משתמש:Netan'el/ארגז חול שני

{{בעבודה}}

העיצורים בפרוטושמית ובעברית הקדומה

בפרוטושמית, ובעקבותיה כנראה גם בעברית שלפני המקרא, היו עשרים ותשעה עיצורים שונים. על פי הבלשנות המשווה משערים את אופן הגייתם, אך לגבי חלק מהם לא ידוע כיצד נֶהגו. כמעט כל העיצורים השתמרו עד היום בשפה הערבית.

בעברית המקראית כפי שהיא מתוארת על ידי המסורה הטברנית נעלמו שישה מן העיצורים ונשארו עשרים ושלושה עיצורים, המיוצגים על ידי עשרים ושתיים אותיות האלפבית העברי (האות ש מייצגת שני עיצורים, ולא ידוע שם ס=שׂ). שישה מן העיצורים מבוצעים בביצוע כפול (כלומר הם כנראה פונמות שלכל אחת שני אלופונים הבאים בחילוף מותנה) והם העיצורים בג"ד כפ"ת.

בעברית החדשה הפכו עיצורי בכ"פ לפונמות מלאות. לעומת זאת חלק מן העיצורים המקראיים נעלמו או התמזגו בעיצורים אחרים (ט-ת, ח-כ, כ-ק, ו-ב, ג-ג, ד-ד, צ). ארבעה עיצורים יובאו משפות זרות (ז', צ', ג', וו, ת'?).

קבוצות מיוחדות של עיצורים

אהח"ע

העיצורים א, ה, ח, ע מבוצעים בחלק האחורי של מסלול הקול; א' וה' מבוצעים בסדק הקול, וע' וח' מבוצעים בלוע. התכונה הזו גורמת להם למספר מאפיינים מיוחדים:

• הם אינם מקבלים דגש חזק, כלומר הם אינם מוכפלים. כתוצאה מכך, במקרים מסוימים התנועה הבאה לפניהם הופכת לתנועה ארוכה יותר, ולפעמים גם משנה את איכותה. תופעה זו מכונה "תשלום דגש" או "הארכת תמורה". לדוגמה, על משקל nuttak (הקשר נותק) היה צריך להיות tuhhar (הבניין טוהר). מכיוון שהה' לא מוכפלת נוצר tuhar, וכתשלום דגש מתקבל tohar בתנועת o ארוכה.
  

בתכונה זו משותף לעיצורי אהח"ע גם העיצור ר' (מלבד שישה עשר מקומות במקרא שבהם יש ר' דגושה. במסורות מסוימות של לשון חז"ל קיימת ר' דגושה באופן סדיר, וככל הנראה מדובר בהבדל דיאלקטי). לפני א' ור' יש בדרך כלל תשלום דגש; לפני ה' וע' יש תשלום דגש בבניין פועל, אבל לא בבניינים פיעל והתפעל; ולפני ח' אין תשלום דגש בבניינים הכבדים. עובדה זו מצביעה על כך שהעיצור ח' איבד את ההכפלה בשלב מאוחר יותר מאשר ה' וע', ואלה איבדו את ההכפלה מאוחר יותר מאשר א' ור'. לפני כל העיצורים יש תשלום דגש בעתיד של בניין נפעל (יֵחשב במקום יִחשב).

• הנמכת תנועה: מכיוון שעיצורי אהח"ע מבוצעים בחלק הנמוך של חלל הפה, הם משפיעים על התנועות שלפניהן והופכים אותן לתנועות נמוכות יותר: i הופכת e, ו-e הופכת a. כך למשל במשקל יֶלֶד, מֶלֶךְ אנו מוצאים את הצורות נַעַר, צֶמַח; במשקל יִשְמַע נמצא יֶחְדַּל.
  

כשיש עיצור הח"ע בסוף מילה ולפניו תנועת u, o, i, e, נכנסת בין התנועה לעיצור תנועת a כהגה מעבר. תנועה זו נקראת "תנועת פתח גנובה", או בקיצור "פתח גנובה" או "פתח גנוב". כך למשל לוּח הופך ללוּחַ, יוֹדֵע (כמו יוֹשֵב) הופך יודֵעַ, וגבוֹהּ (כמו ארוֹךְ) הופך גבוֹהַּ (gavoah ולא gavoha!)

• חטפים: כשבאים עיצורי אהח"ע בשווא נח (כלומר כשהם סוגרים הברה באמצע מילה) יש להם נטייה לקבל תנועה חטופה במקום השווא. אופי התנועה החטופה (חטף קמץ, חטף פתח או חטף סגול) נקבע בדרך כלל על פי התנועה שלפני העיצור, אם כי לא' יש נטייה לקבל חטף סגול יותר משאר החטפים. לדוגמה: יֶחֱרַב במקום יֶחְרַב (כאן יש גם הנמכת תנועה, במקום יִחְרַב), נַעֲבֹד במקום נַעְבֹד, יָאֳשַם במקום יֻאְשַם (כמו יֻשְלַךְ). הסיבה להפיכת השווא לחטף לשם מעבר נוח אל העיצור הבא, ולכן לפני עיצורי בג"ד כפ"ת, שהם עיצורים סותמים, יש לאהח"ע נטייה לשמור על השווא הנח ולא להיחטף: יַאְדִּיר, יֶחְכַּם.

חטפים באים לפעמים באותיות אהח"ע גם במקום שוא נע, ואולם במקרה זה מדובר רק בשינוי גרפי, משום שבשיטת הניקוד הטברנית ממילא שווא נע באות גרונית נשמע כמו חטף.

בג"ד כפ"ת

ערך מורחב – דגש קל

ששת העיצורים בג"ד כפ"ת, שהמשותף להם הוא שהם עיצורים סותמים לא נחציים ולא גרוניים, עברו בשלב כלשהו (ההערכות נעות בין תקופת בית ראשון לבין תחילת ימי הביניים) תהליך של חיכוך, כלומר הפיכה מעיצורים סותמים לעיצורים חוככים, כאשר הם נמצאים אחרי תנועה. ככל הנראה לא היה לתהליך זה ערך פונמטי, כלומר ששת העיצורים החדשים לא היו פונמות אלא רק אלופונים של העיצורים המקוריים בחילוף מותנה.

בהגייה האשכנזית איבדו העיצורים ג' וד' את הביצוע החוכך שלהם, ובהגייה הספרדית, ובעקבותיה בעברית הישראלית, איבדו שלושת העיצורים ג', ד' ות' את הביצוע החוכך. הביצוע הכפול נשמר בששת העיצורים רק בהגיית התימנית. בעיצורים ששמרו על הביצוע הכפול הפכו העיצורים החוככים לפונמות בפני עצמן.

נחציים

ערך מורחב – עיצורים נחציים

שלושת העיצורים ט', צ' וק' הם עיצורים נחציים. הבלשנים חלוקים ביניהם בשאלה כיצד מומשה הנחציות בעברית הקדומה והמקראית: יש הסוברים שמדובר בחיתוך משני (נוסף) בלוע ויש הסוברים שאלה היו עיצורים מסודקים, כלומר עיצורים שבוצעו ביציאת אויר מסדק הקול ולא מן הריאה. משערים שבפרוטושמית ובעברית הקדומה היו שני עיצורים נחציים נוספים, שהתמזגו בעברית המקראית בעיצור צ' (ראה להלן).

בהגייה התימנית ואצל חלק מיהודי עדות המזרח, וכך בערבית, מבוצעים הנחציים בביצוע משני בלוע. אצל רוב דוברי העברית הישראלית נעלמה תכונת הנחציות; העיצור ט' התמזג עם ת', ק' עם כּ' והעיצור צ' הפך, בהשפעת ההגייה האשכנזית, לעיצור הכפול ts.

הנחציות הביאה גם לשינויים מורפולוגיים; כך למשל בצורה הצטלם הפכה הת' של בניין התפעל לט' כדי שתהיה עיצור נחצי הדומה לעיצור הנחצי צ'.

בומ"פ

ארבעת העיצורים ב' (בשני הביצועים), ו', מ' ופ' (בשני הביצועים) נהגים בשפתיים. תכונה זו גורמת לתנועות שלפניהם לנטייה לכיוון תנועת u, המבוצעת בשפתיים מעוגלות. משום כך ו' החיבור לפני בומ"פ היא בתנועת u (מעטפה וּבול).

למנ"ר

ארבעת העצורים ל', מ', נ', ר' מבוצעים בדרגת חיכוך שבין עיצור סותם ועיצור חוכך, והם מכונים עיצורים שוטפים. יש להם נטייה להתחלף ביניהם, גם בתוך העברית (למשל שרשרת-שלשלת, נישואים-נישואין, גלעין-גרעין) וגם בין העברית לשפות אחרות (המילה היוונית מרגריטה הפכה בעברית למרגלית ובארמית למרגניתא).

שורקים

ערך מורחב – עיצורים שורקים

העיצורים ז', ש', שׂ', ס', צ' (בביצוע המקורי שלו, ס' נחצית) ועוד עיצור שהיה קיים בעברית הקדומה, ת₂ (ראה להלן) הם עיצורים המבוצעים בשיניים, והם מכונים עיצורים שורקים. לתכונה זו יש השפעה מורפולוגית: בבניין התפעל, עיצור שורק בפ"א הפועל גורם לשיכול עיצורים: הסתדר במקום התסדר, השתמר במקום התשמר.

לא ברורה ההיערכות בין שלושת העצורים ש', שׂ', ס' בעברית הקדומה. ברור שהיו אלה שלושה עיצורים שונים. משערים שהעיצור שׂ' בוצע כהגה צדי (כמו האות הפולנית ś). בספר שופטים (פרק י"ב פסוק ו) יש עדות על הבדל דיאלקטי בין שבטי ישראל בתחום זה, ולפיו שבטי אפרים לא יכלו להגות שיבולת והגו במקום זאת סיבולת. במשך השנים התמזג העיצור שׂ' בעיצור ס', ואולם בכתיב הוא התמזג בעיצור ש' (הנקדנים הוסיפו נקודות מימין ומשמאל לאות כדי להבחין בין שני העיצורים). בערבית, אגב, התמזגו ס' וש' בביצוע כמו ס' העברית (س) ודווקא שׂ המקורי מבוצע כמו ש העברית (ش).

העיצורים

הערה: העיצורים נמנים כאן לפי סדר האלפבית העברי, אולם לסדר זה אין כל משמעות בלשנית והוא משמש כאן לשם הנוחות בלבד.

א

העיצור א הוא עיצור סותם סדקי בלתי קולי. הוא משתייך לקבוצת עיצורי הלוע והגרון (אהח"ע) שתוארו מעלה, אך יש לו גם מאפיינים חריגים במיוחד. במקרה שהעיצור א מזדמן בסוף הברה (כלומר, באפס תנועה - שווא נח או סוף מילה) הוא עשוי (א1) להישמר באפס תנועה: נֶאְדָּרִי; (א2) להישמר כעיצור עם תנועה חטופה: יֶאֱהַב; (ב) להיעלם: מָצַאְתִּי > מָצָאתִי. בדרך כלל הנטייה היא להישמרות העיצור בהברות לא מוטעמות, ולנשילתו בהברות מוטעמות. במקרים לא מעטים א נשמט גם בתחילת הברה, ואפילו במקרא יש קׁרִאים, רֵאשִית. בעקבות הנשילה התכופה של העיצור אימצה האות א' מעמד של אם קריאה, ואולם העובדה שהיא אינה מציינת תנועה ספציפית (רֹאש, רִאשון, רָאשי) מצביעה על כך שבעבר הא' במילים אלו הייתה עיצורית, והכתיב בא' הוא כתיב היסטורי ולא יועד מלכתחילה לשמש כאם קריאה.

בעברית המקראית המאוחרת, בלשון חז"ל ובארמית יש תופעה של חילופי י-א בין תנועות (דְחָאוׁ-דְחָיוֹ, הֲגָאִים-הֲגָיִים).

בעברית המודרנית המדוברת העיצור א' כמעט לעולם אינו מבוצע, אלא נעלם לטובת רצף תנועות: האנשים - haanashim.

ב

בביצוע המקורי (הדגוש) סותם דו-שפתי קולי, ובביצוע הרפה חוכך שפתי-שיני קולי. תכונותיו של העיצור ב בחלק מעיצורי בג"ד כפ"ת וכחלק מעיצורי בומ"פ תוארו לעיל. הביצוע הרפה של ב היה במקור כנראה דו שפתי (בנשיפת אוויר בין השפתיים) ואולם עם הזמן הפך להיות עיצור שפתי-שיני, כפי שהוא מבוצע בעברית המודרנית.

ג

מעיצורי בג"ד כפ"ת. הביצוע הדגוש הוא כסותם וילוני קולי, והרפה כחוכך וילוני קולי. מכיוון שהביצוע הרפה זהה לביצוע של העיצור ע₂ (ראה להלן), יש בכך תמיכה להשערה שתהליך החיכוך של עיצורי בג"ד כפ"ת חל רק אחרי היעלמות העיצור ע₂.

בהגייה התימנית מבוצעת ג דגושה כצרור העיצורים דז'. סביר להניח שזו אינה ההגייה המקורית אלא השפעה של ההגייה הערבית; ככל הנראה זה העיצור היחיד שהגייתו המקורית לא השתמרה אצל התימנים.

ג'

בעברית החדשה הצטרף למערכת הפונולוגית, בהשפעת שפות אירופיות, העיצור ג', המבוצע כצרור העיצורים דז'. העיצור נמצא רק במילים שנקלטו לעברית מבחוץ, כגון ג'ונגל, ג'ירפה.

ד

שוב מעיצורי בג"ד כפ"ת. הביצוע הדגוש הוא סותם מכתשי קולי והביצוע הרפה הוא חוכך שיני קולי. האמור לגבי היחס בין ג רפה לבין ע₂ נכון באותה מידה לגבי היחס בין ד רפה לבין ז₂.

במקרא יש תופעה נדירה שבה ברצף העיצורים דת (הזהים בכול מלבד בתכונת הקוליות) העיצור ד עובר הידמות לעיצור ת ונעלם. כך בצורה הָרָה לָלָת (שמואל א', ד; במקום הרה ללדת) וכך בשם המספר אחת (במקום אחדת - אחד+סימן הנקבה ת).

ה

העיצור ה הוא חוכך סדקי בלתי קולי (יש פונטיקאים המגדירים אותו לא כעיצור אלא כתנועה בלתי-קולית). מכיוון שבעברית האות ה' עשויה לשמש בסוף מילה כאם קריאה, מוסיפים באמצע האות - כאשר היא מייצגת את העיצור - נקודה, המכונה מפיק (מילה ארמית שמשמעותה: מוציא). כאשר העיצור ה נמצא בין שתי תנועות יש לו נטייה להישמט: יְהוֹשִיעַ > יוֹשִיעַ, בְּהָעִיר > בָּעִיר, ביקשתיהו > ביקשתיו. בעברית המודרנית המדוברת העיצור ה כמעט שאינו מבוצע, ובדרך כלל הוא מחולף בעיצור א או נשמט לגמרי: שמים בהירים - beirim.

ו

בעברית הקדומה והמקראית (וכך עד היום בערבית) בוצע העיצור ו כמו העיצור האנגלי w, כלומר: מקורב חיכי-שפתי קולי. מקורב, כלומר עיצור המבוצע במִפתח רחב מאוד, ולכן הוא נקרא חצי תנועה; חיכי-שפתי, כלומר מבוצע בשני מקומות במסלול הקול בזה אחר זה, קודם בחך ואחר כך בשפתיים. כתוצאה מן התכונות המיוחדות האלה חלו בעיצור זה מספר מעתקים:

• מעתק ו > י בתחילת מילה: מעתק כללי בעברית המקראית. המילה "ולד" (בערבית: ولد) הפכה ל"ילד" והמילה וין (שהתגלגלה גם לשפות אירופה, wine או vino) הפכה ל"יין". המעתק חל רק בתחילת מילה, ולכן צורות כמו "נולד" (במקור: nawlad, על כיווץ הדיפתונג יפורט מיד) או עָנָו נשמרו. המעתק גם לא חל בו' החיבור.
• כיווץ דו-תנועות (דיפתונגים): מכיוון שהעיצור ו הוא דומה מאוד לתנועה היו הצירופים aw, uw קשים להגייה לדוברי העברית ולכן התכווצו: aw הפך לתנועת o ארוכה ו-uw הפך לתנועת u ארוכה. לכן nawlad > nolad (נוׁלַד), huwrad > hurad (הוּרַד) וכן הלאה. (תופעה דומה חלה גם בעיצור י, ראה להלן).
  

לא בכל המקרים התכווץ הדיפתונג. לעיתים נוספה תנועת עזר אחריו כדי לפרק אותו: במקום mawt נוצרה הצורה mawet (מָוֶת, אך בסמיכות חל הכיווץ: מוֹת־האיש). במקרים נדירים השתמר הדיפתונג כמות שהוא: המַוְתָה לחסידיו (תהילים קטז). בדרך כלל התכווצות חלה כאשר ההברה לא מוטעמת. אין התכווצות כאשר העיצור ו דגוש (qawwe, קַוֵּה) או בסוף מילה (עָנָו).

כתוצאה מהתכווצות הדיפתונג החלה האות ו' לשמש כאם קריאה לתנועות o, u גם במקום שלא היה כיווץ.

בלשון חז"ל החלה תופעה של התמזגות בין העיצור ב רפה והעיצור ו. בכתבי יד אפשר למצוא את שם המקום יבנה בכתיב "יוונה". בהשפעת שפות אירופה וההגייה האשכנזית השתלטה התופעה הזו על העברית המודרנית, והעיצור הקדום ו מבוצע רק בצורה v.

בשנים האחרונות החל להשתלב בעברית, בהשפעת האנגלית, העיצור w, לא כהמשך לעיצור ו הקדום אלא במילים לועזיות כמו הוליווד, פינגווין, וושינגטון. התופעה הזו חדשה בעברית והיא לא התחילה עם תחיית העברית (כמו העיצורים הלועזיים ג', ז' ו-צ') משום שהעיצור הזה לא היה קיים בלשונות האירופיות שעל רקען התחולל תהליך התחייה. למעשה, עד השנים האחרונות היו דוברי העברית הוגים pingvin ו-holivud.

מחוכך שפתי. ב-ו בלשון חז"ל ובישר

ז

ז1, ז2 - חילופי ז-ד (זהב-דהב)

ח

ח1, ח2

ט

נחצי

י

מקורב. נשילה, חילופי י-א, דיפתונג iy, ay

כ

ל

מ

נ

ס

ע

ע1, ע2

פ

צ

צ1, צ2 (חילופי צ-ע/ק: ביצה-ביעא, ארץ-ארעא-ארקא), צ3: חילופי צ-ט (צהריים-טיהרא)

ק

ר

ביצועים שונים

ש

שורקים

ת

ת1, ת2 (חילופי ש-ת: חדש-חדתא, שלוש-תלתא)

	סדקי	לועי	וילוני	בתר-מכתשי	מכתשי	שיני	שפתי
סותם	א	ע	ג ק כ		ד ט ת		ב פ
אפי				נ		מ
שוטף / צידי		ר		ל
חוכך	ה	ח	ע2 ח2	צ2 ש	ז צ1 ס	ז2 ת2

• במשבצת שיש בה שני עיצורים, הימני קולי והשמאלי בלתי קולי. במשבצת שיש בה שלושה עיצורים, האמצעי הוא נחצי.
• עיצורים שאינם בטבלה: ו (מקורב שפתי-וילוני), צ3 (?), שׂ (?), י (מקורב חיכי קולי)

הסברים והרחבות

• צ1, צ2, צ3
• ח1, ח2
• ע1, ע2
• ז1, ז2
• ת1, ת2
• שׂ
• ו, י
• עיצורים נחציים: ק, ט, צ1, צ2, צ3