משתמש:Saharrodrik/הקהילה היהודית בוגשייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

וגשייה (בהונגרית: Vágsellye, בסלובקית: Šala nad Váhom) היא עיירה בדרום מערב סלובקיה שנמצאת ממזרח לבירת סלובקיה בראטיסלאבה. העיירה השתייכה בעבר לקיסרות האוסטרו הונגרית, בתקופת השואה השתייכה להונגריה וכיום היא שייכת לסלובקיה[1]


לפני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים חיו בוגשייה מאמצע המאה ה- 19, הראשונים באו מהעיירה הסמוכה והשתייכו לרבנות שלה. ב- 1840 ישבו רק 12 יהודים בוגשייה, באותה השנה בוטלו הגבולות ההתיישבות של יהודי הונגריה ומאז החל היישוב היהודי במקום להתפתח.

אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות הקונגרס היהודי בהונגריה (סוף 1868) הצטרפה קהילת וגשייה לזרם הקהילות האורתודוקסיות.

בשנת 1880 חיו בוגשייה 153 יהודים, בשנת 1898 חיו 237 יהודים ובשנת 1910 חיו 321 יהודים.

בית כנסת מפואר הוקם בשנת 1896 לידו היה המקווה. מי המקווה באו ממעיין של מים חמים.

בבית העלמין על גדת הנהר מצפון מזרח לעיירה היו רוב המצבות עשויות משיש לבן, אפור ואדום. הכתובות היו רובן בעברית, ואחרות בגרמנית ובהונגרית.

במסגרת הקהילה פעל בית ספר יהודי ובין מוסדותיה היו חברה קדישא, אגודת נשים ואגודת נערים.

ב-1921 היו בקהילה כ- 400 יהודים.[1]



תקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכם של ועדת מינכן בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובראשית נובמבר, בהתאם לבוררות וינה, סופח להונגריה חלק מדרום סלובקיה, לרבות וגשייה.

החוקים האנטישמים של הממשלה ההונגרית הפרו-גרמנית הגבילו את היהודים במוסדות החינוך, בחיי החברה ובכלכלה.

גברים יהודים גויסו לפלוגות לעבודת כפייה של הצבא ההונגרי.

עד מלחמת העולם הראשונה השתייכה וגשייה להונגריה, אחריה סופחה לצ'כוסלובקיה, ובעקבות ההכרעה בבוררות וינה הראשונה ב-2 בנובמבר 1938, חזרה לשלטון הונגריה. מיד אחר כך גירשו השלטונות ההונגריים אל מעבר לגבול החדש עם סלובקיה כמה משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח אזרחות ההונגרית. ב-1941-1940 גויסו רבים מן הגברים היהודים בעיירה לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה והוצבו בחזית המזרחית, באוקראינה.

ב-1941 התגוררו בוגשייה כ-440 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כעשרה אחוזים. רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה. הקהילה היהודית בעיירה הייתה אורתודוקסית, והיא קיימה בית ספר יסודי יהודי. בין שתי מלחמות העולם הייתה אגודת ישראל התנועה המקובלת ביותר בקרב יהודי וגשייה, אך גם "המפלגה היהודית" פעלה בה, וגם כמה ארגונים ציוניים.

ב-1942, כשהחלו הגירושים של יהודי סלובקיה, הצליחו כמה עשרות פליטים יהודים להגיע לוגשייה. הקהילה היהודית סייעה לפליטים ועזרה לרבים מהם להגיע לבודפשט.

ב- 19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. כמה שבועות לאחר מכן רוכזו היהודים בגטאות ובין 15 במאי לראשית יולי 1944 שולחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מפקד אוכלוסין שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, מנתה הקהילה היהודית בוגשייה 451 נפשות.

מנגנון המנהל ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש הגרמני, וגטו וגשייה הוקם בראשית מאי 1944 על-פי צווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. הגטו הוקם ברובע היהודי של העיירה, וכ-850 יהודים מן העיירה וסביבותיה נצטוו לעבור אליו עד 10 במאי 1944. הגטו לא היה מגודר, אך שלטים על בתיו הכריזו עליהם "בתי יהודים". היהודים הורשו להביא לגטו ריהוט חיוני ומצרכי מזון.

ב-5 ביוני 1944 הועברו יושבי הגטו למרכז שילוח שהוקם במפעל הלבנים של קורצווייל בארשקויוור (Ersekujvar), ומשם גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו ב-11 וב-14 ביוני 1944[2]

לאחר השואה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה חזרו לוגשייה שארית הפליטה מבני הקהילה וחידשו את החיים היהודיים.

ב-1948 חיו במקום 117 יהודים (54 גברים, 59 נשים ו- 4 ילדים).

בראש הקהילה המחודשת עמד דזידר גרינוואלד[3] , שניזוק במהלך המלחמה, נהרס במקומו הוקמה אנדרטה לזכר הניספים במקווה עבר.

בית העלמין נשמר בזכות גדר בטון עבה שמקיפה אותו ובזכות שומר שמופקד עליו.

ב-1960 הקימה המפלגה הקומוניסטית מצבת זיכרון למיקולאש קולמאן, יהודי שלחם לצד הקומוניסטים במלחמה בספרד ובמלחמת העולם השנייה, בשנות השישים המאוחרות עדיין חיו 26 יהודים בעיירה.[1]