ground attack sorties can be projected. The Egyptians admitted losing only 50 air- craft in their wartime communiques but later on President Sadat admitted the loss of 120 planes. Department of Defense officials estimated the Egyptians lost 182 while Israel claimed it downed 223 aircraft and 42 helicopters. The Egyptian air defense forces claimed that their missiles and guns shot down about two-thirds of the total Israeli losses.25

תוצאות הלחימה מבחינת חיל האוויר המצרי

   By reviewing Egyptian Air Force and Air Defense Command operations

during the Ramdan War, general impressions of effectiveness can be garnered. As with the Syrians, the Egyptian commanders withheld the bulk of their air forces so as to deny a decisive engagement by the Israeli Air Force in air- to-air combat. The Air Defense Barrier along the canal was entrusted with denying Israeli air superiority and preventing crippling attacks on Egyptian Army formations and facilities. By examining either certain functional areas or specific actions, very general measures of effective- ness can be portrayed.

    Close air support activity by the Egyptian Air Force was limited in

scope and duration, and the results were fair. During the initial crossings on 6 October, Egyptian sorties were directed against some of the fortified positions along the canal, and these assisted the Egyptians in both the crossing operations and the fortifications subsequent capture. Also, a sizeable effort was made by the Egyptians on 14 October to support their army's attempt to expand the cross canal bridgeheads. The Israeli Air Force interfered with these close air support missions, and the results were not impressive.

    The initial deep air strikes of the Egyptians throughout the Sinai on

6 October were well executed and achieved good results. The precise planning and actual practice of these strikes on dummy installations in the interior of Egypt accounted for these results. Other Egyptian Air Force attempts, once gain limited in number, were not as successful. The formidable Israeli defensive combat air patrols seriously hampered these efforts. Consequently, the Egyptians employed two other methods to interdict Israeli forces in the Sinai. The first of these, employing the KELT air-to-surface missile, achieved only fair results. Missile inaccuracies, Israeli detection and counter measures, and lack of sufficient numbers account for these re- sults. The ability of the Egyptians to use these modern weapons highlighted an increasing maturity on the part of their personnel to effectively inte- grate new technology into their armed forces. The other method the Egyptians used to interdict Israeli forces and make up for a lack of aircraft strikes consisted of deep helicopter insertions of Egyptian rangers. These extensive operations conducted throughout the Sinai were costly in both the number of helicopters lost and the elite ranger's casualties. The results of these high risk operations were mixed with some successes recorded as well as some unmitigated disasters. In general, the two methods described above did not adequately compensate for a lack of Egyptian air interdiction strikes. The air strikes against the Israeli canal bridges during 18 and 19 October describe in a microcosim the Egyptian Air Force's bombing efforts. Despite serious losses, raw courage, innovative tactical ideas, and repetitious attacks, these critical bridges were damaged but not destroyed. The Israelis were able to effectively mobilize, employ, and resupply their ground forces with minor disruptions.

    In the realm of air defense, Egyptian measures were which better.  The

Air Defense Barrier effectively prevented damaging attacks on Egyptian ground forces for the first week of the war by diverting Israeli efforts towards the missile batteries themselves. Also, these air defenses caused a change in Israeli close air support tactics rich lessened the accuracy and duration of these attacks. The necessary coordination between the Air Defense Barrier and aloft aircraft was only adequate, as estimates range of up to forty Egyptian aircraft being downed by their own forces. The air defense of strategic Egyptian targets can only be measured by the effectiveness of Egyptian Air Force efforts in protecting their own bases. Despite the large number of aircraft committed, the Egyptians were generally unable to prevent Israeli strikes from reaching the target bases. However, the airborne defenders disrupted some of the Israeli strikes and required the Israelis to expend significant assets to cover the larger strikes. In conjunction with the well prepared runny repair crews and aircraft hangerettes, the Egyptian Air Force was successful in both presenting a repetition of the 1967 preemptive strikes as well as maintainng an air force presence throughout the war.

קישרים חיצוניים

• Air Operations During The 1973 Arab-Israeli War And The Implications מתוך אתר Global Security.

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית