משתמש:Sari elgabsi/שחיתות שלטונית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שחיתות שלטונית היא שם כולל לפעילויות או חוסר מעש של נבחרי ציבור ופקידי ציבור שלא על פי כללי מנהל תקין ושלא על פי חוק. הפעילות מקבלת לכאורה סימוכין בחוק ומשרתת על פניו את המגזר הציבורי. לכאורה אין בפעילות משום רווח אישי לאותם פקידים או נבחרי ציבור. שחיתות מעין זו קיימת משחר ימיה של מדינת ישראל והיא לא רק נחלתה של מדינתו, אלא של רוב מדינות העולם. ניתן לחלק שחיתות שלטונית לשלוש דרגות . הדרגה החמורה כוללת פעילות שנועדה לסכל כל חקירה אפשרית לגילוי חשד למעשי שחיתות. דרגת הביניים מתאפיינת באי סדרים שלטוניים חמורים ברמה הפלילית והדרגה הכי פחות חמורה היא פעילות הנעשית בניגוד לכללי האתיקה. חלקן של פרשיות השחיתות בישראל פורסמו בתחקירים עיתונאים ולא הובאו לחקירת המשטרה, חלקן הסתיימו בסגירת התיק במשטרה מחוסר ראיות או סיכוי קלוש להרשעה וחלקן הסתיימו במאסרים של החשודים בפרשה.


ממשלת ישראל בראשית שנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל נשענת על ארבעה מרכיבים אשר תלויים זה בזה: ביטחון, כלכלה, חברה וחוק. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו שלושת היסודות הראשונים מעורערים ואילו שלטון החוק היה יציב וחזק. דבר זה היווה יתרון אל מול הארצות הדיקטטוריות השכנות. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון היה ידוע באורח החיים הספרטני אותו ניהל ובדרישותיו הנוקשות ליושר והגינות. בשנת 1957 נודע לבן גוריון שמפקד גייסות השריון באותם ימים, אלוף משנה אורי בן ארי נמנע מלדווח למשטרה הצבאית שנהגו גנב שק סוכר ממחסני צה"ל. היותו של בן ארי קצין מצטיין וממפתחי תורת השיריון לא עמדה לזכותו ובן גוריון הורה להדיחו מיד.

"לא תחסום שור בדישו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנורמה הגבוהה שקבע בן גוריון לא היתה תמיד נר לרגליהם של ראשי ממשלה בישראל. בשנת 1951 פורסם דו"ח חמור ע"י מבקרה הפנימי של הסוכנות היהודית אמיל שמרוק. בעקבות פירסום הדו"ח הורה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים שלהם ייחס שמורק מעשי שחיתות. בתגובה לכך התרעם לוי אשכול שהיה גזבר הסוכנות באותה תקופה (אשר לא נמנה עם עובדי הציבור אליהם יוחסו ההאשמות אלא היה ממונה עליהם) אשכול פסק: " לא תחסום שור בדישו", האמרה הושאלה מספר דברים והגיונה המוסרי הוא שאין למנוע מבעלי חיים המשרתים אותנו ללקט גם לעצמם מפירות מלאכתם. אשכול למעשה רצה לומר שאין למנוע ממשרתי הציבור לעשות קצת לביתם אגב מלאכתם הקדושה. בעקבות פסיקתו של אשכול בוטלו ההליכים הפליליים נגד החשודים והתפתחה אווירה ציבורית עויינת לשמורק. למעשה החיל אשכול את הכלל על החצר האחורית של החיים הציבורים והכשיר את הקרקע להתנהגות מושחתת. אמירתו שיקפה את התפישה שרווחה באותם ימים בהנהגת המדינה שהיתה נתונה כולה בידי מפלגת העבודה: אם מי מעובדי הציבור בחר בטובות הנאה על חשבון הכלל יש לנהוג כלפיו בסלחנות ולהתייחס בביטול למעשיו אל מול משימת הקודש- קידום ענייניו של הציבור.

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים ולאורך כל שנות השבעים צפו ועלו אל פני השטח פרשיות שחיתות רבות אשר הכו בתדהמה את הציבור.התדירות בה נחשפו פרשות שחיתות בשנים אלה עלתה בצורה משמעותית וניפצה את בועת האמון שבנה הציבור בנבחריו. המחלוקות והשסעים הפוליטיים, בצד השקיפות והחשיפה התקשורתית של תופעות שחלקן כנראה היו כבר בעבר מבלי שהגיעו לתודעה הציבורית וחלקן לא היו כלל בעבר, השפיעו על נקודות המבט של הציבור. הטענות הנוגעות לתופעות של שחיתות שלטונית, אי סדרים, אי תקינות, כשלים וירידה בשירות לציבור ברמת הרווחה, כשלים ביורוקרטיים,כל אלה שחקו את אמון הציבור בכל מוסדות השלטון וגופי המדינה.

במאי 1975 הורשע מנכ"ל החברה לישראל, מיכאל צור בקבלת שוחד ונידון ל-15 שנות מאסר. צור אמנם לא היה איש פוליטי אך נחשב לאחד מעמודי התווך של הממסד הכלכלי וכאיש של פנחס ספיר שהיה שר האוצר ואישיות חזקה במפלגה השלטת. בין היתר שימש צור כמנכ"ל משרד המסחר והתעשייה ויו"ר דירקטריון צים .

עוד בשנים אלו:בראשית שנת 1976 נעצר דוד פלד מנהל המכס בחשד לקבלת שוחד ומאוחר יותר הורשע ונפשט לחמש שנות מאסר.

פרשת ידלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-70 קמה סערה ציבורית גדולה סביב מה שכונה אח"כ "פרשת ידלין". אשר ידלין נראה כמי שעתיד ממלכתי פוליטי גדול לפניו. הוא נכנס למשפחת האצולה הישראלית כשנשא לאישה את דליה גולמוב , בתו של ראש ארגון ההגנה ואחייניתו של משה שרת.ידלין היה אף הוא בדומה למיכאל צור ממקורביו של פנחס ספיר. באוגוסט הוכרז ידלין כמועמד הממשלה לתפקיד נגיד בנק ישראל, מינוי שעמד להקפיצו מהמסלול המפלגתי ההסתדרותי אל המסלול הממלכתי הבכיר. הקערה התהפכה על פיה כאשר כעבור פרק זמן קצר נפתחה חקירה משטרתית נגד ידלין בחשד למעורבותו בעסקאות לא כשרות בנכסי קופת חולים. ידלין נעצר וכעבור ארבעה חודשים הורשע על פי הודאתו בחמישה מתוך שישה סעיפי האישום, בעבירות שוחד וקבלת טובות הנאה, הוא נידון לחמש שנות מאסר ולקנס. עם שחרורו ב-1981 פירסם את סיפרו מהכלא "עדות". בספרו מתאר ידלין את הסתאבותה של החברה הישראלית ומפלגת העבודה. לדבריו של ידלין הוא הופקר ע"י חבריו לתנועה אשר הקריבו את ראשו כטרף קל לציבור למערכת המשטרתית והמשפטית. עוד סיפר ידלין בספרו כי בעת ששהה בחו"ל סידר לו משה שרת ,קרוב משפחתו, מלגת כספים שלכאורה הרוויחה השגרירות שם מהפרשי שערי המטבע. פרשיית ידלין השאירה את הציבור בישראל המום ונבוך- אמנם זקני מפא"י שלטו ביישוב ובמדינה בשיטות שלא עלו תמיד בקנה אחד עם מינהל תקין, אך ביושרם האישי לא הוטל ספק. מקרה ידלין סימל תופעות שחיתות שצצו ועלו כפטריות אחרי הגשם ונבעו ככל הנראה מתחושה של קריסת אמות המידה המוסריות בדרגים השלטוניים. לפרשת ידלין נקשרה בתודעה הציבורית גם פרשת שר השיכון אברהם עופר. בדומה לידלין היה עופר מצעירי מפא"י ונצפה לו עתיד מבטיח במסלול הממלכתי. נגד עופר נפתחה חקירה משטרתית בחשדות שונים שלא הוכחו מעולם. עופר לא עמד בלחץ החקירה בהתנכרות חבריו ובצליבתו הציבורית ובראשית שנת 77' התאבד בירייה. אז התברר כי לרוב החשדות שיוחסו לו לא היה בסיס, האחרות כבר לא נחקרו.

פרשת חשבון הדולרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התמונה הקודרת של שלטון נגוע בשחיתות השלימה פרשת חשבון הדולרים של משפחת רבין. אמנם מבחינה משפטית היתה פרשייה זו החמורה פחות אך היות ונגעה בראש הממשלה גררה סערה ציבורית גדולה. כתב "הארץ" בוושינגטון, דן מרגלית, חשף כי רעיית ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה, בניגוד לחוק, חשבון דולרים בוושינגטון. יצחק רבין נטל על עצמו את האחריות וב-7 לאפריל 77' , 40 יום לפני הבחירות הודיעה על פרישותו מראשות הממשלה והמפלגה. פרשיות השחיתות היוו אחד מן הגורמים אשר הכשירו את הקרקע למהפך השלטוני ב17 למאי 77' ונטעו בציבור את ההרגשה אשר נוסחה שנים אחר כך בסיסמה: "מושחתים נמאסתם!". עם זאת מיוחס לפרשיות גם אספקט חיובי ומעודד: המערכת השלטונית הוכיחה כי היא מוכנה למצות את הדין עם עבירות הצווארון הלבן ולטפל בכל חומרת הדין גם בעבירות המיוחסות לבכירים ומקורבים.

שנות התשעים במערכת הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שעבר חשיפה של פרשת שחיתות הכתה את הציבור בתדהמה.העשורים האחרונים במדינת ישראל מצביעים על קשר חזק יותר בין הון ושלטון ובין כח לשחיתות. יש המכנים עידן זה כעידן של ספקנות.מה שהתחיל כאובדן אמון בנושאי תפקידים נגרר בסופו של דבר לאובדן אמון במוסדות השלטוניים בכלל.

פרשת דרעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 הרשיע בית המשפט את אריה דרעי, יו"ר ש"ס לשעבר, בפרשת העברת הקצבות לעמותות "קול יהודה",אותה ניהל אחיו. ההרשעה הגיעה לאחר 9 שנים ארוכות של חקירות וכתבי אישום. ההרשעות מתייחסות לחמישה אישומים וביצוע שבע עבירות מרמה והפרת אמונים בתקופות שבהן כיהן כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים. דרעי הואשם בכך שניצל לרעה את מעמדו וסמכויותיו והעביר כספים מתקציב משרד הפנים לעמותות ולגופים חרדיים המזוהים עם ש"ס, תוך כדי ניגוד עניינים, הפרת נוהל תמיכות של משרד הפנים ושלילת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. פסק הדין ניתן שנה ותשעה חודשים לאחר סיום הדיונים במשפט. כתב האישום עוכב במשך ארבע שנים עד לסיום משפטו של דרעי בו הוא נידון לשלוש שנות מאסר ולקנס של 250 אלף שקל. הפרשה בה הורשע דרעי מתייחסת להעברת הקצבה בסך 400 אלף שקל עבור עמותת "קול יהודה" שאותה ניהל אחיו יהודה דרעי. ההקצבה הועברה תוך שבעה ימים מרגע שפנה מנהל רשת החינוך התורני של ש"ס, הרב יהודה דנגור, אז גם חבר מועצת העיר ירושלים בבקשה לאשר את ההקצבה. בפרק זמן זה התחייב דרעי להעביר לעיריית ירושלים את סכום הכסף. ההקצבה הועברה לתלמוד התורה ללא אישור ועדת הכספים ומועצת העיר כמתחייב בחוק ואושרה על ידי ועדת הכספים של עיריית ירושלים רק 13 חודשים לאחר העברת הכסף. בכתב האישום נטען שדרעי ראה בעמותת "קול יהודה" סוג של "אוכלוסיה מקופחת". העמותה קנתה וילה בת שלושה מפלסים בשכונת הר-נוף שבירושלים, בה מתגוררים דרעי ומרבית חברי הנהגת ש"ס, כולל הרב עובדיה יוסף, בסכום של 360 אלף דולר. השופטים קבעו: "בעיני הציבור נתפס מעשה שכזה, תהיינה נסיבותיו אשר תהיינה, כמעשה שיש בו יסוד של שחיתות ועל עובד הציבור מוטלת החובה, הן במישור הערכי-מוסרי, הן במישור הפלילי, העונשי - להעביר את הטיפול בעניינו של אחיו לאדם או גורם אחר". ערב כניסתו לכלא מעשיהו, רעדה המדינה מעוצמת ההזדהות עם הרב הנערץ. אלפים מתומכיו קיימו עצרות הזדהות תחת הסיסמה "הוא זכאי", זעמו על בית המשפט העליון וקראו ל"מהפכה ספרדית". פרשת דרעי עוררה פרובלמטיקה משולשת: זו של מעמד מערכת המשפט במדינה, זו של מעמד הרבנים בפוליטיקה וזו של מערכת היחסים בחברה. התגובות הציבוריות להרשעתו של דרעי עוררו תחושה של המשך התדרדרות האמון במערכת המשפטית. התסיסה שנוצרה בציבור בעקבות הרשעתו של דרעי מצביעה במקום מסויים על הרצון העז של הציבור לראות בו מנהיג ולייחס לו תכונות שאולי לא היו לו, ולו בכדי לשקם את תדמית המנהיג הכל כך נכספת.

פרשת בר-און[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 97' התעוררה סערה ציבורית נוספת סביב מה שכונה מאוחר יותר "פרשת בר-און חברון": בתקופה המדוברת עמד ראש הממשלה דאז, ביבי נתניהו, עמד בפני שתי הכרעות: הראשונה היתה קשורה לפינוי חברון במסגרת הסכם חברון שנחתם עם הפלסטינאים והשניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, מאחר שתקופת כהונתו של היועץ הנוכחי מיכאל בן יאיר עמדה בפני סיום. באותה תקופה התנהל משפטו של דרעי. ש"ס היתה חברת קואליציה בעלת משקל עם עשרה מנדטים ותמיכתה בהסכם חברון היוותה תנאי ליציבות הממשלה. נתניהו עלה לשלטון כאשר בארץ רווחה ההרגשה כי האליטות הישנות, ובעיקר חוגי השמאל, שולטים על החיים הציבורים, על אמצעי התקשורת, על האקדמיה ועל אכיפת החוק. ברוח זו ביכר נתניהו למנות יועץ משפטי שיבטא את רוחן של "האליטות החדשות", אלו שהעלו אותו לשלטון. ואכן בינואר באותה שנה הודיע ביבי על מינויו של רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי. המינוי ספג ביקורת רבה. בר-און היה עורך דין בשוק הפרטי,ללא ניסיון בשירות הציבור ללא הישגים אקדמאיים יוצאי דופן ורחוק מרמתם של קודמיו לתפקיד. הביקורת הנוקבת הביאה את בר-און להודיע על התפטרותו יומיים לאחר המינוי. עוד באותו חודש הודיעה בערוץ הראשון הכתבה איילה חסון כי מינויו של בר-און הינו חלק מקנוניה שיזם אריה דרעי בתיווכו של הקבלן דוד אפל בהנחה כי זה יוכל לאפשר לו להגיע לעיסקת טיעון. בתמורה היתה נותנת ש"ס את תמיכתה להסכם חברון. בלחץ ציבורי הועברה הפרשה לחקירת המשטרה. חקירת המשטרה שנוהלה בידי ניצב סנדו מזור הביאה להמלצה חמורה על פיה יש להעמיד לדין את ראש הממשלה, את שר המשפטים צחי הנגבי, שעבד כמתמחה למשפטים במשרדו של ברו-און, את אביגדור ליברמן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואת יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי. באפריל אותה שנה פירסם בית המשט את מסקנותיו בדבר כך כי היחיד שקיימת עילה ממשית להעמידו לדין הינו אריה דרעי. מאוחר יותר הוחלט כי אין מקום להעמיד את דרעי לדין בעניין זה. פסק הדין איפשר למעשה לכל המעורבים להמשיך בתפקידם. ההחלטה עוררה ביקורת ציבורית רבה. גם כאשר הובא העניין בפני בג"ץ לא שונה פסק הדין. נתניהו כפר בהאשמות שיוחסו לו אך הודה כי טעה וכי הינו מביע נכוונת לתקן את טעיותיו. בעקבות הפרשה שונה אופן המינוי של היועץ המשפטי לממשלה וכיום הוא ממונה ע"י הממשלה לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשותו של שופט בית המשפט העליון. הקבלן דוד אפל תבע את הכתבת איילה חסון על הפירסום בנוגע לחלקו בפרשה אך בית המשפט דחה את ההאשמות וטען כי לחסון עמדה הגנת אמת דיברתי. יש הטוענים כי פרשת בר און ופרשיות השחיתות שנחשפו אחריה מסמנות כניסה לעידן של חוסר אמון ציבורי במוסדות השלטון ובתרבות השלטון במדינת ישראל. בעוד שבעבר היה ברור מהם הקריטריונים לקידום: מצוינות, ניסיון רב-שנים, מקצועיות, חוסר משוא פנים. תקפותם של הקריטריונים האלה הולכת ומתערערת, ואתה מתערער גם האמון בנציגי השלטון.

פרשת המתנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת שחיתות נוספת בה נקשר שמו של נתניהו:בספטמבר 1999 פורסם תחקיר עיתונאי אשר העלה חשדות נגד ביבי ורעייתו שרה נתניהו ואישים ציבוריים נוספים. בעקבות התחקיר נתעוררו חשדות שנעברו עבירות שוחד, ניסיון לקבל דבר במירמה והפרת אמונים ונפתחה חקירה ע"י היחידה הארצית לחקירות הונאה בראשות תנ"צ מירי גולן. במוקד החקירה עמדו כאמור ביבי ורעייתו וכן קבלן ההובלות אבנר עמדי. עפ"י החשד ניסו השלושה להוציא סכומים נכבדים ממשרדי ראש הממשלה לטובת מר עמדי בגין עבודות שביצע, באמצעות הגשת החשבונות למשרד ראש הממשלה בתקופה שקדמה לבחירת נתניהו לראשות הממשלה ובמהלך כהונתו. בהמשך החקירה נחתם הסכם עד מדינה עם עמדי אשר כלל הסכם טיעון וכן נחקרו חשדות נוספים לביצוע עבירות של שוחד מטעם עמדי לנתניהו ע"י ביצוע עבודות פרטיות חוזרות ונשנות ללא תשלום בתקווה לקבלת טובות הנאה. עוד נחקר חשד כי משפחת נתניהו הוציאה מחזקת המדינה, שלא כדין, מתנות רבות שניתנו לראש הממשלה. לאחר חקירה ממושכת החליט היועץ המשפטי לממשלה, אמנון רובינשטיין, שלא להגיש כתב אישום מחשש כי קיים סיכוי קלוש להרשעה והתיק נסגר. בשנת 2000 נחשפה פרשת שחיתות נוספת בעקבות תחקיר עיתונאי של יואב יצחק. התחקיר התייחס לנשיא המדינה שכיהן בזמנו עזר וייצמן. עפ"י התחקיר קיבל וייצמן כספים בזמנו לאורך השנים כשר וכח"כ מאדוארד סרוסי. העניין הועבר לחקירת המשטרה. בחקירה עלה כי וייצמן ומשפחות קיבלו סכומי כסף גדולים לאורך שנים מסרוסי, מה שהחל כקשר בעל אופי עסקי עימו נתפתח לידידות אישית קרובה. כמו-כן קיבל וייצמן מרמי הונגר, איש עסקים ישראלי וידיד קרוב סכומי כסף משמעותיים. קבלת הכספים כשלעצמה מהווה עבירה מוסרית וחוקית בפרט כשוייצמן לא דיווח על קבלת הכספים. כשהועבר חומר החקירה לפרקליטות הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות.

פרשת דרך צלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יולי 1997 התפרסמו בעיתון "הארץ" כתבות על כך שח"כ צחי הנגבי (לעת ההיא שר המשפטים) אשר עמד בשנים שקדמו בראש עמותת "דרך צלחה", שמטרתה קידום החקיקה למאבק בתאונות הדרכים, קיבל ממנה שכר וטובות הנאה שונות. בעקבות הפרסום פנו ח"כ אלי גולדשמידט ורן כהן אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה להורות למשטרה לפתוח בחקירה נגד ח"כ הנגבי. בחודש יוני 1999 הועבר חומר החקירה לפרקליטות המדינה אשר קיבלה את המלצתה להעמיד את הנגבי לדין בעבירה של מירמה, הפרות אמונים ועבירות נוספות. לקראת הליך נטילת החסינות של הנגבי הוחלט לסגור את התיק מחשש כי לא קיים סיכוי סביר להרשעה.

פרשת העמותות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 הוקמה רשימת ישראל אחת בראשותו של אהוד ברק לקראת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. הרשימה כללה את מפלגת העבודה, מימד וגשר. לצורך מימון מסע הבחירות השתמש ברק במספר עמותות לצורך גיוס תרומות. הפרשה נחשפה בסדרת כתבות בשבועון מקור ראשון. במאי 99' העלה חבר הכנסת ויו"ר וועדת החוקה חשדות כי גיוס התרומות עמד בניגוד לחוק מימון מפלגות וכי חלק מן העמותות היו "עמותות קש" כלומר עמותות פיקטיביות שהוקמו לצורך גיוס כספים לבחירות. בינואר 2000 פירסם מבקר המדינה דו"ח מנדטורי בדבר חריגות מחוק מימון המפלגות. המבקר קנס את סיעת ישראל אחת וגינה את התנהגותה. בעקבות כך הורה היועץ המשפטי לממשלה, אמנון רובינשטיין, לפתוח בחקירה. בשנת 2003 הודיע רובינשטיין כי כתב אישום יוגש רק נגד טל זילברשטיין אשר שימש בתפקיד מנהל הקמפיין של ישראל אחת ונגד גדעון סולימאני אשר כיהן כגזבר עמותת "נגב אחת". ביוני 2006 נסגרו כל התיקים בפרשה בשל הקושי לבסס כתבי אישום. בספטמבר 2003 הגיש רשם העמותות בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לפירוק עמותת "רובד" ששימשה את אנשי ברק,וביקש לבחון חיוב החזר של 2.6 מיליון שקלים שהעמותה השתמשה בה שלא למטרותיה המוצהרות.


שמעון פרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2004 פירסם העיתונאי דוד בדין תחקיר בדבר מעורבותו העיסקית של פרס ברשות הפלסטינאית, מעורבות שכוללת שותפת שם גורמי טרור קיצוניים ביותר כולל אל קעידה. התחקיר עסק בהקמתה של קרן טכנולוגיה לשלום ע"י פרס ובשיתוף עם יאסר עראפת וג'יימס וולפנסון, אישיות בכירה בבנק העולמי. הקרן חלשה על הון של מאה מיליוני דולרים, לא ברור היה לאילו מטרות יועדו כספים אלו. ביוני 1999, חודש לאחר שנתמנה לשר לפיתוח אזורי בממשלת ברק, הודיע פרס לתקשורת כי "מרכז פרס לשלום" גייס 64 מיליון דולרים נוספים עבור הקרן, סכום שיועד להשקעה בחברת התקשורת פל-טל. יו"ר פל טל היה איש הכספים של ערפאת, מוחמד ראשיד, שדב וייסגלס היה עורך דינו. מאורח יותר התברר כי מרכז פרס לשלום קיבל 3.3 אחוזים מן המניות של פל-טל. ידיעה זו זכתה לפירסום נרחז בעיתון גלובוס ובשבועון האמריקאי היוקרתי "business week" . עוד פורסם באותה העת כי משפחת בן-לאדן הינה שותפה בבעלות על החברה. עד כה לא ברור מהיכן קיבל מרכז פרס לשלום את עשרות מליוני הדולרים שהושקעו. ב-1 באוקטובר 1999 חשף העיתונאי יואב יצחק כי 40% ממניות פל-טל היו בבעלותו של ערפאת ו-40% בבעלות של משפחת בן-לאדן. בתיק של מרכז פרס לשלום המצוי אצל רשם העמותות אין כל תיעוד למאה מיליון הדולר שגויסו עבור קרן הטכנולוגיה לשלום, ואין כל איזכור לעסקה עם פל-טל. בתיק לא נמצא גם כל רישום של מניות שמרכז פרס לשלום קיבל בעקבות העיסקה הזו. ניסיונותיהם של עיתונאים ותחקרינים נוספים לברר מה עלה בגורל הקרן, ובגורל הכספים שהוקעו בה עלו בתוהו. העניין הובא לחקירת הכנסת בה הציג בדין שורת מסמכים המעידים על הקשרים בין פרס לרשות הטרור הפלסטינית ואולם שום סנקציה לא ננקטה כלפי פרס עצמו.

כעבור זמן קצר פירסם בדין את פרשיית השוחד שעמדה מאחורי בחירתו של שמעון פרס ע"י ועדת פרס נובל, בתמיכתו ובסיועו של הפוליטיקאי הנורבגי טרייה לארסן. לפי בדין, לארסן ואשתו שהייתה אז שגרירת נורבגיה בישראל, באו על עונשם בנורבגיה, ואולם פרס יצא ללא רבב. פרשת הסכום העצום שהעביר פרס ללארסן כפרס באמצעות המרכז שלו נגמרה בהענשת שני הדיפלומטים הנורבגיים ובלא כלום כלפי פרס. פירסומים רבים בעיתונים וספרים העלו טענות כלפי פרס בדבר חוסר רגישותו לכספי הציבור. עפ"י הפירסומים השונים פרס טיפח קשרים מסועפים עם בעלי הון שחלקם תרמו למפלגתו ולמוסדות קשורים. אחרים מימנו טיסות, אירוחים והנאות חיים למינהן. הטענות מתייחסות בין היתר לתקופה בה היה חבר פרס ברפ"י שהייתה ידועה כתנועה דלת אמצעים ולתקופה בה כיהן כראש ממשלה. בחודשים הראשונים של 88' פורסמו גילויים בכלי התקשורת בעולם ובישראל, לפיהם קיבלו שמעון פרס ומפלגת העבודה, שניהם יחד או כל אחד לחוד, כספים תמורת הענקת חסינות ישראלית לצינור נפט שתוכנן בין עיראק וירדן. המתווך בעסקה עליה סוכם בעת שפרס היה ראש הממשלה, היה ברוס רפפורט, ישראלי יורד עתיר נכסים, איל נפט ועסקים בינלאומיים היושב בשווייץ. לפרשה שורבב גם שמו של התובע הכללי האמריקני אדוארד מיז. רפפורט נמנה עם מקורבי פרס ובעבר תרם למפלגת העבודה.

פרשת האי היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה החלה כאשר ניסה איש העסקים דוד אפל לרכוש את האי היווני פטרוקולס ולהפוך אותו למרכז נופש תיירותי מרשים. המו"מ לרכישת האי עלה על שרטון והרכישה לא הצליחה. באוגוסט נפגש אפל עם אריק שרון ששימוש אז כשר החוץ ועם אהוד אולמרט. על פי החשד השניים הסתייעו במעמדם הממלכתי כדי לסייע לאפל שבתמורה ייתן להם סיוע פוליטי ולוגיסטי. כדי לדרבן את שרון לסייע לו שכר אפל את שירותי הייעוץ של בנו גלעד . למרות זאת לא צלחו ניסיונותיהם של משפחת שרון לסייע לאפל. אפל ניסה את מזלו אצל אולמרט שנפגש עם ראש עיריית אתונה בישראל. במאי 2000 חתמו אפל וגלעד שרון על חוזה כתוב על פיו אמור היה גלעד לקבל קרוב לשני מיליון שקל החל מיוני 99'. במרץ 2001 חשף ידיעות אחרונות את הפרשה. בעקובת כך נפתחה חקירה ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות נגד כל המעורבים בפרשה בחרו לשמור על זכות השתיקה, דבר שגרר ביקורת ציבורית קשה. במרץ 2004 הוגש כתב אישום נגד שרון שהוחשד בקבלת שוחד מהקבלן אפל ובכך שפעל לקדם את ענייניו הפרטיים. הדלפת טיוטת כתב האישום, שהתבססה בין השאר על הקלטות והאזנות סתר שביצעה המשטרה, עוררה סערה ציבורית גדולה. היו מי שהאשימו את ארבל ומקורביה בניסיון להשפיע באופן לא לגיטימי ובאמצעות לחץ על היועץ מזוז, שהוא הפוסק האחרון בהחלטה האם להעמיד את אריאל שרון לדין. בינתיים הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום חמור ביותר נגד דוד אפל. הוא נאשם בעבירות של מתן שוחד לראש הממשלה, לבנו גלעד ולאהוד אולמרט בפרשת האי היווני. באפריל 2004 החליט היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לסגור את התיק נגד ממלא מקום ראש הממשלה השר אהוד אולמרט. ביוני 2004 נסגר התיק גם נגד אריק שרון ובנו מחוסר ראיות.

פרשת סיריל קרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשייה נוספת בה נחקרה משפחת שרון הינה פרשת סיריל קרן. אל המשטרה הגיע חומר מודיעיני המתייחס לאנשי העסקים- אריה גנגר, שהיה מקורב לשרון וסיריל קרן, מיליונר דרום אפריקאי לשעבר. עפ"י החשדות היו השניים מעורבים בגיוס תרומות לקמפיין של שרון בפריימריז בשנת 99'. ההעברה נעשתה באמצעות חברת הקש "אננקס מחקרים" שהעבירה לשרון סכום של מיליון וחצי דולר. לגנגר וקרן אינטרסים מובהקים בישראל ולכן היה חשד ממשי ומבוסס לעסקת שוחד שנרקמה בין המעורבים בפרשה, שכן עפ"י החוק בישראל איש ציבור המקבל סכומי כסף גדולים לחשבונו חייב לתת על כך את הדין. נגד גלעד שרון עומד החשד כי הוא זה שהעביר בפועל את הכסף בין הבנקים, מניו יורק לתל אביב. מיד כשגילה על פתיחת החקירה במשטרה בשנת 2003 מיהר גלעד להחזיר את הכסף לאותו בנק ממנו יצאה הלוואת הקרן. טענות רבות הושמעו בדבר כך כי תכנית ההתנתקות שיזם שרון נועדה למעשה להסית את תשומת לב הציבור מן הפרשה. נגד שרון האבא לא הוגש כמובן אישום בעקבות מצבו הקריטי. עומרי שרון הורשע בעבירות על חוק מימון מפלגות, קבלת תרומה אסורה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ושבעות שקר. לצד 8 חודשי מאסר גזר בית המשפט של שרון לשלם קנס בגובה 300 אלף שקל. פרשות נוספות בהן היתה מעורבת משפחת שרון הינה פרשת שרון נמרודי, הפרשה נחקרה בין השנים 2004 ל-2006 ובדקה את החשדות על פיהן העביר נמרודי סכום כסף לגלעד במסווה של עיסקה בה רכשה חברה הכשרת יישוב, שבבעלות משפחת נמרודי אופציה למניות בחברת ש.פ. הנגב שבבעלות חברת חוות השיקמים, ב-2006 נסגר התיק מחוסר ראיות.

פרשת סיטי טאוור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2002 נחקרה במשטרה נעמי בלומנטל מהליכוד, בחשד שהייתה מעורבת בעבירות שוחד ושחיתות בתקופת הפריימריז לליכוד. על פי החשד, היא מימנה את האירוח במלון שרתון סיטי טאוור לחברי הליכוד, ובנוסף לזאת, חילקה מתנות לפעילים, יחד עם פעיל הליכוד מיכאל אלנקווה ונהגה אבי אוסקי. בלומנטל העדיפה לשמור על זכות השתיקה בחקירות המשטרה. הפרשייה נחשפה כאשר נהגה של נעמי בלומנטל, אבי אוסקי, חתם על הסכם עד מדינה והפליל אותה. עפ"י עדותו של אוסקי, ערב הפריימריז בליכוד התקיימה פגישה בבית קפה בחדרה. בפגישה סיכמה בלומנטל עם פעיל הליכוד מיכאל אלנקווה כי היא תממן 15 חדרים בבית המלון "סיטי טאוור" ברמת גן בהם יתאכסנו חברי מרכז הליכוד. בתום הפגישה, עפ"י גרסתו של אוסקי, הוא הסיע את בלומנטל לביתה והיא משכה ממכשיר כספומט סכום של 12 אלף שקל ומסרה לידיו את הכסף. היא הורתה לו להגיע למלון ברכב פרטי ולא ממשלתי בכדי לעשות את הזמנת החדרים על שם ביתה החורגת, נירה פדידה. בפברואר 2006, 3 שנים לאחר ששמה עלה לכותרות הורשעה בלומנטל בעבירות של מתן שוחד בחירות לפי חוק הגופים הציבוריים, שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. עם זאת, זוכתה בלומנטל מסעיף שוחד הבחירות לפי חוק הבחירות. בלומנטל נשלחה ל-8 חודשי מאסר, 10 על תנאי וקנס כספי. פעיל הליכוד מיכאל אלנקווה הורשע גם כן בעבירת השוחד.

פרשת אגרסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשה שנחשפה בעיתון The Marker ב2005 ובמסגרתה נבדקו טענות על פיהן חברת הכנסת רוחמה אברהם וחבר הכנסת אלי אפללו טסו לחו"ל במימון חברת אגרסקו, החברה לייצוא חקלאי, זאת בניגוד להחלטת וועדת האתיקה של הכנסת. הנסיעה הייתה בתקופה שבה כיהנו כחברים בוועדת הכספים, לאחר ששנה קודם לכן, ביולי 2003, אסרה עליהם ועדת האתיקה לנסוע לחו"ל במימון החברה. לטענת שני הח"כים, הם יצאו לחו"ל על מנת להתוודע אל פעילותה של אגרסקו, שנמצאת בבעלות האיגודים החקלאיים ותנובה. אף שוועדת האתיקה של הכנסת דחתה את בקשתם של השניים לנסוע במימון החברה. ואולם יו"ר הכנסת החליט אז לאפשר לשני הח"כים לנסוע לסיור במימון הכנסת. באוגוסט 2004 יצאו אפללו ואברהם שוב לסיור בחו"ל, הפעם במימון אגרקסקו, וזאת מבלי לקבל את אישור הוועדה. למחרת פירסום התחקיר הודיעה אברהם על השבת הכסף לחברה. למרות התרעומת הציבורית הרבה שקמה, החליטה ועדת האתיקה של הכנסת לא להמליץ על נקיטת צעדים נגדה.

הגורמים לשחיתות השלטונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הדיעות הרווחות באשר לגידול במספר מקרי השחיתות בישראל בשנים האחרונות עלתה הטענה כי השחיתות הפוליטית אינה תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית וכי עליית כוחו הפוליטי של המגזר החרדי סייעה להשתרשותן של נורמות התנהגות פסולות במערכת הפוליטית בישראל. דיעה אחרת גורסת כי בבסיס המערכת הפוליטית בישראל קיימים חילוקי דיעות קשים באשר לעקרונות הדמוקרטיים. שורש הבעיה טמון אם כן בהפרת האיזון בין השאפתנות האישית הלגיטימית לבין האינטרס הציבורי שעניינו טובת הכלל. עניין אחר הוא חוסר הניסיון הניהולי של רבים מהשרים ושל ראש הממשלה אשר עשוי להקרין על הפקידים ומפתח כשל מערכתי. באשר למינויים פוליטיים ייתכן כי שורש הבעיה טמון בכך שהאינטרס הפוליטי גובר על האינטרס הציבורי: מינויים פולטיים יוצרים מצב שבו אנשים ממונים על פי קרבתם לצלחת ולאו דווקא עפ"י כישוריהם האישיים. דבר אשר מעודד בינוניות. תרבות שלטונית נגזרת למעשה מן התרבות החברתית הכללית. ייתכן כי מקור הבעייה הוא בעצם בפשיטת רגלן של הנורמות החברתיות בכלל.

השלכות כלכליות וחברתיות של תופעת השחיתות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על התסכול הציבורי מתופעת השחיתות ניתן ללמוד מדבריו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. מזוז התייחס לתופעת השחיתות שהולכת ומתפשטת עם חשיפת עוד ועוד פרשיות בקרב אנשים ציבור וציין כי "החומרה של מעשה שחיתות חורגת הרבה מהחומרה של תחום פלילי אחר. לשחיתות יש השלכות כלכליות נרחבות מאוד. התוצאה המיידית של תופעות שחיתות במערכות השלטון, והתחושה של הציבור הרחב שמערכות השלטון מושחתות היא אובדן אמון הציבור ברשויות, במערכת הפוליטית ובהחלטות שלה. הפגיעה באמון הציבור היא לא פראזה של משפטנים. מדובר במשהו מאוד מוחשי שמערער על עצם הלגיטימיות של השלטון ושל ההחלטות שלו ושל המשטר הדמוקרטי שבנוי על הנחת יסוד שנבחרי הציבור פועלים למען הציבור. אם הציבור חש שנבחריו פועלים למען אינטרסים זרים, נשמט הבסיס מתחת למסד העיקרי של המשטר הדמוקרטי. הפגיעה פוגעת גם בתפקוד מערכות השלטון. שלטון כזה לא מסוגל לקבל החלטות קשות ופחות מכך לבצע אותן. אני חושב שכל מי שחי במדינה הזאת ומסתכל עליה בחודשים האחרונים רואה ביטוי טוב מאוד של משמעות הפגיעה הזו באמון הציבור.

"שחיתות שלטונית פוגעת גם בלכידות החברתית ומביאה לכך שהציבור לא נותן אמון באינטרסים של השלטון. במקום שהמערכת השלטונית תשמש כגורם מלכד של כל גורמי החברה, המערכת השלטונית גורמת להתפוררות של החברה. נדמה לי שדי בהיבטים האלה כדי להבהיר מדוע כל כך חשוב להיאבק בשחיתות השלטונית, מעבר להיבט הצר של אכיפת חוק. חשוב גם לומר ששחיתות היא לא אסון טבע, לא גזירת גורל נתן לצמצם אותה לרמה של תופעה שולית וחריגה. שום חברה לא היתה נקייה לחלוטין משחיתות. השאלה היא האם השחיתות הופכת להיות למרכיב דומיננטי שזורם במחזור הדם של החברה והופך להיות למרכיב דומיננטי של מי שמוביל אותה"

עניין נוסף הוא השפעתם של מינויים פוליטיים, בדומה למינויו של בר-און,התוצאה הישירה של מינוי פוליטי היא פגיעה בשיוויון הזדמנויות המהווה אחד מהערכים הבסיסיים במשטר דמוקרטי. ברגע שהתנאי לזכות במשרה ציבורית היא קירבה לצלחת לא ניתנת למעשה הזדמנות שווה לכל המועמדים, בפרט למועמדים ראויים. באשר להשלכות הכלכליות, מעבר להיקף הבזבוזים של כספי הציבור למטרות רווח אישיות של עסקנים פוליטיים, עצם ההתמקדות בחקירות של אותם אלו אשר אמורים לקדם את ענייניה הכלכליים של מדינת ישראל מסיתה את תשומת הלב מן העיקר לטפל ולמעשה פוגעת באופן חד וישיר במצבו של השוק הישראלי.

המאבק הציבורי בשחיתות השלטונית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה התארגנו קבוצות של אזרחים שפועלים במשותף ובהתנדבות כנגד השחיתות השלטונית. עמותת "אמיתי" אשר הוקמה ב-86' משמשת הן כגורם מחנך והן כגורם מפקח וחרתה על דגלה את נושא טוהר המידות ותקינות השלטון בישראל."אמיתי" זכתה להכרה ציבורית בקרב כל הגורמים הממלכתיים והציבוריים. אחד ההישגים הגדולים של "אמיתי" בא לידי ביטוי בקביעתו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק אשר על פיה לקבוצת אזרחים יש זכות עמידה בבית המשפט העליון ובבג"ץ כדי לדון בכל נושא שעומד על סדר היום. באותו אופן הוקמה ארבע שנים לאחר מכן התנועה למען איכות השלטון. התנועה משמשת כ"כלב שמירה" של שלטון החוק ושל ערכי המשטר הדמוקרטי והוקמה כתנועת מחאה בעקבות משבר קואליציוני ע"י קומץ שובתי רעב, מפגינים ואזרחים מן השורה שרצו שינוי ומשטר פוליטי תקין. באותה אופן הוקמה גם תנועת "אומ"ץ" כאשר בראשה אריה אבנרי. תנועת אומ"ץ הינה תנועה חסרת זיקה פוליטית אשר משלבת מאבק עם פעילות למניעת עוולות חברתיות וסיוע לאוכלוסיות חלשות בשמירה על צדק חברתי. בין הפעיליות המרכזיות אשר הציבה אומ"ץ על סדר היום: בדיקת קשר בין הון לשלטון , מיגור השחיתות בשלטון המקומי וקבלת מתנות על ידי שרים וחברי כנסתו, טיפול בנושאים תקשורתיים וחדירתם של ארגוני פשע לחיים פוליטיים. אומ"ץ חשפה פרשיות שחיתות שונות חלקן פורסמו ועל חלקן הוטל צו איסור פירסום. על כוחו המתגבר של הציבור מול השחיתות השלטונית ניתן ללמוד מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין הוצאת הספר "הגביר": הספר נכתב לקראת בחירות 1988 על חבר הכנסת אברהם שפירא מאגודת ישראל שעמד בראש וועדת הכספים והיה אחד הפולטיקאים החזקים במדינה. לקראת הבחירות כתב אריה אבנרי את הספר "הגביר" בו טען כי שפירא ומפלגתו שולטים במדינה ומנהלים את עסקיהם הפוליטיים בצורה משוחתת. אבהרם שפירא ביקש לעכב את הוצאת הספר ואף הצליח בכך במשך מאבק של שנתיים אשר בסופן קבע אהרון ברק, בפסק הדין שזכה לכינוי "הלכת אבנרי", כי באיסור פירסום הספר יש משום פגיעה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת. פסק דין זה שימש מאז כתקדים למאות פסקי דין בתביעות דיבה שהוגשו נגד עיתונאים אשר חשפו פרשיות שחיתות כאלו ואחרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה אבנרי, זעקי ארץ מושחתת, טפר-הוצאה לאור, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]