משתמש:Orit katz/טיוטה

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 הוא החוק המקיף והחשוב ביותר, במדינת ישראל, העוסק בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. מטרת החוק מוצגת בסעיף 2 לחוק: "חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות (דהיינו, לקות קבועה או מגבלה זמנית), ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק חוקק לאחר שהצטבר ניסיון בחקיקה הישראלית עם חוקים שונים הנוגעים בסוגיות שונות הקשורות באנשים עם מוגבלות (כגון חוק התכנון והבנייה) ולאחר שהצטבר ניסיון עולמי עם חוקים כוללניים בתחום (כגון Americans with Disabilities Act, 1990). ייחודו של החוק, ביחס לחוקים דומים בעולם, הוא בהיותו מגן גם על זכויותיהם של מי שסובלים ממגבלה שאינה קבועה (למשל, מצויים בהליך החלמה מפציעה), ובהפרדה הברורה שיש בו, בין הפליה לבין נגישות במקום ציבורי ובשירות ציבורי, ובין נגישות מבנים, תשתיות וסביבה לנגישות השירות.

הליך החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 נחקק בכנסת בשנת 1998, ביוזמתו של ארגון בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות.

הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת על ידי חבר הכנסת דדי צוקר (מרצ) ועברה בקריאה ראשונה במרץ 1996. אחר כך הוקמה ועדה ציבורית בראשות ד"ר ישראל כץ אשר הכינה חקיקה מפורטת במשך שמונה חודשים^[1]. בפברואר 1998 עברו מספר פרקים מתוך הצעת החוק. חבר הכנסת אילן גילאון (מרצ) הגיש הצעת חוק הכוללת את הפרקים הבאים: דיור בקהילה וסיוע אישי, תרבות פנאי וספורט, חינוך והשכלה, המערכת המשפטית, צרכים מיוחדים. במרץ 2005 תוקן החוק ביוזמת חבר הכנסת שאול יהלום (מפדל) והתווסף לו פרק העוסק בנגישות.

עקרונות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק נקבעו עקרונות אחדים:

אין להפלות אדם עקב מוגבלותו בקבלה לעבודה, בקידומו ובפיטוריו. על המעסיק מוטלת האחריות לבצע התאמות הן בהליכי המועמדות והקבלה לעבודה והן בעבודה עצמה, כל עוד הדבר לא מהווה נטל כבד מדי.
החוק מעניק העדפה מתקנת לאנשים עם מוגבלות, בקובעו: "אין רואים כהפליה פסולה פעולה שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של אנשים עם מוגבלות או שנועדה לקדם את השוויון של אנשים עם מוגבלות". החוק דורש מהמעסיק לפעול למען מתן ייצוג הולם בקרב עובדיו לאנשים עם מוגבלות (לעניין זה ניתן גם צו הרחבה^[2]). גם שר העבודה והרווחה נדרש לפעול למען שילובם של אנשים עם מוגבלות במעגל העבודה.
על התחבורה הציבורית להיות נגישה לאנשים עם מוגבלויות ומותאמת לצורכיהם.
הקמת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים.
אסור להפלות אנשים עם מוגבלות בכניסה ובמתן שירות במקום הפתוח לציבור.
יש להנגיש כל מקום הפתוח לציבור או שירות הניתן לציבור, ולאפשר גישה נוחה ושירות נגיש לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות.

פרקי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

           *נגישות
           *תחבורה ציבורית
           *נציבות שיוויון זכויות
            *תעסוקה

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעסוקת אנשים עם מוגבלויות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה] על פי אלפסי (2010)‏[8] מצב התעסוקה הנוכחי של אנשים עם מוגבלויות בישראל ובעולם הוא עגום למדי, 18.1% מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הם אנשים עם מוגבלויות ושיעור התעסוקה בקרבם עומד על 43.2% נכון לשנת 2011 . ממוצע שכרם נמוך כ1,200 ש"ח לעומת עובדים ללא מוגבלויות. אחד הגורמים המרכזיים היא ההפליה הישירה, כלומר קיומם של דעות קדומות והנחות סמויות בדבר אי יכולתם של אנשים עם מוגבלויות להיות חלק משוק העבודה. על פי סקר של משרד התמ"ת מעסיקים חושבים שאנשים עם מוגבלויות הינם יעילים פחות, מתאימים פחות לעבודה עם קהל, יוצרים השפעות שליליות על יתר העובדים וזוכים בהגנות יתר מפני פיטורין. ככלל, מעסיקים חשים כי מוקד העסקתם של אנשים עם מוגבלויות נעוץ בחסד, ולא בשיקול כלכלי, וחלקם גם מאמינים כי שילובם של אנשים עם מוגבלויות באוכלוסייה של המועסקים אינו תפקידו של השוק החופשי, אלא של המדינה.[2]

הרקע לחקיקה - היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה] בן מנחם (1998)‏[9] מסביר כי עד שנות התשעים היו מקובלות בעולם המערבי שתי גישות עיקריות: 1. הגישה הליברלית, לפיה המדינה מתערבת באופן מינימאלי בפתרון בעיות חברתיות, לרבות זכויות של אנשים עם נכויות ולפי כך נותנת לאדם קצבת נכות רק אם אין ביכולתו להשתכר או לקיים את עצמו.

2. גישת מדינת הרווחה המתייחסת למגוון רחב יותר של צרכים ומפגינה גמישות רבה יותר במבחני זכאות.

החל משנות התשעים מדינות רבות החלו לפעול לקידום מדיניות לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, תוך חיזוק גישה מאוזנת המדגישה את המחויבות של האדם, המעסיק והמדינה לשינוי המצב.

רימרמן וארטן ברגמן (2005) מציינים כי‏[10] בישראל ישנם בעלי עסקים שמשלמים לעובדים עם מוגבלויות שכר מופחת, דבר שמסודר עם גופים להשמת נכים בעבודה, וזאת מתוך כך שיכולת העבודה של אנשים עם מוגבלויות היא פעמים רבות מופחתת מיכולת העבודה של אנשים ללא מוגבלות. וכן כדי שהעסקת אנשים עם מוגבלויות תשתלם למעסיק.

חוקים והתערבויות למניעת אפליה[עריכת קוד מקור | עריכה] פלדמן וארניאס (2004)‏[11]מציינים מדינות שונות בתוכן ישראל, החלו לפתח תוכניות התערבות טיפוליות ושיקומיות לעידוד היציאה לעבודה הרחבת שירותי תעסוקה מוגנת ונתמכת, מפעלים מוגנים, מועדונים תעסוקתיים, מפעלונים ועד להשמה בעבודה בשוק החופשי. על מנת לקדם את התקנות לשם כך הוגדרו מדדים מעשיים להתאמות בתעסוקה בשוק החופשי עבור אנשים עם מוגבלות נפשית, שכלית, קוגניטיבית, פיזית וחושית, וכן התאמות משותפות לכל המוגבלויות. חובת הייצוג ההולם כוללת גם את איסור ההפליה כלפי אדם עם מוגבלות מתוך הנחת היסוד של המכשול העיקרי של השתלבות בשוק העבודה טמון ביחס מפלה ועמדות שליליות מצד מעבידים וארגוני מעסיקים

תקנות בנושא התאמות בתעסוקה ( 2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 נוספו לפרקי התקנות של החוק ״תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (השתתפות המדינה במימון התאמות)״, התשס"ו תקנות אלו מגדירות את השתתפות מדינה במימון התאמות עבור אנשים עם מוגבלות : כל מעסיק של עובד עם מוגבלות או מעסיק שמבקש לקלוט אדם עם מוגבלות, זכאי לפנות בבקשה להשתתפות המדינה במימון התאמות הנדרשות בשל מוגבולת העובד ומאפייניה ובהתאם לצרכיו. כל זאת כדי שיוכל לבצע את תפקידו במקום העבודה ככלל העובדים. השתתפות המדינה ניתנת כהלוואה עם ביצוע התאמה והופכת כעבור שנה למענק בהתאם לתנאים שנקבעו בתקנות.

צו ההרחבה(2014)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו ההרחבה נחתם על ידי שר הכלכלה, נפתלי בנט, בספטמבר 2014 ומחיל על המשק את הוראות ההסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות לנשיאות התאחדות התעשיינים^[3]

ביקורת על החוק: זוית משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת על החוק מצביעה על מספר מורכבויות העולות מהיחס של גורמי חקיקה ופסיקה כלפי אנשים עם מוגבלויות, שטענו לאפליה על רקע תעסוקתי. גורמי הפסיקה נשענים מדי על המודל הרפואי ועל אישורים רפואיים המוכיחים מגבלה כלשהיא, הפסיקה הקיימת כיום אינה עצמאית דיה ונשענת לרוב על פסיקות ביחס לאפליה מתחומים אחרים, וכן סוגיית ה"מוגבלים הראויים" לעומת "מוגבלים סתם" הנוגעת לסוגיית ההתאמות למקומות העבודה להן זכאים אנשים עם מוגבלויות, לשילוב חברתי ולסטיגמות קשות על האדם עם המגבלה כאדם עובד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאלה אופיר ודן אורנשטיין, "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1988: אמנסיפציה בסוף המאה ה-20", אהרן ברק, סטיב אדלר ואחרים (עורכים), ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2001.
דינה פלדמן, תרומתו של חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 לקידום זכויותיהם והשתלבותם של אנשים עם מוגבלות שכלית בחברה הישראלית. בתוך: מ. חובב ופ. גיטלמן.(עורכים). מבידול לשילוב: התמודדות עם מוגבלויות בקהילה. ירושלים: הוצאת כרמל, רעננה: בית איזי שפירא, 2006. עמודים 21-63.
דינה פלדמן, תרומתו של חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 לקידום צדק סביבתי לאנשים עם מוגבלות בישראל. בתוך: ד. פלדמן, י. דניאלי להב, ש. חיימוביץ (עורכים). נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה-21. ירושלים: הוצאת משרד המשפטים, 2007. עמודים 31-79.
דינה פלדמן . זכויות אדם של ילדים עם מוגבלות בישראל בפתח המאה ה- 21. בתוך: ש. רייטר, י. לייזר, ג. אבישר. (2007). (עורכים). שילובים: לומדים עם מוגבלויות במערכות חינוך. חיפה. הוצאת אחוה. 2007, עמודים 89-142.
דינה פלדמן . זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות נפשית – מציאות ואתגרים. בתוך: נ. הדס-לידור ומ. לכמן (2007). (עורכים). שיקום והחלמה בבריאות הנפש: קריאה מנקודות מבט שונות. פרקטיקה, מדיניות ומחקר. כפר יונה: הוצאת ליתם. 2007, עמודים 203-271.
דינה פלדמן. חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 כמקדם נגישות השירות לאנשים עם מוגבלות. עניין של גישה. גיליון 5. 2007, עמודים 5-14.
(Feldman, Dina. "Environmental Justice" and Persons with Disabilities in Israel. Disability Studies Quarterly, 2007, Fall, Vol. 27(4
(Feldman, Dina. Human Rights of Children with Disabilities in Israel: The Vision and the Reality. Disability Studies Quarterly, 2009, Vol. 29(1