כאשר ראיתי בפעם הראשונה את מילותיו הנפלאות של אברהם בן יצחק: 'אשרי הזורעים ולא יקצורו, כי ירחיקו נדוד', נפתח הסוגר וחולצה נשמתי מכלאה, כאילו קרה הנס ונפתח לפני פתאום השער הנעלם לילדותי ואפף אותי שוב האקלים הרוחני של שנותי הראשונות בעולם. שני קולות ליוו את ראשית חיי בעולם: רעם המהפכה המלא גאווה ושפיכות דמים, וניגון 'בני היכלא' העניו והמתגעגע. למרות הניגוד התהומי, הייתה נקודת מפגש ביניהם - האידיאה שבשירו של אברהם בן יצחק, הגעגועים לשחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה. 'אשרי הזורעים ולא יקצורו' הייתה הסיסמא נגד אגירה וצבירה בגשמיות וברוחניות.
כי כל צבירה היא חומה שמפרידה בין נשמתך ובין העולם, מחסום בינך ובין אלוקים. מי שצבר פנינים ומרגליות, היה לבוז, כי לא ידע שיופיים הוא הצד החיצוני של אגלי הטל והדמעות. מי שפרש מרבדים בחדריו, ויהיו היפים ביותר, הצבעוניים ביותר, אסף לביתו רק צד אחד של הפרחים, רק צד אחד של היופי, הצד החיצוני. כי זה שאין מרבדים בחדריו ולבו נוסע למרחקים - שייך לצמחייה שבצפון וביערות העד ובג'ונגל. ולכל הפרחים ששתולים בדמיון ובשירים ובלב המשוגע ובגנים של האנשים הבודדים, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים ובגינתו של הנזיר ובפינתו של האסיר ובגעגועיו של העיוור ובשדרות המלך ובמחשבתו של איש המדע- 'אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד'.
"If you remember the shape of your spoon at lunch, it has to be the wrong shape. The spoon and the letter are tools; one to take food from the bowl, the other to take information off the page... When it is a good design, the reader has to feel comfortable because the letter is both banal and beautiful".
בויקיפדיה אני עורך מעט מכל הבא ליד, נהנה לשפץ ערכים גרועים לרמה סבירה, להסיר תבניות תחזוקה ולפזר אותן בערכים אחרים. מקווה להרים מתישהו את הרמה בתחום האדריכלות.
בדיונים אני מנסה לרדת לשורש המחלוקת, לדון בעזרת טענות לוגיות-יסודיות ולעמוד על המגבלות והאפשרויות הנובעות מהשפה עצמה ומהכוחות שמניעים אותה. לצערי זה לפעמים בא על חשבון הבהירות...
ממש אשמח לקבל ביקורת ותגובות על דעות שאני מביע, ועוד יותר מכך על האופן בו אני כותב במרחב הערכים.
